ז – הערמה

פורסם בקטגוריה ז - היתר המכירה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/16-07-07/

יש שתקפו את ההיתר מהצד השני, שאין זו מכירה אמתית, הואיל וברור שהגוי אינו מתכוון לממש את הקנייה שלו, כי הוא מבין שמדובר בפעולה שנועדה לצורך דתי בלבד, ולכן אין למכירה זו תוקף.

אולם אין בטענה זו ממש, מפני שלהלכה אם נעשתה מכירה משפטית, הרי שלמעשה הקרקע שייכת לגוי, וממילא אין חלים עליה דיני שביעית. וכן מצינו בהלכות רבות, שבשעת הצורך מבצעים פעולת מכירה משפטית, כדי להיפטר ממצווה שקשה לקיימה.

למשל, מצווה מהתורה לתת את בכורות הבהמות הטהורות לכהן, והכהן צריך להעלותם לקרבן בבית המקדש ולאכול מבשרם בטהרה. וכיום שבית המקדש חרב, בכור הבהמה נותר בקדושתו בלא שהכהן יכול לעשות בו דבר. והורו חכמים למכור את הוושט והקנה של כל המבכירות לגוי, וכיוון שהגוי שותף בבהמה, הבכור שתמליט לא יהיה קדוש ויוכלו לנהוג בו כבשאר הבהמות. ואף כאן ברור שאין למכירה זו משמעות מעשית, וגם לאחר שישחטו את הבהמה לא יקראו לגוי לבוא לקחת את הקנה והוושט שלו, כי אין להם ערך, אלא שבפועל הואיל ועשו קניין והקנה והוושט שייכים מבחינה משפטית לגוי, נעשה הגוי שותף בבהמה ושוב אין קדושה בבכור שתמליט (שו"ע יו"ד שכ, ו).

ודין הבכור חמור יותר, שכן איסור אכילת בשר בכור מהתורה, ואילו איסור שביעית בזמן הזה מדברי חכמים. ואם לעניין חומרת דין בכור סומכים על מכירה משפטית, קל וחומר שיש לסמוך על מכירה לצורך הפקעת דין שביעית.

וכן לגבי דין חמץ בפסח, כל המשהה ברשותו חמץ עובר בשני איסורי תורה: בל יראה ובל ימצא, ובשעת הצורך מתירים למכור את החמץ לגוי כדי להיפטר מהאיסורים הללו, למרות שהסיכוי שהגוי ישתמש בחמץ שקנה קלוש. וכן מצינו בעוד הלכות, שקבעו חכמים להיעזר בקניין שכל מגמתו היא לפטור את האדם מחיוב הלכתי מסוים, הרי שאין ממש בטענת המתנגדים להיתר. 6


  1. דין מכירת חמץ מבואר בפניני הלכה פסח פרק ו. וכן מְצווה התורה שהפודה מעשר שני יוסיף חומש, ובשעת הצורך כדי להיפטר מתוספת החומש, התירו לו לתת כסף לחברו כדי שהוא יפדה את פירותיו, ואח"כ יחזירם לבעלים הראשון (משנה מעשר שני ד, ד). וכן אם ראובן הדיר את שמעון מנכסיו, ואין לשמעון מה לאכול ורצה ראובן לעזור לו, הורו חכמים שראובן ייתן מאכלים במתנה ללוי והוא ייתנם לשמעון, ובכך ראובן לא יעבור על נדרו, שכן שמעון לא נהנה מרכושו אלא מרכושו של לוי (נדרים מח, א). וכן מי שלא הניח עירוב תבשילין, אסור לו לבשל מיום טוב לשבת, ובשעת הצורך התירו לו להקנות את מאכליו לחברו, כדי שחברו יבשלם ואח"כ ייתנם לו (ביצה יז, א). יש להוסיף, שהיתר המכירה הוא כדוגמת היתר הפרוזבול המבואר בפרק הקודם.
פורסם בקטגוריה ז - היתר המכירה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן