י – גיל המצווה למעשה לגברים

פורסם בקטגוריה ב - מצוות הנישואין. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/11-02-10/

כבר בימי חכמים, היתה הוראה, שבשעת הדחק אפשר לדחות את הנישואין עד גיל עשרים וארבע (קידושין ל, א). וכן נהגו בתקופות שונות מפני דוחק הפרנסה או האתגרים הרוחניים שהצריכו לימוד ממושך יותר לפני החתונה (יש"ש, ברכ"י).

בדורות האחרונים, החיים נעשו מורכבים יותר, וההכנה לקראת הקמת המשפחה אורכת יותר זמן. בעבר היה די בלימוד פשוט של התנ"ך והמוסר, ההלכה וטעמיה, כדי להיות מוכן להקמת בית יהודי. די היה לעבוד עם האב כמה שעות ביום כדי לרכוש עד גיל שמונה עשרה את היכולת המקצועית לעבוד ולפרנס, ואף לחסוך מעט כסף לצרכי החתונה ובניית הבית, שהיה חדר אחד בלבד. אולם כיום, כדי להתמודד עם האתגרים הניצבים בפני האדם, צריך ללמוד הרבה יותר תורה. לשם כך רוב הצעירים נצרכים ללמוד במסגרת ישיבתית לאחר גיל שמונה עשרה לפחות שנה, ובדרך כלל יותר. עוד חובה קדושה מוטלת על הצעירים, להגן על העם והארץ במסגרת הצבא, ואף קיום מצווה זו גורם לדחייה של הנישואין. כמו כן רכישת מקצוע שהולם את כישרונותיו של האדם מצריכה בדרך כלל לימודים שאורכים כמה שנים ומתבצעים אחר השירות הצבאי. גם הבתים שאנו רגילים לחיות בהם יקרים יותר, מפני שהם יותר גדולים, ומאובזרים במערכות מים וחשמל, וכדי לרוכשם צריך לעבוד מספר שנים.

אם הצעירים ידחו את הנישואין עד לסיום לימוד כל יסודות התורה, וסיום לימוד המקצוע המתאים וקניית דירה קטנה, רובם יתחתנו לאחר גיל שלושים. דחייה כזו אינה אפשרית להלכה, מפני שלמרות שהסביבה שבה אנו חיים נעשתה מורכבת, מסובכת ומאתגרת יותר, טבעו הנפשי והגופני של האדם לא השתנה, וזמן הנישואין המתאים לו בגיל שמונה עשרה עד עשרים.

לפיכך, במצב חיינו המורכב מותר לדחות את הנישואין מעבר לגיל עשרים, אבל לא יאוחר מגיל עשרים וארבע. מצד אחד מוכרחים לתת לצעירים עוד מספר שנים, כדי שיוכלו להתבסס יותר בתורה ובעיצוב תפישת עולמם, ויספיקו לעשות את הצעדים הראשונים לקראת רכישת המקצוע או לפחות יוכלו להציב תוכנית מעשית לרכישת מקצוע ופרנסת המשפחה. ומנגד, אי אפשר להתרחק יותר מהזמן המתאים מבחינה נפשית וגופנית לנישואין, כדי שלא לאבד את ההתלהבות ושמחת הנעורים, המתאימים לבניית הזוגיות בשלביה הראשונים. וכן אנו מוצאים, שהדוחים את נישואיהם מעבר לגיל הצעיר, מתקשים יותר במציאת זיווגם, וישנם שנותרים רווקים שנים רבות. מעבר לכך, מצוות הנישואין ופרו ורבו מחייבות את האדם לבטא את עצמו באופן שלם, וכפי שאמרו חכמים, שרק לאחר שאדם מתחתן הוא נקרא אדם (יבמות סג, א), כי רק אז הוא יכול לזכות באמת לשמחה, ברכה, טובה, תורה, חומה ושלום (שם סב, ב), ויש גבול כמה שנים עוד יכול אדם לחיות באופן חסר כל כך. בנוסף לכך, למדנו שדחיית הנישואין מעבר להכרח גורמת ליצרו של האדם להתגבר עליו עד שכל ימיו לא יוכל להשתחרר מהרהורי עבירה (קידושין כט, ב). על כן צריך להורות לרבים, שלא לדחות את הנישואין מעבר לגיל עשרים וארבע. ותבוא ברכה למי שיכול להקדים את נישואיו בלא לפגוע באופן משמעותי בלימוד התורה, השירות הצבאי וההכנה לרכישת מקצוע שמתאים לכשרונו.

חובה לבאר שכוונת הלכה זו לכוון את הצעירים לזמן שבו עליהם להשתדל להתחתן, אבל כיוון שהנישואין תלויים גם בבת הזוג, יהיו צעירים שישתדלו להתחתן בזמן הראוי ולא יצליחו. ואם השתדלו כראוי, אין בידם עוון. כמו כן ההוראה שלא לדחות את הנישואין מעבר לגיל עשרים וארבע נועדה למצב רגיל, אבל ישנם מצבים שבהם יש צורך גדול לדחות את הנישואין, ואזי לעיתים הדבר מותר (כמבואר בפנה"ל שמחת הבית וברכתו ה, 8).[2]


[2]. גיל הנישואין משפיע מאוד על גידול המשפחה. במשך מאתים ועשר שנים עם ישראל גדל במצרים משבעים נפש לששים ריבוא גברים מעל גיל עשרים. אם גיל הנישואין הממוצע היה 15, אזי די היה שאשה ממוצעת תלד 6 ילדים, כשההפרש הממוצע בין הלידות – שנתיים. אבל אם גיל הנישואין הממוצע היה 22 אזי אשה ממוצעת היתה צריכה ללדת 12 ילדים כדי להגיע לששים ריבוא. דוגמה נוספת, משפחה שממוצע הילדים בה הוא ששה, אם גיל הנישואין הממוצע יהיה 21, אזי כשיגיעו אבות המשפחה לגיל שבעים ושבע יהיו להם 150 צאצאים, ואם גיל הנישואין הממוצע שלהם יהיה 25 כשיגיעו לגיל שבעים ושבע יהיו להם 46 צאצאים. יש לזה כמובן היבט כלל ישראלי, בדור השואה והתקומה.

פורסם בקטגוריה ב - מצוות הנישואין. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן