למדנו שרק על חמץ השייך ליהודי עוברים באיסורי בל יראה ובל ימצא, שנאמר (שמות יג, ז): "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ". אלא שלכאורה קשה, הרי נאמר (שם יב, יט): "לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם", משמע שבכל מקרה אסור שהחמץ ימצא בבית. בארו חכמים, שאכן כאשר החמץ שייך לגוי, ואין ליהודי אחריות לשומרו, אין איסור שיהיה ברשותו של היהודי, שנאמר "וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ". אבל כאשר היהודי קיבל עליו אחריות, הרי הוא כשלו, וחל עליו איסור, ולזה התכוונה התורה כשצוותה: "לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם" (פסחים ה, ב).
לפיכך, יהודי שקיבל אחריות על חמץ שהופקד אצלו, נעשה החמץ כשלו, ואסור לו להשהותו בחצרו, אלא יחזירנו לגוי או יבערנו. בדיעבד כשאינו יכול להחזירו לגוי, ובביעור יש הפסד, ימכור את החמץ ואת המקום שבו הוא נמצא לגוי אחר (שו"ע תמ, א; מ"ב ד). אבל אם היהודי קיבל אחריות שמירה על חמץ של גוי שנשאר ברשות הגוי, אין היהודי עובר עליו באיסור (מ"ב תמ, ז). לפיכך, מותר לחברת ביטוח שבבעלות יהודי לבטח לגויים חמץ, מפני שהחמץ נשאר ברשות הגויים.[3]
יהודי שהפקיד אצל חבירו היהודי חמץ לשומרו, שניהם חייבים לבערו, המפקיד מפני שהוא בעל החמץ, והשומר מפני שהוא נעשה כשלו בזה שהתחייב לשומרו (שו"ע תמ, ד). ואף אם לא התחייב לשומרו חייב לבערו.[4]
מי שקנה מניות בחברה שיש בבעלותה חמץ, והגיע פסח, אם יש לו סמכות להביע דעה כיצד לנהוג בענייני החברה, מה למכור ומה לקנות, נחשב שהחמץ בבעלותו, ועובר עליו בבל יראה ובל ימצא. אבל אם אין לו סמכות להביע דעה, הרי הוא ככל המשקיעים במניות, שהחברה חייבת לו אחוזים משוויה, אבל רכושה אינו נחשב שלו, ולכן אינו עובר על החמץ שלה באיסור. לפי זה, המשקיעים את כספם בקרנות נאמנות או בקופות גמל, אף שאולי מנהלי הקופות משקיעים חלק מהכספים בחברה שיש ברשותה חמץ, אין למשקיעים איסור, מפני שאין החמץ הזה נחשב בבעלותם. ויש מחמירים בזה.[5]
[4]. לגבי יהודי שהפקיד את חמצו אצל אחר, פסק שו"ע תמ, ד, כרבנו יונה, שאף שהשומר קיבל על חמצו אחריות, כיוון שהחמץ של המפקיד – חובה על המפקיד להשביתו. וכך דעת עוד פוסקים. ולרמב"ן ור"ן, כיוון שהחמץ אינו ברשותו והשומר קיבל עליו אחריות, אין בעל החמץ עובר עליו. ולגבי השומר, מובא בשו"ע תמג, ב, שלכתחילה אם ראה שחבירו לא בא לקחת את חמצו, ימכרנו לגוי כדי להציל את שוויו. ואם לא עשה כן, חייב לבערו. ובאר במ"ב י"ד עפ"י ב"ח ומ"א, מפני שכל ישראל ערבים זה בזה. ודעת הגר"א, שאף שלא התחייב באחריותו, יש עליו חיוב מהתורה לבערו, מפני שהוא חמץ של ישראל שנמצא בביתו. וכ"כ צל"ח ובית מאיר.
[5]. כ"כ בשערים מצוינים בהלכה קיד, כח. ויש נוהגים להחמיר ולמכור חלקם במניות של חברות חמץ וחברות ביטוח שמבטחות חמץ, וכ"כ בספ"כ יא, ה. וברבים משטרות מכירת החמץ מצוי נוסח הכולל זאת (עי' פס"ת תמ, א).
