ג – מצוות השבתת החמץ

א – המצוות הקשורות בהשבתת חמץ

מצוות עשה מהתורה לבער את החמץ מרשותינו לקראת הפסח, שנאמר (שמות יב, טו): "אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם". מפי השמועה למדו שהכוונה לבער את החמץ עד חצות יום י"ד בניסן, שהוא ערב פסח. ראיה לדבר שנאמר (שם לד, כה): "לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי", כלומר לא תשחט את קרבן הפסח ועדיין החמץ קיים ברשותך, וזמן שחיטת הפסח מחצות יום י"ד בניסן (פסחים ד, ב; רמב"ם חמץ ב, א; לעיל ב, ב, 1). במצווה זו, כמו בשאר מצוות הפסח, גברים ונשים שווים.

כל מי שלא השבית את החמץ מביתו עד חצות יום י"ד בניסן, עובר על כל רגע ורגע שהוא משתהה מלבערו בביטול מצוות עשה של השבתת החמץ (מ"ב תמג, א). ומשעה שיכנס הפסח יעבור בנוסף לכך על שני איסורים, שנאמר (שמות יב, יט): "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם", ועוד נאמר (שם יג, ז): "מַצּוֹת יֵאָכֵל אֵת שִׁבְעַת הַיָּמִים, וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ". נמצא שעל ידי קיום מצוות השבתת החמץ הננו ניצלים משני איסורים של בל יראה ובל ימצא חמץ ברשותינו.[1].

מצוות השבתת החמץ היא המצווה הראשונה שבה אנו פותחים את סדרת המצוות הקשורות בפסח. כידוע החמץ בפסח מבטא את יצר הרע, וכדי לזכות לקלוט את הקדושה שבקרבן הפסח ואכילת המצה צריך לבער תחילה את החמץ מהבית. לכן ראשית ההכנות לפסח בהשבתת החמץ.

ב – האיסור על חמץ השייך לו

מיוחד הוא איסור חמץ בפסח, שלא רק לאוכלו אסור אלא אף להשהותו אסור, וכל המשהה אותו בביתו עובר בשני איסורים של בל יראה ובל ימצא.[2].

מלשון התורה (שמות יג, ז): "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ שְׂאֹר בְּכָל גְּבֻלֶךָ", למדנו שאין איסור שימצא ברשותו של יהודי חמץ של גוי או של הפקר, שנאמר "לְךָ", דווקא חמץ השייך לך אסור לראות, אבל של גויים או הפקר מותר.

לפיכך, אם נכרי גר בחצרו של יהודי, למרות שהנכרי עובד אצל היהודי, אין בעל החצר היהודי צריך לבער את החמץ של הנכרי. וכן כאשר נכרי הפקיד לפני פסח חמץ בביתו של יהודי, כל זמן שהיהודי אינו חייב באחריותו – אינו צריך לבערו, אבל צריך להעמיד מחיצה בגובה של עשרה טפחים לפני החמץ, כדי שלא ישכח ויבוא לאכול ממנו (שו"ע תמ, ב). או שינעלנו במפתח ויחביא את המפתח, או שיסגרנו בארון וידביק על דלתותיו נייר דבק, שאם יבוא לפותחו יזכר באיסור חמץ.

וכן מותר ליהודי להסכים שגוי יכנס לביתו בפסח וחמצו בידו, אבל אסור ליהודי לאכול עימו על שולחן אחד, שמא ישכח ויאכל מחמצו. ואפילו אם יניח דבר שיזכיר לו שלא לאכול מחמצו של הנכרי, אסור לאכול עימו על שולחן אחד, שמא יתערב פירור מחמצו בתוך מאכלו. לאחר שהנכרי יסיים לאכול, מותר ליהודי לנקות היטב את השולחן מכל פירורי החמץ ולאכול עליו (שו"ע תמ, ג; מ"ב יח).

ג – חמץ שבאחריות ישראל ודין מניות

למדנו שרק על חמץ השייך ליהודי עוברים באיסורי בל יראה ובל ימצא, שנאמר (שמות יג, ז): "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ". אלא שלכאורה קשה, הרי נאמר (שם יב, יט): "לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם", משמע שבכל מקרה אסור שהחמץ ימצא בבית. בארו חכמים, שאכן כאשר החמץ שייך לגוי, ואין ליהודי אחריות לשומרו, אין איסור שיהיה ברשותו של היהודי, שנאמר "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ". אבל כאשר היהודי קיבל עליו אחריות, הרי הוא כשלו, וחל עליו איסור, ולזה התכוונה התורה כשצוותה: "לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם" (פסחים ה, ב).

לפיכך, יהודי שקיבל אחריות על חמץ שהופקד אצלו, נעשה החמץ כשלו, ואסור לו להשהותו בחצרו, אלא יחזירנו לגוי או יבערנו. בדיעבד, כשאינו יכול להחזירו לגוי, ובביעור יש הפסד, ימכור את החמץ ואת המקום שבו הוא נמצא לגוי אחר (שו"ע תמ, א; מ"ב ד). אבל אם היהודי קיבל אחריות שמירה על חמץ של גוי שנשאר ברשות הגוי, אין היהודי עובר עליו באיסור (מ"ב תמ, ז). לפיכך, מותר לחברת ביטוח שבבעלות יהודי לבטח לגויים חמץ, מפני שהחמץ נשאר ברשות הגויים.[3].
יהודי שהפקיד אצל חבירו היהודי חמץ לשומרו, שניהם חייבים לבערו, המפקיד מפני שהוא בעל החמץ, והשומר מפני שהוא נעשה כשלו בזה שהתחייב לשומרו (שו"ע תמ, ד). ואף אם לא התחייב לשומרו חייב לבערו.[4].

מי שקנה מניות בחברה שיש בבעלותה חמץ, והגיע פסח, אם יש לו סמכות להביע דעה כיצד לנהוג בענייני החברה, מה למכור ומה לקנות, נחשב שהחמץ בבעלותו, ועובר עליו בבל יראה ובל ימצא. אבל אם אין לו סמכות להביע דעה, הרי הוא ככל המשקיעים במניות, שהחברה חייבת לו אחוזים משוויה, אבל רכושה אינו נחשב שלו, ולכן אינו עובר על החמץ שלה באיסור. לפי זה, המשקיעים את כספם בקרנות נאמנות או בקופות גמל, אף שאולי מנהלי הקופות משקיעים חלק מהכספים בחברה שיש ברשותה חמץ, אין למשקיעים איסור, מפני שאין החמץ הזה נחשב בבעלותם. ויש מחמירים בזה.[5].

ד – כיצד מקיימים את מצוות השבתת החמץ

בשני אופנים אנו מבערים את החמץ מבתינו, במחשבה ובמעשה, כלומר, באופן רוחני ובאופן מעשי. ההשבתה במחשבה נעשית על ידי ביטול החמץ והפקרתו והחשבתו כעפר הארץ, שכן רק על חמץ ששייך לנו וחשוב בעינינו אנו עוברים באיסור בל יראה ובל ימצא, אולם מי שמבטל את החמץ ומחשיבו כעפר אינו עובר עליו. וכן אם מפקירו, כיוון שאינו שלו אינו עובר עליו.

בנוסף לכך אנו מבערים את החמץ באופן מעשי, בליל י"ד אנו בודקים את כל הבית מחמץ, וביום י"ד אנו מבערים אותו מבתינו.

ואף שמהתורה די בדרך אחת, תיקנו חכמים ליתר בטחון לבער את החמץ בשתי הדרכים: לבטלו בפה ולבערו מן הבית במעשה.[6].

וזאת משום שלא רצו חכמים לסמוך על ביטול החמץ בלבד, שמא יהיו יהודים שלא יבטלו את החמץ בלב שלם, וישאירוהו בביתם כדי שאחר הפסח יאכלוהו, וכיוון שלא ביטלו את החמץ בלב שלם, יעברו בהשהייתו באיסור בל יראה ובל ימצא (רש"י פסחים ב, א). עוד חששו שמא אם יישאר בבית חמץ יבואו לאוכלו בטעות. לפיכך תיקנו לבערו באופן מעשי מן הבית (תוספות שם).

וכן לא רצו לסמוך על הבדיקה בלבד, שמא יהיו יהודים שלא יצליחו למצוא את כל החמץ שבביתם, ובפסח יראוהו וישתהו מעט קודם שישרפוהו, מפני שיחוסו לרגע על חמצם, ובינתיים יעברו על איסור בל יראה ובל ימצא. אבל אם יבטלו את החמץ לפני פסח, גם אם ישתהו מעט קודם שישרפו אותו לא יעברו על האיסור (מ"ב תלד, ו).[7].

ה – מהות המצווה

שאלה יסודית התעוררה במהות מצוות ההשבתה, האם עיקר המצווה ליקח חמץ ולהשביתו; או שהעיקר שלא ישאר ברשותו של ישראל חמץ.

לדעת רוב הראשונים (רמב"ן, מהרי"ק ועוד), עיקר המצווה שרשותו של האדם תהיה נקייה מחמץ, ומי שיש לו חמץ – צריך לבערו, ומי שאין ברשותו חמץ – קיים את המצווה בכך שרשותו נקייה מחמץ.

אולם מדעת כמה ראשונים (תוס', ר"ן) משמע, שרק מי שיש לו חמץ מתחייב במצווה, וכשיבער את החמץ מביתו יקיים את המצווה, ומי שאין לו חמץ פטור מהמצווה. אמנם גם לפי שיטה זו לא מצינו בדברי הראשונים שהמליצו לקנות חמץ כדי לקיים בו מצוות השבתת חמץ. ואע"פ כן יש מן האחרונים שכתבו, שמי שאין ברשותו חמץ לפני פסח, ראוי שיהדר ויקנה לעצמו חמץ כדי לקיים בו את מצוות ההשבתה לדעת הסוברים שצריך להשבית את החמץ בפועל.

למעשה, ישראל קדושים ומשתדלים להדר שיהיה ברשותם חמץ ביום י"ד בניסן, כדי לקיים בו את מצוות השבתת החמץ לכל השיטות. ולא זו בלבד, אלא שמוסיפים לדקדק ומשביתים את החמץ בשריפה דווקא, שכן לדעת כמה פוסקים זו הדרך המהודרת ביותר להשבית את החמץ (ועי' לקמן ה, ד).[8].

ו – זמני כניסת איסור אכילה והנאה מחמץ

כפי שלמדנו (לעיל ב, ב), מצוות השבתת החמץ צריכה להתבצע עד חצות יום י"ד בניסן, וכל רגע ורגע שאדם מישראל משהה את חמצו אחר חצות היום הרי הוא מבטל מצוות עשה של השבתת החמץ. מחצות היום מתחיל גם איסור התורה, שלא לאכול וליהנות מהחמץ (רמב"ם הל' חמץ ומצה א, ח, וראו לעיל בהלכה א).

כדי להרחיק את האדם מהעבירה הוסיפו חכמים ואסרו את החמץ בהנאה עוד שעה, ובאכילה הוסיפו ואסרו שתי שעות, שכן ביום מעונן עלולים לטעות עד שתי שעות.

כך מחשבים את השעות: מחלקים את היום לשנים עשר חלקים שווים, וכל חלק נקרא שעה זמנית. מתחילת השעה החמישית החמץ אסור באכילה, ומתחילת השעה השישית החמץ אסור בהנאה, ומתחילת השעה השביעית מתחיל איסור התורה, שלא לאכול וליהנות מהחמץ.

נמצא שלמעשה, כל ארבע השעות הראשונות של יום י"ד מותר לאכול חמץ, ובשעה החמישית אסור לאכול מדברי חכמים אבל מותר עדיין ליהנות מהחמץ, למשל, אפשר להאכיל את החמץ לבהמה או למוכרו לגוי. ומשנכנסה שעה שישית של היום החמץ אסור בהנאה מדברי חכמים, וממילא אין הוא נחשב ברשותו, ואין יותר אפשרות למוכרו לגוי או לבטלו, ורק על ידי ביעורו בשריפה או פירורו וזריקתו לים או לרוח אפשר להשביתו (שו"ע תמג, א).

נחלקו הפוסקים בשאלה, מאימתי מחשבים את שעות היום. לשיטת בעל ה'מגן-אברהם' מעלות השחר, היינו מהראות האור הראשון במזרח, ולדעת הגר"א מהנץ החמה, היינו מעת הראות השמש עצמה במזרח. ההבדל בין עלות השחר להנץ החמה הוא יותר משעה, ולכן בכל הלכה התלויה בשעות היום, מובאים בלוחות שני זמנים, המוקדם לפי שיטת ה'מגן-אברהם' והמאוחר לשיטת הגר"א, כך הוא לגבי קריאת שמע שזמנה עד סוף שלוש שעות, וכך לגבי תפילת שחרית שזמנה עד סוף ארבע שעות (פנה"ל תפילה יא, י, 14).

למעשה, כיוון שסוף זמן אכילת החמץ, וכן סוף זמן ההנאה, המכירה והביטול הם מדברי חכמים, הלכה כדברי המקילים, שבכל ספק שבדברי חכמים הלכה כמיקל. והרוצה להדר בזה, תבא עליו ברכה (מ"ב תמג, ח). [9].

ז – סדר השבתת החמץ

כפי שלמדנו (בהלכה ד), אנו משביתים (מבערים) את החמץ מבתינו במעשה ובמחשבה, ותהליך ההשבתה מורכב מארבעה שלבים. בדיקה וביטול, ביעור וביטול. נפרט: תחילת ההשבתה בבדיקת חמץ שמתבצעת בליל י"ד (כמבואר בפרק ד), ועל ידה אנו מוודאים שאין יותר חמץ בביתנו זולת אותו חמץ שאנו שומרים לצורך אכילה וביעור. מיד לאחר הבדיקה מבטלים את החמץ בפעם הראשונה, ובכך אנו משביתים את החמץ במחשבה (להלן ה, א-ג). למחרת מבערים בפועל את החמץ שנותר ברשותינו, ונהגו לבערו בשריפה (להלן ה, ד). אחר השריפה חוזרים ומבטלים את החמץ בפעם השנייה (להלן ה, א), ובכך מסיימים את השבתתו במחשבה.

אפשר להיפטר מהחמץ בשתי דרכים נוספות: על ידי מכירתו לגוי (כמבואר בפרק ו) או הפקרתו. שכבר למדנו שרק על חמץ שברשותינו אנו עוברים בבל יראה ובל ימצא, ורק את החמץ שברשותינו מצווה עלינו לבער. לכן אם נמכור את החמץ לגוי או נפקיר אותו, לא נעבור עליו באיסור.

נמצא שהבדיקה, הביעור והביטול הם פעולות מכוונות כנגד החמץ במטרה לכלותו. ואילו הפקרת החמץ ומכירתו אינן כנגד החמץ, אלא מגמתן להוציא את החמץ מרשותינו כדי שלא נעבור עליו באיסורי החמץ. כלומר, בבדיקה, בביעור ובביטול אנו נלחמים בחמץ, ואילו במכירה ובהפקרה אנו משתמטים ממנו. ובכל הדרכים הללו ניתן להשבית את החמץ.

לאחר שלמדנו את יסודות מצוות השבתת החמץ, נבאר בהלכות הבאות את פרטי הלכות השבתת החמץ. נתחיל בפרק ד' בהלכות בדיקת חמץ שבה אנו פותחים את המערכה כנגד החמץ, לאחר מכן נמשיך בפרק ה' להלכות ביטול וביעור החמץ. אחר כך בפרק ו' נעסוק בהלכות מכירת חמץ לגוי, למי שרוצה לשמור על ערכו של חמצו ולהיפטר מהצורך לבערו.