שאלה יסודית התעוררה במהות מצוות ההשבתה, האם עיקר המצווה ליקח חמץ ולהשביתו; או שהעיקר שלא ישאר ברשותו של ישראל חמץ.
לדעת רוב הראשונים (רמב"ן, מהרי"ק ועוד), עיקר המצווה שרשותו של האדם תהיה נקייה מחמץ, ומי שיש לו חמץ – צריך לבערו, ומי שאין ברשותו חמץ – קיים את המצווה בכך שרשותו נקייה מחמץ.
אולם מדעת כמה ראשונים (תוס', ר"ן) משמע, שרק מי שיש לו חמץ מתחייב במצווה, וכשיבער את החמץ מביתו יקיים את המצווה, ומי שאין לו חמץ פטור מהמצווה. אמנם גם לפי שיטה זו לא מצינו בדברי הראשונים שהמליצו לקנות חמץ כדי לקיים בו מצוות השבתת חמץ. ואע"פ כן יש מן האחרונים שכתבו, שמי שאין ברשותו חמץ לפני פסח, ראוי שיהדר ויקנה לעצמו חמץ כדי לקיים בו את מצוות ההשבתה לדעת הסוברים שצריך להשבית את החמץ בפועל.
למעשה, ישראל קדושים ומשתדלים להדר שיהיה ברשותם חמץ ביום י"ד בניסן, כדי לקיים בו את מצוות השבתת החמץ לכל השיטות. ולא זו בלבד, אלא שמוסיפים לדקדק ומשביתים את החמץ בשריפה דווקא, שכן לדעת כמה פוסקים זו הדרך המהודרת ביותר להשבית את החמץ (ועי' לקמן ה, ד).[8].
מה שכתבתי שכדי לקיים את המצווה צריך כזית, הוא מפני שלדעת הרבה פוסקים רק שיעור כזית חייב בביעור (עי' מ"ב תמב, לג), וגם למחמירים לחייב ביעור בפחות משיעור כזית, יתכן שזה כדי שלא יאכלנו ויעבור באיסור אכילה שקיים גם בחצי שיעור, אבל באיסור בל יראה ובל ימצא, לדעת רובם הגדול של הפוסקים אין איסור דאורייתא בחצי שיעור, וכ"כ בדגול מרבבה סי' תמב, וחכם צבי פו, ושאגת אריה פא. ומצוות השבתת חמץ לדעת רבים קשורה לאיסור 'בל יראה' ו'בל ימצא'. (ועי' להלן ה, ד, 3, שיש מהדרים שלא לשפוך נפט על החמץ, ויש סוברים שאין בזה הידור).
