ז – היתר המכירה

א – הצורך בהיתר

במשך שנות הגלות הארוכה הארץ עמדה בשיממונה, ומעט היהודים שגרו בה לא עסקו בחקלאות. גם מגורשי ספרד שהחלו לעלות לארץ לפני כחמש מאות שנה, והחסידים ותלמידי הגר”א שהחלו לעלות לפני כמאתיים שנה, לא עסקו כמעט בחקלאות. רק לפני כמאה וארבעים שנה החלו יהודים להקים ישובים חקלאיים ברחבי הארץ. ראשונים היו בני הישוב הישן בירושלים שיצאו מהחומות ויחד עם עולים חדשים הקימו היאחזויות קטנות, עד שבשנת תרל”ח הקימו את פתח תקווה. בשנת תרמ”ב החלה העלייה הראשונה של ‘חובבי ציון’, שמכוחה עד שנת השמיטה של תרמ”ט קמו עוד שבע מושבות: ראשון לציון, זיכרון יעקב, ראש פינה, נס ציונה, יסוד המעלה, עקרון (מזכרת בתיה) וגדרה.

אז התעוררה לראשונה שאלת השביתה בשביעית, כשהבעיה היתה כפולה, אישית וכללית. מבחינה אישית, האיכרים התקיימו בקושי ונזקקו לתמיכה, ושביתה בשביעית היתה עלולה להביאם לדוחק נורא וסכנת רעב. מבחינה כללית, השביתה היתה עלולה לגרום לחורבן המושבות. כי גם אם מקצת האיכרים יכלו להמשיך לאחוז בנחלתם, היה ברור שרבים לא יחזיקו מעמד, ועוד רבים מבני הגולה שחשבו לעלות לארץ, ימנעו מלעלות לאחר שישמעו על קשיי הקיום והשמיטה בארץ.

הרב שמואל מוהליבר, מגדולי התורה שבדור ומראשי ‘חובבי ציון’, יחד עם חבריו הרב יהושע מקוטנא והרב קלפפיש אב”ד וורשה, דנו בנושא, והכריעו להתיר לאיכרים להפקיע את השדות מחובת שמיטה על ידי מכירתם לגוי, באופן שאח”כ היהודים יעבדו בשדות כשכירים של הגוי בעל השדה. גם הפוסק המפורסם רבי יצחק אלחנן ספקטור תמך בהיתר. וכן רבני הספרדים בארץ, ובראשם הרב אלישר, תמכו בהיתר, תוך שהם נשענים על פסקי רבני הספרדים מהדורות הקודמים שחיו בארץ.

אולם רבני האשכנזים בירושלים, ובראשם הרב שמואל סלנט והרב דיסקין, התנגדו להיתר. להערכתם, לא היה צפוי נזק גדול מהשביתה בשביעית, שכן ממילא היו שיטות חקלאיות לפיהן טוב להשבית מעת לעת את השדות. עוד סברו שניתן להשיג תמיכה כלכלית לקיום המתיישבים שישבתו. עוד היו שטענו שאם יקלו בזה יימשכו להקל בעניינים נוספים. ואדרבה, חששו שמא דווקא ההיתר יגרום לחורבן המושבות, מפני שנאמר בתורה שהגלות בעוון ביטול השביעית, ומנגד, על ידי שמירת השביעית זוכים לרוב ברכה (ויקרא כה, כ-כא, כו, לד-לה, מג; שבת לג, א; אבות ה, ח-ט).

בפועל, רוב האיכרים והתומכים שלהם חשו הכרח לסמוך על ההיתר, ובהדרכת רבניהם מאירופה, פנו אל רבני הספרדים בארץ, והם ביצעו עבורם את מכירת השדות. כך גם היתה עמדתם של רוב גדולי הרבנים. אבל עדיין היו רבנים רבים בגולה ובירושלים שהתנגדו לו, וקנאי הדור עמדו לצידם ולחמו בחריפות כנגד ההיתר וכנגד הרבנים שתמכו בו.
 
ראוי לציין שבתחילה היו מבין הרבנים המחמירים גם רבנים שחשו אחריות ציבורית כלפי הישוב החדש והאיכרים, כמו רבני ירושלים. וכן היו מבין הרבנים המחמירים רבנים שתמכו באופן נלהב ב’חובבי ציון’ כדוגמת הנצי”ב מוולוז’ין והרב מרדכי גימפל יפה. אולם משביעית לשביעית, התברר יותר עד כמה קשה לחלוצים לשבות, ולכן אף מבין המחמירים היו ששינו את דעתם להיתר, וכפי שהעיד האדר”ת על עצמו, שבשתי השמיטות הראשונות, בהיותו בגולה, נטה לדעת המחמירים. אולם לאחר שעלה לכהן כרבה של ירושלים, נוכח בדוחק הגדול, ושינה את דעתו לתמוך בהיתר (אגרות הראיה רז). גם הרב דיסקין מירושלים התנגד בשמיטה הראשונה להיתר, ובשמיטה השנייה, לאחר הכרת המציאות, הסכים להיתר באופן חלקי.

ככלל, המחלוקת עמדה על שני צירים. האחד, האם היתר המכירה מבוסס על רוב הפוסקים או על מיעוט. השני, עד כמה המציאות דחוקה, שכן כלל ידוע בהלכה, שבשעת הדחק אפשר לסמוך גם על דעות יחידים, וככל שהדוחק חמור יותר, כך נכון יותר להקל.

ב – הרב קוק והיתר המכירה

בשנת תרס”ד עלה הרב קוק לארץ והחל לכהן כרבה של יפו והמושבות, ובשנת השמיטה תר”ע, עשרים ואחת שנים לאחר הנהגת ההיתר על ידי גדולי הדור הקודם, קיים הרב קוק את היתר המכירה.

במשך השנים שעברו מעת תחילת ההתיישבות החדשה המושבות גדלו והתרחבו, במקום מאות איכרים היו כבר בארץ אלפי משפחות של איכרים שהתפרנסו מחקלאות. מצד אחד עובדה זו הפכה את ההיתר לנצרך יותר, ומנגד, גרמה למתנגדיו להחריף את עמדתם, הואיל והוא נעשה מקיף וכולל הרבה יותר אנשים וקרקעות.

עוד שינוי משמעותי התחולל בינתיים: רוב תושבי המושבות הראשונים, בני העלייה הראשונה, היו שומרי מצוות, שמחויבים לפסקי הרבנים. אולם במשך הדור שעבר, תהליך החילון המואץ שעבר על הקהילות היהודיות באירופה השתקף בהרכב העולים הצעירים שהגיעו לארץ במסגרת העלייה השנייה. כך שבשנת תר”ע, רבים מהאיכרים החדשים לא היו שומרי מצוות בשלימות. רובם היו מוכנים לשתף פעולה עם הרבנים בענייני שבת, ערלה והפרשת תרומות ומעשרות, אבל בשום אופן לא ניתן היה לשכנעם לשבות ממלאכת השדות שנה שלימה. התרחקותם של החלוצים ממצוות גרמה למתנגדי ההיתר להחריף את מאבקם כנגדו וכנגד הרבנים שתמכו בו. ומנגד, חיזקה את עמדת המתירים, שסברו שעל ידי ההיתר ימשיכו החלוצים לשתף פעולה בענייני הכשרות (אגרות הראיה רצא, שיא).

אז כבר התבררו המחנות לגמרי. כל התומכים בהתיישבות החדשה תמכו בהיתר. מנגד, המאפיין הבולט של המתנגדים להיתר, שהם הסתייגו במידה זו או אחרת מהישוב החדש, וקל וחומר שהסתייגו מהתנועה הציונית שהוקמה בינתיים בשנת תרנ”ז. רק לאור זאת ניתן להבין את ההתנגדות הקשה להיתר. מפני שכפי שנלמד בהמשך, גם אם בדור הראשון הרבנים המחמירים יכלו להתעלם מדעת המקילים, מפני שהיה מדובר בסוגיה חדשה, הרי שבדור השני המחמירים כבר הכירו את שיקולי ההיתר, ויכלו לדעת שהוא הרבה יותר מבוסס מהיתרים דומים שמקובל לסמוך עליהם בשעת הדחק, כדוגמת אכילת ‘חדש’ בחוץ לארץ. אין זאת אלא שהמחלוקת של רובם כנגד עבודת יישוב הארץ והתנועה הציונית, שרבים ממנהיגיה היו חילונים, קלקלה את שורת הדין, עד שהתעלמו מכל המקורות האיתנים של ההיתר תוך שהם מקבצים את כל הטענות האפשריות לחומרא. כפי שנראה, עמדת המתירים היתה שקולה ומאוזנת תוך שהם משתדלים להחמיר עד כמה שאפשר כדי לקיים את מצוות השביעית.

לא היה קל לרבנים המתירים, הם נאלצו לעמוד בהתקפות והשמצות קשות מצד קנאי הדור. אולם הרב קוק, שהיה רבן של המושבות, עמד על דעתו וביסס את ההיתר בספרו ‘שבת הארץ’, ובתשובות ואגרות רבות. הרב קוק המשיך לשמש כרבה של יפו והמושבות גם בשנת תרע”ז, למרות שלא היה אז בארץ. לאחר מכן בשמיטות תרפ”ד ותרצ”א, שימש כרבה הראשי של ארץ ישראל. היות ובמשך ארבע שמיטות היה הרב קוק אחראי על קיומו של ההיתר, והוא גם ביססו בספריו, נקרא ההיתר על שמו.

ניתן לומר שלא היתה בדורות האחרונים מחלוקת הלכתית גדולה ומקיפה כמחלוקת על ‘היתר המכירה’, שכמה סוגיות גדולות כלולות בה: א’ שביעית בזמן הזה. ב’ דין קרקעות של גוים. ג’ מצוות יישוב הארץ ו’לא תחנם’. ד’ דיונים סביב תוקף המכירה עצמה (על ההיתר כיום להלן בהלכות יא-יד). [1. מימי מרן הרב קוק ואילך החל לבלוט מאפיין נוסף בדרך הצגת הסוגיה. המתירים נטו לנהוג בחסידות וענוותנות ומתוך כבוד לדעת המחמירים הציגו את שתי הדעות כשוות (כפי שכתבו למשל הרב טיקוצ’ינסקי בספר השמיטה והרב זוין ב’לאור ההלכה’). בכך הלכו בדרכו של מרן הרב קוק זצ”ל שנהג בחסידות יתירה. אולם מנגד, רבים מהמחמירים, משנת תר”ע ואילך, נטו לבטל את עמדת המתירים ולזלזל בכבודם, ואף לכנותם בביטוים קשים, ככופרים ועוקרי תורה וכיוצא בזה, תוך פגיעה חמורה בכללי הוויכוח הראויים בין תלמידי חכמים. וכיוון שדברי המתירים נשענים על יסודות התורה ומצוות יישוב הארץ, נגררו המחמירים במלחמתם לפגוע בכבוד התורה וגדולי הדור וקדושת יישוב הארץ. ראוי לציין שהרב קוק מצד קדושתו וחסידותו היה נוטה בכל המצוות וההלכות לחומרא, ורק כשהיה הכרח הלכתי להכריע, היה מכריע כפי כללי ההלכה. למשל כתב באגרת קפט: “ועל זה לבי דַוָּי, על שאנו מוכרחים ללמד את העם להפקיע מצוות שביעית”. ולכן עודד תמיד את המסוגלים לשבות. מתוך כך יש שרוצים ללמוד שלא היה שלם עם ההיתר, אולם כאשר יצאו לפקפק על ההיתר, כתב שוב ושוב שהוא מבוסס מאוד, ובאמת היה אפשר להתיר בשעת הדחק אפילו בלא מכירה, ואף ציין שאינו רוצה לבאר את כל יסודות ההיתר, כדי שלא להשכיח את השביעית, מתוך תקווה שבמהרה נזכה לשומרה כהלכתה מהתורה. וכנגד המוציאים לעז על ההיתר, היה מוחה בעדינות ואהבה כמנהג חסידותו, תוך שהוא מגן בתוקף על החקלאים, כדי שלא יפגעו במעמדם או במצווה הגדולה שהם מקיימים, מצוות יישוב הארץ (עיין אגרות הראיה קצב, רמא, רנג, שי, שיב). אולם דרכו זו היתה מיוחדת, ובדרך כלל במקרים דומים, הפוסקים נהגו להגיב בחומרא כנגד התקפות ודיבות מהסוג שהוציאו על מרן הרב קוק. אבל כיוון שמרן הרב נהג בחסידות, המשיכו תלמידיו בקו החסידות. וכיוון שהאמת תובעת את עלבונה, חובה עלינו שלא להפריז בכבודם של המתנגדים להיתר אלא לבקרם ביושר על שלא נהגו בסוגיה זו כפי המקובל בישראל מדורי דורות.]

ג – יסוד חיוב השביעית בזמן הזה

לדעת רוב הפוסקים, ראשונים ואחרונים, מצוות השביעית בזמן הזה מדברי חכמים, מפני שמהתורה רק בעת שכל ישראל יושבים על אדמתם כתיקונם, כל שבט ושבט במקומו, צריך לקיים את מצוות היובל והשביעית. לפיכך, מעת שבני ראובן וגד וחצי המנשה הוגלו מנחלתם על ידי מלך אשור, בטלה המצווה מהתורה. ורק כשיחזרו רוב ככל ישראל לארצם, והארץ תחולק שוב לכל שבטי ישראל, תחזור חובת היובל והשביעית מהתורה (לעיל ה, ג-ד, 3; להלן י, יא).

ואחדים מהאחרונים סוברים שחיוב שביעית בזמן הזה מהתורה, ומנגד ישנה דעה חשובה בראשונים, שאין כיום חובה לקיים את השביעית, מפני שכשלוש מאות שנה לאחר חורבן בית המקדש השני, בטל בית הדין הגדול שקידש חודשים ועיבר שנים ומנה יובלות, ומאז התבטלה לגמרי חובת השביעית, ורק מצד מידת חסידות נהגו לקיים את השביעית. וכך דעת רז”ה, ראב”ד, נימוקי יוסף ומאירי, וכן ניתן ללמוד מעוד ראשונים (לעיל ה, 5).

בנוסף לכך, כבר למדנו (ה, ז) שגם לגבי זמן השביעית נחלקו הראשונים. שיש אומרים שהשביעית היתה בשנת תשע”ד (רש”י ורא”ש), ויש אומרים בשנת תשע”ב (ראב”ד). ואף שנתקבל בישראל לנהוג כדעת הגאונים ושנת השביעית בשנת תשע”ה, מכל מקום מכלל ספק לא יצאנו. ואף שעל סמך המניין המקובל אנו מפרישים מעשר שני בשנים הקבועות לכך (א’ ב’ ד’ ה’), ואף מברכים על פדיונו, אין זה אומר שהדעות אודות ספק השנים בטלות, שכן הלכה היא שמברכים על המנהג.

נמצא איפוא, שמעיקר הדין, בשעת הדחק היה ניתן להורות לחקלאים היתר גמור, ולפטור אותם לגמרי מחובת השביתה בשביעית. שכן ידוע שכאשר הדוחק גדול מאוד, אפילו במצווה מהתורה, ניתן לסמוך על דעת יחיד שמיקל. קל וחומר כאשר מדובר במצווה שחיובה כיום לדעת רוב הפוסקים מדברי חכמים בלבד. קל וחומר שהמיקל וסובר שאין השביעית נוהגת בזמן הזה אינו יחיד אלא כך דעת כמה מגדולי הראשונים. קל וחומר כאשר יש ספק אימתי חלה השנה השביעית. כמו כן יש לצרף לשיקולי ההיתר, את דעתו של רבי יהודה הנשיא, שגם בעת שהיה ברור שצריך לשמור שביעית מדברי חכמים, סבר שמפני הדחק יש לבטל את חובת השביעית (לעיל ה, ה). [2. כתב בשו”ת הרשב”א א, רנג, וכ”כ רמ”א חו”מ כה, ב, שבשעת הדחק בדבר שיש בו הפסד מרובה סומכים על דעת יחיד. לב”ח, ט”ז יו”ד רצג, ד, סומכים על דעת יחיד אפילו במצווה דאורייתא, וכן נהגו באשכנז להתיר איסור דאורייתא של חדש על סמך דעות יחידים שאין איסור חדש בחוץ לארץ או אין איסור חדש בתבואת גויים. ואמנם כתב הש”ך (יו”ד הנהגת איסור והיתר רמב), שרק בדין דרבנן אפשר לסמוך על היחיד, אבל בדין דאורייתא, חובה מהתורה ללכת על פי הרוב, שנאמר (שמות כג, ב): “אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת”. אולם מרן הרב (מבוא לשבה”א פרק י) ביאר שהחובה לילך על פי הרוב הוא דווקא כשישבו יחד ודנו זה עם זה במסגרת בית דין, וכשלא ישבו יחד, רק מצד הסברה ראוי ללכת על פי הרוב, ולכן בשעת הדחק סומכים על היחיד גם בדין דאורייתא. וכך דעת הפוסקים הלכה למעשה. וביבי”א ח”י יו”ד מג, הביא לכך מקורות רבים מדברי ראשונים ואחרונים. קל וחומר לעניין שביעית, שגם המחמירים סוברים שהאיסור מדרבנן.

עוד כתב הרב הרצוג (פסקים וכתבים ג, מח), שדעת הסוברים שאין חובה לשמור שביעית בזמן הזה אינה דעת יחיד, אלא כך סוברים כמה וכמה מגדולי הראשונים (לעיל ה, 5), ואפשר לסמוך עליהם בשעת הדחק ולהתיר את העבודה בשדות. ובחזו”א כג, ד, טען שבעניין זה ‘איתמר הלכתא’ שלא כדעת הרז”ה. אולם הוא חלק בזה על רבים מהראשונים והאחרונים שהתחשבו להלכה בדעות יחידים. ואף הרמ”א בחו”מ סז, א, התחשב בדעת הרז”ה הסובר שאין חובת שביעית בזמן הזה. וביבי”א ח”י יו”ד מג, הביא לכך מקורות רבים מדברי ראשונים ואחרונים.

בנוסף לכך, יש לצרף את ספק השנים (לעיל ה, ז), שהוא ספק על שלוש שנים. שכן ידוע שבמוצאי השביעית נחרב הבית השני, אלא שנחלקו אימתי שנת החורבן. לרוה”פ יוצא ששנת תשע”ה היא שביעית, ולרש”י וטור תשע”ד. עוד נחלקו האם צריך למנות יובל, היינו האם צריך להוסיף כל שבע שמיטות את שנת החמישים ורק אח”כ לחזור למנות שמיטות, כמובא ברמב”ם וכן סובר הראב”ד למעשה. או שאין למנות יובל כלל, אלא למנות שביעיות ברצף, כדעת הגאונים וכדעת הרמב”ם למעשה (י, ד-ו). מסיבה זו, לדעת כמה פוסקים צריך להפריש בכל השנים גם מעשר שני וגם מעשר עני מספק, ויש שאף הורו שלא לברך על פדיון מעשר שני מספק. ואף שבפועל יש לנו מנהג ברור במניין השנים, ועל פיו מפרישים מעשר שני בשנים א’ ב’ ד’ ה’, ואף מברכים על פדיונו. מ”מ המנהג אינו מבטל את הספק, שכן אף שמברכים על סמך מנהג, הספק נשאר ומצטרף לדעת הסוברים שאין חובה לשמור שביעית בזמן הזה (עיין לעיל ה, סוף הערה 6). וכ”כ למעשה שספק השנים הוא יסוד גדול להיתר בשמחה לאיש יו”ד כו, לרב אלישר; אוצרות יוסף למהר”י ענגיל (שביעית עמ’ צו); משפט כהן סג. וכ”כ בהרחבה ביבי”א ח”י יו”ד מב, ח.]

ד – דין שדות של גויים

יסוד ההיתר מבוסס על כך שדין השביעית אינו חל על שדות שבבעלות גוים. ואמנם הלכה זו שנויה במחלוקת. ראשיתה במחלוקת תנאים ואמוראים, אם קניין הגוי מפקיע את חובת המצוות התלויות בארץ. בתלמוד הירושלמי (דמאי ה, ח) נפסק כדעת הסוברים שבעלות הגוי מפקיעה את חובת המצוות, וכן דעת פוסקים אחדים. ומהתלמוד הבבלי (גיטין מז, א) משמע שהלכה כדעת הסוברים שבעלות הגוי אינה מפקיעה את חובת המצוות, וכן דעת רוב הפוסקים (לעיל ה, 11).

אלא שנחלקו הפוסקים במשמעות דעתם של הסוברים שבעלות הגוי אינה מפקיעה את חובת המצוות, יש אומרים שבעוד השדה בידי הגוי חלות עליה המצוות (מבי”ט), ויש אומרים, שכאשר השדה בידי הגוי אין המצוות חלות עליה, אלא שאחר שהגוי ימכור אותה ליהודי, יחזור חיוב המצוות לחול עליה בלא שיהיה צורך לקדש מחדש את הקרקע למצוותיה (רבי יוסף קארו). הרי לנו מחלוקת, האם מצוות התלויות בארץ חלות בשדות של גוים (כמבואר בהרחבה לעיל ה, יא-יב, 11-12).

בנוסף לכך, לדעת בעל ספר התרומה, דעת הסוברים שאין בעלות הגוי מפקיעה את חובת המצוות נאמרה לגבי מצוות שחובתן מהתורה, אבל לגבי מצוות שחובתן בזמן הזה מדברי חכמים, כשביעית ותרומות ומעשרות, בעלות הגוי מפקיעה את חובת המצוות. וכן דעת הגר”א (כמבואר לעיל ה, 12).

נמצא איפוא שלדעת הרבה פוסקים, קניין הגוי מפקיע את חובת מצוות השביעית, וכיוון שמצוות השביעית בזמן הזה מדברי חכמים, ברור שהלכה כדעת המקילים.

ה – סיכום ההיתר

כפי שלמדנו (בהלכה ג), מעיקר הדין בשעת הדחק אפשר להתיר לגמרי את השביעית על פי צירוף של שני שיקולים: א) על פי הראשונים שסוברים שאין חובת שביעית נוהגת בזמן הזה, שאף שהם מיעוט, כיוון שגם למחמירים שביעית מדברי חכמים, בשעת הדחק אפשר לסמוך עליהם. ב) הספק לגבי מועד השנה השביעית. ולכן גם אם לא היתה אפשרות להתיר על ידי מכירה, לא היה מקום למחות במיקלים על סמך דעות אלו (אגרות הראיה רז, שיא).

אלא שהואיל ויש אפשרות להתיר את העבודה בשדות על ידי מכירה לגוי, שלדעת הרבה פוסקים מפקיעה את חובת השביעית, הורו גדולי הרבנים להתיר את העבודות על ידי המכירה לגוי.

מצד הדין היה אפשר להתיר ליהודים לעשות בשדות שנמכרו כל מלאכה, ובכלל זה גם מלאכות שכתובות בתורה, הואיל וחובת השביעית בזמן הזה מדברי חכמים, ובכל מחלוקת הלכה כדעת המיקלים, ולכן אין צריך לחשוש לדעת הסוברים שהמכירה לגוי אינה מפקיעה את חובת השביעית. וכן הורו כמה מגדולי הרבנים. אולם רוב הרבנים ומרן הרב קוק רצו לעשות זכר לשביעית, ולכן גם לאחר המכירה, התירו ליהודי לעשות מלאכות שיסוד איסורן מדברי חכמים בלבד, אבל את המלאכות שכתובות בתורה, שהן: זריעה וזמירה, קצירה ובצירה וחרישה, התירו על ידי גוי בלבד, ורק בשעה של דוחק גדול, לעיתים התירו לעשותן על ידי יהודי.

עוד קבעו המתירים, שרק לצורך קיומי כחקלאות ניתן להשתמש בהיתר המכירה, אבל לא לצורך מותרות כטיפוח גינות.

כיוון שהמתירים לא רצו שההיתר יקבע לדורי דורות, קבעו שההיתר צריך להישקל מחדש בכל שביעית, כדי לבחון האם עדיין השעה דחוקה ויש צורך להיעזר בו. ומרן הרב קוק היה מעודד חקלאים שמסוגלים לכך, להדר במצווה ולשבות מכל מלאכה בשביעית, ובתנאי שלא יוציאו לעז על ההיתר (אגרות הראיה קצב, שי, שיב). [3. מעין היתר המכירה כבר נעשה לפני כארבע מאות וחמישים שנה, בשנת שכ”ז, על ידי יהודים שחכרו שדות מגוים, והעסיקו בהם פועלים גוים, והוצרכו להמשיך לעבד את השדות בשביעית, ופסקו המבי”ט (ב, סד), ומהרי”ט (יו”ד נב), שישכירו את השדות לגוי, וכך ימשיכו לנהל את העבודה בשדות. והם הורו להשכיר לשנתיים, כדי שהשנה השביעית תהיה מובלעת בעוד שנה. וביאר מרן הרב קוק (שבה”א קונ”א א, סוסק”א), שמצד הדין אין איסור להשכיר לשנה אחת הואיל והגוי ששוכר את השדה עובד עבור עצמו כדי להרוויח בה כמה שיותר, אלא שהחמירו להשכיר בהבלעה לשנתיים משום הידור, כדי שלא יראה כמי שמבקש מהגוי לעבוד בשביעית בשליחותו. ומהר”ם גלאנטי (יו”ד נז) נשאל בשנת שס”ב, על שדה בלבנון, שהיא בגבול עולי מצרים, והתיר למכור את הקרקע לגוי לשביעית, מפני שהשביעית שם מדרבנן. פחות ממאתיים שנה לאחר מכן, נשאל רבה של חברון ר’ מרדכי רביו (נפטר תקמ”ג), על כרם של יהודי, וסמך על מהר”ם גלאנטי, והתיר למכור את השדה לגוי לשנתיים בהבלעה, כמבואר בספרו שו”ת שמן המור יו”ד ד. וכן הלכו בשיטתו גדולי הרבנים הספרדים, ובראשם הראשל”צ הרב אלישר כמבואר בשו”ת שמחה לאיש יו”ד כו, והוא שסידר בפועל את המכירה בשנת תרמ”ט, בהסכמת הראשל”צ שקדם לו, הרב פאנג’ל. וכן התירו בשנת תרמ”ט הרב יצחק אלחנן ספקטור, הרב שמואל מוהליבר, הרב קלפפיש אב”ד ורשה, והרב יהושע מקוטנא (ישועות מלכו יו”ד נג-נז, נט), וכן באבני נזר (יו”ד תנח); וכן פסק הרב מרדכי אלישברג, הרב חיים אלעזר וקס, ומהר”י ענגיל (אוצרות שביעית) והאדר”ת.

מנגד החמירו: הנצי”ב (משיב דבר ב, נו), הרב סולובייצ’יק בבית הלוי (ג, א), ערוה”ש (טו, י), הרב מרדכי גימפל יפה. ולכך נטו בתחילה הרב שמואל סלנט ומהרי”ל דיסקין, ובשמיטת תרנ”ו אחר ששמעו את מצוקת החקלאים, הסכימו להקל באילנות. עוד כתבו להחמיר: דברי מלכיאל ז, מט; שאלת דוד סוף חלק א. וכ”כ בספר בית רידב”ז, והביא מכתבי הסכמה לדבריו מהרב מאיר אריק והרב חיים ברלין. וכ”כ הרב אלפנדרי (הסבא קדישא א, כב). וכן היו עוד רבנים שהצטרפו לכרוזים להחמיר.

חובה לציין שהצד המשותף לרובם המכריע, שלא הכירו מקרוב את חיי המתיישבים, רובם חיו בחוץ לארץ, וניזונו משמועות של אישים שהתייחסו בהסתייגות לישוב החדש. ואלה שהכירו את המתיישבים, גם אם בתחילה נטו לחומרא, שינו דעתם לקולא, וכפי שהאדר”ת העיד על עצמו (אגרות הראיה רז). וכן היו רבנים שאחר שקראו את דברי מרן הרב על שיקולי ההיתר נוכחו בצדקתם, אבל לא פרסמו דבריהם מפני המריבה, וכפי שהעיד חתנו של מהרש”ם, שאחר שהמהרש”ם קרא את נימוקיו של מרן הרב, חזר בו ואמר שדבריו אמיתיים להלכה, אבל אינו רוצה להתערב עוד בדבר מפני בעלי מריבה.

למעשה, המתירים מהדור השני ואילך היו גדולי הרבנים שנשאו בעול הציבור בארץ, ובראשם מרן הרב קוק, הרב הרצוג והרב פרנק, ונימקו את דבריהם בתשובות רבות. וכן פסקו הרב עוזיאל והרב עובדיה הדאיה (ישכיל עבדי ח, יו”ד כח). וכ”כ הרב טכורש (כתר אפרים ג), הרב טיקוצ’ינסקי (ספר השמיטה), הרב זוין (לאור ההלכה), הרב כשר (נועם א’ עמ’ קסז-קצא), הרב ישראלי (ארץ חמדה ח”א ספר א, שער ה), ולכך נטה רשז”א במעדני ארץ. וכן הנהיגו את ההיתר הרבנים הראשיים: הרב אונטרמן, הרב ניסים, הרב שפירא, הרב עובדיה יוסף (יבי”א ח”י יו”ד לז-מד), הרב מרדכי אליהו (מאמ”ר כא).

היו שהתירו ליהודי לעשות את כל המלאכות, גם שיסודן מהתורה, וכך דעת הרב מוהליבר, שסבר שגם בלא מכירה אפשר להתיר מלאכות דרבנן. וכך דעת אבני נזר וכך משמע מהרב אלישר, וכך מעידים שהורה הגרע”י בעל פה. אולם בפועל הרבנים שהנהיגו את ההיתר התירו לעשות מלאכות שיסודן מהתורה על ידי גוי, ושיסודן מדרבנן על ידי יהודי (עי’ אגרות הראיה קצח; שי; יבי”א שם מב, ו). במשפט כהן סז, כתב שגם לאחר מכירה אין להתיר ליהודי בציר וקציר. ורשז”א במעדני ארץ סי’ ב’, כתב שאיסור קצירה ובצירה תלוי בבעלות על הפירות, ואם כן אפשר להתיר ליהודי לקצור ולבצור אחר המכירה.]

ו – לא תחנם

לכאורה יש להקשות, הרי אסור למכור קרקע מארץ ישראל לגוי, שנאמר (דברים ז, ב): “וְלֹא תְחָנֵּם”, פירשו חכמים (ע”ז כ, א): “לא תתן להם חניה בקרקע”. וכן כתב הרמב”ם (ע”ז י, ג-ד): “אין מוכרין להם בתים ושדות בארץ ישראל… ומפני מה אין מוכרין להם? שנאמר: וְלֹא תְחָנֵּם, לא תיתן להם חנייה בקרקע, שאם לא יהיה להם קרקע – ישיבתם ישיבת עראי היא”.

אולם מצווה זו נועדה לחזק את ישיבתם של ישראל בארץ, שנאמר (דברים ז, א-ב): “כִּי יְבִיאֲךָ ה’ אֱלוֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ… וּנְתָנָם ה’ אֱלוֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם, הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם, לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם“. ואם כן כאשר מכירת הקרקע היא לזמן קצר ונועדה לחזק את ההתיישבות היהודית בארץ, אין בה שום איסור. וכפי שכתב האדר”ת, שהאיסור נועד לחזק את אחיזתם של ישראל בארץ, ולא יתכן שבגללו אחיזתנו תיחלש. [4. בעניין זה כתבו ביאורים רבים, אבל להלכה זה היסוד העיקרי, והוא מובא בשמן המור יו”ד ד; ישועות מלכו יו”ד נה, נט; אדר”ת במכתב שהובא בסוף שבת הארץ; אבני נזר יו”ד תנח; הרב פרנק (הר צבי זרעים ב, מז); לאור ההלכה לרב זוין. וכן עולה מדברי הרמב”ם (הל’ ע”ז י, ג-ד, כמובא למעלה). וניתן ללמוד זאת מהאיסור לתת לגוי מתנת חינם, שאף הוא נלמד מ’לא תחנם’, וכאשר מתן המתנה היא לתועלת ישראל, מותר ליתנה לגוי (רמב”ן ור”ן לגיטין לח, ב). ואמנם עניין הקרקע גדול בהרבה ממתנה, ולכן אסור למכור קרקע לגוי עבור תועלת אישית, אבל כדי לחזק את אחיזתם של כלל ישראל בקרקע מותר. ושלא כחזו”א שביעית כד, ד, שהמציא בזה גדר חדש, בניגוד למגמת המצווה המבוארת במפורש בתורה.]

בנוסף לכך, גם אם המכירה לא היתה נצרכת לחיזוק ישוב הארץ, כתבו כמה פוסקים שכל האיסור הוא במכירה לצמיתות, או לפחות כאשר הגוי מתכוון לנהוג שם כבעל הבית זמן מסוים, וכאן כאשר המכירה לזמן קצר בלא כוונה של הגוי לנהוג כבעל הבית, אין בה איסור של ‘לא תחנם’. [5. כתב בספר החינוך שלט, שהאיסור הוא למכור לצמיתות. והוסיף בשם הרמב”ן, שהאיסור הוא “למכור למי שיחזיק בה לעולם, וזהו הגוי… ואם התנה עם הגוי להחזירה, מותר למוכרה לו”. והובא במשפט כהן ס. וקשה ממה שאסרו חכמים להשכיר קרקע לגוי (ע”ז כ, ב), אלא שהאיסור כאשר יש בכך פגיעה באחיזת ישראל בארץ, אבל לצורך חיזוק אחיזתם ויישוב הארץ, אין שום איסור (משפט כהן סג). ←

בנוסף לכך, הזכיר מרן הרב במבוא לשבת הארץ בפרק יב, שיש אומרים שעיקר האיסור למכור לגוי שאין לו קרקע בארץ, שעל ידי כך יתחזק בישיבתו בארץ, כדברי הרמב”ם (ע”ז י, ד). אבל אם יש לו כבר קרקע אפשר שאין בזה איסור, ולכן עדיף למכור לו. כיוצא בזה כתב הרב פרנק בהר צבי זרעים ב, מז, עפ”י תשובה מבעל תורת חסד, שמותר להחליף עם גוי קרקע או בית, כי אינו נותן לו חניה.

בנוסף לכך, מהתורה איסור ‘לֹא תְחָנֵּם’ נובע מהחשש להשפעתם הרעה של הגויים על ישראל, שנאמר (דברים ז, ב-ד): “…לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם. וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם… כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף ה’ בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר”. לפיכך מותר למכור קרקע לגר תושב, היינו לגוי שקיבל על עצמו לקיים שבע מצוות בני נח. אלא שלדעת הרמב”ם (הל’ ע”ז י, ו) בזמן שהיובל בטל, אין בתי הדין של ישראל רשאים לקבל גוי כגר תושב. אולם לראב”ד (שם י, ו; ואיסורי ביאה יד, ז) גם בזמן הזה, מי שנוהג בפועל כגר תושב, יש לו דין גר תושב, ומותר למכור לו קרקע בארץ. ואף שאין הלכה כראב”ד, כאן שממילא מותר למכור מהסיבות שהוזכרו, רבים כתבו שעדיף למכור לגוי שאינו עובד עבודה זרה ויש לו דין גר תושב. ועיין במאמרו של הרב עזריה אריאל ‘התורה והארץ’ ח”ח עמ 391.]

ז – הערמה

יש שתקפו את ההיתר מהצד השני, שאין זו מכירה אמתית, הואיל וברור שהגוי אינו מתכוון לממש את הקנייה שלו, כי הוא מבין שמדובר בפעולה שנועדה לצורך דתי בלבד, ולכן אין למכירה זו תוקף.

אולם אין בטענה זו ממש, מפני שלהלכה אם נעשתה מכירה משפטית, הרי שלמעשה הקרקע שייכת לגוי, וממילא אין חלים עליה דיני שביעית. וכן מצינו בהלכות רבות, שבשעת הצורך מבצעים פעולת מכירה משפטית, כדי להיפטר ממצווה שקשה לקיימה.

למשל, מצווה מהתורה לתת את בכורות הבהמות הטהורות לכהן, והכהן צריך להעלותם לקרבן בבית המקדש ולאכול מבשרם בטהרה. וכיום שבית המקדש חרב, בכור הבהמה נותר בקדושתו בלא שהכהן יכול לעשות בו דבר. והורו חכמים למכור את הוושט והקנה של כל המבכירות לגוי, וכיוון שהגוי שותף בבהמה, הבכור שתמליט לא יהיה קדוש ויוכלו לנהוג בו כבשאר הבהמות. ואף כאן ברור שאין למכירה זו משמעות מעשית, וגם לאחר שישחטו את הבהמה לא יקראו לגוי לבוא לקחת את הקנה והוושט שלו, כי אין להם ערך, אלא שבפועל הואיל ועשו קניין והקנה והוושט שייכים מבחינה משפטית לגוי, נעשה הגוי שותף בבהמה ושוב אין קדושה בבכור שתמליט (שו”ע יו”ד שכ, ו).

ודין הבכור חמור יותר, שכן איסור אכילת בשר בכור מהתורה, ואילו איסור שביעית בזמן הזה מדברי חכמים. ואם לעניין חומרת דין בכור סומכים על מכירה משפטית, קל וחומר שיש לסמוך על מכירה לצורך הפקעת דין שביעית.

וכן לגבי דין חמץ בפסח, כל המשהה ברשותו חמץ עובר בשני איסורי תורה: בל יראה ובל ימצא, ובשעת הצורך מתירים למכור את החמץ לגוי כדי להיפטר מהאיסורים הללו, למרות שהסיכוי שהגוי ישתמש בחמץ שקנה קלוש. וכן מצינו בעוד הלכות, שקבעו חכמים להיעזר בקניין שכל מגמתו היא לפטור את האדם מחיוב הלכתי מסוים, הרי שאין ממש בטענת המתנגדים להיתר. [6. דין מכירת חמץ מבואר בפניני הלכה פסח פרק ו. וכן מְצווה התורה שהפודה מעשר שני יוסיף חומש, ובשעת הצורך כדי להיפטר מתוספת החומש, התירו לו לתת כסף לחברו כדי שהוא יפדה את פירותיו, ואח”כ יחזירם לבעלים הראשון (משנה מעשר שני ד, ד). וכן אם ראובן הדיר את שמעון מנכסיו, ואין לשמעון מה לאכול ורצה ראובן לעזור לו, הורו חכמים שראובן ייתן מאכלים במתנה ללוי והוא ייתנם לשמעון, ובכך ראובן לא יעבור על נדרו, שכן שמעון לא נהנה מרכושו אלא מרכושו של לוי (נדרים מח, א). וכן מי שלא הניח עירוב תבשילין, אסור לו לבשל מיום טוב לשבת, ובשעת הצורך התירו לו להקנות את מאכליו לחברו, כדי שחברו יבשלם ואח”כ ייתנם לו (ביצה יז, א). יש להוסיף, שהיתר המכירה הוא כדוגמת היתר הפרוזבול המבואר בפרק הקודם.]

ח – תוקף המכירה

עוד טענו המחמירים, שאין למכירה תוקף משפטי הואיל ואינה מתבצעת לפי כללי המכירה הנהוגים תוך רישום בטאבו. וכפי שנפסק בשולחן ערוך (חו”מ קצ, ז), שבמקום שרגילים לכתוב שטר על הקניין, כל זמן שלא כתבו שטר, אין המכירה נגמרת. ואם כן במקום שנוהגים לרשום את מכירת הקרקעות בטאבו, אם לא נרשמה, אין לה תוקף (ערוה”ש שם, כה). ולא זו בלבד, אלא שחייבים לעשות כן משום שזהו דין המלכות (שו”ע חו”מ קצד, ב).

אולם טענה זו נדחית, מפני שכל הדיונים אם קניין מסוים תופש או לא הוא כאשר יש וויכוח בין המוכר שטוען שאין תוקף למכירה לבין הקונה שטוען שיש לה תוקף, ואזי יש לברר אם גמר המוכר בדעתו למכור. אבל כאן שהמוכר והקונה רוצים שיהיה לה תוקף, בלא שום ספק המכירה חלה (יבי”א ח”י יו”ד מ). ועוד, שאם כותבים במפורש, ששום טענה לא תחשב נגד מכירה זו, כפי שנוהגים בשטרות המכירה, הקניין חל גם אם נעשה שלא כמקובל (קידושין כו, א). הרי שמכירה זו היא מכירה משפטית, לא פיקטיבית וגם לא לצורך שימוש הקונה בשדה, אלא מכירה לצורך הגדרה משפטית, שהקונה הוא הבעלים למשך השנה השביעית, וככזו שני הצדדים מעוניינים בקיומה וגומרים בדעתם להסכים לכל הנצרך לקיומה. וכן נהגו לגבי מכירת חמץ, שאף במקומות שהחוק מחייב לרשום כל מכירה לצורך מס, כיוון ששני הצדדים הסכימו לכך, יש למכירת החמץ תוקף גם ללא רישום כדרישת חוק המלך או המדינה. ואע”פ כן, כיוון שהמתנגדים התעקשו לתקוף את ההיתר שלא בצדק, ביוזמת הרב הראשי לישראל שלמה גורן זצ”ל העבירה הכנסת חוק בשנת תשל”ט, לפיו מכירת הקרקעות בשביעית על ידי הרבנות הראשית תקפה גם בלא תשלום אגרה ורישום בטאבו.

עוד טען בעל ה’חזון איש’ כנגד המכירה, שהואיל ואסור למכור קרקעות לגוי בארץ ישראל משום ‘לא תחנם’, הרי שכאשר האיכרים ממנים את הרבנים לשליחים שלהם למכור את הקרקע, נעשים הרבנים שליחים לדבר עבירה, ואין למעשיהם תוקף כי שליחותם בטילה, “שאין שליח לדבר עבירה” (חזו”א שביעית כד, ד). אולם העושים כן נוהגים על פי גדולי הרבנים שסוברים שהדבר מותר, ועל כן אין הם נחשבים שליחים לדבר עבירה, ויש לשליחותם תוקף. מעבר לכך, יש בטענתו פגיעה עצומה בגדולי רבני הארץ, שלא זו בלבד שחלק עליהם, כשהם היו רבני המקום וגדולים ממנו בחכמה, באחריות ובהבנת המציאות, עוד התעצם לטעון שאין דעתם נחשבת כלל, עד שהעושים כמותם נחשבים כבעלי עבירה. [7. לצערנו הרב, בעקבות עמדות חמורות וקשות כאלה כנגד גדולי הרבנים, כבר שלושה דורות רבים מרבני הציבור החרדי מפחדים לברר את הסוגיות הגדולות כראוי, מפני החשש שאם יביעו עמדה שאינה לרוחם של הקנאים, כל דעותיהם ייפסלו, והם יוקעו אל מחוץ למחנה כמסיתים ומדיחים לדבר עבירה. כך קרה שבכמה דברים סטה הציבור החרדי מדרך התורה עד שרבים מבניו התרגלו לבזות את גדולי הרבנים, כמרן הרב קוק ותלמידיו, למרות שבסתר רבים מגדולי רבניהם מתנגדים לכך. כך קרה גם שרבים התרגלו לבטל את מצוות יישוב הארץ שאמרו עליה חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות, וכן רבים מעיזים לכפור בפומבי במצווה הגדולה שמקיימים החיילים שמגנים על העם והארץ. ואף המציאו איסורים חדשים כנגד לימודי חול ושירות לאומי, ועוד חומרות שונות שיוצאות משורת ההלכה. ולכל הדברים הללו, ישנם רבנים חרדים רבים שמתנגדים בסתר, אבל הם אינם מבררים את דעתם בגלוי מחמת החשש מפגיעתם של בעלי המחלוקת. ועל החזו”א עצמו אפשר ללמד קצת זכות, שהיה תקיף מאוד באופיו, וכל מה שעלה לו בלימודו כתב בלא לשאת פנים לגדולים ממנו. וכן אפשר ללמד זכות זו על הרידב”ז שהיה חריף וסוער וריתחת התורה אנסתו, ופעמים שהביע צער על שיצא שביזה את מרן הרב קוק. אבל קשה ללמד זכות זו על כל אותם רבנים חרדים שהיו בעלי אופי רגיל, ובכל זאת ביטלו את דעת גדולי הרבנים מכל וכל. ובוודאי שאין ללמד זכות זאת על אלה שעוד הוסיפו דברי גנאי וביזוי כנגד בעלי ההיתר שהיו גדולים וצדיקים מהם.]

ט – מדוע לא התירו כך בעבר

אחר כל מה שלמדנו, יש מקום לשאול, מדוע לא השתמשו בהיתר זה בשנים שלאחר חורבן בית המקדש השני, בהן התקשו ישראל מאוד לשמור את השביעית. כי בנוסף לקושי הגדול של כל חקלאי להתקיים תוך שהוא שובת ממלאכת שדהו שנה שלימה, גם הרומאים הטילו על ישראל מיסים כבדים, שאותם היו צריכים לשלם גם בשנה השביעית.

על הימים שבהם היו ישראל חייבים בשביעית מהתורה אין לשאול, שכן ברור שאין מקום לחפש דרכים להשתמט ממצוות התורה, ובמיוחד שהתורה עצמה הבטיחה שבזכות קיום המצווה ישראל יתקיימו על אדמתם בברכה, ואם חס ושלום יבטלו את השמיטה, יגלו מעל אדמתם. גם על ימי בית המקדש השני שבו היו חייבים מדברי חכמים אין לשאול, הואיל ועל ימים אלו ממש תקנו חכמים לקיים את השביעית, מתוך תקווה שיישובם יתבסס עד שיחזרו כל הגלויות למקומן ותחזור השביעית לחול מהתורה. אבל על הימים שלאחר החורבן יש לשאול.

תשובה ראשונה, אכן רבי יהודה הנשיא, ראש חכמי ישראל, רצה לבטל לגמרי את מצוות השביעית. אלא שלשם החלטה שכזו הוא נצרך להסכמת כל חכמי דורו, וכיוון שרבי פנחס בן יאיר לא הסכים לכך, התעכב מלהוציא את מחשבתו אל הפועל (ירושלמי דמאי א, ג; תענית ג, א; לעיל ה, ה).

עוד ביאר מו”ר הרב אברהם שפירא זצ”ל, שהואיל ובאותם הימים הרומאים השליטים והגויים שחיו בארץ ניסו לעקור את ישראל משדותיהם, לא היתה אפשרות לבצע שום סוג של מכירה, פן שונאי ישראל ינצלו זאת כדי לנשל את המוכר היהודי מאדמתו.

עוד צריך לומר, שבזמן חכמים לא היה ספק אימתי חלה השביעית, ולכל הדעות היו חייבים לשמור שביעית מדברי חכמים, ולכן לא ניסו להפקיע את עצמם מהמצווה. אבל מאז שבטל בית הדין שקידש חודשים ומנה יובלות, יש סוברים שאין חובה לשמור שביעית, ואף התעורר ספק לגבי מועד השנה השביעית, כך שגם בלא מכירה היה אפשר להקל בשעת הדחק, על אחת כמה וכמה בתוספת מכירה (עי’ מבוא לשבה”א יד).

עוד ביאר מרן הרב קוק זצ”ל, שבזמן שרוב הקרקעות היו בידי ישראל, היתה גזירה על ישראל שלא יעבדו גם בשדות של גויים, משום מראית עין, ושמא יבואו מתוך כך לעבוד בשדות ישראל. אבל לאחר שרוב הקרקעות היו בידי גויים בטלה הגזירה, ושוב אין לחדש את הגזירה בלא החלטה חדשה של חכמים (שבה”א קונ”א כ). וגם כיום שרוב הקרקעות בידי ישראל, הואיל ורוב החקלאים משתמשים ב’היתר המכירה’, אין מקום להחזיר את הגזירה (כרם ציון יט, גידולי ציון ד; יבי”א ח”י יו”ד מב, ו). [8. עיין לעיל ה, 12, שיש ראשונים שסוברים שאין הלכה כדעת רב שאסור ליהודי לעבוד בשדה גוי. ויש סוברים שהאיסור הוא רק כאשר השביעית מהתורה, ולשיטותיהם אין כלל שאלה. אולם יש סוברים שהאיסור לעבוד בשדה גוי הוא גם כשהשביעית מדרבנן, ולמעלה הובאו דברי מרן הרב ביישוב שיטה זו. עוד כתב בעשה לך רב ה, נ, שהואיל ובית ראשון חרב בעוון שביעית, כשחזרו בימי בית שני הקפידו מאוד לשמור במסירות נפש את השביעית. אבל עתה כבר אין לחוש לשביעית דווקא, והולכים לפי כללי ההלכה.]

י – שיקולים נוספים

כפי שכבר למדנו, בשלב הראשון היו מבין מתנגדי ההיתר רבנים שתמכו ב’חובבי ציון’. אולם בשלב השני, התבררו המחנות, כאשר מתנגדי ההיתר מתנגדים גם לתנועה הציונית שקמה בשנת תרנ”ז, והחלה להוביל את מצוות יישוב הארץ. חשוב לעמוד על הקשר זה, מפני שעל פי כללי הפסיקה ‘היתר המכירה’ מבוסס כראוי, ולא זו בלבד, אלא שהוא נוטה לחומרא לעומת המקובל במקרי דחק דומים (כמבואר בהלכות ג-ה). אלא שאם סוברים שאין טעם ביישוב הארץ בלא לשבות בשביעית, וגם אין מעלה בקיום מצוות יישוב הארץ על ידי יהודים שאינם מדקדקים במצוות, אין צורך למצוא היתר לעבוד בשביעית.

אולם ההיתר מבוסס על המצווה שצוותה התורה את ישראל ליישב את הארץ, וכל ישראל מצווים בה, בין אלה שמדקדקים במצוות ובין אלה שמדקדקים פחות. וכיוון שהשביתה בשביעית עלולה לפגוע בקיום המצווה שאמרו עליה חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות (ספרי ראה נג), ראוי להפקיע את מצוות השביעית שחיובה בזמן הזה מדברי חכמים על ידי מכירת השדות לגוי. שכן גם בלי השביתה בשביעית קשיי העלייה וההתיישבות היו עצומים, ורק מעטים הסכימו לעלות לארץ, על אחת כמה וכמה שהעולים והמתיישבים יתמעטו אם יצטרכו לשבות ממלאכה בשביעית. לפיכך, סברו הרבנים שראוי למצוא היתר כדי לעזור לכמה שיותר יהודים לעלות לארץ ולהתבסס בה ולתפוס כמה שיותר קרקעות. לימים התברר שהנחיצות היתה הרבה יותר חמורה, מפני שרבים מהנותרים בגולת אירופה נרצחו על ידי הנאצים או נלכדו תחת שלטון השמד הקומוניסטי.

עוד סברה טענו המתנגדים, שכבר התורה התייחסה לשאלת הדחק של השמיטה, והורתה לסמוך על ברכת ה’, שנאמר (ויקרא כה, כ-כב): “וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים. וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן”. אולם כבר כתבו הפוסקים, שברכה זו מובטחת בעת שמצוות השביעית חלה מהתורה, אבל כאשר המצווה מדברי חכמים, ברכה זו אינה מתקיימת. [9. כ”כ סמ”ע חו”מ סז, ב; הגהות יעב”ץ וחתם סופר לגיטין לו, א; פאת השולחן (כט, ג), ישועות מלכו יו”ד נג, מהר”י ענגיל באוצרות יוסף עמ’ 102; מרן הרב קוק (אגרת תקנה) ועוד. ושלא כדברי חידושי הרי”ם לגיטין שם, וחזו”א שביעית יח, ד. ובכלל למדנו שהנהגת ארץ ישראל היא בדרך הטבע, ולכן המן פסק בעת שנכנסו לארץ, וכפי שכתב מרן הרב: “הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ ישראל, והשכינה שירדה בגלות עִם ישראל, הוא הכשרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע. אבל הקדושה הלוחמת נגד הטבע אינה קדושה שלמה” (אורות התחיה כח), הרי שעיקר קידוש השם והברכה שבארץ ישראל הם בדרך הטבע. עוד מבואר בירושלמי מעשר שני ד, ג, שעל פי מה שנאמר (דברים יד, כד): “כִּי יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלוֹהֶיךָ”, למדו חכמים שבשעת הצורך מותר להערים בפדיון מעשר שני על ידי חבר כדי להיפטר מתוספת החומש. הרי שחכמים למדו שעלינו להתאמץ כדי שהברכה שה’ הבטיח לנו תגיע אלינו, והשתדלות זו כוללת לעיתים גם הערמה כדי להפקיע את חובת המצווה. ומן הסתם זה נדרש במצב של חולשה רוחנית לאומית, כמו בזמן בית המקדש השני שחובת תרומות ומעשרות היתה לרוה”פ מדרבנן (לעיל ה, ד; להלן יא, 2).]

מכאן אנו מגיעים לשיקול נוסף. חלק מהמתנגדים סברו שצריך לסמוך על ה’ שיקבץ את ישראל ויושיבם על אדמתם ויפרנסם. ואם כבר עולים לארץ, צריכים לשמור שביעית ולסמוך על ה’ שיעזור לשובתים להתקיים. וכך כל שיטתם לסמוך על הנס. אולם חכמי ישראל לדורותיהם הורו שעל ישראל לתכנן את דרכם לפי ההיגיון ולא לסמוך על הנס (שבת לב, א). ולא זו בלבד אלא שאסור לנסות את ה’ אם יעזור לנו בזכות שאנו שומרים את מצוותיו, שנאמר (דברים ו, טז): “לֹא תְנַסּוּ אֶת ה’ אֱלוֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה” (תענית ט, א). לפיכך, גדולי ישראל עוררו את הציבור לעלות לארץ, ליישב את אדמתה, ולקרב את הגאולה בדרכי הטבע. וכן לגבי השביעית, אם רואים שבפועל השביתה בשביעית, שחיובה מדרבנן או ממנהג חסידות, תעכב את יישוב הארץ, צריכים להשתמש ב’היתר המכירה’ כדי לקיים את המצווה הגדולה של יישוב הארץ על ידי חיזוק העלייה וההתיישבות.

ויש מהמחמירים, שלא היו רבני קהילות, ועמדתם הבסיסית היתה שצריך תמיד להחמיר כדי לצאת ידי כל השיטות, ועל כן התנגדו להיתר שאינו על פי כל הפוסקים. אולם מאז ומתמיד גדולי התורה לא נהגו כן, ולא הטילו חומרות על הציבור אלא העדיפו ללכת בדרכי ההיתר, וכדברי הגמרא: “כוח דהיתרא עדיף”. על אחת כמה וכמה בדבר שאין הציבור יכול לעמוד בו, שגדולי ישראל טרחו למצוא היתר כדי להציל את ישראל מעוון. ולא זו בלבד, אלא שהנטייה להחמיר על הציבור על פי מיעוט הפוסקים ומעבר לחובת הדין – מבטלת את כללי ההלכה ומציגה את התורה באופן מעוות (אורח משפט קיב; אגרות הראיה קפט).

יתר על כן כתב מרן הרב קוק זצ”ל, שאין לשער את גודל חילול השם וחורבן התורה העלול להיגרם אם יחמירו בזה מעבר לחובה, שעל ידי כך מחזקים את הכופרים שטוענים, שהתורה לא מאפשרת לישראל להתקיים, ולכן מוכרחים להתנער ממצוותיה (אגרות הראיה רצא, שיא).

יא – ההיתר כיום

כפי שלמדנו (בהלכה ה), יש צורך לבחון בכל שביעית, האם עדיין אנו נמצאים במצב של דוחק שמצריך אותנו להשתמש ב’היתר המכירה’. בחסדי ה’, מצבנו היום טוב לאין ערוך ממצבם של העולים הראשונים, שסבלו מדוחק נורא. מאז ועד היום הישוב היהודי בארץ הלך והתבסס בהדרגה. עוד לפני קום המדינה, היו שמיטות שבהן כבר לא נשקפה סכנת רעב למתיישבים, אבל עדיין היה צורך גדול בהיתר, מפני שהשביתה היתה מדרדרת את המתיישבים לעוני ופוגעת בתנופת ההתיישבות וקליטת העולים. גם בשמיטות הראשונות לאחר קום המדינה, כאשר עוד רבים התפרנסו מחקלאות, השביתה בשביעית היתה עלולה לפגוע בקיומה וביטחונה של המדינה, שנזקקה לכל המשאבים הכספיים האפשריים כדי להמשיך בקליטת העלייה, בניית צבא ההגנה לישראל, וביסוסה של מדינת ישראל אל מול אויביה.

אולם בשמיטות האחרונות, מצבנו השתפר מאוד. מדינת ישראל כבר נחשבת מדינה עשירה ומפותחת. בזכות הפיתוחים המדעיים והמכונות החדשות, אנשים מעטים מייצרים כיום יבול רב. ממצב שבו רוב היישוב התפרנס מחקלאות הגענו למצב שבו כ-1.5% בלבד מהאוכלוסייה מתפרנסים מחקלאות. גם המשקל הכלכלי של החקלאות ירד, והוא עומד כיום על כ-2% בלבד מהתוצרת הלאומית.

לכאורה ניתן לטעון שבמצב כזה כבר אין נכון להשתמש בהיתר, אולם מנגד, העובדה המצערת שמרבית הציבור אינו שומר מצוות כראוי, משפיעה מאוד על מצבנו. נבחן את הסוגיה משלושה צדדים: א) החקלאי הפרטי. ב) האחריות לכלל הציבור. ג) המדינה ככלל.

יב – ההיבט הראשון: החקלאי הפרטי

החקלאי הפרטי שרוצה לשמור שביעית צריך להתחרות בחקלאים שאינם שומרי שביעית. וכיוון שכיום עלויות התשתית של החקלאי גבוהות מאוד, כדי לכסות את העלויות הללו בשש שנים לעומת שבע שנים של מתחריו, יצטרך להעלות את מחירי היבול שלו בשש השנים. בנוסף לכך, עליו לקיים את עצמו ואת משפחתו ולחסוך לפנסיה בעבודת שש שנים לעומת מתחריו שעושים זאת בשבע שנים. אם ירצה לחיות ברמה המקובלת, יצטרך להוסיף ולהעלות את מחירי היבול שלו בשש השנים. אלא שאם מחירי היבול שלו יהיו גבוהים, יעדיפו הקונים את מתחריו. אם ימכור במחירים שלהם, יתכן שהשקעותיו ועבודתו כבר לא ישתלמו. המדד המובהק לכך הוא בהצבת השאלה בפני החקלאים, מה יעשו אם יצטרכו לשבות בשנה השביעית. כיום רובם סבורים, שבלית ברירה יצטרכו להחליף מקצוע. אם כן ברור שמצבם האישי הוא של שעת הדחק, ומותר להם להשתמש ב’היתר המכירה’.

כלומר אין מודדים את רמת חיי החקלאים כיום לעומת רמתם לפני מאה ושלושים שנה, בעת שייסדו את ההיתר, אלא לעומת רמת החיים המקובלת כיום. ואם החקלאים כיום יגיעו למצב של דוחק שיאלץ אותם לחפש עבודה אחרת, סימן שהם במצב של שעת הדחק, וראוי להם לכתחילה להשתמש בהיתר. ואין לטעון נגדם דבר, אלא לשבח אותם על שהם זוכים להיאחז באדמה ולגדל את פירותיה הקדושים של ארץ ישראל ולקיים את מצוות יישוב הארץ ששקולה כנגד כל המצוות. ומצווה להפקיע על ידי המכירה את מצוות השביעית שחלה בזמן הזה מדברי חכמים, ויש אומרים ממידת חסידות, כדי לקיים את מצוות יישוב הארץ ולהרחיב את גבולות החקלאים הישראליים. אמנם מי שיוכל לשבות בשביעית – קדוש יאמר לו, ועלינו לעודד אותו לכך, ואף לפעול להקצאת תקציבי מדינה למען שובתי שביעית, כפי שיבואר בהמשך (יא, א).

יג – ההיבט השני: האחריות לכלל הציבור

כיוון שרוב החקלאים הם מסורתיים או חילוניים, אין סיכוי שהם יצייתו לדרישה לשבות בשביעית. אמנם כיוון שרובם הגדול מכבד את המסורת, אם יציעו להם למכור את השדות כדי להפקיע את חובת השביעית, יעשו זאת ברצון. וכיוון שכך, הרי שזו שעת הדחק, וראוי לרבנים לעודד אותם למכור את שדותיהם בשביעית, כדי להצילם מעוון.

בנוסף לכך, אם לא ימכרו את השדות, הרי שהפירות שיגדלו בהם יהיו קדושים בקדושת שביעית, והם יופצו בכל רחבי הארץ, תוך שהציבור המסורתי והחילוני נכשל ועובר בהם על איסור סחורה וחוסר זהירות בקדושת פירות שביעית, ולעיתים בלא משים גם דתיים עלולים להיכשל בזה. ושוב מדובר בשעת הדחק, שכן במצב הציבורי שלנו, שהמדקדקים במצוות הם מיעוט, אין אפשרות למנוע את הפצת הפירות הקדושים הללו, וראוי לרבנים לבצע את המכירה, כדי להפקיע את הפירות הגדלים בהם מקדושת שביעית, למען לא יחטא בהם הציבור הרחב.

יתר על כן, אם בשנה השביעית יופצו פירות שביעית בלא השגחה וכנגד ההלכה, מערכת הכשרות הארצית עלולה להיפרץ למשך כל שבע השנים.

יד – ההיבט השלישי: המדינה ככלל

אף שאחוז החקלאות בכלל התוצר הלאומי הוא כשני אחוזים בלבד, כיוון שמדובר במדינה, מדובר בסכומי עתק. כלומר, אם המדינה תרצה לממן את השביתה בשביעית, תצטרך להשקיע בכך כעשרה מיליארד שקלים, חלק כפיצוי לחקלאים השובתים, וחלק לכיסוי הגירעון בקופת המדינה הנובע מאובדן מיסי החקלאים. קיצוץ כזה בתקציב המדינה שקול לשעת הדחק. אמנם בשנים קשות מדינת ישראל נאלצת לבצע קיצוצים שכאלה ואף גדולים מהם בתקציבה, אולם קיצוצים אלה כואבים וקשים, והם נפרשים על פני כל משרדי הממשלה, ובכללם תחומים שהקיצוץ בהם גובל בפיקוח נפש. כמו למשל, דחיית הרחבת בתי חולים לקליטת חולים, דחיית הקמת חדרי ניתוח נוספים, עיכוב בסלילת כבישים, עיכוב בהצטיידות בכלי נשק מתוחכמים, דחיית הקמת יחידות משטרתיות נוספות לטיפול בפשע. הקיצוץ גם עלול לחייב הפחתה בקצבאות הילדים, העניים והקשישים, או לכל הפחות יעכב העלאות שתוכננו בתקציבים אלו. הקיצוץ גם יפגע במערכת החינוך, ויכלול קיצוץ של מאות מיליוני שקלים לפחות בתקציב הישיבות. ובהרכב האוכלוסייה הנוכחי מסתבר שהקיצוץ בתקציב הישיבות ומערכות החינוך הדתיות והחרדיות יהיה הרבה יותר גדול, שכן יש להעריך שאם נציגי הציבור הדתי והחרדי ידרשו שהמדינה תממן את השביתה בשביעית, נציגי הציבור החילוני והמסורתי ידרשו שעיקר הקיצוץ יהיה בתחומים הנוגעים לציבור הדתי והחרדי. כמדומה שבמצב כזה, גדולי הרבנים יכריעו שעדיף שלא להניף את חרב הקיצוץ ולפגוע בפעולות רבות שכולן מצוות מהתורה, כדי להדר בקיום מצווה שתוקפה כיום מדברי חכמים ויש אומרים ממידת חסידות, וניתן להפקיעה על ידי ‘היתר המכירה’.

אמנם לטווח ארוך, מצבה הכלכלי הטוב של מדינת ישראל, מאפשר לנו לתכנן את הדרך לשביתה מלאה בשביעית, וכפי שיבואר להלן (יא, א).

טו – המחרימים את פירות ההיתר

יש טוענים שאסור לאכול פירות שגודלו במסגרת ‘היתר המכירה’, אולם דבריהם מנוגדים לכללי ההלכה, ומבוססים על עוון של ביזוי תלמידי חכמים מהדרגה החמורה ביותר. שכן למדנו (לעיל ג, ח) שגם כאשר הפירות גודלו ונשמרו באיסורים גמורים, לדעת רוב הפוסקים, הם מותרים באכילה. ואף שיש חולקים ואוסרים את הפירות, כיוון שדעת רוב הפוסקים להקל, ובנוסף לכך שביעית בזמן הזה מדברי חכמים, הלכה כדברי המקילים. הרי שהמחמירים פוסקים בניגוד לכללי ההלכה. קל וחומר כאשר החקלאים אינם עובדים באיסור אלא על פי פסיקתם של גדולי הרבנים, ועל כן אין כלל מקום לטעון שהפירות יהיו אסורים.

אמנם יש טוענים שלגבי גידולי שדה יש איסור מיוחד, שכן חכמים גזרו על הספיחים שגדלו מאליהם שאסורים באכילה, קל וחומר שאסור לאכול ירקות שגודלו באיסור. אלא שכל זה היה נכון אילו החקלאים היו זורעים בלא היתר, אבל אחר שהם זורעים על פי הוראת הרבנים, אין איסור לאכול את הירקות. ואף החולקים על ‘היתר המכירה’ צריכים להודות בזה, הואיל וכל גזירת ספיחים מדברי חכמים כדי למנוע איסור, וממילא במקום שהחקלאים נהגו על פי הוראת הרבנים אין מקום לאסור. קל וחומר בזמן הזה שיש סוברים שאין חובה לקיים את השביעית, ויש מחלוקת אימתי היא השנה השביעית (לעיל הלכה ג; לעיל ה, 5; ה, ז).

ויש טוענים, שכשם שאסור לקנות פירות מחשודים על עבודה בשביעית, כדי שלא לסייע לדבר עבירה, כך אסור לקנות מפירות שגודלו במסגרת ‘היתר המכירה’. אולם כיוון שהחקלאים עובדים על פי היתר הרבנים, אין במעשיהם שום עבירה. והטוענים שאסור לסייע להם, מבטלים לגמרי את דברי הרבנים המתירים, ועוברים באיסור חמור של ביזוי תלמידי חכמים ועשיית מחלוקת.

הרי שהסוברים שאסור לאכול מפירות היתר המכירה, מגבבים סברה על גבי סברה לחומרא, כנגד כללי ההלכה. בנוסף לכך, הם פוגעים בכבודם של גדולי ישראל שהורו להיתר על פי דברי רוב הפוסקים, כדי לסייע לישראל קדושים השבים לארצם. אין טענה זו מכוונת כנגד אלה שלמדו את הסוגיה והגיעו למסקנה שלא היה ראוי להשתמש ב’היתר המכירה’, ועל כן הם מעדיפים להימנע מאכילת פירות ‘היתר המכירה’, ובתנאי שהם נוהגים כך לעצמם כמנהג חסידות, ומורים לציבור שמצד הדין מותר לאכול מפירות ‘היתר המכירה’. טענה זו מכוונת כנגד הטוענים שפירות ההיתר אסורים באכילה לכל, ואין לאכול אצל מי שסומך על ‘היתר המכירה’, ואין לסמוך על כשרויות שסומכות על ‘היתר המכירה’, שהם חוטאים בביזוי גדולי ישראל, ומרימים יד לפגוע בקדושת כלל ישראל וארץ ישראל. וכל הנותן יד להחרמה הזו, שותף בחטאם. [10. לגבי המחרימים עיין מנחת יצחק ח, צו. באול”צ במבוא לשביעית אסר את ירקות הספיחים. ועיין במנחת שלמה א, מד, שכתב שגם המחמירים אחר שהורו שלדעתם הפירות אסורים באכילה, אם ישאלום הלכה למעשה, עליהם להורות שבספק בדברי חכמים הלכה כדעת המקילים, ולכן אין ביכולתם לאסור את הפירות שגדלו בהיתר המכירה. כיוצא בזה כתב באג”מ או”ח א, קפו, וכעין זה אה”ע ד, סא, ב. וכיוצא בזה בהל’ שביעית לרב זילבר ט, סב. ומקור לכך בשו”ת המבי”ט א, כא. ועיין מאמ”ר יח, טז. כיוצא בזה למדנו באיסור ליהנות ממלאכת שבת, שכל זמן שיש מחלוקת אם הדבר אסור, אין איסור ליהנות ממנו (שו”ע או”ח שיח, ב; פנה”ל שבת כו, ה). ונעבד אסור משום קנס, הרי שניתן ללמוד משבת, שאין לקנוס במקום שיש מחלוקת. וקל וחומר שאין לאסור משום ספיחים כאשר החקלאים עשו כן על פי הוראת הרבנים.]