ה – סיכום ההיתר

פורסם בקטגוריה ז - היתר המכירה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/16-07-05/

כפי שלמדנו (בהלכה ג), מעיקר הדין בשעת הדחק אפשר להתיר לגמרי את השביעית על פי צירוף של שני שיקולים: א) על פי הראשונים שסוברים שאין חובת שביעית נוהגת בזמן הזה, שאף שהם מיעוט, כיוון שגם למחמירים שביעית מדברי חכמים, בשעת הדחק אפשר לסמוך עליהם. ב) הספק לגבי מועד השנה השביעית. ולכן גם אם לא היתה אפשרות להתיר על ידי מכירה, לא היה מקום למחות במיקלים על סמך דעות אלו (אגרות הראיה רז, שיא).

אלא שהואיל ויש אפשרות להתיר את העבודה בשדות על ידי מכירה לגוי, שלדעת הרבה פוסקים מפקיעה את חובת השביעית, הורו גדולי הרבנים להתיר את העבודות על ידי המכירה לגוי.

מצד הדין היה אפשר להתיר ליהודים לעשות בשדות שנמכרו כל מלאכה, ובכלל זה גם מלאכות שכתובות בתורה, הואיל וחובת השביעית בזמן הזה מדברי חכמים, ובכל מחלוקת הלכה כדעת המיקלים, ולכן אין צריך לחשוש לדעת הסוברים שהמכירה לגוי אינה מפקיעה את חובת השביעית. וכן הורו כמה מגדולי הרבנים. אולם רוב הרבנים ומרן הרב קוק רצו לעשות זכר לשביעית, ולכן גם לאחר המכירה, התירו ליהודי לעשות מלאכות שיסוד איסורן מדברי חכמים בלבד, אבל את המלאכות שכתובות בתורה, שהן: זריעה וזמירה, קצירה ובצירה וחרישה, התירו על ידי גוי בלבד, ורק בשעה של דוחק גדול, לעיתים התירו לעשותן על ידי יהודי.

עוד קבעו המתירים, שרק לצורך קיומי כחקלאות ניתן להשתמש בהיתר המכירה, אבל לא לצורך מותרות כטיפוח גינות.

כיוון שהמתירים לא רצו שההיתר יקבע לדורי דורות, קבעו שההיתר צריך להישקל מחדש בכל שביעית, כדי לבחון האם עדיין השעה דחוקה ויש צורך להיעזר בו. ומרן הרב קוק היה מעודד חקלאים שמסוגלים לכך, להדר במצווה ולשבות מכל מלאכה בשביעית, ובתנאי שלא יוציאו לעז על ההיתר (אגרות הראיה קצב, שי, שיב). 3


  1. מעין היתר המכירה כבר נעשה לפני כארבע מאות וחמישים שנה, בשנת שכ"ז, על ידי יהודים שחכרו שדות מגוים, והעסיקו בהם פועלים גוים, והוצרכו להמשיך לעבד את השדות בשביעית, ופסקו המבי"ט (ב, סד), ומהרי"ט (יו"ד נב), שישכירו את השדות לגוי, וכך ימשיכו לנהל את העבודה בשדות. והם הורו להשכיר לשנתיים, כדי שהשנה השביעית תהיה מובלעת בעוד שנה. וביאר מרן הרב קוק (שבה"א קונ"א א, סוסק"א), שמצד הדין אין איסור להשכיר לשנה אחת הואיל והגוי ששוכר את השדה עובד עבור עצמו כדי להרוויח בה כמה שיותר, אלא שהחמירו להשכיר בהבלעה לשנתיים משום הידור, כדי שלא יראה כמי שמבקש מהגוי לעבוד בשביעית בשליחותו. ומהר"ם גלאנטי (יו"ד נז) נשאל בשנת שס"ב, על שדה בלבנון, שהיא בגבול עולי מצרים, והתיר למכור את הקרקע לגוי לשביעית, מפני שהשביעית שם מדרבנן. פחות ממאתיים שנה לאחר מכן, נשאל רבה של חברון ר' מרדכי רביו (נפטר תקמ"ג), על כרם של יהודי, וסמך על מהר"ם גלאנטי, והתיר למכור את השדה לגוי לשנתיים בהבלעה, כמבואר בספרו שו"ת שמן המור יו"ד ד. וכן הלכו בשיטתו גדולי הרבנים הספרדים, ובראשם הראשל"צ הרב אלישר כמבואר בשו"ת שמחה לאיש יו"ד כו, והוא שסידר בפועל את המכירה בשנת תרמ"ט, בהסכמת הראשל"צ שקדם לו, הרב פאנג'ל. וכן התירו בשנת תרמ"ט הרב יצחק אלחנן ספקטור, הרב שמואל מוהליבר, הרב קלפפיש אב"ד ורשה, והרב יהושע מקוטנא (ישועות מלכו יו"ד נג-נז, נט), וכן באבני נזר (יו"ד תנח); וכן פסק הרב מרדכי אלישברג, הרב חיים אלעזר וקס, ומהר"י ענגיל (אוצרות שביעית) והאדר"ת.

    מנגד החמירו: הנצי"ב (משיב דבר ב, נו), הרב סולובייצ'יק בבית הלוי (ג, א), ערוה"ש (טו, י), הרב מרדכי גימפל יפה. ולכך נטו בתחילה הרב שמואל סלנט ומהרי"ל דיסקין, ובשמיטת תרנ"ו אחר ששמעו את מצוקת החקלאים, הסכימו להקל באילנות. עוד כתבו להחמיר: דברי מלכיאל ז, מט; שאלת דוד סוף חלק א. וכ"כ בספר בית רידב"ז, והביא מכתבי הסכמה לדבריו מהרב מאיר אריק והרב חיים ברלין. וכ"כ הרב אלפנדרי (הסבא קדישא א, כב). וכן היו עוד רבנים שהצטרפו לכרוזים להחמיר.

    חובה לציין שהצד המשותף לרובם המכריע, שלא הכירו מקרוב את חיי המתיישבים, רובם חיו בחוץ לארץ, וניזונו משמועות של אישים שהתייחסו בהסתייגות לישוב החדש. ואלה שהכירו את המתיישבים, גם אם בתחילה נטו לחומרא, שינו דעתם לקולא, וכפי שהאדר"ת העיד על עצמו (אגרות הראיה רז). וכן היו רבנים שאחר שקראו את דברי מרן הרב על שיקולי ההיתר נוכחו בצדקתם, אבל לא פרסמו דבריהם מפני המריבה, וכפי שהעיד חתנו של מהרש"ם, שאחר שהמהרש"ם קרא את נימוקיו של מרן הרב, חזר בו ואמר שדבריו אמיתיים להלכה, אבל אינו רוצה להתערב עוד בדבר מפני בעלי מריבה.

    למעשה, המתירים מהדור השני ואילך היו גדולי הרבנים שנשאו בעול הציבור בארץ, ובראשם מרן הרב קוק, הרב הרצוג והרב פרנק, ונימקו את דבריהם בתשובות רבות. וכן פסקו הרב עוזיאל והרב עובדיה הדאיה (ישכיל עבדי ח, יו"ד כח). וכ"כ הרב טכורש (כתר אפרים ג), הרב טיקוצ'ינסקי (ספר השמיטה), הרב זוין (לאור ההלכה), הרב כשר (נועם א' עמ' קסז-קצא), הרב ישראלי (ארץ חמדה ח"א ספר א, שער ה), ולכך נטה רשז"א במעדני ארץ. וכן הנהיגו את ההיתר הרבנים הראשיים: הרב אונטרמן, הרב ניסים, הרב שפירא, הרב עובדיה יוסף (יבי"א ח"י יו"ד לז-מד), הרב מרדכי אליהו (מאמ"ר כא).

    היו שהתירו ליהודי לעשות את כל המלאכות, גם שיסודן מהתורה, וכך דעת הרב מוהליבר, שסבר שגם בלא מכירה אפשר להתיר מלאכות דרבנן. וכך דעת אבני נזר וכך משמע מהרב אלישר, וכך מעידים שהורה הגרע"י בעל פה. אולם בפועל הרבנים שהנהיגו את ההיתר התירו לעשות מלאכות שיסודן מהתורה על ידי גוי, ושיסודן מדרבנן על ידי יהודי (עי' אגרות הראיה קצח; שי; יבי"א שם מב, ו). במשפט כהן סז, כתב שגם לאחר מכירה אין להתיר ליהודי בציר וקציר. ורשז"א במעדני ארץ סי' ב', כתב שאיסור קצירה ובצירה תלוי בבעלות על הפירות, ואם כן אפשר להתיר ליהודי לקצור ולבצור אחר המכירה.

פורסם בקטגוריה ז - היתר המכירה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן