י – שיקולים נוספים

פורסם בקטגוריה ז - היתר המכירה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/16-07-10/

כפי שכבר למדנו, בשלב הראשון היו מבין מתנגדי ההיתר רבנים שתמכו ב'חובבי ציון'. אולם בשלב השני, התבררו המחנות, כאשר מתנגדי ההיתר מתנגדים גם לתנועה הציונית שקמה בשנת תרנ"ז, והחלה להוביל את מצוות יישוב הארץ. חשוב לעמוד על הקשר זה, מפני שעל פי כללי הפסיקה 'היתר המכירה' מבוסס כראוי, ולא זו בלבד, אלא שהוא נוטה לחומרא לעומת המקובל במקרי דחק דומים (כמבואר בהלכות ג-ה). אלא שאם סוברים שאין טעם ביישוב הארץ בלא לשבות בשביעית, וגם אין מעלה בקיום מצוות יישוב הארץ על ידי יהודים שאינם מדקדקים במצוות, אין צורך למצוא היתר לעבוד בשביעית.

אולם ההיתר מבוסס על המצווה שצוותה התורה את ישראל ליישב את הארץ, וכל ישראל מצווים בה, בין אלה שמדקדקים במצוות ובין אלה שמדקדקים פחות. וכיוון שהשביתה בשביעית עלולה לפגוע בקיום המצווה שאמרו עליה חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות (ספרי ראה נג), ראוי להפקיע את מצוות השביעית שחיובה בזמן הזה מדברי חכמים על ידי מכירת השדות לגוי. שכן גם בלי השביתה בשביעית קשיי העלייה וההתיישבות היו עצומים, ורק מעטים הסכימו לעלות לארץ, על אחת כמה וכמה שהעולים והמתיישבים יתמעטו אם יצטרכו לשבות ממלאכה בשביעית. לפיכך, סברו הרבנים שראוי למצוא היתר כדי לעזור לכמה שיותר יהודים לעלות לארץ ולהתבסס בה ולתפוס כמה שיותר קרקעות. לימים התברר שהנחיצות היתה הרבה יותר חמורה, מפני שרבים מהנותרים בגולת אירופה נרצחו על ידי הנאצים או נלכדו תחת שלטון השמד הקומוניסטי.

עוד סברה טענו המתנגדים, שכבר התורה התייחסה לשאלת הדחק של השמיטה, והורתה לסמוך על ברכת ה', שנאמר (ויקרא כה, כ-כב): "וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים. וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן". אולם כבר כתבו הפוסקים, שברכה זו מובטחת בעת שמצוות השביעית חלה מהתורה, אבל כאשר המצווה מדברי חכמים, ברכה זו אינה מתקיימת. 9

מכאן אנו מגיעים לשיקול נוסף. חלק מהמתנגדים סברו שצריך לסמוך על ה' שיקבץ את ישראל ויושיבם על אדמתם ויפרנסם. ואם כבר עולים לארץ, צריכים לשמור שביעית ולסמוך על ה' שיעזור לשובתים להתקיים. וכך כל שיטתם לסמוך על הנס. אולם חכמי ישראל לדורותיהם הורו שעל ישראל לתכנן את דרכם לפי ההיגיון ולא לסמוך על הנס (שבת לב, א). ולא זו בלבד אלא שאסור לנסות את ה' אם יעזור לנו בזכות שאנו שומרים את מצוותיו, שנאמר (דברים ו, טז): "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלוֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה" (תענית ט, א). לפיכך, גדולי ישראל עוררו את הציבור לעלות לארץ, ליישב את אדמתה, ולקרב את הגאולה בדרכי הטבע. וכן לגבי השביעית, אם רואים שבפועל השביתה בשביעית, שחיובה מדרבנן או ממנהג חסידות, תעכב את יישוב הארץ, צריכים להשתמש ב'היתר המכירה' כדי לקיים את המצווה הגדולה של יישוב הארץ על ידי חיזוק העלייה וההתיישבות.

ויש מהמחמירים, שלא היו רבני קהילות, ועמדתם הבסיסית היתה שצריך תמיד להחמיר כדי לצאת ידי כל השיטות, ועל כן התנגדו להיתר שאינו על פי כל הפוסקים. אולם מאז ומתמיד גדולי התורה לא נהגו כן, ולא הטילו חומרות על הציבור אלא העדיפו ללכת בדרכי ההיתר, וכדברי הגמרא: "כוח דהיתרא עדיף". על אחת כמה וכמה בדבר שאין הציבור יכול לעמוד בו, שגדולי ישראל טרחו למצוא היתר כדי להציל את ישראל מעוון. ולא זו בלבד, אלא שהנטייה להחמיר על הציבור על פי מיעוט הפוסקים ומעבר לחובת הדין – מבטלת את כללי ההלכה ומציגה את התורה באופן מעוות (אורח משפט קיב; אגרות הראיה קפט).

יתר על כן כתב מרן הרב קוק זצ"ל, שאין לשער את גודל חילול השם וחורבן התורה העלול להיגרם אם יחמירו בזה מעבר לחובה, שעל ידי כך מחזקים את הכופרים שטוענים, שהתורה לא מאפשרת לישראל להתקיים, ולכן מוכרחים להתנער ממצוותיה (אגרות הראיה רצא, שיא).


  1. כ"כ סמ"ע חו"מ סז, ב; הגהות יעב"ץ וחתם סופר לגיטין לו, א; פאת השולחן (כט, ג), ישועות מלכו יו"ד נג, מהר"י ענגיל באוצרות יוסף עמ' 102; מרן הרב קוק (אגרת תקנה) ועוד. ושלא כדברי חידושי הרי"ם לגיטין שם, וחזו"א שביעית יח, ד. ובכלל למדנו שהנהגת ארץ ישראל היא בדרך הטבע, ולכן המן פסק בעת שנכנסו לארץ, וכפי שכתב מרן הרב: "הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ ישראל, והשכינה שירדה בגלות עִם ישראל, הוא הכשרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע. אבל הקדושה הלוחמת נגד הטבע אינה קדושה שלמה" (אורות התחיה כח), הרי שעיקר קידוש השם והברכה שבארץ ישראל הם בדרך הטבע. עוד מבואר בירושלמי מעשר שני ד, ג, שעל פי מה שנאמר (דברים יד, כד): "כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ", למדו חכמים שבשעת הצורך מותר להערים בפדיון מעשר שני על ידי חבר כדי להיפטר מתוספת החומש. הרי שחכמים למדו שעלינו להתאמץ כדי שהברכה שה' הבטיח לנו תגיע אלינו, והשתדלות זו כוללת לעיתים גם הערמה כדי להפקיע את חובת המצווה. ומן הסתם זה נדרש במצב של חולשה רוחנית לאומית, כמו בזמן בית המקדש השני שחובת תרומות ומעשרות היתה לרוה"פ מדרבנן (לעיל ה, ד; להלן יא, 2).
פורסם בקטגוריה ז - היתר המכירה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

סגור לתגובות.

לרכישת הסדרה - לחצו כאן