בשני אופנים אנו מבערים את החמץ מבתינו, במחשבה ובמעשה, באופן רוחני ובאופן מעשי. ההשבתה במחשבה נעשית על ידי ביטול החמץ והפקרתו והחשבתו כעפר הארץ, שכן רק על חמץ ששייך לנו וחשוב בעינינו אנו עוברים באיסור בל יראה ובל ימצא, אולם מי שמבטל את החמץ ומחשיבו כעפר אינו עובר עליו. וכן אם מפקירו, כיוון שאינו שלו אינו עובר עליו.
בנוסף לכך אנו מבערים את החמץ באופן מעשי, בליל י"ד אנו בודקים את כל הבית מחמץ, וביום י"ד אנו מבערים אותו מבתינו.
ואף שמהתורה די בדרך אחת, תיקנו חכמים ליתר בטחון לבער את החמץ בשתי הדרכים: לבטלו בפה ולבערו מן הבית במעשה.[6]
וזאת משום שלא רצו חכמים לסמוך על ביטול החמץ בלבד, שמא יהיו יהודים שלא יבטלו את החמץ בלב שלם, וישאירוהו בביתם כדי שאחר הפסח יאכלוהו, וכיוון שלא ביטלו את החמץ בלב שלם, יעברו בהשהייתו באיסור בל יראה ובל ימצא (רש"י פסחים ב, א). עוד חששו שמא אם יישאר בבית חמץ יבואו לאוכלו בטעות. לפיכך תיקנו לבערו באופן מעשי מן הבית (תוספות שם).
וכן לא רצו לסמוך על הבדיקה בלבד, שמא יהיו יהודים שלא יצליחו למצוא את כל החמץ שבביתם, ובפסח יראוהו וישתהו מעט קודם שישרפוהו, מפני שיחוסו לרגע על חמצם, ובינתיים יעברו על איסור בל יראה ובל ימצא. אבל אם יבטלו את החמץ לפני פסח, גם אם ישתהו מעט קודם שישרפו אותו לא יעברו על האיסור (מ"ב תלד, ו).[7]
[7]. למ"א תלד, ה, עפ"י הטור, מי שבדק היטב את ביתו ואע"פ כן נשאר שם חמץ כזית, עובר עליו באיסור בל יראה ובל ימצא, (ולכן לדעתו העיקר מהתורה לבטל את החמץ). אולם לרמב"ם, רא"ש ושאר הפוסקים, כל מי שבדק את ביתו כדין, אף שלא הצליח למצוא את כל החמץ, כיוון שבדק כדין אינו עובר עליו באיסור. ורק אם בתוך הפסח יראה את החמץ וישהה מעט מפני שיחוס עליו לרגע – יעבור. ולדעת הט"ז אף הטור סובר כן, וכך כתבתי למעלה.
