ארכיון הקטגוריה: ב – מצוות הנישואין

א – ערך הנישואין

אין לשער את גודל ערכה של מצוות הנישואין, שמביאה לידי ביטוי את כל הערכים כאחד: אהבה וקדושה, אחדות ואמונה, נאמנות ושמחה, חיים וברכה. שתי מצוות גדולות מתקיימות על ידי הנישואין. הראשונה: עצם הנישואין, שבהם כל אחד מבני הזוג מתחייב לאהוב ולדאוג לטובתו ורווחתו של זולתו ולשמחו ככל האפשר. השנייה: פרו ורבו.

נבאר תחילה את ערך הנישואין: האדם השלם הוא האדם שחי באהבה ושמחה במסגרת נישואין, שאין האיש שלם בלא אשתו, ואין האשה שלימה בלא בעלה. וכל כך גדולה מעלת הנישואין, עד שאמרו חכמים (יבמות סג, א): "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם". עוד אמרו (שם סב, ב): כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום. וכמובן שגם כל אשה שאין לה איש, חסרה את כל המעלות הללו.

במסגרת הנישואין אדם יכול לקיים בשלימות את מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), שעליה אמר רבי עקיבא שהיא "כלל גדול בתורה" (ספרא שם). מפני שרק בין בני הזוג האהבה מתקיימת בשלימות בכל תחומי החיים, הרוחניים והגשמיים. נמצא שעל ידי שבני הזוג חיים יחד באהבה, כשכל אחד מהם אוהב את בן זוגו לא פחות ממה שהוא אוהב את עצמו, ורוצה לשמח אותו שמחה יתירה לא פחות ממה שהוא רוצה לשמוח בעצמו, הם מקיימים באופן תמציתי את כל התורה (האר"י ספר הליקוטים עקב). שיא השמחה והאהבה באים לידי ביטוי במצוות עונה, וביטול מצווה זו הוא העילה המרכזית לגירושין, כמבואר במסכת כתובות (סג, ב). כלליה ופרטיה של מצוות עונה מבוארים בפניני הלכה 'שמחת הבית וברכתו' (א, א-ג; ב, א-ה).

על ידי הנישואין שמתקיימים בנאמנות, באהבה ובשמחה – אור עליון שופע על בני הזוג האוהבים ומוסיף חיים ברכה לעולם. וכפי שדרש רבי עקיבא (סוטה יז, א): "איש ואשה, זכו – שכינה ביניהם, לא זכו – אש אוכלתם". בשם איש מופיעה האות 'י', ובשם אשה מופיעה האות 'ה', יחד השם י-ה, שהוא אחד משבעת השמות הקדושים של השם.

הואיל והאהבה והשמחה שבין איש לאשה חשובים כל כך, גם היצר בזה גדול במיוחד, ונתן הקב"ה בחירה לאדם, וכשהוא מטה את היצר הזה לטובה, כשהאיש משתדל לשמח את בת זוגו שמחה יתירה, והאשה משתדלת לשמח את בן זוגה שמחה יתירה – אין טוב ממנו; וכאשר האדם מטה את היצר הזה לרעה, בפריצות, זנות וניאוף – אין רע ממנו (פנה"ל שמחת הבית וברכתו ג, א-ב).

פורסם בקטגוריה ב - מצוות הנישואין | כתיבת תגובה

ב – האהבה והאחדות

רבים חושבים בטעות שהנישואין נועדו בעיקר כדי לקיים את מצוות פרו ורבו, אולם האמת שערך הנישואין גדול ונעלה יותר. כדי להבין זאת צריך לחזור ליסודות האמונה: הקב"ה ברא את העולם כשהוא חסר, על מנת שבני האדם יוכלו לתקנו ולעשותו טוב ומאושר, ועל ידי כך יזכו להיות שותפים עם הקב"ה בכל הטוב שבעולם, ושמחתם בו תהיה שלימה. הפירוד הוא החיסרון העמוק ביותר שישנו בבריאה. אמנם ה' אחד ברא את כל הברואים, אולם כיוון שהסתיר את אורו, נעשו הברואים נפרדים ממנו יתברך, וממילא גם נעשו נפרדים זה מזה, כשכל אחד דואג לעצמו. מזה נובעים כל הסכסוכים, המחלוקות, הקטטות והמלחמות. עיקר מגמת אמונת ישראל לצלוח את המסכים ולהאמין בה' אחד ולגלות את האחדות בעולם. העולם הזה נקרא 'עלמא דפירודא' ו'עלמא דשיקרא' – עולם הפירוד והשקר, שאין מכירים בו את שורש האחדות, וכל הרעות שבעולם נובעות מזה. לעומת זאת, עיקר אמונת ישראל היא אמונת הייחוד, אמונה בה' אחד, ובכך אנו מתקנים את העולם.

זאת גם הסיבה לחשיבותה הגדולה של מצוות יישוב הארץ, שהיא מחברת שמיים וארץ, כי הפירוד היסודי ביותר הוא הפירוד בין השמיים והארץ, שמתבטא בפירוד בין הרוח והחומר, בין החזון למציאות, בין הבורא והבריאה. על ידי מצוות יישוב הארץ מתגלה שה' הוא האלוהים בשמיים ובארץ, וכל העניינים הארציים מקושרים לקדושה. לכן אמרו חכמים (כתובות קי, ב): "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה… וכאילו עובד עבודה זרה" (עי' להלן ג, טו). ערך האחדות הוא גם היסוד לחשיבותה היתירה של מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), שעליה אמר רבי עקיבא שהיא "כלל גדול בתורה" (ספרא שם).

עתה אפשר להבין את גודל מעלת מצוות האהבה והשמחה שבין איש לאשתו, שעל ידה מקיימים את מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" באופן השלם, והיא מבטאת את האחדות הגדולה ביותר, שהיא מאחדת לגמרי שני אנשים נפרדים ושונים. אחדות זו היא כפולה ומכופלת, אחדות של איש ואשתו, ואחדות של הנשמה והגוף. פעמים רבות יש ניגוד בין הנשמה והגוף, הנשמה נכספת לתענוגים רוחניים ומתוך כך אל הטוב, והגוף נמשך לתענוגים גופניים ומתוך כך לרע, הנשמה חפצה בנצח והגוף בהווה החולף. במצווה זו הנשמה והגוף מתלכדים יחד, ואף היצר הרע מתהפך לטובה. על ידי מצווה זו, הרעיון הנאצל של נאמנות ואחדות מתחבר עם התענוג הגשמי הגדול ביותר. הערך המוסרי של התמסרות מוחלטת מתחבר עם השמחה הגדולה ביותר, והשמחה הגופנית החולפת מתאחדת עם הקיום הנצחי לדורות (פנה"ל שמחת הבית וברכתו א, א-ח).

פורסם בקטגוריה ב - מצוות הנישואין | כתיבת תגובה

ג – מעלת מצוות פרו ורבו

המצווה השנייה שמתקיימת על ידי הנישואין היא מצוות פרו ורבו. וכיוון שהחיים הם המגמה הבסיסית של הבריאה, זו המצווה הראשונה שנזכרה בתורה. וכפי שנאמר לאדם וחוה בסיום מעשה הבריאה (בראשית א, כח): "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ". עוד נאמר בפרשת נח לאחר המבול (ט, א): "וַיְבָרֶךְ אֱלוֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ". ואחר שהזהיר שלא לרצוח, הוסיף (שם ז): "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ".

 

על ידי מצווה זו האדם הולך בדרכי ה', מה ה' ברא את העולם ומקיימו, אף האדם מוליד ילדים ומטפל בהם ומגדלם. ועל ידי כך הוא נעשה שותף עם הקב"ה, וכמו שאמרו חכמים (נדה לא, א): "שלושה שותפים יש באדם, הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו".

זו המגמה הראשונה והיסודית של הבריאה, וכפי שאמרו חכמים במשנה (גיטין מא, ב): "לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר (ישעיהו מה, יח): לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ". עוד אמרו חכמים במשנה (סנהדרין לז, א): "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא". ואם כך אמרו על מי שמקיים עני שלא ימות ברעב (ב"ב יא, א), על אחת כמה וכמה שגדולה מעלתם של ההורים שמולידים ילד ומגדלים ומחנכים אותו, שהם ממש מקיימים עולם מלא.

אמר רבי אליעזר (יבמות סג, ב): "כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים", שנאמר (בראשית ט, ו-ז): "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ…" ובפסוק שאחריו נאמר: "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ". תפקידו של האדם להוליד ילדים נוקב ויסודי כל כך, עד שמי שאינו ממלא אותו נחשב כמי שהמית את ילדיו בטרם נולדו. רבי יעקב אמר (שם): "כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו ממעט הדמות", שנאמר (בראשית ט, ו-ז): "כִּי בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם", ובפסוק שאחריו נאמר: "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ". לכל אדם ייחוד משלו, ולכן כל אדם מגלה בחינה נוספת של צלם אלוקים, והנמנע מלעסוק בפריה ורביה, ממעט את הופעת הגילוי האלוקי בעולם.

בדורות שלאחר השואה, נתעצמה מאוד חשיבותה של מצווה זו. שונאינו ימח שמם, רצחו שליש מבני עמנו, ואנו הנותרים צריכים להשלים את החסר, להציב להם זיכרון, להשתדל שתתקיים בנו הברכה, ככל שייענו אותנו כן נרבה וכן נפרוץ.

פורסם בקטגוריה ב - מצוות הנישואין | כתיבת תגובה

ד – חזקיהו

כדי להבין את חשיבותה של מצוות פרו ורבו ראוי להזכיר את סיפורו של המלך חזקיהו, שממנו למדנו שכל מי שמרצונו החופשי אינו מקיים מצווה זו, אפילו יהיה צדיק גדול, אין לו חלק לעולם הבא. בעת שצבאו האדיר של סנחריב מלך אשור צר על ירושלים להחריבה, חלה המלך חזקיהו, שנאמר (ישעיהו לח, א): "בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת, וַיָּבוֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו: כֹּה אָמַר ה' צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה". כבר שנים לפני כן ידע חזקיהו שסכנה גדולה נשקפת לו ממלכות אשור, שכן בעקבות החטאים שגברו בישראל, מלכות אשור כבר הכניעה את מלכות ישראל שבשומרון, והגלתה את עשרת השבטים מהארץ (מלכים ב' יז), והאיום על מלכות יהודה היה קרוב ומוחשי. כדי למנוע את הרעה ציווה חזקיהו את כל העם לחזור בתשובה ולהתחזק בתורה. "נעץ חרב על פתח בית המדרש ואמר: כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו. בדקו מדן ועד באר שבע – ולא מצאו עם הארץ. מגבת ועד אנטיפרס – ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה" (סנהדרין צד, ב).

והנה בשעתו הקשה, כאשר האסון שממנו פחד עמד להתרחש וצבא אשור כבר צר על ירושלים, והוא עצמו נפל למשכב, בא אליו הנביא בהודעה נוראה: "צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה – מֵת אַתָּה – בעולם הזה, וְלֹא תִחְיֶה – לעולם הבא". נזדעק חזקיהו בשאלה, במה חטאתי שנגזר עלי להיכרת מהעולם הזה ומהעולם הבא?! השיב הנביא: "משום שלא עסקת בפריה ורביה". ענה חזקיהו, הרי נודע לי ברוח הקודש שייוולדו לי בנים שאינם הגונים?! אמר לו הנביא: "בהדי כבשי דרחמנא למה לך!? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא לעביד". כלומר, מה לך לחשב בסתריו של הקב"ה!? מה שנצטווית – עליך לעשות, ומה שטוב בעיני הקב"ה – יעשה. הבין חזקיהו שחטא, וביקש מישעיהו שיתן לו את בתו לאשה, כדי שאולי זכותו וזכות ישעיהו תסייע שייוולדו לו בנים טובים. השיב לו הנביא: כבר נגזרה עליך הגזירה. אמר לו המלך: "בן אמוץ כַּלֵּה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא (דוד המלך), אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות י, א).

"וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'. וַיֹּאמַר: אָנָּה ה' זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי, וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל" (ישעיהו לח, ב-ג). וישמע ה' את קולו ויצו את ישעיהו לבשר לחזקיהו שהוסיף לו עוד חמש עשרה שנים על שנותיו, ואף יציל אותו מחיל אשור. בלילה ההוא יצא מלאך ה' והיכה את חיל סנחריב וירושלים ניצלה, וחזקיהו נשא את בתו של ישעיהו הנביא, ונולד להם מנשה. אכן חששו של חזקיהו התאמת, מנשה בנו שמלך אחריו עשה הרע בעיני ה' ועבד עבודה זרה וגם דם נקי שפך הרבה מאוד, עד שנחתמה הגזרה על חורבן בית המקדש הראשון (מלכים ב' יט-כא). ואע"פ כן, מצוות פרו ורבו לא זזה ממקומה, כי היא היסוד לקיום העולם. ואף במקרה של חזקיהו, על ידי בנו, מנשה הרשע, נמשכה שושלת בית דוד, שממנה ייוולד משיח בן דוד שיבוא במהרה בימינו.

פורסם בקטגוריה ב - מצוות הנישואין | כתיבת תגובה

ה – גדרי מצוות פריה ורביה

מצוות פרו ורבו שייכת לאיש ולאשה כאחד, ומצד מסוים שכרה של האשה גדול יותר, שלפי הצער גודל השכר (אבות ה, כג). אולם לגבי החובה נחלקו. לדעת חכמים, האיש חייב במצווה, מפני שהוא המקדש בנישואין, ועליו החובה ליזום את החיבור במצוות עונה. ולזה רמז הפסוק: "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ" – "האיש דרכו לכבוש ואין האשה דרכה לכבוש" (יבמות סה, ב). יש שבארו, שהואיל ויש לאשה צער וסכנה בהיריון ובלידה, לא רצתה התורה, שדרכיה דרכי נועם, להטיל על האשה מצווה זו כחובה (משך חכמה בראשית ט, ז). מנגד, לדעת רבי יוחנן בן ברוקה, גם האשה חייבת במצווה, שכן המצווה נאמרה בלשון רבים, לאדם וחוה, שנאמר (בראשית א, כח): "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ".

להלכה נפסק, שחובת המצווה מוטלת על האיש. אבל אין בכך פגיעה בזכותה של האשה, שאם התברר שהיא נשואה לעקר, ורצתה להתגרש כדי לזכות בבן או בבת שיוכלו לסייע לה בעת זקנתה, מחייבים את בעלה לגרשה ולתת לה את כתובתה (יבמות סה, ב; שו"ע אה"ע א, יג; קנד, ו; פנה"ל שמחת הבית וברכתו ה, 2).

כמו במצוות תלמוד תורה ותפילה, גם במצווה זו אנו מוצאים שאל הגברים פונה התורה בלשון חיוב, ואל הנשים בלשון של מצוות-רשות, ועל ידי כך המצווה מתקיימת באופן השלם משני צדדיה, כחובה והתנדבות כאחד. ההבדל להלכה הוא, שאשה שרצתה שלא להינשא או שרצתה להינשא למי שאינו יכול ללדת, אף שהיא מבטלת את עצמה ממצווה גדולה מאוד, אין היא נחשבת עבריינית, הואיל ואין עליה חובה לקיים את המצווה. אבל לאיש אסור להישאר רווק, ואסור לשאת אשה עקרה, לפני שיקיים את מצוות פריה ורביה (פנה"ל שם ה, ח).

כפי שלמדנו בבן ובת מקיימים את מצוות פרו ורבו מהתורה. מי שהיו לו בן ובת ונפטרו בחייו, אם כל אחד מהם הצליח להוליד ילד אחד, למרות שנפטרו בחיי אביהם – אביהם קיים מצוות פריה ורביה, שכן זרעו נמשך דרך שני ילדיו. ואם אחד מהם נפטר בחיי אביו בלא שהספיק להוליד ילדים, נתבטלה המצווה מהאב, מפני שלא העמיד אחריו בן ובת שיכולים להמשיך לקיים מצוות פריה ורביה. וכן אם בנו או בתו עקרים, כיוון שאינם יכולים להוליד, אף אביהם לא קיים מצוות פריה ורביה. ואפילו אם בנו הוליד שנים עשר ילדים, אם בתו עקרה, כיוון שזרעו לא נמשך מבנו ובתו – לא קיים מצוות פריה ורביה (שו"ע אה"ע א, ה).

פורסם בקטגוריה ב - מצוות הנישואין | כתיבת תגובה

ו – מצווה להרבות ילדים

למרות שעל ידי בן ובת מקיימים את מצוות 'פרו ורבו' מהתורה, קבעו חכמים כמצווה מחייבת, להוסיף וללדת עוד ילדים (יבמות סב, ב), מפני שלמדנו בתורה שכך הוא רצון הבורא, שנאמר (בראשית א, כח): "וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ…" וכן בירך ה' את אבות האומה באופן מיוחד, וכפי שנאמר לאברהם אבינו: "כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ" (שם כב, יז), וליצחק אבינו: "וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם" (שם כו, ד), וליעקב אבינו: "וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ" (שם כח, יד). וכך הבטיח ה' לישראל אם יקיימו את התורה והמצוות: "וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם" (ויקרא כו, ט). וכן בברכת משה לישראל: "ה' אֱלוֹהֵי אֲבוֹתֵכֶם יֹסֵף עֲלֵיכֶם כָּכֶם אֶלֶף פְּעָמִים" (דברים א, יא). וכן על הגאולה נאמר: "וּפָרוּ וְרָבוּ" (ירמיהו כג, ג), "וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה וְרָבוּ וּפָרוּ" (יחזקאל לו, יא), "אַרְבֶּה אֹתָם כַּצֹּאן אָדָם" (שם, לז). וכן כתב הרמב"ם (הלכות אישות טו, טז): "אף על פי שקיים אדם מצוות פריה ורביה (בבן ובת), הרי הוא מצוּוֶה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כוח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם".

סיבה נוספת למצוות חכמים להוסיף בנים ובנות, שגם לאחר שהאדם הוליד בן ובת, לא ברור ששניהם יזכו להעמיד צאצאים, וממילא לא ברור שיצליח לקיים את מצוות 'פרו ורבו' מהתורה. וזהו שאמר רבי יהושע: "היו לו בנים בילדותו – יהיו לו בנים בזקנותו", שנאמר (קהלת יא, ו): "בַּבֹּקֶר זְרַע אֶת זַרְעֶךָ וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ, כִּי אֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵי זֶה יִכְשָׁר, הֲזֶה אוֹ זֶה, וְאִם שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים" (יבמות סב, ב).

לכאורה אפשר לומר שאין לחובה שקבעו חכמים גבול, אלא כל אדם צריך להשתדל בכל כוחו להוליד כמה שיותר ילדים. אולם יותר נראה שיש שתי מדרגות במצוות חכמים: הראשונה, חובה השווה לכל נפש, כארבעה עד חמישה ילדים. השנייה, מצווה להוסיף עוד ילדים, כל זוג לפי כוחו. היסוד לחלוקה זו, במה שמצינו שקבעו חכמים את מצוותם כדוגמת המצווה מהתורה, וכיוון שהתורה קבעה כחובה להוליד שני ילדים, החובה מדברי חכמים היא להוסיף עוד שני ילדים. ואולי אפשר אף לומר שהמצווה היא שיהיו שני בנים ושתי בנות, ואזי ברוב המקרים יצטרכו להוליד לשם כך חמישה ילדים. וכן אנו מוצאים שמקובל אצל רוב המשפחות הדתיות, שמשתדלות שיהיו להן ארבעה עד חמישה ילדים (פנה"ל שמחת הבית וברכתו ה, ו, 6).

לפי זה, הורים רגילים, שאינם חולים במיוחד, בגופם או בנפשם, מצווה שיקיימו את מצוות חכמים שיהיו להם ארבעה או חמישה ילדים. לאחר מכן, ישקלו אם בכוחם להמשיך בקיום המצווה הגדולה ולהוליד עוד ילדים. למשל, אם הם יודעים שיוכלו לגדל עוד ילדים ולחנכם לתורה ומצוות ודרך ארץ, מצווה שיוסיפו ללדת ככל יכולתם. אבל אם הם יודעים שעם ילדים נוספים העומס עליהם יכבד מדי, וכעס ועצבנות ילוו את חייהם, יש מקום שלא ילדו יותר, מפני שאף שבכל ילד נוסף יקיימו מצווה, מאידך, במצבם הנפשי הגרוע יעשו עבירות, והדבר עלול להשפיע לרעה על חינוך הילדים. גם מי שמעוניינים להפנות את כוחותיהם לאפיקים נוספים שיש בהם ערך, באופן שלא יותיר להם כוח לגדל עוד ילדים, רשאים לעשות כן.

הרי שאף שבכל ילד וילד שבני הזוג מולידים הם מקיימים מצווה גדולה מהתורה, יש בגדרי חיוב המצווה שלוש מדרגות:
א) חובה מהתורה להוליד בן ובת, וגם כאשר התנאים קשים, צריך להתאמץ מאוד לקיימה (פנה"ל שם ה, יג-טו; ו, א-ד). ב) חובה מדברי חכמים להתאמץ ללדת כארבעה או חמישה ילדים.
ג) מצווה להוסיף להוליד עוד ילדים כפי כוח ההורים. דינים אלו בוארו בהרחבה בפניני הלכה 'שמחת הבית וברכתו'. (בפרק ה, יז-יט, מבואר איזה אמצעי מניעה כשרים, ושם יג-טז, פרטי הדינים והשיקולים לדחיית היריון, ובהלכה כ אימתי נכון לשאול חכם).

פורסם בקטגוריה ב - מצוות הנישואין | כתיבת תגובה

ז – בני זוג שאינם זוכים לילדים

קשים מאוד ייסוריהם של בני זוג שמצפים להיפקד ולא זוכים. חבריהם שהתחתנו אחריהם כבר חובקים ילדים והם עדיין מצפים ומייחלים. למרות הקושי הנורא, מצווה עליהם להתחזק באמונה בה' שמנהיג את העולם ומכוון את הכל לטובה. ועליהם להשתדל מאוד לקיים את מצוות פרו ורבו ולהיעזר בכל הכלים שהרפואה מעניקה, ויחד עם זאת להרבות בתפילות למי שבידו נפש כל חי, שיפקוד אותם ברחמים ויזכם בפרי בטן.[1]

ככלל צריך לדעת שלעיתים הייסורים נועדו לעוררם לתשובה ולזקק את מידותיהם, כדי להכינם להיות הורים טובים יותר. לעיתים ייסוריהם נובעים מהחיסרון הכללי שישנו בעולם. לפעמים ניתן על ידי תפילות וטיפולים רפואיים לפתור את הבעיה ולפעמים הגזרה חתומה. בכל אופן, צריכים בני הזוג המתייסרים להאמין שייסוריהם נועדו לטובה כדי לתקן ולזכך אותם ואת העולם, ולהרבות את אושרם בעולם הזה ובעולם הבא.

בנוסף לכך, ראוי לדעת שכאשר מדובר בנשמות יקרות, יש קושי להורידן לעולם, ורק על ידי תפילות והתחזקות ההורים בתורה וגמילות חסדים העולם נעשה מוכן לקראתן. לכן רוב אבות ואימהות ישראל סבלו מעקרות. וכן מצינו אצל חנה שהצטערה מאוד מעקרותה ובזכות תפילתה נפתחו השמים ונולד לה שמואל שהיה הנביא הגדול ביותר אחרי משה רבנו.

בינתיים, עד שייפקדו ברחמים, ניסיון גדול עומד בפניהם, האם ישקעו בצערם ויאבדו את אמונתם ושמחתם, או יתגברו על צערם וירבו אהבה ביניהם, ויקיימו את מצוות עונה בשמחה יתירה, ויחשבו תמיד איך להוסיף טובה ושמחה לכל בני משפחתם וחבריהם. כי באמת, אף שלא זכו לילדים, יש בזוגיות שלהם ערך עצמי גדול מאוד.

ביארו חכמי הנסתר, שמכל חיבור וחיבור שנעשה לשם מצוות עונה, היינו בנאמנות, אהבה ותשוקה, מתווסף שפע חיים וברכה בעולם, ונשמות חדשות נבראות בעליונים שנולדות אח"כ דרך אנשים אחרים. וכן היה בכל השנים שהיו אברהם אבינו ושרה אמנו עקרים, שמכל הזיווגים שהיו ביניהם, נולדו נשמות שהשתלשלו ונולדו דרך אנשים אחרים, שאח"כ התעוררו להתקרב אליהם ולהאמין בה', ועליהם נאמר (בראשית יב, ה): "אֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן".

טהרה מיוחדת יש באהבתם של מי שלא זכו לילדים, שהיא אהבה שאינה תלויה בדבר ואינה נשענת על הילדים שנולדו מהם, אלא מיוסדת כולה על עצם האהבה שביניהם, שיש בה ביטוי לאחדות האלוקית שמתגלה בעולם, ולכן היא מוסיפה חיות וקיום לכל העולמות. וכן ביאר האר"י הקדוש, שיש שני מיני זיווגים, האחד לצורך הולדת נשמות, והשני לצורך חיות וקיום העולמות. ואמנם גם בני זוג שזכו בילדים, זוכים לקיים את הזיווג השני לצורך חיות וקיום העולמות, בעת שהאשה בהיריון או מיניקה או כשהיא מבוגרת. אבל כיוון שאצל בני זוג שלא זכו לילדים זה סוג הזיווג היחיד שלהם, השפעתם בו יתירה. אולם זאת בתנאי שהם אכן זוכים על ידי האהבה והשמחה שביניהם לפרוץ את מחסום העצבות, ולראות את העולם בטוב, לשמוח בשמחתם של בני משפחתם וחבריהם, לעסוק ביישובו של העולם ולגמול חסד עם הבריות כפי יכולתם.


[1]. בחסדי ה', בזכות התפתחות הרפואה, כיום ניתן לפתור כמעט את כל בעיות העקרות. לפיכך, בני זוג שהתברר להם בבדיקות אמינות שבאופן טבעי הסיכוי שיזכו לילד נמוך מאוד, חייבים לעשות את כל מה שמקובל על פי הרפואה כדי לקיים את מצוות פרו ורבו בבן ובת. ובכלל זה גם הפריית מבחנה, שמתבצעת על ידי נטילת ביציות מהאשה וזרע מהאיש והכנסתם יחד למבחנה, כדי ששם יתחברו ויתחילו להתפתח לעוברון, שאותו יכניסו אח"כ לרחם. ונראה שגם טיפולים שאינם כלולים בביטוח הבריאות הרגיל, אם הם טיפולים שרוב האנשים שחפצים בילדים רגילים לעשותם, גם אם מחירם יקר, חובה לעשותם כדי לקיים את מצוות פרו ורבו (פנה"ל שמחת הבית וברכתו ו, א).

פורסם בקטגוריה ב - מצוות הנישואין | כתיבת תגובה

ח – לא ילדו עשר שנים

היו נשואים עשר שנים ולא ילדו, שיערו חכמים שכבר לא יזכו להוליד יחד, ועל כן קבעו שחובה על האיש לגרש את אשתו ולשלם לה את כתובתה, ולשאת אשה אחרת, כדי לקיים את חובת מצוות פרו ורבו. ואף שהגירושין כמוהם כחורבן, ואמרו חכמים (גיטין צ, ב): "כל המגרש אשתו ראשונה – אפילו מזבח מוריד עליו דמעות", חובת המצווה קודמת, שעל ידה זרעו של האדם נמשך אחריו. ובדרך כלל, הצער העכשווי על הגירושין קטן מהצער לטווח ארוך מחסרון הילדים.

אם האיש סבור שהוא עקר, ולכן לא זכו לפרי בטן, אינו צריך לגרש את אשתו. אבל אם אשתו תרצה להתגרש ממנו כדי להתחתן עם איש אחר ולזכות בילד, יהיה חייב לגרשה ולשלם לה את כתובתה. ואם תרצה, תוכל להישאר עימו, מפני שמצוות פרו ורבו הוטלה עליה כמצווה ולא כחובה (יבמות סד, א; שו"ע אה"ע קנד, ו).

אם במשך אותן עשר שנים שלא נפקדו היו האיש או האשה חולים, או שנפרדו עקב נסיעה ממושכת, זמני החולי והפרידה אינם עולים למניין עשר שנים. נכנסה האשה להיריון והפילה, סופרים עשר שנים מעת ההפלה (שו"ע אה"ע קנד, י-יב).

היו גרים בחוץ לארץ ועלו לארץ, מתחילים לספור עשר שנים משעה שעלו לארץ, שאולי זכות הארץ תועיל להם. וכן בני זוג שהיו גרים בארץ ויצאו לתקופה מסוימת, הזמן שהיו בחוץ לארץ אינו עולה להם לחשבון (רש"י ורמב"ן לבראשית טז, ג; ערוה"ש קנד, כה).

כל מה שלמדנו שלאחר עשר שנים צריך להתגרש, הוא כאשר אין חוות דעת רפואית ברורה. אבל אם לפני שעברו עשר שנים, רופאים אמינים הגיעו למסקנה שאין סיכוי שהאיש או האישה ילדו, למרות שלא עברו עשר שנים, יכול הצד שכן יכול ללדת לתבוע גירושין. וכן להיפך, אם אחר שעברו עשר שנים רופאים אמינים סבורים שיש עדיין סיכוי סביר שילדו, אין אחד מהם יכול לתבוע גירושין (פנה"ל שמחת הבית וברכתו ו, ז).

חובה זו שהטילו חכמים על בני זוג שלא זכו לילדים במשך עשר שנים להתגרש עלולה להיות כואבת מאוד. והיו אנשים, וביניהם תלמידי חכמים, שלמרות רצונם לקיים את מצוות פרו ורבו, התקשו מאוד להיפרד מנשותיהם האהובות, שכרתו עמן ברית עולם, וחיפשו לעצמם היתר להמשיך לקיים את ברית נישואיהם למרות שידעו שלא יהיו להם ילדים. אכן על פי כמה טענות ניתן לעיתים להתיר זאת.

ההיתר הפשוט הוא, כאשר יש סיכוי שבעיית העקרות קיימת אצל שני בני הזוג. אולם גם כאשר ברור שהאיש אינו עקר, אם הגירושין קשים עליו מאוד, עד שקשה לו לראות את חייו ממשיכים בלא בת זוגו, יש מקום לומר שבמצב כזה הוא אינו חייב להתגרש. שכן שהחיוב להתגרש הוא במצב רגיל, אבל למי שכאב הגירושין נורא ואיום בעיניו, מעל ומעבר למקובל, אין חובה להתגרש (פרטי הלכה זו התבארו בפנה"ל שמחת הבית וברכתו ו, ז-ח).

אם יאמצו ילד, יקיימו בכך מצווה גדולה, שאמרו חכמים: "כל המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו, מעלה הכתוב כאילו ילדו" (מגילה יג, א). גם מורים ומורות שמשקיעים עצמם למען חינוך תלמידיהם לתורה ומצוות ודרך ארץ נחשבים כשותפים בהולדתם, שגם התלמידים קרויים בנים (סנהדרין יט, ב). גם תרומה כספית לחינוך ילדים במצוקה היא מצווה גדולה ויכולה להיחשב כתחליף מסוים למצוות פרו ורבו.

מכאן נמשיך לבירור הגיל הראוי לנישואין לגברים ונשים, שכן איחור גיל הנישואין הוא אחד הגורמים המרכזיים לבעיית העקרות, כי בעיות שאפשר לפתור בקלות יחסית בשנות העשרים קשה יותר לפתור בשנות השלושים. לפיכך קיום מצוות הנישואין בזמנה מונע בעיות רפואיות ונפשיות רבות.

פורסם בקטגוריה ב - מצוות הנישואין | כתיבת תגובה

ט – גיל הנישואין לגברים בעבר

שאלת גיל הנישואין מורכבת ומסובכת. לכאורה משעה שאדם מתחייב במצוות, בגיל שלוש עשרה, עליו לקיים את כל המצוות ובכללן את מצוות הנישואין. אולם מנגד, מצוות הנישואין כרוכה באחריות גדולה לבניית הזוגיות באהבה ושמחה, לפרנסה וגידול ילדים. לשם כך החתן צריך להתכונן בשני תחומים עיקריים: לימוד תורה ותכנון הפרנסה. נפרט יותר.

האחד, לימוד יסודות התורה, כדי שיעצב את תפישת עולמו וידע לנהוג כהלכה. וכפי שאמרו חכמים (משנה אבות ה, כא): "בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלוש עשרה למצוות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה". וכן נפסק בשולחן ערוך (יו"ד רמו, ב): "ילמוד אדם תורה ואח"כ ישא אשה, שאם ישא אשה תחילה, אי אפשר לו לעסוק בתורה, מאחר שרחיים בצווארו". השני, פרנסה. באותן השנים שלמדו את יסודות התורה, הקדישו חלק מהיום לעבודה, כדי לסייע לאב ובתוך כך ללמוד את המלאכה שממנה יוכלו להתפרנס (סוטה מד, א). וכן כתב הרמב"ם (הל' דעות ה, יא): "דרך בעלי דעה שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך ישא אשה… אבל הטיפשים מתחילים לישא אשה ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה…"

לפיכך הורו חכמים לדחות את נישואי הגברים לגיל שמונה עשרה, והזהירו שבכל אופן לא ידחו אותם מעבר לגיל עשרים. אמרו חכמים (קידושין כט, ב): "עד עשרים שנה יושב הקב"ה ומצפה לאדם מתי ישא אשה, כיוון שהגיע עשרים ולא נשא, אומר: תיפח עצמותיו", לשון קללה, על שאינו מקיים את מצוות פרו ורבו. וכן אמרו חכמים (קהלת רבה ג, ג): "עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת, משנולד אדם הקב"ה מצפה לו שישא אשה עד עשרים שנה. הגיע לעשרים ולא נשא אשה, הקב"ה אומר לו: עֵת לָלֶדֶת הוא לך ולא רצית, אין זו אלא עֵת לָמוּת".

בנוסף לכך אמרו חכמים: "בן עשרים שנה ולא נשא אשה – כל ימיו בהרהורי עבירה", מפני שכאשר הוא מושך את זמן רווקותו מעבר למקובל, הוא אינו יכול לשמור את כוחות אהבתו לאשתו, ונכנע ליצרו הרע בהרהורי עבירה. ואף לאחר שיתחתן ויהיה נאמן לאשתו, יתקשה להינצל מהרהורי עבירה, כי הם כבר הפכו להיות חלק ממנו. ורק אם ישוב בתשובה גדולה מאהבה יוכל לתקן את עצמו (עי' פנה"ל שמחת הבית וברכתו ה, ז ; ד, ב, 2).

וכן נפסק בשולחן ערוך (אה"ע א, ג): "מצווה על כל אדם לישא אשה בן שמונה עשרה… ובשום עניין לא יעבור מעשרים שנה בלא אשה. ומי שעברו עליו עשרים שנה ואינו רוצה לישא, בית דין כופים אותו לישא, כדי לקיים מצות פריה ורביה". לכאורה יש לשאול, היאך ניתן לכפות לקיים מצווה זו, והרי הנישואין צריכים להתקיים באהבה, ואיך יתכן לכפות אדם לישא אשה? אכן ברור שלא כפו אדם להתחתן עם אשה שלא בחר בה, אלא שרצו חכמים להביע עמדה עקרונית, שחייב אדם להתחתן עד גיל עשרים וכעיקרון ניתן אף לכפות על כך. אמנם בפועל, רק במקרים נדירים בית הדין היה יכול להתערב בזה. למשל, במקרה שהיו לבחור יחסי חברות קרובים עם בחורה, ואף הסכימו להתחתן, והבחורה רוצה כבר לקיים את החתונה, ואילו הבחור רוצה אבל חושש ומתעכב, ודוחה את מועד החתונה מזמן לזמן, שאז בית הדין היה כופה אותו להינשא (פנה"ל שם ה, ח).

פורסם בקטגוריה ב - מצוות הנישואין | כתיבת תגובה

י – גיל המצווה למעשה לגברים

כבר בימי חכמים, היתה הוראה, שבשעת הדחק אפשר לדחות את הנישואין עד גיל עשרים וארבע (קידושין ל, א). וכן נהגו בתקופות שונות מפני דוחק הפרנסה או האתגרים הרוחניים שהצריכו לימוד ממושך יותר לפני החתונה (יש"ש, ברכ"י).

בדורות האחרונים, החיים נעשו מורכבים יותר, וההכנה לקראת הקמת המשפחה אורכת יותר זמן. בעבר היה די בלימוד פשוט של התנ"ך והמוסר, ההלכה וטעמיה, כדי להיות מוכן להקמת בית יהודי. די היה לעבוד עם האב כמה שעות ביום כדי לרכוש עד גיל שמונה עשרה את היכולת המקצועית לעבוד ולפרנס, ואף לחסוך מעט כסף לצרכי החתונה ובניית הבית, שהיה חדר אחד בלבד. אולם כיום, כדי להתמודד עם האתגרים הניצבים בפני האדם, צריך ללמוד הרבה יותר תורה. לשם כך רוב הצעירים נצרכים ללמוד במסגרת ישיבתית לאחר גיל שמונה עשרה לפחות שנה, ובדרך כלל יותר. עוד חובה קדושה מוטלת על הצעירים, להגן על העם והארץ במסגרת הצבא, ואף קיום מצווה זו גורם לדחייה של הנישואין. כמו כן רכישת מקצוע שהולם את כישרונותיו של האדם מצריכה בדרך כלל לימודים שאורכים כמה שנים ומתבצעים אחר השירות הצבאי. גם הבתים שאנו רגילים לחיות בהם יקרים יותר, מפני שהם יותר גדולים, ומאובזרים במערכות מים וחשמל, וכדי לרוכשם צריך לעבוד מספר שנים.

אם הצעירים ידחו את הנישואין עד לסיום לימוד כל יסודות התורה, וסיום לימוד המקצוע המתאים וקניית דירה קטנה, רובם יתחתנו לאחר גיל שלושים. דחייה כזו אינה אפשרית להלכה, מפני שלמרות שהסביבה שבה אנו חיים נעשתה מורכבת, מסובכת ומאתגרת יותר, טבעו הנפשי והגופני של האדם לא השתנה, וזמן הנישואין המתאים לו בגיל שמונה עשרה עד עשרים.

לפיכך, במצב חיינו המורכב מותר לדחות את הנישואין מעבר לגיל עשרים, אבל לא יאוחר מגיל עשרים וארבע. מצד אחד מוכרחים לתת לצעירים עוד מספר שנים, כדי שיוכלו להתבסס יותר בתורה ובעיצוב תפישת עולמם, ויספיקו לעשות את הצעדים הראשונים לקראת רכישת המקצוע או לפחות יוכלו להציב תוכנית מעשית לרכישת מקצוע ופרנסת המשפחה. ומנגד, אי אפשר להתרחק יותר מהזמן המתאים מבחינה נפשית וגופנית לנישואין, כדי שלא לאבד את ההתלהבות ושמחת הנעורים, המתאימים לבניית הזוגיות בשלביה הראשונים. וכן אנו מוצאים, שהדוחים את נישואיהם מעבר לגיל הצעיר, מתקשים יותר במציאת זיווגם, וישנם שנותרים רווקים שנים רבות. מעבר לכך, מצוות הנישואין ופרו ורבו מחייבות את האדם לבטא את עצמו באופן שלם, וכפי שאמרו חכמים, שרק לאחר שאדם מתחתן הוא נקרא אדם (יבמות סג, א), כי רק אז הוא יכול לזכות באמת לשמחה, ברכה, טובה, תורה, חומה ושלום (שם סב, ב), ויש גבול כמה שנים עוד יכול אדם לחיות באופן חסר כל כך. בנוסף לכך, למדנו שדחיית הנישואין מעבר להכרח גורמת ליצרו של האדם להתגבר עליו עד שכל ימיו לא יוכל להשתחרר מהרהורי עבירה (קידושין כט, ב). על כן צריך להורות לרבים, שלא לדחות את הנישואין מעבר לגיל עשרים וארבע. ותבוא ברכה למי שיכול להקדים את נישואיו בלא לפגוע באופן משמעותי בלימוד התורה, השירות הצבאי וההכנה לרכישת מקצוע שמתאים לכשרונו.

חובה לבאר שכוונת הלכה זו לכוון את הצעירים לזמן שבו עליהם להשתדל להתחתן, אבל כיוון שהנישואין תלויים גם בבת הזוג, יהיו צעירים שישתדלו להתחתן בזמן הראוי ולא יצליחו. ואם השתדלו כראוי, אין בידם עוון. כמו כן ההוראה שלא לדחות את הנישואין מעבר לגיל עשרים וארבע נועדה למצב רגיל, אבל ישנם מצבים שבהם יש צורך גדול לדחות את הנישואין, ואזי לעיתים הדבר מותר (כמבואר בפנה"ל שמחת הבית וברכתו ה, 8).[2]


[2]. גיל הנישואין משפיע מאוד על גידול המשפחה. במשך מאתים ועשר שנים עם ישראל גדל במצרים משבעים נפש לששים ריבוא גברים מעל גיל עשרים. אם גיל הנישואין הממוצע היה 15, אזי די היה שאשה ממוצעת תלד 6 ילדים, כשההפרש הממוצע בין הלידות – שנתיים. אבל אם גיל הנישואין הממוצע היה 22 אזי אשה ממוצעת היתה צריכה ללדת 12 ילדים כדי להגיע לששים ריבוא. דוגמה נוספת, משפחה שממוצע הילדים בה הוא ששה, אם גיל הנישואין הממוצע יהיה 21, אזי כשיגיעו אבות המשפחה לגיל שבעים ושבע יהיו להם 150 צאצאים, ואם גיל הנישואין הממוצע שלהם יהיה 25 כשיגיעו לגיל שבעים ושבע יהיו להם 46 צאצאים. יש לזה כמובן היבט כלל ישראלי, בדור השואה והתקומה.

פורסם בקטגוריה ב - מצוות הנישואין | כתיבת תגובה

יא – גיל הנישואין לנשים בעבר

אף שהנשים מקיימות בנישואין מצווה גדולה כמו האיש, לא קבעו חכמים גיל שעד אליו ראוי לנשים להתחתן. משום שכל המצוות הקשורות בהקמת המשפחה ופרנסתה, וכן מצוות תלמוד תורה, הוטלו על הגברים כחובה ועל הנשים כמצווה. וכיוון שהגברים חייבים להספיק לפני החתונה לרכוש את יסודות התורה ולהתכונן לאתגר הפרנסה, היה צורך להגדיר להם את זמן הנישואין, כדי שלא יידחה יתר על המידה. אבל לנשים, שכל זה לגביהן מצווה ולא חובה, לא הגדירו חכמים גיל.

למעשה נהגו שמעת שהבחורה היתה בשלה לנישואין והסכימה ורצתה להתחתן עם הבחור שהציעו לה, היו מתחילים לתכנן את החתונה. ושלא כמו הבחור שהיה צריך להתחיל לעבוד כדי להכין לאשתו בית ומטע שממנו יפרנס אותה (סוטה מד, א), האשה לא היתה חייבת בהכנות הללו לקראת החתונה. אלא צוותה התורה את ההורים לסייע לבנותיהם להתחתן באופן המיטבי, והורו חכמים שעל ההורים להקדיש כעשירית מרכושם כדי לסייע לבנותיהם להתחתן (כתובות נב, ב; שו"ע אה"ע קיג, א). וממילא יכלו הבנות להתחתן צעירות, בסביבות גיל חמש עשרה.

בתקופות של מחסור ודוחק, משפחות רבות נאלצו לחתן את בנותיהן בעודן ילדות, כדי להבטיח את עתידן, שלא ירעבו ללחם ויזכו להקים משפחה. ולכן התירה התורה לאב לחתן את בתו בעודה קטנה. לא זו בלבד, אלא שלמרות שההוראה היתה לתת לכל בת עשירית מהנכסים ולא יותר, כדי שלא לקפח את הבנים וכדי להשאיר להורים נכסים שמהם יוכלו להתפרנס לעת זקנתם. במצבים של דוחק ההורים נאלצו לתת לבנותיהם הרבה יותר מעשירית מנכסיהם, כי בלא זאת לא היו מצליחים לשדכן, והיה חשש שהבנות יישארו גלמודות כל ימי חייהן. אולם כאשר לא היה הכרח קיומי לחתן את הבנות בעודן קטנות, אסרו זאת חכמים, ואמרו: "אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה" (קידושין מא, א; שו"ע אה"ע לז, ח).

במאות השנים האחרונות, כשהמצב הכלכלי השתפר והתייצב, ולא היה עוד צורך לחתן ילדות קטנות כדי להבטיח את קיומן, ברוב הארצות המנהג לחתן בנות קטנות התבטל לחלוטין. ועדיין בזמנים ומקומות שהדוחק היה רב, כמו לעיתים בתימן, היו נאלצים לעיתים לחתן בנות צעירות מאוד (פנה"ל שמחת הבית וברכתו ה, י, 9).

פורסם בקטגוריה ב - מצוות הנישואין | כתיבת תגובה

יב – גיל הנישואין לנשים בזמנינו

בדורות האחרונים, יחד עם העלייה ברמה הכלכלית והאפשרות של נשים לבטא את כשרונן בתחומים שונים, גיל נישואי הבנות התאחר. שתי סיבות לכך: א) כיוון שהבנות יכולות לבטא את כישרונותיהן בתחומים רבים, מצווה גדולה מוטלת עליהן ללמוד יותר תורה ולהשתלם במקצוע המתאים להן, כדי שיוכלו להוסיף טובה וברכה לעולם. ב) בעבר הזוגות הצעירים חיו במסגרת של משפחה מורחבת, וגם נערות צעירות יכלו ללדת ילדים, כאשר הנשים המבוגרות סייעו להן בגידולם. אולם כיום, שהזוגות הצעירים בונים את חייהם במסגרת מיוחדת משלהם, גיל הנישואין מתאחר עד לזמן שהבת מסוגלת לשאת לבדה באחריות לטיפול בילדיה.

ומכל מקום גיל הנישואין המתאים לבנות הוא מעט לפני הגברים. ראשית מפני שהבנות מתבגרות מוקדם יותר, וכפי שזמן חיובן במצוות הוא שנה קודם, בגיל שתים עשרה. שנית, מצוות תלמוד תורה מחייבת אותן במעט פחות השקעה, כי הן חייבות במה שנצרך להדרכת החיים המורכבים שלנו באמונה, מוסר והלכה, ואילו הבנים חייבים גם בלימוד יסודות התורה שאינם קשורים במישרים להדרכת החיים. שלישית, חובת הצבא מוטלת על הגברים.

אמנם בנושא הפרנסה, נשים כיום שותפות לגברים. ואדרבה, אם תקדים לסיים את לימודי המקצוע שלה, תוכל לשאת בתחילה בעיקר עול הפרנסה ולאפשר בכך לבעלה לרכוש מקצוע הולם, כדי שיוכלו לחיות ברווחה, להקים משפחה ברוכה, להעניק לילדיהם חינוך טוב ולתרום ליישובו של עולם.

לסיכום, גיל הנישואין הראוי כיום לגברים הוא בין עשרים לעשרים וארבע, והגיל הראוי לנשים כשנתיים קודם.

פורסם בקטגוריה ב - מצוות הנישואין | כתיבת תגובה

יג – האחריות המוטלת על הצעירים

מצוות הנישואין מציבה כיום בפני הצעירים אתגר גדול. תוך שנים ספורות הם צריכים לבסס את תפישת עולמם התורנית, לרכוש מקצוע מתאים לכשרונם ולהקים משפחה, כאשר הבנים נדרשים גם לשרת בצבא ולהרבות יותר בלימוד תורה.

האחראים הראשונים על הגשמת האתגר הם הצעירים, שצריכים לתכנן היטב את דרכם, שלא יאבדו זמן בשנים היקרות הללו. שכן גם לאחר שהגדרנו את זמננו כשעת הדחק, שבו מותר לדחות את הנישואין עד לגיל עשרים וארבע, ובמקרים מיוחדים אף יותר, המבזבז את זמנו בשנים הללו מבטל את מצוות התורה. לפיכך, חובה על כל צעיר וצעירה לפלס לעצמם את הדרך שבה יוכלו לשלב את כל הערכים יחד, להינשא בגיל צעיר ועם זאת לרכוש מקצוע שהולם את כשרונם לתפארת משפחתם, ולתפארת התורה, העם והארץ.

 

כדי להבין את גודל האחריות לקיום המצווה בזמן הראוי בלא עיכובים, כדאי להזכיר הלכה. כידוע לרוב מעלת קדושת ספר התורה, אסרו חכמים למוכרו, ואמרו שהמוכר ספר תורה אינו רואה סימן ברכה לעולם (מגילה כז, א). וגם כאשר אין לבעל ספר התורה מה לאכול כי אם על ידי הדחק, לא ימכור את ספר התורה שלו. וגם כאשר אין לו כסף לקנות צרכי מצווה, כתפילין ומזוזה, לא ימכור את ספר התורה שלו (שו"ע יו"ד ער, א).

אולם ישנן שתי מצוות שמפני חשיבותן הרבה, כאשר אין אפשרות לקיימן ללא מכירת ספר התורה, מוכרים ספר תורה ומשתמשים בכסף שמקבלים בתמורתו כדי לקיימן. ואלו הן: תלמוד תורה ונישואין (שו"ע אה"ע א, ב; או"ח קנג, ו). ואף הציבור רשאי למכור ספר תורה שברשותו כדי לחתן יתום או יתומה (שו"ע או"ח קנג, ו). מעלתן המיוחדת של שתי המצוות הללו שעל ידן מגשימים את מגמת התורה. הלימוד, שעל ידו דברי התורה נעשים חיים בלבבות, והנישואין, שעל ידם מתקיימים החיים השלימים ונולדים הילדים שיקיימו את התורה (מגילה כז, א).[3]

דין זה אמנם לא שכיח כיום, מפני שאין כמעט מצב שאדם אינו יכול להתחתן מחמת עוניו, כי תמיד ניתן למצוא יהודים טובים שיסייעו לו בצרכיו הבסיסיים כדי שיוכל להינשא. אולם למדנו מדין זה יסוד חשוב, שהתירו למכור ספר תורה כדי לקיים את מצוות הנישואין, ולא אמרו שימתינו כמה שנים עד שיימצאו פתרון אחר. על אחת כמה וכמה שעל הצעירים והצעירות להזדרז בהכנות הנדרשות לקראת הנישואין, בלימוד תורה ורכישת מקצוע, ולא לבזבז זמן יקר בשנים אלו.


[3]. יש אומרים שהיתר זה הוא רק למי שעדיין לא קיים את מצוות פרו ורבו בבן ובת, אבל למי שכבר יש בן ובת, אסור למכור ספר תורה עבור נישואין (שו"ע אה"ע א). ולדעת רבים, גם למי שקיים את המצווה בבן ובת והתאלמן מותר למכור ספר תורה כדי לישא אשה וללדת עוד ילדים. וכך היא דעת רוב הראשונים והאחרונים (נמוקי יוסף, ריטב"א). ויש אומרים שגם כדי להתחתן עם אשה מבוגרת שכבר לא יכולה ללדת מותר למכור ספר תורה, מפני עצם מעלת הנישואין ומצוות עונה, שבלעדיהם האדם אינו שלם (רמב"ן, ח"מ אה"ע א, י). עי' בפנה"ל שמחת הבית וברכתו ה, כא, 21.

פורסם בקטגוריה ב - מצוות הנישואין | כתיבת תגובה

יד – מצווה על ההורים לחתן את ילדיהם

אמרו חכמים (קידושין ל, ב) שמצווה על ההורים לחתן את ילדיהם, כלומר לעזור בכל מה שנצרך לנישואי ילדיהם, שנאמר (ירמיהו כט, ו): "קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת, וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת". כלומר, מצוות פרו ורבו אינה נגמרת בהולדת הילדים, אלא היא נמשכת גם אח"כ, כשילדיהם יגיעו לפרקם, שאז ההורים צריכים לעודד אותם להתחתן ולסייע להם בעצה ובעזרה כספית, ובזה הם שותפים פעילים בהמשכת הדורות. הורו חכמים להורים להקדיש כעשירית מרכושם עבור חתונת כל אחת מבנותיהם. ומשמע שסכום דומה היה מגיע לבנים דרך הירושה. כיום המנהג להשוות את הבנים והבנות בירושה, וכן להשוות את הבנים והבנות בעזרה לנישואין.

בזמן הזה, שמרבית הצעירים בוחרים את בני זוגם על פי האופי ומכלול האישיות, והשאלה "כמה ההורים יתנו?" פחות קובעת את יכולתם להתחתן, המצווה המוטלת על ההורים לחתן את ילדיהם נפרשת על פני שנים רבות. ראשית בדאגה להעניק להם חינוך טוב ובמימון לימודי המקצוע שלהם, ובחינוכם וציודם בבגדים נאים, וכמובן בסיוע במימון הוצאות החתונה וקניית הרהיטים.

בנוסף לכך, גם חישוב עשירית הרכוש בימינו הוא דבר מורכב, מפני שחלק משמעותי מהרכוש מושקע בחסכונות לפנסיה ומושקע בדירה שלא ניתן לממשה, כמו כן צריך להתייחס גם לכספים שמסתבר שההורים יקבלו בעתיד ממשכורות ורווחי השקעות. אולם העיקרון הנלמד מהמצווה להשקיע עשירית מהרכוש עבור חתונת כל בת הוא שמצווה על ההורים להקדיש סכום נכבד מרכושם עבור נישואי כל אחד מילדיהם.

כיוון שפעמים רבות הילדים מתעכבים מלהינשא מפני שהם חוששים שלא יוכלו להסתדר מבחינה כלכלית, חלק ניכר מההשקעה של ההורים כיום צריך להיות מופנה לצורך העמידה באתגר הגדול המשלב נישואין עם לימודים מקצועיים, ולעיתים גם טיפול בתינוקות. ונראה שגם תשלום עבור לימוד מקצוע לאחר גיל שמונה עשרה יכול להיחשב כחלק מעשירית הרכוש שמצווה על ההורים להשקיע בחתונת כל אחד מילדיהם, שאף זה מסייע להקמת המשפחה ופרנסתה.

פורסם בקטגוריה ב - מצוות הנישואין | כתיבת תגובה

טו – התערבות ההורים בבחירת בני-זוג

לא תמיד תפקידם של ההורים קל. מצד אחד הם צריכים לעזור לילדיהם להתחתן, ומצד שני, ההחלטה עצמה עם מי להתחתן – אינה בידם. לעיתים נוצרות בעיות קשות סביב זה. הבן בחר לו את בת זוגו, וחושב שתכונותיה מתאימות לאופיו ולשאיפותיו, אולם ההורים בטוחים שבחירתו מוטעית ותכניס אותו לנישואין אומללים. לעיתים ההורים איתנים בדעתם, ואף מאיימים בניתוק הקשרים. ונשאלת השאלה, האם הבן צריך לשמוע בקול הוריו? וכן להיפך, מה תעשה בת שהוריה מתנגדים לבחירתה, האם עליה לשמוע בקולם ולוותר על בחיר ליבה?

כפי שלמדנו בהלכות כיבוד הורים (לעיל א, כב), הבן או הבת אינם צריכים לשמוע בקול הוריהם בעניין זה. ולמרות שכוונת ההורים לטובת בנם או בתם, ויתכן מאוד שהם צודקים. הקב"ה נתן בחירה חופשית לכל אדם להחליט על עתידו ועל חייו, וההחלטה עם מי להתחתן מוטלת על מי שמתחתן בפועל. הילדים כמובן חייבים להקשיב להוריהם ולשמוע את עמדתם ולשקול אותה בכל הרצינות, אבל אם אחרי הכל החליטו להתחתן, אל להורים לעמוד בדרכם ולהחרימם ולנדותם על כך. אם ההורים בטוחים שהזיווג אינו מוצלח וסופו להיכשל בצער ומשברים נפשיים, הם יכולים שלא להשתתף במימון החתונה, אבל אין להם סמכות לתבוע מהבן או הבת לבטל את החתונה.

פורסם בקטגוריה ב - מצוות הנישואין | כתיבת תגובה

טז – ענייני ממון

אמרו חכמים (קידושין ע, א): כל הנושא אשה לשם ממון, יהיו לו בנים שאינם הגונים. מפני שהנישואין צריכים להיות מבוססים על האהבה שבין בני הזוג ועל הערכים המשותפים ולא על סיבה חיצונית כממון. ואם הם נעשים לשם ממון, הם אינם עולים יפה, והבנים שנולדים מהם אינם מוצלחים. וכן כתב הרמ"א (אה"ע ב, א), שאין לחתן להתקוטט עם משפחת כלתו בעבור הממון, ומי שעושה כן, אינו מצליח ואין זיווגו עולה יפה. כי הממון שאדם לוקח עם אשתו בדרך של קטטה או סחיטה אינו ממון של יושר, והעושה כן נקרא נושא אשה לשם ממון. אלא כל מה שיתנו לו חמיו וחמותו יקח בעין טובה, ואז יצליח.

ואף שלמדנו שמצווה על ההורים לחתן את ילדיהם ולהשקיע כעשירית מרכושם לשם כך. המצווה הזו היא שלהם ותחת אחריותם, ואין החתן או הכלה רשאים לכוף את הוריהם לכך. גם בית הדין אינו רשאי לכוף את ההורים לעזור לחתונת בנם, ואפילו הם עשירים. אמנם לחתונת הבת, מפני הצורך הגדול שבדבר בימים שבהם הבנות לא עבדו והשתכרו בכוחות עצמם, בית הדין היה כופה את הורי הבת לשלם עבור קיום חתונה צנועה, אבל לא היה כופה לתת כפי עושרם (רמ"א אה"ע ע, א; שו"ע נח, א; חלקת-מחוקק ב).

לסיכום, מצווה להורים לסייע בחתונות ילדיהם. ואם לא יתנדבו לכך מעצמם, מותר לילדים לבקש זאת מהם, אך לא להתקוטט. ואם לא יתנו, יתחתנו לשם שמיים וה' יצליח את דרכם. ראוי להוסיף דברים שכתב הרב זילבר (אז נדברו ט, נא) ונוגעים בעיקר לציבור החרדי, שאף שמצווה על ההורים לסייע לחתונת בתם בשווי של כעשירית מרכושם, מצד הדין הם אינם צריכים להיכנס עבור כך לחובות. ואף על הילדים שעומדים להתחתן מוטלת מצוות כיבוד אב ואם, ועליהם לדאוג שההשקעה של הוריהם בחתונתם לא תגרום לכך שישקעו בחובות גדולים מעבר ליכולתם ולא תחסיר מהם את צרכי קיומם השוטף.

פורסם בקטגוריה ב - מצוות הנישואין | כתיבת תגובה

יז – מצוות הכנסת כלה וחובת הציבור

חובה על הציבור לעזור לכל יתום או עני להתחתן. וכן כתוב בשולחן-ערוך (יו"ד רנ, א): "אין לו (לעני) אשה ובא לישא, משיאין לו. ושוכרים לו בית ומציעים לו מיטה וכלי תשמישו, ואחר משיאין לו אשה". הרי שצריך לדאוג לצרכי החתונה עצמה, וכן שיהיו להם בית ורהיטים בסיסיים. החתונה צריכה לכלול סעודה עם בשר ויין, וסעודת החתונה צריכה להיות יותר מכובדת מסעודת חג. וכן צריך לדאוג שיהיו נגנים או תקליטן, לצורך ריקודי השמחה. וכן צריך לדאוג שיהיו לכלה ולחתן בגדים נאים.

ואין צדקה חשובה וגדולה יותר מלחתן עניים. ואם יש ברשות קופת הצדקה סכום מוגבל שאינו מאפשר לדאוג לכל צרכי העניים, ועומדת לפני גבאי הצדקה השאלה למי לעזור תחילה, עליו להקדים את צרכי חתונת החתן והכלה לכל הצרכים האחרים (שו"ע יו"ד רמט, טו). וגם כאשר קופת הצדקה ריקה, אין גבאי הצדקה יכולים להשתמט ממצווה חשובה זו, אלא חובתם ללוות כסף ולחתן בו את העניים, ולאחר מכן לאסוף צדקה על מנת להשיב את החוב (שו"ע יו"ד רנז, ה). היו החתנים והכלות העניים מרובים, ואין אפשרות ללוות כסף כדי לחתן את כולם, יש להקדים את הבנות, ומחתנים תחילה את הבתולות העניות ורק לאחר מכן, כשיוכלו, את הבחורים העניים (שו"ע יו"ד רנא, ח).

בחסדי ה' בימינו יש לגבאי הצדקה אפשרות לסייע לכל חתן וכלה עניים לקיים חתונה צנועה ולרכוש רהיטים צנועים ולגור במקום זול. אולם מנגד, כדי לחיות בכבוד צריכים כיום לרכוש מקצוע מכובד, שבדרך כלל הלימודים לקראתו נמשכים זמן רב ומעכבים אצל רבים את הנישואין. והמצווה המוטלת כיום על החברה ומנהיגיה, ליצור עבור הצעירים את התנאים הטובים ביותר לקיום מצוות הנישואין בזמנה. לשם כך צריך לייעל ככל האפשר את לימודי המקצוע, לסייע לצעירים במציאת פתרונות דיור ומעונות במחירים סבירים, ולהקדים ככל האפשר את לימודי המקצוע של הנשים, כדי שבשנים הראשונות יוכלו לסייע יותר בפרנסת המשפחה.[4]


[4]. יחד עם הקשיים שהחיים המודרניים מציבים, יש בהם גם פתרונות. אמנם לימודי המקצוע נמשכים שנים, אולם מנגד, ההשקעה בהם משתלמת, ולכן הבנקים מוכנים להעניק עבורם הלוואות, שתשלומם יגיע לאחר תחילת העבודה. וכך לגבי הבתים, הם אמנם גדולים ויקרים בהרבה, אולם גם הוקמה מערכת ענפה של הלוואות למשך עשרות שנים שמסייעת ברכישתם.

מעבר לקושי לשלב את כל האתגרים יחד, חברת השפע יצרה אצל רבים התמכרות למותרות, עד שאנשים רבים נעשו משועבדים להם בלא יכולת להגשים שום אידיאל. כי הם תמיד טרודים בהשגת עוד כסף לקניית מכונית יותר טובה, ובגדים ורהיטים יותר יקרים, ובית יותר גדול ובסביבה יותר יוקרתית. לשם כך אנשים רבים דוחים את הנישואין ומתרשלים במצוות פרו ורבו. וצריך להתגבר על היצר ולהציב את האידיאלים מעל ההנאות החולפות, ולזכור, שגם כאשר אדם מסתפק כיום במועט, הוא חי כדרך שחיו עשירים לפני מאתיים שנה. ואם אז יכלו לחיות כך באושר, גם היום הדבר ניתן, ועל כן כל אחד יכול להגשים את האידיאלים שלו ולזכות לחיות באמת.

פורסם בקטגוריה ב - מצוות הנישואין | כתיבת תגובה

יח – יציאה מן הארץ לצורך נישואין

ערך הנישואין גדול כל כך, עד שהתירו חכמים לבחור או בחורה לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ כדי למצוא את זיווגם. כמובן שלכתחילה עדיף שיימצאו את זיווגם מבני או בנות הארץ ולא יצטרכו לצאת לשם כך מהארץ, אך אם נראה להם שלא יוכלו למצוא את זיווגם בארץ, מותר להם לצאת לחוץ לארץ כדי ולהתחתן, ובתנאי שאח"כ יחזרו לארץ.

ואף שהיציאה לשם חתונה עלולה להתארך למשך תקופה ארוכה, שכן גם לאחר שקובעים פגישה, לפעמים הבחור לא מעוניין ולפעמים הבחורה לא מעוניינת, ולפעמים בירורים אלו אורכים זמן רב. וגם מעת שימצא את בת זוגו ועד שיתחתנו עובר זמן, ולא תמיד ניתן לעלות מיד לאחר החתונה, למרות זאת התירו חכמים לצאת לחוץ לארץ מפני החשיבות הגדולה של מצוות הנישואין.

אבל לצאת לחוץ לארץ ולהתחתן שם עם אשה שאיננה מוכנה לעלות לארץ, על דעת שגם החתן יישאר עימה בגלות – אסור, שכל מה שהתירו לצאת מן הארץ כדי לשאת אשה, הוא רק ליציאה זמנית, של חודשים או מספר שנים, אבל יציאה של קבע לא התירו (רמב"ם הל' מלכים ה, ט).

וכל זה דווקא מארץ ישראל לחוץ לארץ, שהרי אסור לעזוב את הארץ לצמיתות. אבל בשתי מדינות בחוץ לארץ, או בשני אזורים בארץ, מותר לחתן להישאר ולגור במדינת אשתו ולא לגור ליד הוריו. כמובן שאם הדבר נחוץ להורים עדיף לקיים את רצונם ולגור לידם, אך אם הכלה עומדת על דעתה ורוצה להישאר במקומה, מותר לחתן לדחות את מצוות כיבוד הורים כדי לישא אשה (שו"ת הרשב"א המיוחס לרמב"ן סי' ער"ב, ועי' שו"ע יו"ד רלט, ח, ובש"ך שם; לעיל א, יא).

פורסם בקטגוריה ב - מצוות הנישואין | כתיבת תגובה