ארכיון הקטגוריה: שמחת הבית וברכתו

הספר כולל עשרה פרקים בהם מבוארים בהרחבה הנושאים הבאים:

א – מצוות עונה, ב – הלכות עונה, ג – קדושה וכוונה, ד – שמירת הברית, ה – פרו ורבו, ו – קשיים ועקרות, ז – סריס והשחתה, ח – נחמת חשוכי ילדים, ט – הפסקת הריון, י – האיש והאשה

פרק ב' סגור בסיסמא – לקבלת הסיסמא לפרק ב' ניתן להשאיר הודעה בטופס 'צור קשר'

בשל הצניעות הראויה לעיסוק וללימוד בנושאים אלו, לא נשווק את הספר במכירה בחנויות אלא במכירה ישירה דרך מדריכי חתנים ומדריכות כלות, עם זאת, לומדים שכבר הקימו משפחה ומעוניינים ללמוד בספר יכולים ליצור קשר עם ההוצאה בטופס צור קשר

כמו כן, בקרוב יצא בעז"ה גם כרך נוסף של הרחבות לנושא זה שיבאר בהרחבה את כל מקורות הפסיקה, העיון והסוגיות, לטובת הלומדים המבקשים לעיין במקורות הדינים.

שאלות, הערות והארות לגבי הספר אישות אפשר להפנות לדוא"ל של הרב מאור קיים mcayam@gmail.com

א – מעלת המצווה

האדם השלם הוא אדם שחי באהבה ושמחה עם בת זוגו, שאין האיש שלם בלא אשתו, ואין האשה שלימה בלא בעלה. ועיקר האיחוד שביניהם בא לידי ביטוי במצוות עונה, שעל ידה הם מתאחדים לגמרי, מבחינה רוחנית וגשמית כאחד, ועל ידי כך הנישואין שלהם שלמים. מצווה זו צריכה להתקיים בתשוקה ושמחה יתירה, כשהאיש רוצה לענג ולשמח את אשתו ככל היותר, והאשה רוצה לענג ולשמח את בעלה ככל היותר (להלן ב, א-ה). ועל כן נקרא שמה של מצווה זו 'שמחת עונה', שאין שמחה גדולה ממנה בעולם הזה, והיא מעין שמחת עולם הבא (להלן ז-ח).

במסגרת הנישואין אדם יכול לקיים בשלימות את מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), שעליה אמר רבי עקיבא שהיא "כלל גדול בתורה" (ספרא שם). מפני שרק בין בני הזוג האהבה מתקיימת בשלימות בכל תחומי החיים, הרוחניים והגשמיים. נמצא שעל ידי שבני הזוג חיים יחד באהבה, כשכל אחד מהם אוהב את בן זוגו לא פחות ממה שהוא אוהב את עצמו, ורוצה לשמח אותו לא פחות ממה שהוא רוצה לשמוח בעצמו, הם מקיימים באופן תמציתי את כל התורה (האר"י ספר הליקוטים עקב).

גדולה מצווה זו שעל ידה השכינה שורה ביניהם, כפי שדרש רבי עקיבא (סוטה יז, א): "איש ואשה, זכו – שכינה ביניהם, לא זכו – אש אוכלתם". בשם איש מופיעה האות 'י', ובשם אשה מופיעה האות 'ה', יחד שם י-ה.

ולא זו בלבד, אלא שמתוך מצווה קדושה זו זוכים לקיים את מצוות פרו ורבו, ועל ידי כך זוכים להיות שותפים עם הקב"ה בהולדת נשמה חדשה, וכפי שאמרו חכמים (נדה לא, א): "שלושה שותפים יש באדם, הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו". ועל ידי כך הם מגלים את השם הקדוש בן ארבע אותיות. שכבר למדנו שהאות י' מתגלה באיש, האות ה' באשה, ועל ידי הבן והבת מתגלות גם שתי האותיות הנוספות, אות ו' בבן ואות ה' בבת (זוהר רע"מ ח"ג לד, א).

לפיכך, בשעת משבר וחשד בין איש לאשתו, ציווה הקב"ה למחוק את שמו שנכתב בקדושה כדי לעשות שלום בין איש לאשתו (נדרים סו, ב). על ידי מחיקת השם הקדוש שכתוב על הקלף, יתקיים השם הקדוש בחייהם של בני הזוג.

וכל כך גדולה מעלת הנישואין, עד שאמרו חכמים (יבמות סג, א): "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם". עוד אמרו (יבמות סב, ב): כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום. וכמובן שגם כל אשה שאין לה בעל, חסרה את כל המעלות הללו. וכיוון שמצוות עונה היא הביטוי היסודי של הנישואין, הרי שכל המעלות הללו קשורות במישרים למצווה זו (להלן ד, ח).

הואיל ויסוד החיבור שבין איש לאשה חשוב כל כך, גם היצר שבו גדול במיוחד, ונתן הקב"ה בחירה לאדם, וכשהוא מטה את היצר הזה לטובה במצוות עונה כהלכתה – אין טוב ממנו, וכשהוא מטה את היצר הזה לרעה – אין רע ממנו (להלן ג, א-ב).

פורסם בקטגוריה א - מצוות עונה | כתיבת תגובה

ב – כללי המצווה

מצוות עונה היא שיתייחד האיש עם אשתו באהבה ושמחה יתירה, ויענג אותה ככל יכולתו עד שתגיע לשיא השמחה, ויתייחד עימה בייחוד גמור עד שזרעו יצא לתוכה באותו מקום שבו היא יכולה להתעבר (להלן ב, א). וזהו שנאמר (שמות כא, י): "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". כיוון שהאיש מוגבל ביכולתו הגופנית, הרי שעונת המצווה נקבעת על פי מה שיכולתו הגופנית וצרכי עבודתו מאפשרים לו. לפיכך, הטיילים, שהם אנשים בריאים ופרנסתם קלה, חייבים במצוות עונה כל יום. עובדים רגילים חייבים במצווה פעמיים בשבוע, ואנשים שעובדים מחוץ לעיר, חייבים במצווה פעם בשבוע. בנוסף לכך, כאשר אחד מבני הזוג משתוקק לזה, מצוות עונה מחייבת את בן זוגו להיענות לו (להלן ב, ז-ח).

מצווה זו היא עיקר ויסוד הנישואין, והמבטל אותה כדי לצער את אשתו עובר באיסור תורה של "וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". ואם ביטל אותה מתוך רשלנות בלא כוונה לצערה, עובר באיסור מדברי חכמים. ויש אומרים שגם בזה עובר באיסור תורה.1

בנוסף לכך, על ידי מצוות עונה מקיימים האיש והאשה בשלימות את מצוות (ויקרא יט, יח): "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". ועניינה שידאג כל אחד מהם לטובתו של בן זוגו ככל יכולתו. וכיוון שהתענוג הגדול ביותר שיש לאדם בעולם הזה קשור למצוות עונה, אם האיש מחסיר מאשתו תענוג שמשמח אותה הרי שהוא עושק אותה, שאין לה אדם מלבדו שיכול להעניק לה את השמחה הזו. ואם היא מחסירה ממנו תענוג שמשמח אותו, הרי שהיא עושקת אותו, שאין לו בעולם מי שתשלים את חסרונו (להלן ב, א).

ביטול מצווה זו הוא העילה המרכזית לגירושין. שאם האיש טוען שאשתו מאוסה עליו ואינו מעוניין להתחבר עימה ולשמחה בעונות שהוא חייב בהן, זכותה של האשה לתבוע גירושין תוך שהיא זכאית לקבל את תשלום כתובתה כפיצוי. ואפילו אם הוא מוכן להתחבר עימה, אבל אומר: "אי אפשי (אין רצוני) אלא אני בבגדי והיא בבגדה – יוציא ויתן כתובה", כי אינו מוכן להתחבר עימה באהבה ובלא חציצה. וכן כאשר האשה אינה מסכימה להתחבר עם בעלה בכל העונות הללו, או שהיא מוכנה בתנאי שתהיה לבושה בבגדים, זכותו לגרשה בלא לשלם לה את כתובתה (כתובות מח, א; שו"ע אבה"ע עו, יג). האיש או האשה שמסרבים לקיים את העונות נקראים בהלכה 'מורד' ו'מורדת', שהם מורדים בחובה הקדושה שקיבלו על עצמם בעת נישואיהם (כתובות סג, א; שו"ע אבה"ע סימן עז. יעויין להלן ב, ז-ח; ב, יא-יב; ב, 6).


  1. המבטל מצוות עונה עובר בלאו (רמב"ם אישות יד, ז, טו; שו"ע אה"ע עו, יא). אם אינו מתכוון לצערה אינו עובר בלאו (סהמ"צ לרמב"ם לאווין רסב, מבי"ט ג, קלא). אבל עובר על איסור דרבנן (מרן הרב קוק הובא בתחומין א' עמ' 9). ויש אומרים שגם כשאינו מתכוון לצערה עובר בלאו מהתורה (שו"ת מהר"ם אלשיך נ). כתבו רס"ג (מצווה עב); האשכול (כז, כ), שיש גם מצוות עשה לקיים העונה, וכן דעת רשב"א ואוהל מועד. והגר"י פערלא ביאר, שהוא על פי הפסוק הקודם (שמות כא, ט): "כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ".

    יש אומרים שבנוסף לכך, ממה שנאמר (דברים כד, ה): "וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח", למדנו שמצווה לאיש לשמח את אשתו במצוות עונה, ואמנם מצווה זו נאמרה לגבי שנה ראשונה, אולם למדנו מכך שמצווה על האיש לשמח את אשתו במצוות עונה בהיותו עימה, ומה שנאמר לחתן הוא, שבשנה הראשונה לא יצא לצבא ויבטל את מצוות עונה. כ"כ סמ"ק מצווה רפה, אוהל מועד (דרך יא, ב), וספר חרדים כ, ח. ורבנו חננאל (פסחים עב, ב) למד מצוות עשה של עונה ממה שנאמר אחר מתן תורה: "שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם" (דברים ה, כז). ענף ממצווה זו שידור האיש עם אשתו באותו חדר, ואפילו בעת שהיא נדה (עירובין סג, ב). להלן ב, ב, יבואר מדוע הוטלה מצווה זו כחובה על האיש, ובכל אופן מצווה וחובה על האשה להיענות לבעלה בשמחה לקיום המצווה.

פורסם בקטגוריה א - מצוות עונה | כתיבת תגובה

ג – משמעות המילה 'עונה'

נאמר (שמות כא, י): "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". שְׁאֵרָהּ, היינו שבעת הייחוד יהיו בקירוב בשר. כְּסוּתָהּ, היינו השמיכה והמיטה המשמשת אותם בעת החיבור. וְעֹנָתָהּ זה החיבור עצמו (רמב"ן שם, כתובות מח, א). ויש שפירשו שְׁאֵרָהּ היינו מזונה, כְּסוּתָהּ אלו בגדיה, וְעֹנָתָהּ זה החיבור (רש"י על שמות, כתובות שם). נמצא שהכל מסכימים שמצוות עונה היא עיקר הנישואין, שעל ידה באה לידי ביטוי האהבה השלימה שביניהם. ונחלקו האם חובת הנישואין מהתורה קשורה לזה בלבד, וחכמים הם שתקנו שהבעל גם ידאג למזונה וכסותה של אשתו, כי בלא זה, לא יוכלו לשמוח באמת במצוות עונה. יתר על כן, אהבה שלימה כוללת בתוכה גם תחושה עמוקה מאוד של אחריות לטובתו ורווחתו של בן הזוג, ואיך יתכן שבעל שאוהב באמת את אשתו לא ידאג למזונה וכסותה. ואם אינו דואג, הרי שאין אהבת אמת במעשה החיבור שביניהם. ויש אומרים שהתורה עצמה חייבה את הבעל לדאוג למזונה וכסותה של אשתו, מפני שאף שמצוות עונה היא הביטוי העמוק ביותר של הנישואין, הקשר השלם שביניהם חייב לכלול בהגדרתו גם אחריות מלאה למזונה ובגדיה של בת הזוג.2

שלוש משמעויות למילה 'עונה': א) לשון עת וזמן, שמצווה זו מתקיימת לפרקים לפי כוח האיש וצרכי עבודתו (רמב"ן, אבן עזרא שמות כא, י). ב) לשון עינוי ומנגד לשון היענות. כאשר האיש פורש מאשתו הוא מענה אותה, וכפי שאמר לבן ליעקב אבינו (בראשית לא, מט-נ): "יִצֶף ה' בֵּינִי וּבֵינֶךָ… אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי…" ופירשו חכמים, אם תפרוש מלקיים עונתן. ולכן ביום הכיפורים שנצטווינו להתענות, צריך לפרוש מתשמיש המיטה (יומא עז, ב, ורא"ש; כתובות מז, ב, תוס' וריטב"א). וכן כאשר איש בועל אשה באונס, יש בכך עינוי, שנאמר (בראשית לד, ב): "וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ". מנגד, מצוות עונה היא לקיים את הייחוד בתענוג ושמחה, באופן שהם נענים זה לזה. הרי שעונה מלשון היענות ומניעת עינוי.

לשני הפירושים הללו משמעות הלכתית: א) שחובה על האיש לקיים את החיבור בזמנים קבועים, לפי כוחו ועבודתו. ב) שהחיבור ביניהם צריך לתת מענה משמח לתשוקת אהבתם.

עוד כתבו הראשונים ש'עונה' מלשון מעון, בית, שהאיש צריך לדאוג למקום מגורים לאשתו (מנחם בן סרוק, מובא באבן עזרא וחזקוני). ויש לזה גם משמעות עמוקה למצוות עונה, שבחיבור שבין האיש לאשתו, מגיע האיש אל מעונו, אל ביתו. וכן מצינו שנאמר (דברים יד, כו): "וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ", והכוונה אתה ואשתך. וכן אמר רבי יוסי: "מימי לא קראתי לאשתי אשתי אלא ביתי" (שבת קיח, ב).

מצווה זו נקראת בלשון חכמים 'דרך ארץ', מפני שכל איש מטבעו צריך לאהוב את אשתו, להשתוקק לבוא אליה ולענג אותה ולשמחה ככל האפשר. וכל אשה מטבעה צריכה לאהוב את בעלה ולהשתוקק שיבוא אליה ולענג אותו ולשמחו ככל האפשר. שכך ברא ה' את האדם, שמטבעו הטוב הוא רוצה בכך. ורק מי שחלה בגופו או נפשו אינו חש בתשוקה זו. הרי שהמצווה באה לכוון, לרומם ולקדש את הטבע, אבל לא לבטל את התחושות הטבעיות שעל ידן מקיימים מצווה זו (להלן ב, ד). גם תדירות קיום המצווה נקבעת על פי כללי דרך ארץ, היינו לפי המציאות בה בני הזוג חיים (כמבואר להלן ב, ו-ז).3


  1. נחלקו תנאים ואמוראים בפירוש חיוב שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ (שמות כא, י), עיין במכילתא דרשב"י ומכילתא דר' ישמעאל שם, ובבלי כתובות מז, ב, וירושלמי כתובות פ"ה ה"ז. בכל אופן מוסכם שעיקר הנישואין מהתורה הוא מצוות עונה, ונחלקו על מזונות. לרמב"ם (אישות יב, ב), תר"י, מהר"ם מרוטנבורג, רשב"א, חיובם מהתורה. ולשאילתות, רי"ף, רמב"ן, רא"ש, ר"ן, מדרבנן. וצריך לומר, שמוסכם על הכל שאי אפשר לקיים את מצוות עונה כראוי בלא שידאג האיש למזון ובגדים לאשתו, מפני שחיבור שלם באהבה כולל דאגה מלאה לבת הזוג, שלא יחסרו לה מזון ובגדים, ובלא זאת בוודאי לא יוכלו לשמוח יחד כראוי. השאלה האם התורה עצמה הטילה על הבעל לפרנס את אשתו להשלמת השמחה, או שהתורה צוותה שהאיש יאהב את אשתו אהבה שלימה כשהביטוי העיקרי לכך הוא שישמח אותה לגמרי במצוות עונה, ופירשו חכמים שלשם כך חובה עליו לדאוג למזונותיה ובגדיה.

    צריך לציין שבעבר, כשעיקר הפרנסה היתה תלויה בכוח העבודה הפיזי, נשים התקשו לקיים את עצמן בלא עזרה מהאב או הבעל, ועל כן חייבה ההלכה את האיש לדאוג לאשתו לכסות ומזונות. אבל אין זה עיקר הנישואין, ולכן מותר לבני הזוג לעשות תנאי ביניהם לפני הנישואין, שהאיש לא יהיה חייב לדאוג למזונות ומלבושי אשתו, כגון במצב שיש לה ממון משלה. אבל אין אפשרות שיתנו ביניהם שיתחתנו על דעת שהאיש לא יקיים מצוות עונה, כי בביטול עונה בטלו הנישואים (רמב"ן ב"ב קכו, ב; שו"ע אה"ע לח, ה). אמנם כאשר מחמת אונס אין לאיש אפשרות לקיים את מצוות עונה, כגון בסריס חמה, אפשר שיהיו נישואין שמבוססים על הקשר הנפשי בלא החיבור (להלן ו, ב, 2), ומן הסתם גם לסריס חמה יש מצווה לשמח את אשתו מבחינה גופנית כפי יכולתו (עיין להלן ב, 3).

  2. ראוי לשים לב לדרך הבעת מצוות עונה בתורה, שנאמרה לגבי מקרה של אדם שהחליט לשאת את שפחתו העבריה לאשה, וצוותה התורה שיקפיד להתייחס אליה בצורה היפה ביותר, וגם אם ישא אשה שנייה מבני מעמדו, לא יקפח את שפחתו שנעשתה אשתו. שנאמר (שמות כא, י): "אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע. וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ, וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף". אפשר ללמוד מכך, שלגבי בני זוג רגילים אין צורך לצוות על כך, מפני שכל אדם סביר מבין מתוך המוסר הטבעי שזו חובתו המוסרית – 'דרך ארץ'! החידוש הוא שגם כאשר אדם עשה טובה לשפחתו בכך שנשאה לאשה, כיוון שעתה היא אשתו, אסור לו למנוע ממנה את עונתה (עיין בספר החינוך מו). כיוצא בזה נאמר לגבי מצוות השבת אבדה (דברים כב, ג): "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם", מעבר לכך שצריך להשיב אבדה, צריך אדם להרגיש שאינו יכול להתעלם מהאבדה שראה.
פורסם בקטגוריה א - מצוות עונה | כתיבת תגובה

ד – מצוות עונה אינה תלויה בפרו ורבו

על ידי מצוות עונה מקיימים מצווה נוספת – 'פרו ורבו'. וגם מכך אפשר להבין את גודל מעלת מצוות עונה, שעל ידה האיש והאשה זוכים להשתתף עם הקב"ה בהולדת אדם. אמנם אין מצוות עונה תלויה במצוות 'פרו ורבו', ולכן מצוות עונה קיימת במלא תוקפה גם בתקופות שאין אפשרות שהחיבור יוביל להיריון, כגון בעת שהאשה מעוברת או מניקה או כשעברה את גיל הפוריות או כשהיא עקרה.

אמרו חכמים שככל שמקיימים את מצוות עונה יותר בשמחה, כך זוכים שהילדים יהיו בעלי תכונות טובות יותר (עירובין ק, ב; להלן ב, ה). לעומת זאת, כאשר החיבור בין בני הזוג אינו נעשה בנאמנות ואהבה, עלולים להיוולד מהם בנים לא טובים, ואלו הם בני תשע מידות (כמבואר בנדרים כ, ב, להלן ב, יג).

וכן כתב בספר מנורת המאור: "כשהאיש והאשה אוהבים זה את זה ומשמשים בפיוס ומכוונים שיצא מהם זרע הגון, הקב"ה ימלא משאלתם ויוציא מהם בנים הגונים" (נר ג' כלל ו, ב).

עוד אמרו חכמי הנסתר, שמכל חיבור וחיבור שנעשה בקדושה ואהבה, מתווסף שפע חיים וברכה בעולם. וכפי שכתב השל"ה: "מכל ביאה וביאה כשהיא בקדושה, יצא ממנו פעולה טובה. ואף שאין אשתו מתעברת… אינו מוציא זרעו לבטלה, אלא מתהווה מזה נשמה קדושה… כי מכל ביאה נשפע נשמה, ואלו הנשמות באו לוולדות אחרים". ולכן "אברהם היה משמש מיטתו עם שרה אף שהיתה עקרה, וחס ושלום שיהיה לבטלה". וביארו בזוהר (ח"ג קסח, א), שמתוך החיבור השלם, בדבקות ואהבה, של שני הצדיקים, אברהם ושרה, נבראו נשמות בעולמות העליונים שהשתלשלו ונולדו אח"כ כילדים למשפחות שונות, וכשאותם הילדים גדלו, התקרבו לאברהם ושרה והתגיירו על ידם, ועליהם נאמר (בראשית יב, ה): "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן".

הרי שגם זוגות שלא זכו להיפקד בילדים, כשהם מתייחדים בדבקות ואהבה, הם נעשים שותפים בהורדת נשמות של ילדים לעולם. כדי להבין את העניין צריך לבאר, שסדר ירידת הנשמות לעולם מורכב ממדרגות רבות ובחינות שונות, ולכן אפשר שכמה זוגות ישתתפו בהורדה של נשמה אחת לעולם (יעויין להלן ח, ו).

עוד ראוי להוסיף, שגם לאחר שבני הזוג כבר הולידו את ילדיהם, על ידי התקשרותם באהבה ושמחה, הם מוסיפים חיים וברכה בכל העולמות, ובמיוחד לאלה המקושרים לשורש נשמתם. הרי שבכל זיווג שנעשה בקדושה ותשוקה, הם ממשיכים תוספת הארה וברכה לנשמות ילדיהם.4

עוד חשוב להוסיף, שגם מי שכבר קיים מצוות פריה ורביה, אם מתה עליו אשתו, וקשה עליו להתחתן עם אשה שיכולה ללדת, מצווה שיתחתן עם אשה שאינה יכולה ללדת, מפני שזהו מצב החיים השלם של האדם, ובכך הוא מקיים מצוות עונה מהתורה ונמנע מהרהורי עבירה (יבמות סא, ב; להלן ד, ח).


  1. מצוות עונה קשורה תמיד במצוות פרו ורבו, לפעמים בגלוי ובדרך כלל בסתר. וזה לשון השל"ה שער האותיות קדושת הזיווג תב: "מכל ביאה וביאה כשהיא בקדושה, יצא ממנו פעולה טובה. דאף שאין אשתו מתעברת, מכל מקום מעורר למעלה ומשפיע נשמה. והאריכו בזה המקובלים וכתבו, שעל כן יש היתר לשמש עם אשתו, אף שהיא כבר מעוברת או מניקה או זקנה או עקרה, כי אינו מוציא זרעו לבטלה, אלא מתהווה מזה נשמה קדושה… כי אברהם היה משמש מטתו עם שרה אף שהיתה עקרה, וחס ושלום שיהיה לבטלה… כי מכל ביאה נשפע נשמה, ואלו הנשמות באו לולדות אחרים, וזהו עניין הגרים… רצה לומר, מכח מחשבת קדושת אברהם בביאה נשפעים נשמות של זכרים, ומכח מחשבות קדושת שרה בביאה נשפעים נשמות של נקבות. ואז יובן אֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן, עשיה ממש מכח ביאה". וכל זה על ידי החיבור בדבקות ותשוקה, וכלשון הזוהר ח"ג קסח, א: "באתדבקותא דתיאובתא דאינון תרין זכאין". וכ"כ בשער המצוות לאר"י (בראשית עמ' ז): "… בעניין הזיווג בחדשי העיבור והיניקה, בודאי כי גם בזמנים האלה חייב אדם לקיים מצות עונה, ואין לומר כי אדרבא נראה ח"ו לבטלה. והעניין הוא, כי נודע, כי יש למעלה ב' מיני זיווגים: הא' הוא להוציא נשמות, וזה הזיווג אינו תדירי. והזיווג הב' הוא תדירי ואינו נפסק כלל, והוא לחיות ולקיום העולמות…" וכ"כ בן יהוידע כתובות סב, ב: "אשר פריו יתן בעתו… ואז אפילו עלהו לא יבול, רוצה לומר אפילו אם ישמש בימי עיבור ויניקה לא יבול, שלא ילך לאיבוד, וכל אשר יעשה בימי זקנתה של אשתו, שאז פסקה מראיית הדמים, גם כן יצליח בזיווג שלו, שאם אין מוליד נשמות יועיל לקיום וחיות העולמות כדאיתא בשער טעמי המצוות…" כיוצא בזה אמרו חכמים (נדה לא, א), שהתשמיש בשלושת החודשים האחרונים להיריון "יפה לאשה ויפה לוולד, שמתוך כך נמצא הוולד מלובן ומזורז".
פורסם בקטגוריה א - מצוות עונה | כתיבת תגובה

ה – גילוי האחדות

כדי להבין יותר את קדושת המצווה, צריך להקדים ולבאר שרצה הקב"ה לזכות את בני האדם, לפיכך ברא את העולם כשהוא חסר, כדי שיוכלו בני האדם לתקנו ולעשותו טוב ומאושר, ועל ידי כך יזכו להיות שותפים עם הקב"ה בכל הטוב שבעולם, ושמחתם בו תהיה שלימה. הפירוד הוא החיסרון העמוק ביותר שישנו בבריאה. אמנם ה' אחד ברא את כל הברואים, אולם כיוון שהסתיר את אורו, נעשו הברואים נפרדים ממנו יתברך, וממילא גם נעשו נפרדים זה מזה, כשכל אחד דואג לעצמו. ומזה נובעים כל הקטטות, המחלוקות, הסכסוכים והמלחמות. ועל כן העולם הזה נקרא 'עלמא דפירודא' – עולם הפירוד. ולכן הוא גם נקרא 'עלמא דשיקרא' – עולם השקר, שאין מכירים בו את שורש האחדות, וכל הרעות שבעולם נובעות מזה. לפיכך, עיקר אמונת ישראל היא אמונת הייחוד, אמונה בה' אחד.

זאת גם הסיבה לחשיבותה הגדולה של מצוות יישוב הארץ, שהיא מחברת שמים וארץ, כי הפירוד היסודי ביותר הוא הפירוד בין השמים והארץ, שמתבטא בפירוד בין הרוח והחומר, בין החזון למציאות, בין הבורא והבריאה. על ידי מצוות יישוב הארץ מתגלה שה' הוא האלוהים בשמים ובארץ, וכל העניינים הארציים מקושרים לקדושה. לכן אמרו חכמים (כתובות קי, ב): "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה… וכאילו עובד עבודה זרה" (עי' להלן ג, טו).

ערך האחדות הוא גם היסוד לחשיבותה היתירה של מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), שעליה אמר רבי עקיבא שהיא "כלל גדול בתורה" (ספרא שם).

עתה אפשר להבין את גודל מעלת מצוות הייחוד שבין איש לאשתו, שעל ידה מקיימים את מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" באופן השלם, והיא מבטאת את האחדות הגדולה ביותר, שהיא מאחדת לגמרי שני אנשים נפרדים ושונים. אחדות זו היא כפולה ומכופלת, אחדות של איש ואשתו, ואחדות של הנשמה והגוף. פעמים רבות יש ניגוד בין הנשמה והגוף, הנשמה נכספת לטוב והגוף נמשך לרע, הנשמה חפצה בנצח והגוף בהווה החולף. במצווה זו הנשמה והגוף מתלכדים יחד, ואף היצר הרע מתהפך לטובה. על ידי מצווה זו, הרעיון הנאצל של נאמנות ואחדות מתחבר עם התענוג הגשמי הגדול ביותר. הערך המוסרי של התמסרות מוחלטת מתחבר עם השמחה הגדולה ביותר (עיין זוהר ח"א מט, א; ח"ג פא, א-ב, ברא"ר ט, ז, להלן ג, יג; מהר"ל גבורות ה' פרק מג).

פורסם בקטגוריה א - מצוות עונה | כתיבת תגובה

ו – מעלת החיבור שבין איש לאשה

חיבור ואיחוד זה נפלא כל כך, עד שהוא המשל לחיבור העליון שבין הקב"ה לעם ישראל, שנאמר (ישעיהו סב, ה): "וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלוֹהָיִךְ". "אמר רבי עקיבא: לא היה כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים" (תנחומא תצוה ה'). הרי שהאהבה שבין האיש לאשתו עליונה ונשגבת כל כך, עד שיש בה דמיון וביטוי לקשר המקודש שבין ה' לעמו. יתר על כן, מתוך הקשר שבין ה' לעמו, נמשך הקשר שבין בני הזוג שמתחברים זה עם זה בקדושה ואהבה (להלן ג, טו), ומתוך כך נמשך הקשר שבין הבורא ועולמו, וחיים וברכה ושלום נמשכים לכל הברואים.

וכן מצינו שצורת הכרובים שהונחו בקודש הקודשים על הארון המקודש היתה כצורת איש ואשה בעת קיום מצוות עונה. אמרו חכמים (יומא נד, א): "בשעה שהיו ישראל עולים לרגל מגללים להם את הפרוכת, ומראים להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה". וכשפסקו ישראל לעשות רצונו של מקום, נפרדו הכרובים זה מזה והפנו את פניהם אל הבית (ב"ב צט, א).

כיוון שעניין הנישואין קדוש ועליון, יום הכיפורים היה אחד משני הימים הטובים, שבהם היו עוסקים בשידוכים (משנה תענית ד, ח). וכיוון שיש בחתונה גילוי של אחדות שבאה לידי ביטוי במציאות שלימה של חתן וכלה, מצווה לבטא זאת בשמחה גדולה, ואמרו חכמים (ברכות ו, ב), כל המשמח חתן וכלה זוכה לתורה, ונחשב כאילו הקריב תודה, וכאילו בנה חורבה אחת מחורבות ירושלים (עיין מהר"ל תפארת ישראל ל).

וכן מצינו שלאחר שעם ישראל הגיע לשיא הגשמת החזון, בעת ששלמה המלך זכה לייצב את מלכות ישראל ולבנות את בית המקדש, עשה חג גדול לכל ישראל במשך שבעה ימים ועוד שבעה ימים. "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב, עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ" (מלכים א' ח, סו). פירשו חכמים (מו"ק ט, א): "וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם – שהלכו ומצאו נשיהם בטהרה, שְׂמֵחִים – שנהנו מזיו השכינה, וְטוֹבֵי לֵב – שכל אחד ואחד נתעברה אשתו בבן זכר, עַל כָּל הַטּוֹבָה – שיצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנים לחיי העולם הבא". כלומר, כשם שעל ידי הקמת המקדש בירושלים שׂשׂ ה' על עמו כמשוש חתן על כלה, כך התפשטה הקדושה הכללית אל ביתו האישי של כל אחד מישראל, וחזרו ומצאו את נשותיהם בטהרה לקיים את המצווה בשמחה.

וכן מצינו לאחר מתן תורה, שציווה ה' למשה (דברים ה, כז): "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם", פירשו חכמים (ע"ז ה, א): "לשמחת עונה". מי שאינו מבין את ערך המצווה יכול לחשוב שלאחר המעמד הנשגב של מתן תורה אין ראוי לעסוק בדברים שכאלה, אולם ההדרכה האלוקית היתה הפוכה, שובו לשמחת עונה! משמע שאדרבה, דווקא מתוך הקדושה שהתגלתה במתן תורה יש לחזור לקיים את מצוות העונה בשמחה. ואכן יש קשר בין הדברים, שמתן תורה היה כעין חתונה בין הקב"ה לישראל, כפי שאמרו חכמים במשנה (תענית כו, ב): "ביום חתונתו זה מתן תורה, וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש". מתוך החתונה הגדולה נמשכה אהבה ושמחה לכל משפחה ומשפחה בישראל.

ודבר זה קשה לרבים מחכמי אומות העולם, כי לדעתם תענוגי העולם הזה שייכים לחומר ולחטא ומנותקים מענייני הקדושה הרוחניים. אולם תפקידם המיוחד של ישראל לגלות את אמונת הייחוד, שה' הוא האלוהים בשמים ובארץ, ולכן כאשר הייחוד נעשה כהלכה, מתגלה בו העניין האלוקי. וזהו שנאמר (במדבר כג, י): "מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל". אמרו חכמים (נדה לא, א): "מלמד שהקב"ה יושב וסופר את רביעיותיהם (עונת תשמישן) של ישראל, מתי תבוא טיפה שהצדיק נוצר הימנה. ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע, אמר: מי שהוא טהור וקדוש, ומשרתיו טהורים וקדושים, יציץ בדבר זה!? מיד נסמית עינו".

פורסם בקטגוריה א - מצוות עונה | כתיבת תגובה

ז – שמחת עונה

במצב רגיל אדם דואג לעצמו, כי אם לא ידאג לעצמו מי ידאג לו? אפשר לטשטש את המציאות הזו על ידי חברויות שטחיות ובידור, אבל ברגעי האמת, כשהאדם מכיר את בדידותו, הוא חש עצבות נוראה. זה הצער הקיומי שמלווה את חייו של האדם, זה המוות שמלווה אותו בעודו חי. וככל שהוא מפוכח יותר, כך מכאובו גדול יותר. הבדידות מביאה את האדם לידי אנוכיות, לכך שידאג לעצמו בלבד, ואז הוא מתרוקן מערכים, ונותר בלא משמעות לחייו ובדידותו גוברת.

התיקון לזה במצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". כאשר אנשים מבינים שיש ערך מקודש לחברות שלהם, הם נעשים טובים ומוסריים יותר, והם מתחברים זה אל זה באמת ומפיגים את צער בדידותם. כפי שלמדנו, מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" יכולה להתקיים בשלימות בין בני הזוג, ובכך היא מתקנת את האדם תיקון גמור. על ידי אהבת אמת זו, האדם מצליח לפרוץ את גבולותיו האנוכיים ולאהוב את בת זוגו ולדאוג לה לא פחות ממה שהוא אוהב את עצמו ודואג לעצמו.

הביטוי הבולט לכך הוא במצוות עונה, בה מרוב אהבה ועונג גבולותיהם נפרצים, האיש יוצא אל אשתו והיא יוצאת אליו, והם נגאלים מבדידותם ומתאחדים. ואז הם שמחים באמת, שמחה שאין דומה לה, ודופק החיים פועם בהם ומתקשר לכל החיים שבעולם ועולה עד למקור החיים.

וכך הוא שמה של מצווה זו – 'שמחת עונה' (פסחים עב, ב; ע"ז ה, א). בשמחה זו יש גילוי אלוקי, וכפי שכתב המהר"ל (באר הגולה ה, ד): "והחבור הזה אל תאמר כי הוא דבר גשמי כמו שאר בעלי חיים, אין הדבר כך, כי יש להם לאיש ואשה כוח החיבור מן השם יתברך… כי בהם נשתתף שמו, הוא שם י-ה… (סוטה יז א), לומר כי השם יתברך מחבר הזיווג הזה ומאחד אותם, לכך שמו ביניהם".

מצווה זו היא מעין עולם הבא, מעין אלומה של אור ממקומות גבוהים ומתוקנים אל העולם הזה החשוך, שהמסכים והמחיצות מסתירים את האור מלהגיע אליו, עד שאמרו חכמים שהוא דומה ללילה (חגיגה יב, ב). כל המצוות צריכות לשמח את האדם שמחה יתירה, מפני שעל ידן הוא מתקשר למקור החיים, ועל ידן הוא זוכה להשתתף בהוספת חיים לעולם. אולם מפני המחיצות והמסכים שמסתירים את האור והחיים האלוקיים, אין חשים בזה כמעט. אמנם חשים סיפוק על כך שעושים את הדבר הנכון, אבל לא זוכים להרגיש תענוג ממשי בגוף המצווה עצמה. וזהו שאמרו חכמים (אבות ד, טז): "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין", כי העולם הבא הוא עיקר מקום קבלת השכר. אולם במצווה מופלאה זו האדם זוכה לחוש את התענוג המופלא שראוי לחוש בעת קיום המצווה, והרי היא מעין עולם הבא (גם השבת היא מעין עולם הבא). ולכן מצווה זו היא שער שעל ידה יכול אדם לזכות לראות את עולמו בחייו, שעל ידי קיומה כראוי, הוא יכול לזכות גם בשאר המצוות לתענוג שהוא מעין עולם הבא (עיין זוהר ח"ב רנט, א).

אבל החוטאים בזנות או בגילוי עריות או בנדה, משתמשים בתשוקה הזו לרעה. במקום לפרוץ על ידה את גבולות האנוכיות ולהוליד נשמות ולהתקשר לה', הם פורצים בחטאיהם את המסגרת המוסרית הטובה, ועל כן הם נקראים פרוצים. ובכך הם מאבדים את חלקם בעולם הזה, שאינם זוכים לאהבת אמת, ומאבדים את חלקם בעולם הבא, שאינם מתקשרים לחיים הנצחיים, האמיתיים, והם יורשים גיהנם.

פורסם בקטגוריה א - מצוות עונה | כתיבת תגובה

ח – בזכות המצווה נגאלו ממצרים

כשהיו אבותינו עבדים במצרים, רצו המצרים למנוע את הגברים מפריה ורביה כדי לבטל את ישראל מן העולם. לשם כך הכבידו עליהם את עוּלם בעבודה קשה ומפרכת, מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, וגזרו עליהם שלא יחזרו לביתם אלא ישנו בשדות. נדמה היה אז לגברים שאבדה תקוותם. נשותיהם יתייאשו מהם וידבקו באדוניהם המצרים. איך יישא הבעל את עיניו לאשתו, הלא הוא אמור לפרוש עליה את חסותו, להגן עליה מפני נוגש ומתנכל, להביא לה פרנסה וכבוד, להיות דוגמא לילדיהם, והנה עתה הוא עבד מושפל, נתון למרמס תחת כפות רגלי אדוניו. כדי שלא לספוג השפלה נוספת, הוא מעדיף שלא לנסות להתקרב לאשתו. הוא מחניק בקרבו את רצון החיים. גם בילדים אינו רוצה, כי אינו יכול להעניק להם עתיד סביר. כשאשתו מתקרבת אליו הוא מתרחק, כי הוא חושש שממילא עוד מעט היא תרצה לעזוב אותו. רוב הנשים במצב כזה היו נעלבות, ומבקשות להסתפח כאשה שנייה לאחד האדונים המצרים. כך היה העם עלול להיכחד.

אמרו חכמים (סוטה יא, ב): "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור – נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים, הקדוש ברוך הוא מזמן להן דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות, אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן בין שפתים…" כאילו אמרה כל אשה לבעלה, אמנם בעיני המצריים אתה עבד בזוי, אבל בעיני אתה יקר וחשוב. וכמו שהייתי שמחה לקראתך אילו היית חוזר מעבודה מכובדת כך אני שמחה לקראתך היום, ובאתי אליך לשדה לרחוץ את רגליך העייפות מהעבודה, ולסוך את גופך הכואב ממכות, כי אתה הוא בעלי ואהובי. "משהיו אוכלים ושותים, נוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהן, זאת אומרת אני נאה ממך, וזה אומר אני נאה ממך, ומתוך כך היו מרגילים עצמם לידי תאווה ופרים ורבים והקב"ה פוקדם לאלתר… וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד… וכל המניין האלו מן המראות" (תנחומא פקודי ט). "וכיוון שמתעברות, באות לבתיהן. וכיוון שמגיע זמן מולדיהן, הולכות ויולדות בשדה…" (סוטה יא, ב).

לאחר שכבר יצאו ישראל ממצרים וקבלו את התורה ונצטוו להקים את המשכן, עמדו כל ישראל ונדבו זהב וכסף ונחושת, בדים יקרים ואבנים טובות. אמרו אותן הנשים, מה יש לנו ליתן לנדבת המשכן, עמדו והביאו את אותן המראות שהיו מתקשטות בהן. ואף שהיו חביבות עליהן ביותר, מרוב חיבת הקודש התנדבו להביאן. והיה משה רבנו מואס בהן, מפני שעשויים ליצר הרע. ויש אומרים שאף זעף עליהן, ואמר בלשון גוזמא לאלה שעמדו אצלו: מן הראוי היה ליטול מקלות ולשבור את שוקיהן, על שהעיזו להביא מראות אלו לעבודת הקודש. אמר לו הקב"ה למשה: מראות אלו אתה מבזה?! המראות הללו העמידו את כל הצבאות הללו במצרים! קבל אותן, כי אלו חביבים עלי מן הכל! טול אותן ועשה מהן כיור נחושת וכנו, שבו יהיו הכהנים מקדשים עצמם לעבודת הקודש (תנחומא פקודי ט, רש"י שמות לח, ח).

בתוך כך למדנו דבר נפלא, שאין דבר טהור וקדוש יותר מאהבה זו שאינה תלויה בדבר והביאה חיים לעולם, ועל כן דווקא מהמראות הללו עשו את הכיור שעל ידו הכהנים מטהרים ומקדשים את עצמם לקראת עבודתם במקדש.

פורסם בקטגוריה א - מצוות עונה | כתיבת תגובה

מוגן: א – גדר המצווה – שיא השמחה

התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

פורסם בקטגוריה ב - הלכות עונה | יש להזין סיסמה כדי לראות את התגובות.

מוגן: ב – חובת האיש ומצוות האשה

התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

פורסם בקטגוריה ב - הלכות עונה | יש להזין סיסמה כדי לראות את התגובות.

מוגן: ג – מצוות האיש

התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

פורסם בקטגוריה ב - הלכות עונה | יש להזין סיסמה כדי לראות את התגובות.

מוגן: ד – דרך ארץ

התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

פורסם בקטגוריה ב - הלכות עונה | יש להזין סיסמה כדי לראות את התגובות.

מוגן: ה – מצוות האשה

התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

פורסם בקטגוריה ב - הלכות עונה | יש להזין סיסמה כדי לראות את התגובות.

מוגן: ו – מידה יפה באשה שתובעת בלב

התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

פורסם בקטגוריה ב - הלכות עונה | יש להזין סיסמה כדי לראות את התגובות.

מוגן: ז – זמני העונה

התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

פורסם בקטגוריה ב - הלכות עונה | יש להזין סיסמה כדי לראות את התגובות.

מוגן: ח – המצווה הקבועה ומה שנוסף לה

התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

פורסם בקטגוריה ב - הלכות עונה | יש להזין סיסמה כדי לראות את התגובות.

מוגן: ט – ליל טבילה ויוצא לדרך

התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

פורסם בקטגוריה ב - הלכות עונה | יש להזין סיסמה כדי לראות את התגובות.

מוגן: י – ליל שבת

התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

פורסם בקטגוריה ב - הלכות עונה | יש להזין סיסמה כדי לראות את התגובות.

מוגן: יא – קשיים בקיום המצווה מצד האיש

התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

פורסם בקטגוריה ב - הלכות עונה | יש להזין סיסמה כדי לראות את התגובות.

מוגן: יב – קשיים בקיום המצווה מצד האשה

התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

פורסם בקטגוריה ב - הלכות עונה | יש להזין סיסמה כדי לראות את התגובות.

מוגן: יג – פגמים בייחוד – בני תשע מידות

התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

פורסם בקטגוריה ב - הלכות עונה | יש להזין סיסמה כדי לראות את התגובות.

מוגן: יד – זמנים שאינם ראויים לעונה

התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

פורסם בקטגוריה ב - הלכות עונה | יש להזין סיסמה כדי לראות את התגובות.

מוגן: טו – צניעות

התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

פורסם בקטגוריה ב - הלכות עונה | יש להזין סיסמה כדי לראות את התגובות.

מוגן: טז – האיסור באור

התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

פורסם בקטגוריה ב - הלכות עונה | יש להזין סיסמה כדי לראות את התגובות.

מוגן: יז – בפני ספרי קודש

התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

פורסם בקטגוריה ב - הלכות עונה | יש להזין סיסמה כדי לראות את התגובות.

מוגן: יח – שלא כדרכה

התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

פורסם בקטגוריה ב - הלכות עונה | יש להזין סיסמה כדי לראות את התגובות.

מוגן: יט – שאלות נוספות

התוכן המבוקש מוגן בסיסמה. כדי לצפות בו, יש להזין אותה כאן:

פורסם בקטגוריה ב - הלכות עונה | יש להזין סיסמה כדי לראות את התגובות.

א – התאווה הרעה

תשוקה זו שבין האיש לאשה עלולה להשפיל את האדם עד שאול תחתיות, לגרום לו לרדוף אחר אשה זרה, לחטוא בגילוי עריות, להרוס משפחות ולאבד את חייו בעולם הזה ובעולם הבא. כשיצר רע זה תוקף את האדם הוא עלול לאבד את שיקול דעתו ולהתנהג כמשוגע, וכפי שאמרו חכמים על כלל העבירות ובמיוחד על עבירה זו (סוטה ג, א): "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות". וכך אנו מוצאים אנשים, שרצונם הבסיסי טוב, ובשעה שהתחתנו, התכוונו באמת לשמור אמונים לאשת בריתם, אולם משהסכימו לתת מקום ליצר הרע, הלך וגבר עליהם עד שהיו מוכנים להפר את כל שבועותיהם, לבגוד באשת בריתם, לאמלל את ילדיהם, ולאבד את ממונם ומעמדם.

ועל כך הרבה להזהיר החכם במשלי (ב, טז-יט): "לְהַצִּילְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה, מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה… כִּי שָׁחָה אֶל מָוֶת בֵּיתָהּ וְאֶל רְפָאִים מַעְגְּלֹתֶיהָ. כָּל בָּאֶיהָ לֹא יְשׁוּבוּן וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים". ונאמר (ה, א-כ): "בְּנִי לְחָכְמָתִי הַקְשִׁיבָה לִתְבוּנָתִי הַט אָזְנֶךָ… כִּי נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה וְחָלָק מִשֶּׁמֶן חִכָּהּ. וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה כַלַּעֲנָה חַדָּה כְּחֶרֶב פִּיּוֹת. רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת, שְׁאוֹל צְעָדֶיהָ יִתְמֹכוּ… יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ. אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן דַּדֶּיהָ יְרַוֻּךָ בְכָל עֵת בְּאַהֲבָתָהּ תִּשְׁגֶּה תָמִיד. וְלָמָּה תִשְׁגֶּה בְנִי בְזָרָה וּתְחַבֵּק חֵק נָכְרִיָּה". ונאמר (ו, כד-כו): "לִשְׁמָרְךָ מֵאֵשֶׁת רָע מֵחֶלְקַת לָשׁוֹן נָכְרִיָּה. אַל תַּחְמֹד יָפְיָהּ בִּלְבָבֶךָ וְאַל תִּקָּחֲךָ בְּעַפְעַפֶּיהָ. כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם, וְאֵשֶׁת אִישׁ נֶפֶשׁ יְקָרָה תָצוּד".1


  1. אמרו חכמים (ב"ב טז, א): "הוא שטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות". בזוהר ביארו עניין זה בדימוי ומשל על דרכיו של היצר הרע (ח"א קמח, א, ויצא חלק סתרי תורה, בתרגום חופשי): צד הנקבי של מלאך המוות יורד לעולם ומתלבש בדמות של אשה יפה שכדי להחטיא בני אדם, מקשטת עצמה בכל תכשיטיה כאשה זונה, שערה אדום ומסורק, פניה לבנות עם אדמומיות, באוזניה תולה ששה תכשיטים מובחרים ממצרים, על צווארה תולה מיני תכשיטים יקרים. פותחת את פיה בעדינות ויופי, לשונה מפתה ומחודדת כחרב, דבריה חלקים כשמן, שפתותיה יפות ואדומות כשושנה, מתוקות מכל מתוק שבעולם, לבושה ארגמן מקושט בשלושים ותשעה קישוטים. זה השוטה שנטה אחריה ושתה יין מכוסה, עושה בה ניאופים וליבו הולך שבי אחריה. לאחר שהיא רואה שהוא סטה מדרך הישר והלך אחריה מה היא עושה? מניחה אותו ישן במיטתה, פושטת מעליה את כל מלבושיה ותכשיטיה, ועולה למעלה ומלשינה עליו שחטא בניאוף, וכיוון שנגזר דינו לרעה, מקבלת רשות להמיתו ויורדת למטה. והנה מתעורר אותו השוטה ורוצה להמשיך לשחק עמה, ופתאום הוא רואה אותה בלא תכשיטיה ובגדיה היפים, ואש מלהטת סביבה, ופחד נורא נופל עליו. ופתאום הוא רואה שהיא מלאה עיניים איומות, וחרב חדה בידה, וטיפי ארס תלויים עליה, והיא הורגת אותו ומשליכה אותו לגיהנם.
פורסם בקטגוריה ג - קדושה וכוונה | כתיבת תגובה

ב – הבחירה החופשית

כיוון שתאווה ותשוקה זו יכולה להשפיל כל כך את האדם, ישנם אנשי רוח ודת מחכמי אומות העולם שסבורים, שכדי לזכות למעלה הרוחנית הראויה, ראוי לאדם להתרחק מתאווה ותשוקה זו ככל האפשר. חלקם מאסו לגמרי בנישואין, וחלקם תמכו בנישואין כדי להוליד את הדור הבא, אבל הזהירו את האיש ואת האשה להתרחק עד כמה שאפשר מתשוקת הבשר, שחרפה היא לאדם להשפיל את עצמו אליה.

אמנם הדרכת התורה, שאין גנאי בחיבור של האיש עם אשתו, שכך ברא ה' את האדם, ולא יתכן שהדבר שעליו מיוסד העולם, ועל ידו נולדים חיים חדשים, יש בו גנאי וחרפה, אלא להיפך, קדושה יש בו (מהר"ל באר הגולה ה, ד). אלא שברא ה' באדם יצר טוב ויצר רע, וציוונו לבחור בטוב. שנאמר (דברים ל, יט): "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ".

שורש שני היצרים אחד, ונתן ה' בידינו את הבחירה, להטות את היצר לטובה או לרעה. כך למשל ביצר האכילה, אפשר להפנותו לאכילה גסה שמשכיחה את האידיאלים האלוקיים וגורמת לתחלואים, ואפשר להפנותו לאכילה מעודנת שמאפשרת לאדם לברך את ה', ומוסיפה לו בריאות ושמחה. ככל שמדובר ביצר חשוב וגדול יותר, כך כוחות הטוב והרע שבו גדולים יותר. תשוקה זו שיש באיש ובאשה אין חזקה ממנה, שעל ידה נולדים חיים חדשים, ועל ידה מתגלה האחדות האלוקית בעולם. ולכן כשמטים אותה לרעה, בזנות וניאופים, אין רעה ממנה. וכאשר משתמשים בה לטובה, להרבות אהבה ואחדות בין איש לאשתו, אין טובה וקדושה ממנה.

זו משמעות המאמר (סוטה יז, א): "איש ואשה, זכו – שכינה ביניהם, לא זכו – אש אוכלתם". כאשר הם זוכים לבטא את תשוקתם הטבעית בקדושה, במסגרת הנישואין, הרי שהשכינה שורה ביניהם. ואם הם מטים אותה לזנות וניאופים, שם ה' מסתלק מהם, ומה שנותר הוא רק אש תאוותם שלעולם לא תבוא על סיפוקה, והיא אוכלתם בעולם הזה ושורפתם בעולם הבא בגיהנם.

פורסם בקטגוריה ג - קדושה וכוונה | כתיבת תגובה

ג – שתי מדרגות בקדושת הנישואין

שתי מדרגות בקדושת הנישואין. הראשונה, כאשר בני הזוג שומרים על בריתם ואינם בוגדים זה בזה. השנייה, שבנוסף לכך, הם משתדלים להרבות אהבה ביניהם, ומתאמצים לשמח זה את זה ככל יכולתם, ומתכוונים ללדת ילדים ולגדלם לתורה ומצוות. וככל שהם מכוונים לכך יותר, כך הם זוכים יותר להתעלות במעלות הקדושה.

וכן כתב הראב"ד, שיש במצוות עונה ארבע כוונות, שלוש מהן טובות, ואחת פחותה מהן, אבל גם בה יש מצווה. שלוש הכוונות המעולות הן: א) לשמח אשתו במצוות עונה. ב) לקיים מצוות פרו ורבו. ג) במשך ההיריון, לכוון שעל ידי החיבור בשמחה ואהבה, יצא הוולד מלובן ומזורז ובעל תכונות טובות (נדה לא, א; ועיין לעיל א, ד). והכוונה הרביעית פחותה במעלתה, אבל גם בה יש מצווה, וגם עליה האדם מקבל שכר, והיא שאדם מקיים את החיבור מפני שהוא רואה שיצרו מתגבר עליו וכדי שלא יתאווה לנשים אחרות (ראב"ד בשער הקדושה; טור או"ח רמ, א). הכוונה האחרונה היא המדרגה הראשונה והבסיסית של קדושת הנישואין, והשלוש הראשונות שייכות למדרגה השנייה המעולה. ונרחיב יותר:

המדרגה הראשונה היא מדרגתם של השומרים על ברית נישואיהם בנאמנות. ואף שלכל אחד מהם חשוב יותר לספק את תאוותו מאשר לשמח את בן זוגו, כל זמן שאינם בוגדים, יש קדושה בנישואיהם. וכפי שאמרו חכמים (סוטה יז, א): "איש ואשה, זכו – שכינה ביניהן, לא זכו – אש אוכלתם". פירש רש"י: "זכו – ללכת בדרך ישרה שלא יהא הוא נואף ולא היא נואפת".

ועל כן ההתקשרות שבין האיש לאשתו נקראת 'קידושין'. וכך הוא נוסח ברכת הקידושין: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על העריות ואסר לנו את הארוסות, והתיר לנו את הנשואות לנו על ידי חופה וקידושין, ברוך אתה ה' מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין".

יתר על כן, יש להעריך שגם מי שבתחילה עיקר מגמתו לספק את תאוותו, אם ישמור על מסגרת נישואיו כהלכה, במשך הזמן יתקדם לאהבה עמוקה יותר. מסתבר שכאשר תאוותו הראשונה תדעך הוא יעבור משבר, אבל מחויבותו להלכה ולברית נישואיו תשמור עליו שלא יבגוד, ומתוך כך יצליח להעמיק ולהתקשר אל אשתו באהבה ושמחה יתירה ולהתעלות אל המדרגה השנייה.

המדרגה השנייה היא מדרגתם של הזוכים להתייחד באהבת אמת. ככל שהאיש חושב יותר על טובת אשתו, כך הוא זוכה להתעלות יותר במדרגות הקדושה הזו. כדי שיוכל לשמח את אשתו בחשק גדול, צריך שגם הוא יהנה וישמח בעת החיבור (להלן יד), אולם עיקר מגמתו לשמח את אשתו. וכאשר תיווצר התנגשות בין תאוותו למה שטוב לאשתו, יעדיף לשמח את אשתו מאשר לספק את תאוותו. מדרגות אלו קיימות במקביל אצל האשה, ככל שהיא חושבת יותר על טובת בעלה, ועל ידי תשוקתה היא משמחת את בעלה יותר, כך היא מתעלה יותר במעלות הקדושה.

אלו שתי המשמעויות של המושג 'קדוש'. א' פרוש ומובדל. ב' נצחי, מוחלט ואלוקי. במדרגה הראשונה בני הזוג פורשים ונבדלים מכל שאר הגברים והנשים שבעולם. במדרגה השנייה, בהתייחדות שלהם מתגלה הניצוץ האלוקי, הנצחי והמוחלט.

פורסם בקטגוריה ג - קדושה וכוונה | כתיבת תגובה

ד – בין אהבה לתאווה

שתי דרכים פתוחות בפני בני הזוג, בדרך הטובה הדגש הוא על האהבה, ובדרך הרעה על התאווה. ההולך בדרכי היצר הרע, חושב על עצמו בלבד, ורודף אחר נשים כדי לספק את תאוותו. וההולך בדרכי היצר הטוב, רוצה לאהוב את בת זוגו אהבת אמת ולשמח אותה ככל היותר, ולכל הפחות הוא שומר לה אמונים. המתאווים והאוהבים נראים בתחילה דומים, אולם תאוותם של ההולכים אחר יצרם הרע אינה מחזיקה מעמד, ולכן כל הקשרים שלהם מתפרקים במפח נפש. ואילו אהבתם המקודשת של ההולכים בדרכי הטוב הולכת ומתעצמת ומתעמקת עד אין סוף.

לעיתים בהתחלה זה שהולך בדרכי היצר הרע יראה כמי שמוכן להשקיע בבת זוגו יותר. כדי לספק את תאוותו הוא יהיה מוכן לנסוע אחריה עד סוף העולם, לשלם סכומים גבוהים בשכרה, לקנות לה תכשיטים יקרים, להעניק לה מחמאות בלא גבול, ואפילו ליהנות מכך שגם היא שמחה. אבל כיוון שעיקר כוונתו לספק את תאוותו, הוא למעשה משתמש בה. לכן בדרך כלל, למרות כל ההצהרות שלו, הוא יעדיף שלא להתחתן, כי את תאוותו הוא יכול לספק גם בלא נישואין. וגם אם יסכים להינשא, כל זמן שעיקר מגמתו תהיה לספק את תאוותו, לא יאהב את אשתו באמת אלא ינצל את גופה, ולכן הקשר שביניהם ילך וידעך.

במקרים הקיצוניים של ההליכה אחר התאווה, אדם מוכן לאנוס אשה כדי לספק את יצרו הרע. ואז אין במעשהו שום שמץ של אהבה אלא תאווה בלבד. ולהיפך, לאחר שיתפקח מיצרו, ישנא אותה, וכפי שאירע לאמנון ביחס לתמר, שאחר שאנס אותה, "וַיִּשְׂנָאֶהָ אַמְנוֹן שִׂנְאָה גְּדוֹלָה מְאֹד" (שמואל ב' יג, טו). התאווה מנסה להחליף את האהבה, אולם לאחר ההתפקחות, מתברר לאדם שהוא נשאר חלול ומדוכא, ובמקום לשנוא את עצמו הוא מעדיף לשנוא את האשה שאנס.

לעומת זאת, ההולך בדרכי האהבה, רוצה להתקשר באהבת אמת לאשתו, נזהר מאוד שלא לפגוע בה, ומשתדל לשמח אותה ככל היותר. לפני הכל הוא חושב עליה ועל טובתה, וככל שעוברות השנים, הקשר שביניהם נעשה עמוק יותר ויותר. ולמרות שהם הולכים ומזדקנים, השנים אינן שוחקות אותם, אהבתם מתעצמת, והם הולכים ומתאחדים עד אין סוף. זוהי האהבה היקרה והקדושה, שאין בה שום גנאי.

פורסם בקטגוריה ג - קדושה וכוונה | כתיבת תגובה

ה – הקדושה שבשמירת איסורי עריות

כפי שלמדנו, המדרגה הראשונה שבקדושת הנישואין היא, שאדם מתקשר אל אשתו כהלכה ונזהר מאיסורי עריות. שלושים ושבעה איסורים מהתורה מנה הרמב"ם ב'איסורי ביאה' (ספר קדושה). ניתן לחלק את האיסורים לחמש קבוצות. האחת, איסורים משום קרבת משפחה, כמו אם, בת, אחות, דודה, גיסה ובת או נכדת אשתו, בקבוצה זו נכללים מירב האיסורים. השנייה, פסולי חיתון: שלא להתחתן עם גויים שלא נתגיירו כהלכה, ושלא להתחתן עם ממזר או סריס. השלישית, משכב זכור ומשכב בהמה. הרביעית, אשת איש. החמישית, איסור נדה.2 עוד איסור עריות חמור ישנו, והוא האונס אשה או איש, וקל וחומר קטינים. פשע זה נעשה בדרך כלל תוך איסור של גילוי עריות במשפחה או איסור נדה או משכב זכור. אולם גם כאשר הוא נעשה בלא איסורים אלו, יש בו פגיעה חמורה מאוד בנאנס, עד שמבחינה מסוימת הוא נחשב כרצח, שנאמר (דברים כב, כו): "כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה".

עוד שבע עשרה מצוות מהתורה נאמרו ביחס למסגרת הנישואין, ובכללן דיני גירושין, יבום וחליצה, דין המפתה או אונס נערה בתולה, ודין אשה סוטה.3

ואל יקל בעינינו מעלת קדושתו של מי שנזהר בכל האיסורים והמצוות הללו, שכן אנו מוצאים בפועל, שרוב האנשים שאינם מקבלים על עצמם את עול התורה והמצוות אינם מצליחים לשמור את ברית נישואיהם. וגם בין הדתיים, לא כולם מצליחים לעמוד בזה.

אמרו חכמים (משנה מכות ג, טז): "כל היושב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצווה. רבי שמעון בר רבי אומר: הרי הוא אומר (דברים יב, כג): רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וגו', ומה אם הדם שנפשו של אדם קצה ממנו, הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות שנפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן, הפורש מהן על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות". וכן נאמר (ויקרא יט, ב): "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם". פירש רש"י: "הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה – אתה מוצא קדושה". הרי שכל השומר על ברית נישואיו נקרא קדוש.


  1. מניין המצוות לפי הרמב"ם כפי שפירטן בפתיחת הלכות איסורי ביאה בספר קדושה: "א. שלא לבוא על האם. ב. שלא לבוא על אשת אב. ג. שלא לבעול אחות. ד. שלא לבעול בת אשת אב. ה. שלא לבעול בת הבן. ו. שלא לבעול בת. ז. שלא לבעול בת הבת. ח. שלא לישא אשה ובתה. ט. שלא לישא אשה ובת בנה. י. שלא לישא אשה ובת בתה. יא. שלא לבעול אחות אב. יב. שלא לבעול אחות אם. יג. שלא לבעול אשת אחי האב. יד. שלא לבעול אשת הבן. טו. שלא לבעול אשת אח. טז. שלא לבעול אחות אשתו. יז. שלא לשכב עם בהמה. יח. שלא תביא אשה בהמה עליה. יט. שלא לשכב עם זכר. כ. שלא לגלות ערות אב. כא. שלא לגלות ערות אחי אב. כב. שלא לבעול אשת איש. כג שלא לבעול נדה. כד. שלא להתחתן בגוים. כה. שלא יבוא עמוני ומואבי בקהל. כו. שלא להרחיק דור שלישי מצרי מלבוא בקהל. כז. שלא להרחיק דור שלישי אדומי מלבוא בקהל. כח. שלא יבוא ממזר בקהל. כט. שלא יבוא סריס בקהל. ל. שלא לסרס זכר אפילו בהמה חיה ועוף. לא. שלא ישא כהן גדול אלמנה. לב. שלא יבעול כהן גדול אלמנה אפילו בלא נישואין. לג. שישא כהן גדול בתולה בנערותה. לד. שלא ישא כהן גרושה. לה. שלא ישא זונה. לו. שלא ישא חללה. לז. שלא יקרב אדם (במגע של תשוקה) לאחת מכל העריות ואף על פי שלא בעל".
  2. ספר נשים כולו הוקדש להלכות אלו, ונזכיר את מניין המצוות מהתורה לפי סדר הרמב"ם בספר נשים: "הלכות אישות יש בכללן ארבע מצוות: א. לישא אשה בכתובה וקידושין. ב. שלא תבעל אשה בלא כתובה וקידושין. ג. שלא ימנע שאר כסות ועונה. ד. לפרות ולרבות ממנה. הלכות גירושין יש בכללן שתי מצוות: א. שיגרש המגרש בספר (בגט). ב. שלא יחזיר גרושתו משנישאת. הלכות יבום וחליצה יש בכללן שלש מצוות: א. ליבם. ב. לחלוץ. ג. שלא תנשא יבמה לאיש זר עד שתסור רשות היבם מעליה. הלכות נערה בתולה יש בכללן חמש מצוות: א. לקנוס המפתה. ב. שישא האונס אנוסתו. ג. שלא יגרש האונס. ד. שתשב אשת מוציא שם רע תחת בעלה לעולם. ה. שלא יגרש מוציא שם רע את אשתו. הלכות סוטה יש בכללן שלש מצוות: א. לעשות לסוטה בתורת הקנאות הסדורה בתורה. ב. שלא ליתן שמן על קרבנה. ג. שלא ליתן עליו לבונה".
פורסם בקטגוריה ג - קדושה וכוונה | כתיבת תגובה

ו – המצוות כסייג לחטא

בנוסף לערך העצמי שבמצוות עונה, שעל ידה באה לידי ביטוי האהבה שבין בני הזוג, מצוות עונה היא גם מגן מפני חטא הניאוף. ועל כן מי שאינו נשוי חשוף יותר לפיתויי היצר, ועליו להתחזק יותר בתורה ובמצוות כדי לשמור את כוחות האהבה שלו לזיווגו האמיתי והמקודש במסגרת הנישואין. ופעמים שהיצר מתגבר מאוד עד שקשה מאוד לעמוד כנגדו, ואזי ככל שאדם חיזק את עצמו יותר בתורה ובקיום המצוות, כך הוא מוצא בעצמו יותר כוחות להציל את נפשו. ואף זה בעזרת ה'.

וכך מסופר בתלמוד (מנחות מד, א): "אמר רבי נתן: אין לך כל מצווה קלה שכתובה בתורה, שאין מתן שכרה בעולם הזה, ולעולם הבא איני יודע כמה. צא ולמד ממצות ציצית. מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית, שמע שיש זונה בכרכי הים שנוטלת ארבע מאות זהובים בשכרה, שיגר לה ארבע מאות זהובים וקבע לה זמן. כשהגיע זמנו, בא וישב על הפתח. נכנסה שפחתה ואמרה לה: אותו אדם ששיגר לך ארבע מאות זהובים בא וישב על הפתח, אמרה היא: יכנס. נכנס. הציעה לו שבע מטות, שש של כסף ואחת של זהב, ובין כל אחת ואחת סולם של כסף ועליונה של זהב, עלתה וישבה על גבי עליונה כשהיא ערומה, ואף הוא עלה לישב ערום כנגדה. באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו, נשמט וישב לו על גבי קרקע, ואף היא נשמטה וישבה על גבי קרקע. אמרה לו: גפה של רומי (נשבעה במלכות רומא), שאיני מניחתך עד שתאמר לי מה מום ראית בי. אמר לה: העבודה (שבועה), שלא ראיתי אשה יפה כמותך, אלא מצווה אחת ציוונו ה' אלוהינו וציצית שמה, וכתיב בה (במדבר טו): אני ה' אלוהיכם שתי פעמים, אני הוא שעתיד ליפרע ואני הוא שעתיד לשלם שכר, עכשיו נדמו עלי (הציציות) כארבע עדים. אמרה לו: איני מניחתך עד שתאמר לי מה שמך ומה שם עירך ומה שם רבך ומה שם מדרשך שאתה למד בו תורה. כתב ונתן בידה. עמדה וחילקה כל נכסיה, שליש למלכות (כדי שיניחו אותה להתגייר), ושליש לעניים (לכפר עוונותיה), ושליש נטלה בידה חוץ מאותן מצעות, ובאת לבית מדרשו של ר' חייא. אמרה לו: רבי, צווה עלי ויעשוני גיורת. אמר לה: בתי, שמא עיניך נתת באחד מן התלמידים". כי חשש שמא היא רוצה להתחתן עם אחד התלמידים מפני שלא מצאה חתן מבני עמה או שחשקה בממונו ואינה חפצה להתגייר לשם שמיים. "הוציאה כתב מידה ונתנה לו", ובכתב היה רשום המעשה ושהיא עשירה וגברים רבים חשקו בה, אבל היא בחרה בתלמיד מפני גדולת רוחו. כיוון שכך, הסכים לגיירה. "אמר לה: לכי זכי במקחך! אותן מצעות שהציעה לו באיסור הציעה לו בהיתר. זה מתן שכרו בעולם הזה, ולעולם הבא איני יודע כמה".

הרי שכאשר השתוקקות זו מתפרצת בזנות, היא רעה. וכאשר היא יוצאת אל הפועל במסגרת מתוקנת של נישואין, היא טובה וקדושה, ואף נחשבת כקבלת שכר משמיים.

פורסם בקטגוריה ג - קדושה וכוונה | כתיבת תגובה

ז – בריאות הנפש ותיקון הנשמה

עוד חשוב להוסיף, שעל ידי קיום מצוות עונה בשמחה האדם מתקן ומבריא את נפשו, מפני שכך ברא ה' את האדם, שאחד מהיצרים המרכזיים שבו הוא יצר התשוקה שבין איש לאשה. אמנם לא כל האנשים שווים בזה, יש שיצרם חזק יותר ויש פחות, אבל אצל כולם הוא קיים, ומי שאינו חש בו הוא אדם נכה מבחינה נפשית. אצל רוב האנשים יצר זה הוא החזק שביצרים, וכאשר אדם חוסם אותו, נפשו עלולה להתעקם ולהתעוות, והוא מתקשה לקיים את ייעודו כאדם. וגם לכך התכוונו חכמים כשאמרו (יבמות סג, א): "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם", שנאמר (בראשית ה, ב): "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם". וכיוון שיצר זה חזק כל כך, הניסיון בו קשה. לכן נצרכה התורה לתת לנו כל כך הרבה מצוות כדי לכוונו ולתקנו.

ויש גברים או נשים שחושבים בטעות, שאם יחסמו את היצר הזה וימעטו בקיום העונות, יוכלו להתעלות יותר במעלות הרוחניות. אולם התוצאה עלולה להיות הפוכה, שכן פעמים שכאשר אדם אינו נותן מקום לתשוקה זו לבוא לידי ביטוי כהלכה, וחוסם את עצמו מעבר למה שצוותה התורה, הוא נופל לבסוף בחטאים חמורים של גילוי עריות. ולכן אדם שנצרך מטבעו ליותר עונות ממה שקבעו חכמים, אל יתאמץ למנוע את עצמו מכך ולנהוג כרוב העולם. וכן אשה שחשה שבעלה נצרך לזה יותר, ראוי שתעודד אותו לכך, כי כך מתאים וטוב לו, ובכך הוא שומר על קדושתו. אבל אם יחסום את עצמו מעבר למה שמתאים לו, יצר הרע עלול להתגרות בו להתעסק עם נשים זרות או עם ילדות קטנות. וכן ידוע, שפעמים רבות, החוטאים בניאוף ואינוס קטינות, לא קיימו בתקופה שלפני החטא יחסי אישות תקינים, תמידים כסדרם.4

למעלה בקודש, על ידי הכוונת יצר זה למסגרת מקודשת של נישואין, כדי להרבות אהבה ושמחה, זוכים בני הזוג להתקשר לשורש החיים. מפני שעל ידי מצוות עונה, ניצוץ אלוקי שורה בין בני הזוג ומתגלה על ידם בעולם, וכפי שאמר רבי עקיבא: "איש ואשה, זכו – שכינה ביניהם" (סוטה יז, א; ועי' זוהר ח"ג רע"מ לד, א). וזהו שכתבו המקובלים, שמי שאינו חש תאווה זו, חמור טוב ממנו, ואין לו אפשרות להבין שום דבר במילואו, וגם לא יוכל לאהוב את ה' באמת (ראשית חכמה שער האהבה סוף פרק ד).

וכבר למדנו (לעיל א, ה), שיסוד אמונת ישראל הוא גילוי האחדות, ועל ידי מצוות עונה, שנעשית בתשוקה ואהבה גדולה, מתגלה האחדות בעולם. שעל ידי תשוקה זו שני אנשים נפרדים מתאחדים לגמרי זה עם זה, והנשמה והגוף משתתפים יחד במצווה, ואף היצר הרע מתהפך לטובה ומתאחד עם היצר הטוב, להגביר את השמחה והאהבה שביניהם. ומתוך כך יכולים בני הזוג להתחבר אל מקור החיים ולהתעלות באמונה ולפעול לתיקון העולם וגאולתו, ומשהו מתוכם מתחבר לגמרי עם הניצוץ האלוקי, וממנו נולדים חיים חדשים, והם זוכים על ידי כך להיות שותפים עם הקב"ה בהולדת נשמה חדשה לעולם (נדה לא, א).


  1. רבים מהגברים שבוגדים וחוטאים בניאוף, מתחילים לעשות זאת לאחר תקופות שלא קיימו את העונות כסדרן, כגון בתקופות ההיריון והלידה, או כשמחמת מחושים שונים נשותיהן ביטלו את העונות. ואף פשעים של גברים שחוטאים בגילוי עריות ואינוס קטינות, בלא מעט מקרים היו יכולים להימנע על ידי קיום יחסי אישות תקינים. גם משום כך צריך להיזהר לקיים את מצוות עונה כהלכתה, הן בעונות הקבועות תמידים כסדרם, והן בעונות הנוספות כשאחד מהם משתוקק לכך (לעיל ב, ז-ח). ורק כאשר שני בני הזוג מסכימים בלב שלם לבטל עונה אחת או מספר עונות, אין בידם עבירה, אלא שהם מפסידים מצווה.

    ולכאורה למדנו להיפך, שעדיף לאדם לחסום את יצרו, ודווקא על ידי כך יתגבר עליו. "אמר רבי יוחנן: אבר קטן יש לו לאדם, מרעיבו – שבע, משביעו – רעב" (סוכה נב, ב). כיוצא בזה הקשה הראב"ד בשער הקדושה (הובא בטור אה"ע כה), היאך אמרו חכמים (סוטה מז, א) על היצר שטוב לקרבו בימין ולדחותו בשמאל, והרי קבעו חכמים עונות קבועות כחובה, ואם כן איך אפשר למעט אותן בשמאל דוחה. וביאר שהכוונה לעונת טיילים, שהיא בכל לילה, שרק לגביה אמרו, שבהסכמת שניהם, טוב למעט בה קצת, שלא תהיה ממש בכל לילה, אלא נכון "שיעמוד כנגד יצרו ולא ימלא כל תאוותו, אלא תהא שמאל דוחה וימין מקרבת. ולא דחייה גמורה, כי שמא מתוך לוחמו עם יצרו לדחותו יבטל עונתו". עוד ביאר, שהתכוונו למי שרוצה להרבות בתשמיש יותר ממצוות עונתו, שיקרב בימין וידחה בשמאל, שלא ימלא את כל תאוותו. וכפי שמבואר בתוס' סוכה נב, ב: "משביעו – שמרבה בתשמיש ביום ובלילה". ואז הוא אינו נעשה שבע אלא רעב, שכן הוא מתמכר לגירוי הזה, כמו המכורים לסמים, שכבר לא יכולים בלא מנת הסם שלהם, ומעת לעת כדי לחוש סיפוק הם נצרכים להעלות את עוצמת הסם. ובחיבור זה כבר אין ביטוי לאהבה אלא סיפוק של התמכרות גופנית שאינה יודעת שובע. ועל זה אמרו "מרעיבו – שבע". אבל בשום אופן לא בדרך שמבטלת את מצוות התורה בעונות הקבועות, או כאשר יש התעוררות מיוחדת מעבר לעונות הקבועות.

פורסם בקטגוריה ג - קדושה וכוונה | כתיבת תגובה

ח – טהרה וטומאה

אמנם עדיין יש לברר שתי הלכות, אחת מהתורה ואחת מדברי חכמים, שלכאורה עולה מהן, שעל אף קדושתה של מצוות עונה, יש בה גם צד של טומאה.

על פי התורה שכבת זרע שיצאה מישראל היא אחת מאבות הטומאה, ואף איש ואשה מישראל ששימשו מיטתם כמצוות התורה, כיוון שיצא זרעו בתוכה, נטמאו שניהם כדין ראשון לטומאה. לשם טהרתם עליהם לטבול במקווה ולהמתין עד צאת הכוכבים, ואז הם חוזרים לטהרתם, ומותר להם להיכנס למקדש ולאכול מבשר הקודשים, ואם הם כהנים – מותר להם לאכול תרומות. וכן דין כלים ובגדים שנגעו בשכבת זרע של יהודי, שנטמאו ואסור להשתמש בהם וללובשם בעת שרוצים לנגוע בטהרות וקודשים, וכדי לטהרם צריך לטובלם במקווה. שנאמר (ויקרא טו, טז-יח): "וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע, וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד הָעָרֶב. וְכָל בֶּגֶד וְכָל עוֹר אֲשֶׁר יִהְיֶה עָלָיו שִׁכְבַת זָרַע, וְכֻבַּס בַּמַּיִם וְטָמֵא עַד הָעָרֶב. וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע, וְרָחֲצוּ בַמַּיִם וְטָמְאוּ עַד הָעָרֶב".5

הטומאה היא ביטוי של אובדן חיים. אבי אבות הטומאה הוא מת. גם טומאת נדה מבטאת מוות, שכן היתה כאן אפשרות להיווצרות של היריון, והיא אבדה ומתה. גם טומאת שכבת זרע היא ביטוי לכך, זרע זה היה יכול להוליד חיים, והוא אבד ומת (כוזרי ב, ס-סב). והתורה מלמדת אותנו, שגם כאשר הזרע יצא לצורך קיום מצוות עונה, יש בו טומאה. כמו כן למדנו שגם הלידה מטמאת את היולדת. והעניין הוא, שבכל ירידה של רעיון גדול לעולם יש בחינה מסוימת של מוות. מפני שהחזון תמיד גדול מהגשמתו. התקוות לקראת הלידה נפלאות, הלב נוטה להאמין שלאחר הלידה העולם כולו ישתנה לטובה, והילד החדש יהיה מושלם. בפועל, לאחר הלידה נופלים שוב אל שגרת החיים, אל הכאבים והתשישות. למרות נס הלידה, גם התינוק החדש יצטרך להתמודד עם כל האתגרים המלווים את חייו של האדם. אפילו הגוף מרגיש בזה, זה הדיכאון שמלווה את היולדות בתקופה שלאחר הלידה.

גם לאיש יש דכדוך מסוים לאחר שזרעו יוצא, למרות שהדבר נעשה במסגרת קדושה של מצוות עונה. לפני כן האמין שהנה עוד מעט יזכה להתקרב אל אשתו האהובה, והכל יהיה כל כך טוב, לתמיד. ליבו התמלא התלהבות והתרגשות שהלכה וגאתה עד שיצא זרעו, והנה הוא שוב חוזר ונופל אל שגרת העולם הזה, ונותר ריקן מהתלהבות. לנשים אין כמעט תחושת נפילה. לאחר שיא התענוג, הנחיתה אל העולם הזה רכה וקלה. וכאשר הייחוד נעשה באהבה ושמחה, נותרת ממנו תחושה של נחת ושביעות רצון למשך זמן רב. ואכן הטומאה היא בזרע של האיש ולא בנוזלים שנובעים מתשוקת האשה.

אפשר לומר שהדכדוך שאחר השיא מבטא את חסרונו של האדם, שאינו שלם לגמרי. גם כשהוא אוהב באמת, הוא מצליח להתאחד לגמרי רק לשעה קלה. גם כשהוא באמת רוצה לשמח את אשתו, עדיין הוא נשאר במידה מסוימת בתוך עצמו. הוא לא מצליח לחבר את כל התאווה שבו לאהבה. אילו היה מצליח, לא היה נותר עוד מוות בעולם, לא היה שום דכדוך אחר הלידה והתשמיש.

חכמים רמזו לכך בביאורם לטומאת לידה (ויק"ר יד, ה): "הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי (תהלים נא, ז). רבי אחא אמר: אפילו אם יהיה חסיד שבחסידים אי אפשר שלא יהיה לו צד אחד מעוון. אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: ריבון העולמים, כלום נתכוון אבא ישי להעמידני, והלא לא נתכוון אלא להנאתו. תדע שהוא כן, שמאחר שעשו צרכיהם (שגמרו לשמש), זה הופך פניו לכאן וזו הופכת פניה לכאן (ונרדמים), ואתה מכניס כל טיפה וטיפה שיש בו (ודואג לעובר שיחיה). והוא שדוד אמר (תהלים כז, י): כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַה' יַאַסְפֵנִי".


  1. תשמיש המיטה מטמא את האשה לא מפני המגע בשכבת הזרע של האיש, מפני שמגע זה נעשה במקום נסתר, שהנגיעה בו אינה מטמאה, אלא מפני שלמדנו בתורה שתשמיש המיטה מטמא אותה (נדה מא, ב; מב, א; רמב"ם הל' שאר אבות הטומאה ה, ט). לאחר מכן במשך שלושה יממות, אם תפלוט האשה שכבת זרע, תיטמא. לאחר מכן נפסדה צורתה של שכבת הזרע ואינה מטמאה. שכבת זרע שהתייבשה אינה מטמאה. זרע של גוי אינו מטמא.
פורסם בקטגוריה ג - קדושה וכוונה | כתיבת תגובה

ט – תקנת עזרא

כהמשך לתורה שגזרה טומאה על שכבת זרע, כמבואר בהלכה הקודמת, תיקן עזרא הסופר ובית דינו שהמשמש מיטתו וכן מי שראה קרי לאונסו, לא ילמד תורה ויתפלל עד שיטבול (ב"ק פב, ב, רא"ש). והטעם, משום שצריך ללמוד תורה "באימה וביראה וברתת ובזיע", כפי שקיבלנו אותה מסיני, ואילו הזרע יוצא "מתוך קלות ראש וזחות הדעת" (ברכות כב, א, ורש"י). עוד טעם: "שלא יהו ישראל כתרנגולין הללו, משמש מיטתו ועולה ויורד ואוכל" (ירושלמי ברכות פ"ג ה"ד). וכן "שלא יהו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים" (ברכות כב, א).

לפי כל הטעמים, אין ללמוד מהתקנה שיש פגם בחיבור שבין איש לאשתו, אלא שאין להפריז בו כדרך שנוהג התרנגול שאין לו עוד דבר בעולמו. לאדם יש ייעודים נוספים, רוחניים ומקצועיים, ואם יהיה עסוק כל הזמן בתשמיש כתרנגול, לא ימלא את תפקידיו השונים. הטבילה יוצרת הכבדה מסוימת, שנועדה לשמור על האדם שיקיים את מצוות עונה לפי השיעור המתאים לו בלא הפרזה יתירה.

בנוסף לכך, הטבילה נועדה להפריד בין התחומים. התורה צריכה להילמד בכובד ראש, באימה ויראה, ואילו מצוות עונה נעשית מתוך שׂחוק, שחרור ושמחה שפורצת גבולות, וכפי שנאמר (בראשית כו, ח): "וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ", פירש רש"י: "משמש מיטתו". וכשם שתקנו חכמים שגברים צריכים לחגור חגורה שתחצוץ בין ליבם לערוותם בשעה שהם אומרים דברים שבקדושה, כדי ליצור הפרדה בין המוח והלב לערווה. שאם לא כן, יש חשש שהתאוות שעולות מהערווה יערבבו את המוח והלב, ויקשו על האדם לעסוק בענייני הרוח והלב בטהרה, עד שהשכל והרגש יהפכו להיות משועבדים להגשמת התאוות. לפיכך, כדי לבצר את העולם הרוחני, צריך שאדם ילמד תורה באימה ויראה ורתת וזיע, כפי הראוי לחומרת וקדושת הדברים. ומתוך כך כשיחזור לצד הגשמי, יוכל להנהיג אותו באופן הנכון והמתוקן. ועל כך תקנו חכמים לברך בברכות השחר על חגירת החגורה: "אוזר ישראל בגבורה". הגבורה להפסיק בין הלב לערווה, משחררת את האדם מהשעבוד ליצר, ומאפשרת לו לקדש את היצר הגשמי במצוות עונה.

אמנם למעשה, לא פשטה תקנת עזרא בישראל. היו אנשים שלא רצו להתבטל מתורה, ומפני שהתקשו בקיום הטבילה, נמנעו מתשמיש המיטה ובטלו ממצוות עונה ופריה ורביה. ומנגד היו שרצו לקיים את מצוות עונה, ומכיוון שהתקשו בקיום הטבילה, בטלו מתלמוד תורה. והיו רבים שהתעלמו לגמרי מהתקנה, כי לא רצו לפגוע לא במצוות עונה ולא במצוות תלמוד תורה. וכיוון שראו חכמים שהתקנה לא התקבלה בישראל, ביטלו אותה, וחזרו להתיר לבעלי קרי ולמי ששימש את מיטתו ללמוד תורה ולהתפלל בלא הגבלה (ברכות כב, א; רמב"ם הל' קריאת שמע ד, ח).

מכל מקום יש שעדיין מהדרים לטבול כתקנת עזרא לפני התפילה והלימוד. ויש שמקיימים את ההידור ברחיצה בתשעה קבין (כ-11 ליטר). וכיום שבכל בית יש מקלחת, טוב להקפיד בזה.6


  1. בגמרא ברכות כב, א-ב, עולה שנתינה של ט' קבין מים מועילה רק לבריא שראה קרי לאונסו, או לחולה ששימש מיטתו, ותלמידי חכמים נחשבו כחולים. אמנם לאחר שבטלה תקנת הטבילה, כתבו רב האי גאון והרי"ף, שגם לדעה המחמירה המצריכה טבילה לתפילה, די ברחצה בט' קבין. וכן מבואר במ"ב פח, ד, שאף שבטל מנהג הטבילה, יש אנשי מעשה שנוהגים לטבול לקריין, ואם קשה עליהם, ירחצו בט' קבין. לפי שיעור ר"ח נאה ט' קבין הם 12.44 ליטר, ולפי החישוב המדויק 10.8 ליטר.

    דרך הרחצה: ט' קבין אלו צריכים להישפך על האדם ולא שיטבול בהם (ברכות כב, א). והם צריכים להישפך ברציפות בלא הפסק (מ"ב פח, ד). לראב"ד תקנו שהמים ישפכו מכוח אדם, כדי שכל המים יגיעו על גופו, ולפי זה לכאורה אין יוצאים במקלחת. אולם בספר חסידים (תתכח) כתב שאפשר לצאת גם במים שנשפכים מעצמם, ובתנאי שכל גופו ואף זרועותיו ישטפו בהם, לפי זה אפשר לצאת במקלחת. וכ"כ כה"ח פח, ז; ישכיל עבדי ח"ה או"ח יג. וכך דעת רוב ככל הפוסקים והובאו דבריהם בילקוט יוסף פח, א, ופס"ת פח, 42. יש אומרים שצריך להקפיד שהמים יגיעו לכל מקום בגופו (פמ"ג מ"ז פח, א). ויש שכתבו לפי זה שצריך לשפוך תחילה מים על כפות רגליו, שאם לא כן המים לא יגיעו לשם (כה"ח פח, ז). ויש אומרים מנגד, שחציצה אינה פוסלת בזה, שהרי לא אמרו שצריך להגביה את כפות רגליו מהארץ (שו"ת מאמר מרדכי א-ב, כמובא בשע"ת פח, א). ומשמע שגם המצריכים שלא תהיה חציצה ושכפות הרגליים יירטבו, אינם מדקדקים שהמים יגיעו לכל מקום ומקום כמו תוך האוזניים, שאם לא כן היו צריכים לציין זאת, וגם אין אפשרות שמים מעטים של ט' קבין יגיעו לכל מקום ומקום. וכן משמע במטה אפרים תרו, י, וכ"כ שם באלף למטה ג', ובפס"ת פח, ה. ←

    אף שהמאמ"ר או"ח פח, ב, הבין מהרמב"ם ושו"ע, שהתקנה היתה לת"ח שרגילים לעסוק בתורה. כיום שקל לקיים את התקנה, והיא גם תואמת את מנהגי הניקיון שלנו, טוב שכל אדם יהדר לקיימה.

פורסם בקטגוריה ג - קדושה וכוונה | כתיבת תגובה

י – מדרגות קדושה וכוונה

נחזור ליסודות, מצוות עונה מיוחדת בכך שקדושתה מתגלה בתוך המציאות הגשמית, ולא זו בלבד, אלא שאפילו התשוקה והחשק הגשמיים, שנוטים בדרך כלל ליצר הרע, הופכים על ידה למצווה ומתקדשים. ולכן יש ממנה תיקון גדול במיוחד, שעל ידה מתגלה שאין תחום שמנותק מהעניין האלוקי, וה' הוא האלוהים בשמיים ובארץ, ואפילו התאווה הגשמית מתחברת לקדושה ומעצימה אותה. ובזה מצוות עונה דומה למצוות יישוב הארץ, שעל ידי שתיהן הקדושה מתגלה בארץ (לעיל א, ה).

אלא שהואיל ומצוות עונה מתקיימת על ידי הצדדים הגשמיים ביותר שבאדם, שיצר התאווה שבהם גדול, האדם עלול להיגרר אחריהם יתר על המידה, עד שישכח את המצווה, ויחשוב על עצמו במקום על אשתו. וזו מציאות הטומאה שמתלווה למצווה קדושה זו. אולם אין הכוונה להחליש את האדם מקיום המצווה, אלא לעודד אותו להתעלות בכוונת המצווה. וזהו שעוררו חכמים את הרוצה לעלות במעלות הקדושה והחסידות, שיקדש עצמו במצוות עונה, היינו שיכוון דעתו לשמח את אשתו ככל היותר. וכן מצינו שעזרא הסופר שתיקן עשר תקנות, ואחת מהן, שיטבול אדם אחר התשמיש, הוא שתיקן גם שתי תקנות שנועדו להרבות אהבה בין איש לאשתו. האחת, שיאכלו שום בלילי שבתות, כי השום "מכניס אהבה", ועל ידי כך יוכל האיש להתחבר אל אשתו בחשק גדול. והשנייה, שימכרו הרוכלים בכל העיירות בשמים ותכשיטים, כדי שהנשים יתחבבו על בעליהן (ב"ק פב, א-ב; לעיל ב, ה).

ראוי לעמוד על יסוד מופלא שקיים במצוות שבין אדם לחברו, שעל ידם גם הדברים השגרתיים שבחיים הופכים למצווה. כאשר אדם מכין לעצמו מאכל טעים, הוא אינו מקיים מצווה, אלא רק מטפל בצרכיו הגשמיים והנפשיים. אבל כאשר הוא מכין מאכל טעים לאורח, הוא מקיים מצווה. יתר על כן ביחסים שבין בני הזוג, שבשעה שהם משמחים זה את זה, הם מתקדשים בקדושת מצוות עונה, והשכינה שורה ביניהם.

כלל הדברים הם כפי שלמדנו (הלכה ג), שיש שתי מדרגות בקדושת המצווה, הראשונה, בעצם קיום הנישואין כהלכה תוך פרישות מחטא העריות והנדה. השנייה, בתוספת אהבה ואחדות בין בני הזוג, שמגלה את עומק החיים הנצחיים שבקשר ביניהם.

בדרך לימודינו עד כה הלכנו בשיטה המרכזית, שמבארת שככל שבני הזוג מענגים ומשמחים יותר זה את זה, כך הם מקיימים את המצווה בהידור רב יותר, וייחודם קדוש יותר. אמנם צריך לציין שיש עוד שתי שיטות בהגדרת הקדושה שבמצווה זו. שיטת הרמב"ם ושיטת הקדושה הפרושית. וכיוון שבכל שיטה יש אמת, יש ערך בלימודם, ומתוך כך השיטה המרכזית תתבאר באופן יותר שלם ומאוזן.

פורסם בקטגוריה ג - קדושה וכוונה | כתיבת תגובה

יא – שיטת הרמב"ם

הרמב"ם כדרכו בקודש, רואה בצרכי הגוף והנאותיו אמצעים בלבד לתכלית האמיתית, שהיא עבודת ה' הרוחנית. אלא שברא ה' את האדם בעל גוף, ולכן עליו לטפל בו באחריות מירבית, בהיותו הכלי שבעזרתו הוא הוגה בתורה ומקיים את המצוות. אם לא יספק את צרכיו של הגוף, ובכלל זה את תשוקתו הגופנית הטבעית לתשמיש המיטה, יאבד את איזונו ובריאותו הגופנית והנפשית, ולא יוכל לעסוק בעבודתו הרוחנית. איסורי עריות ומצוות הנישואין, נועדו להדריך את האדם כיצד לספק את תשוקתו הטבעית של הגוף במסגרת ההלכה. וככל שהוא נזהר לספק את הנצרך לו או לאשתו, בלא להיסחף אחר תאוות הגוף, כך הוא מתקדש והולך. ולכך מכוונת מצוות עונה, לספק את היצר הטבעי, כל אדם לפי בריאותו ומקצועו, לא פחות ולא יותר.

וכשאדם הולך בדרך זו, גם טיפולו בצרכיו הגופניים נחשב לעבודת ה': "כשיבעול, לא יבעול אלא כדי להברות גופו וכדי לקיים את הזרע (ללדת ילדים)… נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו כולם, עובד את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל. מפני שמחשבתו בכל כדי שימצא צרכיו עד שיהיה גופו שלם לעבוד את ה'… ועל עניין זה צוו חכמים ואמרו: וכל מעשיך יהיו לשם שמים. והוא שאמר שלמה בחכמתו: בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך" (דעות ג, ב-ג).

לכן התנגד הרמב"ם לדעת חכמי אומות העולם ששיבחו את מי שפורש לחלוטין מאשה, מכיוון שבכך הוא פועל נגד הטבע, מצער את עצמו ופוגם בבריאותו. וכשם שאין מעודדים את האדם להרעיב את עצמו דרך קבע, או להתאפק מלעשות את צרכיו, כך גם אין לעודד אותו לפרוש מאשתו. ואף אם אשתו מסכימה, כל זמן שמטבעו הוא חפץ בכך, עליו לספק את יצרו. אך כיוון שמדובר באמצעי בלבד, אין להרבות בו מעבר לדרוש. והמתעסק בהנאת גופו מעבר למידה הנצרכת לעבודת ה', נדמה בכך לבהמות הנוהות אחרי תאוותן הטבעית, ומבחינה זו "חוש המישוש חרפה הוא לנו" (מו"נ ב, לו).

ומסתבר שככל שירבה אדם לעסוק בתורה, כך ירגיש פחות צורך בזה, ויש לו בכך מעלה, כל זמן שגם אשתו מתעלה עימו. אבל כאשר ירגיש צורך ממשי לכך, אל ישתדל להתאפק. כי אם יתאפק יצטרך להלחם ביצרו תדיר, ובמקום להתעלות במעלות הרוחניות, ראשו יהיה עסוק במלחמה עם הגוף. ולא זו בלבד, אלא שיש חשש שירמה את עצמו וידמה בנפשו שהצליח להשתחרר מעול היצר, ולבסוף יצרו הכלוא יתפרץ באופן לא מרוסן עד שיחטא בעריות. וגם אם לא יחטא, מרוב מאמץ לרסן את יצרו, יעקם את נפשו ויאבד את בריאותו הנפשית. על כן נתנה לנו התורה את המצווה הזו על כל גדריה, שעל ידה האיש והאשה נוהגים כהלכה, כלפי בן זוגם וכלפי גופם.

היתרון שבשיטת הרמב"ם, שההולך בה אינו נוטה לרמות את עצמו. הוא אינו מנסה להיות פרוש מדי, תוך שהוא מרמה את עצמו שהנה הצליח להתרחק מתאוות הגוף ולהתעלות במעלות הפרישות והקדושה. ומנגד, אינו מרמה את עצמו לעסוק תדיר בענייני הגוף ותאוותיו, מתוך טענה שבכך הוא מקדש את החומר ומעלה ניצוצות. החיסרון שבשיטתו, שהוא מרוקן את הגוף ואת המעשה מערך עצמי.

אנשים שכלתנים, ביקורתיים ומפוכחים, אוהבים את שיטת הרמב"ם, באשר אין בה יומרה לקדש את מה שנראה כלא קדוש. אולם גם לציבור הרחב יש תועלת רבה משיטתו, שמכירה בצרכיו הגופניים של האדם, ואינה מנסה לשנות את טבעו.7


  1. רמב"ם הלכות דעות ג, ב-ג: "צריך האדם שיכוון לבו וכל מעשיו כולם לידע את השם ברוך הוא בלבד, ויהיה שבתו וקומו ודבורו הכל לעומת זה הדבר… וכן כשיאכל וישתה ויבעול, לא ישים בלבו לעשות דברים האלו כדי ליהנות בלבד עד שנמצא שאינו אוכל ושותה אלא המתוק לחיך ויבעול כדי ליהנות, אלא ישים על לבו שיאכל וישתה כדי להברות גופו ואיבריו בלבד… וכן כשיבעול, לא יבעול אלא כדי להברות גופו וכדי לקיים את הזרע, לפיכך, אינו בועל כל זמן שיתאוה אלא כל עת שידע שהוא צריך להוציא שכבת זרע כמו דרך הרפואה או לקיים את הזרע (ללדת ילדים)… ישים על לבו שיהיה לו בן אולי יהיה חכם וגדול בישראל. נמצא המהלך בדרך זו כל ימיו כולן עובד את ה' תמיד, אפילו בשעה שנושא ונותן ואפילו בשעה שבועל…" כידוע בגיל צעיר צורך זה הוא כפעמיים שלוש בשבוע, ובגיל מבוגר יורד לפעם בשבוע, ובימי הזקנה אף פחות. וכל זה לפי הממוצע, כאשר יש שנצרכים לכך יותר ויש פחות.

    עוד כתב בהלכות איסורי ביאה כא, ט: "אשתו של אדם מותרת היא לו, לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר ואבר שירצה, ובא עליה כדרכה ושלא כדרכה בין דרך איברים. ואף על פי כן מדת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך ושיקדש עצמו בשעת תשמיש כמו שביארנו בהלכות דעות, ולא יסיר מדרך העולם ומנהגו שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות". שם הלכה יא: "אין דעת חכמים נוחה למי שהוא מרבה בתשמיש המטה ויהיה מצוי אצל אשתו כתרנגול, ופגום הוא עד מאד ומעשה בורים הוא". הרי שמצד אחד שיבח את הממעטים, ומצד שני לא חסם את היצר הטבעי שבאדם. ועיין בהרחבות.

    צריך כמובן להוסיף, שגם כאשר הפרישות מתאימה לגוף ולנפש של האיש, כל זמן שהאשה מעוניינת בכך, הרי הוא חייב לשמחה בזה. וז"ל בהלכות אישות יד, א-ב: "עונה האמורה בתורה, לכל איש ואיש כפי כחו וכפי מלאכתו… יש לאשה לעכב על בעלה שלא יצא לסחורה אלא למקום קרוב שלא ימנע מעונתה, ולא יצא אלא ברשותה…". ושם הלכה יא: "כל הממעט בתשמיש הרי זה משובח, והוא שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו". וכן הדין כאשר הפרישות מתאימה לאשה ולא לאיש, שאין לבטל שום עונה בלא הסכמתו.

פורסם בקטגוריה ג - קדושה וכוונה | כתיבת תגובה

יב – הקדושה הפרושית, אהבה נשגבת

דרך נוספת ישנה, לפיה יש קדושה בחיבור שבין איש לאשתו, שעל ידו השכינה שורה ביניהם, והאחדות האלוקית מתגלה בעולם, והשמיים והארץ מתחברים, ושפע של ברכה מתפשט בכל העולמות. אלא שעניין זה גבוה ונשגב כל כך, שצריך להיזהר לקיימו באהבה שלימה, מתוך געגועים וכיסופים עמוקים. ונכון לקיימו בשעה המתאימה לכך ביותר, בליל שבת אחר חצות הלילה. שהשבת היא הזמן הקדוש שבו מתגלה השלום בכל העולמות, וזה הזמן המתאים להוסיף שפע ברכה על ידי הייחוד (עיין זוהר ח"א נ, א; קיב, א; ח"ג מט, ב).

אין בשיטה זו הפחתה בערך האהבה, אלא שהאהבה מתעלה והופכת לדבר עליון ונכסף. וכמה שהוא יותר נשגב, כך התשוקה אליו גוברת, אבל היא תשוקה מלאת יראה, כבוד ועדינות. האיש נדמה כמלך אחראי, שכל מעשה שיעשה משפיע על העולם כולו, והאשה כמלכה יפה ואצילית, מעודנת ורגישה, שבכל מעשה טוב שהיא עושה ובכל הרגשה יפה שהיא מרגישה, היא מרוממת את העולם כולו. וכל מלחמותיו וגבורותיו של בעלה למענה, וכל יופייה ומעשיה הטובים למענו. הם מוכנים למסור את הנפש כדי לשמור אמונים זה לזה. מרוב כיסופים וכבוד, החיבור הנשמתי שביניהם מסעיר עד תהומות הרוח והנפש, אבל הוא לא חייב להגיע לשיא השמחה הגופנית.

כך מסופר על רבי אליעזר (נדרים כ, ב): "שאלו את אימא שלום: מפני מה בנייך יפיפיים ביותר? אמרה להם: אינו מספר עמי לא בתחילת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה, וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח, ודומה עליו כמי שכפאו שד (באימה ויראה); ואמרתי לו: מה טעם? ואמר לי: כדי שלא אתן את עיני באשה אחרת, ונמצאו בניו באים לידי ממזרות". כביכול אמר, אם אאבד את היראה והכבוד המיוחדים כלפייך, כבר לא יהיה הבדל בינך לבין אשה אחרת, והייחוד שלנו לא יהיה שלם, ויפגום בבנים, מפני שזה סוג רוחני של ניאוף וממזרות.

לגבי משמעות "מגלה טפח ומכסה טפח" ביארו המפרשים: "שלא היה ממרק האבר בשעת התשמיש כדי למעט הנאתו" (ראב"ד, שו"ע או"ח רמ, ח). משמע שהיה בועל באופן שממעט את הנאתו, אבל יתכן שעל ידי כך היתה הנאת אשתו מתרבה. ויש עוד פירושים, שלא היה מגלה מבשרו או מבשרה הרבה. אבל הפוסקים האחרונים והמקובלים דחו פירוש זה, הואיל והוא מנוגד להלכה ולכוונות הקבלה, לפיהם החיבור צריך להיות בלא בגדים (כה"ח רמ, סא).

המעלה של ההולכים בדרך זו, שהם אינם נסחפים אחר התאוות הגשמיות, והכיסופים והגעגועים לחיבור משמרים את אהבתם. החיסרון, שרצונות רבים אינם באים לידי מימוש, והאדם אינו זוכה לחוש את כל חוויותיו ולקדש אותן במצוות עונה. עוד חיסרון חמור, שאנשים רבים שהולכים בדרך זו מרמים את עצמם, כאילו הם זוכים לקדושה, בעוד שהם מדכאים את תשוקתם, שעלולה להתפרץ במחשבות מכוערות וגילוי עריות, או לגרום לנפשם להתעקם מרוב לחץ. ולכן הזהירו הרבנים והמחנכים את הצעירים, שגם אם ירצו ללכת בדרך זו, בשנים הראשונות לנישואיהם, ינהגו כמקובל, וישמחו בטבעיות, כפי ההלכה. ורק לאחר מכן יבחנו בזהירות אם מתאים להם ללכת בדרך הקדושה הפרושית. חובה להוסיף, שמצב החורבן וצער הגלות היו שותפים מרכזיים בעיצוב שיטה זו, כפי שיבואר בהלכה טו. וכן מצינו שבדור החורבן, כמו גם בדור שאחר השואה, רבו החומרות והגדרים על שמחת עונה.8


  1. עיין להלן בהלכה טו, שבעקבות החורבן נפגם החיבור שבין איש לאשתו, וגברו מנהגי הפרישות. אכן רבי אליעזר חי בדור החורבן, ויחד עם ר' יהושע סייע במילוט רבן יוחנן בן זכאי מירושלים שלפני החורבן (גיטין נו, א). ונראה שככל שהתארכה הגלות, העמיקו מנהגי הפרישות להשתרש בישראל. ועיין בצדקת הצדיק קמו, שהנהגת רבי אליעזר קשורה למידתו, שהיה מצד היראה, ולכן היו בניו יפיפיים. ואין הלכה כמותו, ולכן אמרו בגמרא שנהג כמי שכפאו שד, לרמז שאין ראוי לנהוג כן להיות כמו שד. אלא הלכה כר' יהושע, שטען כנגד מנהגי הפרישות (ב"ב ס, ב, להלן טו), ובמידתו היה נוטה לצד האהבה, ולכן היה נראה מכוער בעוה"ז (תענית ז, א), שכלפי חוץ הוא נראה כפחות מקושר לקדושה. גם בדור שלאחר השואה מצינו אצל חלק מהאדמו"רים והרבנים חומרות וסייגים מעבר למה שהיה נהוג לפני כן, מעין ההלכה בימי צער (לעיל ב, יד).
פורסם בקטגוריה ג - קדושה וכוונה | כתיבת תגובה

יג – הדרך המרכזית לקדושה

אמנם למעשה, על פי מה שלמדנו בדברי חז"ל והפוסקים, הדרך המרכזית בקיום מצוות עונה היא, שככל שירבה אדם אהבה ושמחה בינו ובין אשתו, כך הוא מתקדש יותר. קדושה זו יש בה פרישות, שהאיש אינו נותן את דעתו על שום אשה מלבד אשתו, ואשתו אינה נותנת את דעתה על שום גבר מלבד בעלה. ויש בקדושה זו גם גילוי עצמי של השורש האלוקי שבנשמתם, שעל ידי התקשרותם זה אל זה באהבה ותשוקה, ניצוץ מהאחדות האלוקית מתגלה בהם, ומוסיף חיים להם ולכל העולמות.

וכן מבואר בזוהר לפרשת קדושים (ח"ג פא, א-ב), על הפסוק (ויקרא יט, ב): "דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם", שבחר ה' בישראל ועשה אותם אומה יחידה שעל ידה מתגלה אחדותו בעולם, ועל כן קדושתו שורה בישראל והוא מנהיג אותם באופן מיוחד. "ואימתי נקרא האדם אחד, כשהוא זכר ונקבה יחד, ומתקדש בקדושה עליונה ומתכוון להתקדש בזיווגו… אז הוא שלם ונקרא אחד בלא פגם. לשם כך צריך אדם לשמח את אשתו באותה שעה, להכין אותה שתהיה עימו ברצון אחד, ויתכוונו שניהם יחד לאותו דבר. וכשהם נמצאים יחד, אז הכל הוא אחד, בנפש ובגוף, בנפש להדבק זה בזה ברצון אחד, ובגוף, כמו שלמדנו, שאדם שלא נשוי הוא כמי שנחלק, וכאשר הם מתחברים זכר ונקבה, אז הם נעשים גוף אחד. נמצא שהם נפש אחת וגוף אחד, ונקראים אדם אחד. ואז הקב"ה שורה באחד (באחדות זו), ומפקיד רוח של קדושה באותו אחד (שנולד מזיווגם נשמות קדושות), והם נקראים בנים להקב"ה…"

אמנם יודע כל אדם, כי יכולתו מוגבלת, ואין באפשרות הגוף לגלות את כל האהבה והאמת שבקשר הנישואין, ואם הקשר שבין בני הזוג יהיה מבוסס בעיקר על תשוקת הגוף, יש להניח שיסתיים במהרה. ועל כן חובה על בני הזוג לבסס את הקשר שביניהם גם על הצד הרוחני. לשם כך יש הכרח בפרישות מסוימת מהצד הגופני. פרישות שנותנת מקום חשוב לצד הנשמתי. פרישות זו מתקיימת בעיקר בימי הנדה, כפי מצוות התורה. מעבר לכך, גם מצוות עונה צריכה להתקיים בגבולות היכולת לשמח ולשמוח כראוי. ופעמים שאדם הולך אחר תשוקתו ומנסה להוסיף ולהתחבר מעבר לעונות הקבועות לו, והוא מצפה שעל ידי כך תרבה השמחה והדבקות שביניהם, והנה הוא חש שהאהבה חומקת עוברת, והרוח הגדולה נעלמה, ותשוקתו נעשית חיצונית יותר. ועליו לחזור לסדר הרגיל שקבעו חכמים למצוות עונה, כדי לתת מקום מאוזן לנשמה ולגוף, ועל ידי כך האהבה והשמחה שביניהם יתגלו באופן שלם במצוות עונה.9


  1. לעיתים, אדם שהפריז מאוד בתשוקה זו, וקל וחומר כאשר עשה זאת בחטא, נצרך לתשובת המשקל, ולהתנזר לזמן מסוים מגילוי תשוקה זו. כעין אדם שהרהר בעבירה, והזיר את עצמו מהיין לתקופה מסוימת, כדי לגדור את עצמו מהחטא (ברכות סג, א). מצב זה מצוי אצל בעלי תשובה. אמנם שלא כמו נזיר, מצוות עונה היא חובה מהתורה, ולכן האיש צריך לקיים את חובת עונתו, ואסור לו לפרוש ולתקן את הפרזותיו על חשבון שמחת אשתו. ואדרבה זה התיקון העיקרי שלו, שיכוון ככל יכולתו לשמח את אשתו, ובמיוחד כשזה על חשבון הנאתו. וכל זאת כדי שיוכל אח"כ לחזור לשמוח יחד עם אשתו שמחה יתירה בקיום המצווה.
פורסם בקטגוריה ג - קדושה וכוונה | כתיבת תגובה

יד – מצווה ומכשירי מצווה

מכך שמצווה זו נקראת 'דרך ארץ', מובן מאליו שמצווה זו צריכה להתקיים מתוך הנאה ושמחה, כדרך העולם. והמצווה לא נועדה לחסום את התשוקה הטבעית הזו, אלא לגלות את ערכה המקודש, ולכוון אותה כהלכה, כדי שתוכל להתקיים במסירות לאורך שנים. אמנם עדיין יש מקום לשאול, האם יש ערך לכך שהאיש והאשה יגבירו את תשוקתם, וישתדלו ליהנות ולשמוח בעצמם ככל היותר, או שמא די להם בכך שהם מתעוררים לשמח זה את זה?

נראה שאפשר להחיל על מצווה זו הגדרה הלכתית חשובה: 'מצווה' ו'מכשירי מצווה'. המצווה המוטלת על האיש היא לשמח את אשתו, ואילו זה שהוא עצמו ישמח נחשב 'מכשירי מצווה', שעל ידי כך יהיה לו יותר חשק ורצון לשמח את אשתו. על פי ההלכה 'מכשירי מצווה' נחשבים כמצווה, ובתנאי שהם מצטרפים למצווה. כלומר כאשר האיש מצליח לשמח את אשתו, הרי שגם שמחתו בכלל המצווה, וככל שהוא משמח אותה יותר, מצוותו גדולה יותר, וממילא גם שמחתו האישית נחשבת כמצווה גדולה יותר. ומנגד, אם אינו מצליח לשמח את אשתו, גם בשמחתו היתירה אין מצווה. אמנם יש בה את המעלה הבסיסית שהיא מצילה אותו מהעבירה כמבואר לעיל (הלכות ג' ה').

וכן אצל האשה, כאשר היא משמחת את בעלה היא מקיימת מצווה, אבל הנאתה עצמה היא 'מכשירי מצווה'. וככל שהיא מצליחה לשמח יותר את בעלה, כך ערך שמחתה גדול יותר.

אם נעמיק יותר, נמצא שבכך שהאשה רוצה ליהנות מהחיבור ולשם כך היא נפתחת אל בעלה ונותנת לו לשמח אותה שמחה יתירה, היא מאפשרת לו לקיים את מצוותו. הרי שהנאתה היא 'מכשירי מצווה' משני צדדים, שעל ידי כך היא מזכה את בעלה במצווה, ומתוך כך יגבר החשק שלה לשמח אותו.

וכן אצל האיש, השמחה והתענוג שיש לו מאשתו בכלל 'מכשירי מצווה' משני צדדים, שעל ידי כך יגבר החשק שלו לשמח את אשתו יותר, ועל ידי כך הוא מזכה את אשתו במצווה שלה, שהיא זוכה לשמח אותו.

פורסם בקטגוריה ג - קדושה וכוונה | כתיבת תגובה

טו – בגלות ובגאולה

מצבם הכללי של ישראל משפיע על שמחת המצווה, משום שהקשר המקודש שבין כל איש ואשה שבישראל מקביל לקשר שבין הקב"ה לכנסת ישראל. וכפי שביארו חכמים במשנה (תענית כו, ב), שהימים הגדולים שבהם עם ישראל התקשר אל הקב"ה נקראים ימי חתונתו ושמחת ליבו של הקב"ה. "ביום חתונתו – זה מתן תורה, וביום שמחת לבו – זה בנין בית המקדש". וכן מצינו שמיד לאחר מתן תורה, נצטוו ישראל לשוב לאוהליהם ל'שמחת עונה' (ע"ז ה, א), ומיד לאחר חנוכת בית המקדש, חזרו כל ישראל לבתיהם שמחים וטובי לב, ומצאו את נשותיהם טהורות, וקיימו את מצוות עונה בשמחה יתירה (מו"ק ט, א; לעיל א, ח).

לעומת זאת, כאשר ישראל מתרחקים מה', גם שמחת המצווה נפגמת, וכפי שאמרו חכמים (סנהדרין עה, א): "מיום שחרב בית המקדש ניטלה טעם ביאה וניתנה לעוברי עבירה". בעקבות הריחוק שבין הקב"ה לכנסת ישראל, נוצר פירוד בכל העולמות, הארץ אינה נענית לשמיים, לבטא בה את ערכי הקודש, והשמיים אינם נענים לארץ להשפיע לה חיים וברכה. והצער העולמי חודר לתוך הבתים פנימה, האיש אינו מצליח להיענות למלוא תשוקתה של אשתו, והאשה אינה מצליחה להיענות למלוא תשוקתו של בעלה. ואותם אנשים שהבינו את עומק המשבר והיגון, מרוב הזדהות עם צערם ובכיים של הקב"ה וכנסת ישראל, חשו לעיתים קושי לקיים את מצוות עונה בשמחה.

וכן מצינו בתלמוד (ב"ב ס, ב), שאמר רבי ישמעאל בן אלישע: מיום שחרב בית המקדש, היה מן הדין שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין… ומיום שפשטה מלכות הרשעה, שגוזרת עלינו גזירות רעות וקשות, ומבטלת ממנו תורה ומצוות, ואינה מניחה אותנו להיכנס לסעודת ברית מילה, היה מן הדין שנגזור על עצמנו שלא לישא אשה ולא להוליד בנים, ונמצא זרעו של אברהם אבינו כלה מאליו. אלא הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים, שאין יכולים לעמוד בגזירה כזו.

עוד מסופר שם, שלאחר חורבן בית המקדש השני, רבו פרושים בישראל שלא אכלו בשר ולא שתו יין, כאבל על ביטול הקרבנות וניסוך היין. נטפל להם רבי יהושע ואמר, אם כן גם לחם לא נאכל מפני שבטלו המנחות, ופירות לא נאכל שבטלו הביכורים, ומים לא נשתה מפני שבטל ניסוך המים?! אלא כך אמר להם: בני, שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר – שכבר נגזרה גזירה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר – שאין גוזרים גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולים לעמוד בה. וזהו שתקנו חכמים מנהגי אבלות לפי הראוי והמתאים לציבור.

לפיכך, גם בזמן הגלות, ההלכה לא זזה ממקומה, שעיקרה של מצוות עונה, שהיא צריכה להתקיים בשמחה, וככל שבני הזוג מרבים יותר באהבה ושמחה ביניהם, כך מעלתם גדולה יותר. לא זו בלבד, אלא שבקיום מצווה זו יש תיקון מסוים לגלות, משום שעל ידה הקימו בני הזוג בביתם מקדש מעט, שהשכינה שורה ביניהם על ידי מצווה זו (סוטה יז, א). וכדרך שאמרו חכמים: "בכל מקום שגלו ישראל כביכול גלתה שכינה עמהם" (מכילתא דרבי ישמעאל, בא יד). בנוסף לכך אמרו חכמים (יבמות סב, א), שעל ידי קיום מצוות פרו ורבו, מקרבים את הגאולה, כי "אין בן דוד בא – עד שיכלו כל נשמות שבגוף", היינו עד שייוולדו כל הנשמות שבאוצר הנשמות של כנסת ישראל.

הרי שדווקא על ידי ההשתדלות לקיים את המצווה כהלכתה, מקרבים את הגאולה ומעוררים געגועים וכיסופים להחזרת הקשר שבין הדוד לרעיה, בין הקב"ה לכנסת ישראל. וכדרך שנאמר (ישעיהו סב, א-ה): "לְמַעַן צִיּוֹן לֹא אֶחֱשֶׁה וּלְמַעַן יְרוּשָׁלִַם לֹא אֶשְׁקוֹט, עַד יֵצֵא כַנֹּגַהּ צִדְקָהּ וִישׁוּעָתָהּ כְּלַפִּיד יִבְעָר… לֹא יֵאָמֵר לָךְ (כנסת ישראל) עוֹד עֲזוּבָה, וּלְאַרְצֵךְ לֹא יֵאָמֵר עוֹד שְׁמָמָה, כִּי לָךְ יִקָּרֵא חֶפְצִי בָהּ, וּלְאַרְצֵךְ בְּעוּלָה, כִּי חָפֵץ ה' בָּךְ וְאַרְצֵךְ תִּבָּעֵל. כִּי יִבְעַל בָּחוּר בְּתוּלָה, יִבְעָלוּךְ בָּנָיִךְ, וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלוֹהָיִךְ".

אלא שאותם צדיקים-פרושים שצער החורבן מילא כל כך את לבבם, לא יכלו להסתפק במקדש מעט שנותר ביד ישראל, ומרוב צער לא יכלו לקיים את המצווה בשמחה כראוי (עיין לעיל ב, יד). ועל כן אף שהקפידו לקיים את המצווה, ביודעם את ערכה וחשיבותה, וביודעם שעל ידה הם מקרבים את הגאולה, מכל מקום צמצמו את קיומה למעט ההכרחי, כדי לקיים את קדושת הנישואין ומצוות פרו ורבו. ולעיתים הובאו מנהגיהם בספרי הפוסקים. 10

אולם כפי המבואר בתלמוד ובפוסקים, ההדרכה הכללית נותרה במקומה, לקיים את המצווה כהלכתה, בשמחה יתירה, וככל שבני הזוג מרבים לשמח זה את זה במצווה, הרי זה משובח. אלא שבאופן טבעי, למרות הרצון לקיים את המצווה בשלמותה, הצער העולמי על גלות ישראל והשכינה, מעיב על שמחת המצווה. וככל שאנחנו זוכים לראות יותר בחזרת ישראל לארצו, כך גם שמחת המצווה מתגלה יותר. וכדרך שנאמר (ישעיהו לה, י): "וּפְדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה".

ויהי רצון שנזכה כולנו יחד לראות בקיבוץ כל הגלויות ובבניין הארץ לאורכה ולרחבה, ותחזינה עינינו בשוב ה' לציון, ובהחזרת מלכות בית דוד למקומה, ובבניין בית המקדש. ויתחברו השמיים והארץ, הרצון והחובה, האמת והשמחה, החזון והמעשה, הנשמה והגוף. "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה', תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי". כנסת ישראל תקרא לקב"ה אישי לשון חיבה, ולא בעלי שיש בו צד של כפייה. וממשיך ה' ואומר לישראל: "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת ה'. וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶעֱנֶה נְאֻם ה', אֶעֱנֶה אֶת הַשָּׁמָיִם וְהֵם יַעֲנוּ אֶת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ תַּעֲנֶה אֶת הַדָּגָן וְאֶת הַתִּירוֹשׁ וְאֶת הַיִּצְהָר, וְהֵם יַעֲנוּ אֶת יִזְרְעֶאל. וּזְרַעְתִּיהָ לִּי בָּאָרֶץ, וְרִחַמְתִּי אֶת לֹא רֻחָמָה, וְאָמַרְתִּי לְלֹא עַמִּי – עַמִּי אַתָּה, וְהוּא יֹאמַר אֱלוֹהָי" (הושע ב, יח-כה). וישיש ה' עלינו כמשוש חתן על כלה, ושמחת המצווה תחזור להופיע במילואה.


  1. מנהגי הפרישות בעקבות החורבן והצרות, הם כעין מה שלמדנו (ב, יד), שאסור לאדם לשמש מיטתו בעת שיש צער גדול בעולם, כרעב או גזירות קשות, ורק למי שעדיין לא קיים את מצוות פריה ורביה מותר לשמש בזמנים אלו. וכן ביאר רבי צדוק הכהן מלובלין (קדושת השבת ג, ה), שלא בחינם הובאו אגדות החורבן במסכת גיטין (נה, ב – נח, א), כי החורבן והגלות כגירושין. וכן מצינו שהאגדות אודות יישוב הארץ מובאות בסוף מסכת כתובות (קי, ב – קיב, ב), כי יישוב הארץ ביטוי לנישואין בין הקב"ה וכנסת ישראל (ר' צדוק, כרך ענייני הלכה, אגרת הקודש עמ' 399).

    בזוהר ח"ג קיח, א, בתרגום: שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַיִם וגו' (ישעיהו סו, י), מפני שהשמחה אינה מצויה אלא בזמן שישראל נמצאים בארץ הקודש, ששם מתחברת אשה בבעלה, ואז הוא שמחה של הכל, שמחה למעלה ולמטה. בזמן שישראל אינם נמצאים בארץ הקודש, אסור לאדם לשמוח ולהראות שמחה, שנאמר: שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ וגו', וגילו בה דווקא. ע"כ.

    עוד חשוב להוסיף, שלאחר חורבן בית המקדש וביטול הטהרה בישראל, בטלו כל הטבילות שהיו קשורות לבית המקדש, ורק לעניין אחד עוד נותרה לנו טהרה, והיא טבילת נדה לטהר עצמה לבעלה. הרי שיש בבית היהודי בחינה של מקדש מעט.

פורסם בקטגוריה ג - קדושה וכוונה | כתיבת תגובה

א – הוצאת זרע לבטלה

ברא ה' באדם יצר חיים עצום של אהבה והשתוקקות בין איש לאשה. כשיצר זה מודרך בקדושה, הוא היסוד לברית הנישואין ולדבקות שבין האיש לאשתו, שעליה נאמר (בראשית ב, כד): "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". תחילת הדבקות במצוות עונה, והשלמתה במצוות פרו ורבו, שעל ידי פרי בטנם המשותף הם מתאחדים ונעשים לְבָשָׂר אֶחָד ממש.

וכיוון שיצר ההשתוקקות שבין האיש והאשה הוא היסוד לחיים, והוא היצר החזק שבאדם, נצטווינו לעשות את הברית עם ה' על ידי הסרת הערלה מהאיבר שמחבר בין האיש לאשה, וזוהי 'ברית המילה'. על ידי הסרת הערלה, שמבטאת את התאווה הזרה, הברית הקדושה שבין ה' לישראל נמשכת לברית הנישואין שבין האיש לאשתו, וכשהם מתחברים בשמחה ואהבה, השכינה שורה ביניהם (סוטה יז, א), ומתוך חיבורם מתפשט בעולם שפע של אורה וברכה, טובה ושמחה, חיים ושלום (עי' ברכות ו, ב; יבמות סב, ב).

לעומת זאת, פגם הברית הוא, כשמשחיתים את יצר החיים הזה. במקום לקדש אותו באהבה שבין בני הזוג במצוות עונה ופרו ורבו, משחיתים אותו בתאווה אנוכית או בניאוף. וזה היה חטאם של בני דור המבול, שעליהם נאמר (בראשית ו, יב): "וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה, כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ". ומתוך כך המשיכו להיגרר אחר היצר וחטאו בניאוף, עבודה זרה וגזל, עד שנשחת העולם כולו במי המבול. ואמרו חכמים, שכשם שהם חטאו ברותחים, שהטו את האש שהיתה צריכה לעורר את אהבתם במסגרת הנישואין לחטא של הוצאת זרע לבטלה וניאוף, כך נענשו ברותחים, שמי המבול היו רותחים (סנהדרין קח, א-ב).

בהוצאת זרע לבטלה יש משום חטא הניאוף החמור שבעשרת הדיברות, וכפי שדרשו חכמים (נדה יג, ב): "לא תנאף – לא תהא בך ניאוף, בין ביד בין ברגל", היינו שלא יוציא זרע לבטלה בעזרת היד או הרגל. וכן נאמר (בראשית ב, כד): "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". דרשו חכמים (ירושלמי קידושין א, א): "וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ ולא באשת חברו, וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ ולא בזכור ולא בבהמה", וכן בכל אופן שאינו באשתו (צדקת הצדיק קכא). מפני שיצר חיים זה נועד להרבות אהבה ודבקות בין בני הזוג, והמשחית אותו כדי לספק את יצרו, פוגם ביכולתו לאהוב את אשתו בדבקות.

בנוסף לכך, יש בהוצאת זרע לבטלה פגיעה במצוות פרו ורבו, ודבר זה רע בעיני ה', כפי שנאמר לגבי ער ואונן, שהשחיתו את זרעם כדי שלא להוליד. "וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה' וַיְמִתֵהוּ ה'". ועל אונן נאמר: "וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם אֹתוֹ" (בראשית לח, ז-י). לפיכך, אסור לאיש לבעול את אשתו ולפני שזרעו יצא, לפרוש ממנה ולזרות את זרעו בחוץ. וגם העושה זאת בעת שאשתו אינה יכולה להתעבר, כגון שהיא מעוברת או מניקה או זקנה, עובר באיסור זה (יבמות לד, ב).1


  1. אמנם נחלקו הפוסקים אם מותר לאדם להתחבר אל אשתו להנאתם גם שלא באותו מקום, ולהוציא שם את זרעו (כמובא ברמ"א אה"ע כה, ב), מכל מקום כאשר סיבת המעשה כדי להימנע מלהוליד, גם למתירים הדבר אסור (דרישה אה"ע כג, א). גם לדעת האוסרים, כאשר הזרע יוצא תוך חיבוק ושלא כדרכה, האיסור פחות חמור מאשר מוציא זרעו ביד, הואיל ובתוך כך הוא מתחבר לאשתו ומשמח אותה קצת (ספר חרדים סג; אבני נזר אה"ע פג).

    לתוס' (סנהדרין נט, ב, 'והא') איסור הוצאת זרע לבטלה הוא ענף של מצוות פריה ורביה. ויש שכתבו שהאיסור נלמד מדברי התורה על ער ואונן (פמ"ג או"ח ג, א"א יד; בן יהוידע נדה יג, א). ויש שביארו שהוא אסור משום בל תשחית (ערוך לנר לנדה יג, ב, וספרו בנין ציון קלז). ומדברי או"ז א, קכד; וסמ"ק רצב, הוא בכלל איסור 'לא תנאף', כדרשת חכמים נדה יג, ב. הב"ח (או"ח ג, ו) ביאר שמקור האיסור ממה שנאמר (דברים כג, י): "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע" – "שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה" (ע"ז כ, ב).

    נחלקו האחרונים בתוקף האיסור, רבים אומרים שהוא מדאורייתא (תורת חסד לובלין אה"ע מג, א-ב; פמ"ג, חיים ושלום פלאג'י ב, יח; עזרת כהן לב; אג"מ אה"ע ג, יד). ויש אומרים שהוא מדרבנן (פני יהושע ב, מד; משיבת נפש יח; עזר מקודש כג, ב; ר"ש קלוגר במי נדה, קונ"א קצה, ז; תורות אמת אבה"ע כג). ונראה שגם לסוברים שגדר האיסור הפרטי מדרבנן, יסודו מהתורה, מפני שהוא מנוגד למגמת התורה במצוות עונה ופרו ורבו. ועיין בתקנת השבין סימן טו לר' צדוק הכהן מלובלין, שהרחיב בביאור הסוגיה.

פורסם בקטגוריה ד - שמירת הברית | כתיבת תגובה

ב – חומרת העוון

מצד אחד הפליגו חכמים בחומרת עוון זה, ואמרו (נדה יג, א): "כל המוציא שכבת זרע לבטלה חייב מיתה". ועוד אמרו: "כל המוציא שכבת זרע לבטלה כאילו שופך דמים… וכאילו עובד עבודה זרה". שופך דמים, מפני שהוא משחית את זרעו שצריך להוסיף חיים בעולם. עובד עבודה זרה, מפני שבמקום להרבות אהבה הוא מטה את יצר החיים לתאווה אנוכית, וכפי שעובדי עבודה זרה מטים את כוח האמונה שלהם לעצים ולאבנים (עי' מהר"ל חידושי אגדות לנדה יג, ב).

בזוהר הפליגו יותר בחומרת העוון, ואמרו שכל החוטא בו לא יראה את פני השכינה, ולא יזכה לעלות לגן עדן, מפני שהוא דומה למי שהרג את בניו ממש. והוא גם שופך דמים מרובים, מפני שהרגיל בחטא זה, חוזר עליו פעמים רבות. ועל כל העבירות שבתורה אפשר לחזור בתשובה חוץ מעל עוון זה. אמנם אם ישתדל מאוד בתשובה גדולה מאהבה, יוכל לכפר גם על עוון זה (ח"א ריט, ב; סב, א). על פי דברי הזוהר כתב בשולחן ערוך (אה"ע כג, א): "ועוון זה חמור מכל עבירות שבתורה".2

מנגד, איסור זה לא נכתב במפורש בתורה, אלא רק נזכר שֶׁעֵר ואונן נענשו עליו במיתה, ונחלקו הפוסקים אם הוא אסור מדברי חכמים או מהתורה. ובכל אופן, גם לסוברים שהוא אסור מהתורה, אין הוא נחשב מהאיסורים החמורים, שכן לא קצבה לו התורה עונש מיתה או מלקות (לעיל הערה 1).

וכן נפסק להלכה, שאם יצרו של אדם תוקפו עד שהוא עומד להיכשל בניאוף עם אשת איש או עם אשתו נדה, מוטב שיוציא את זרעו לבטלה, ואח"כ יתענה על כך, ואל יחטא בעברות החמורות הללו (ספר חסידים קעו, ח"מ כג, א; ב"ש א). וגם כשיש חשש שהוא עומד להיכשל בניאוף עם פנויה טהורה, מוטב שיוציא את זרעו לבטלה ולא יכשל בזה (שו"ת מהרש"ג רמג).3


  1. כידוע דברי הזוהר נאמרים בדרך משל והפלגה, שכך היא דרך ביאור הסוד, כדי להדגיש את הצד הפנימי. אמרו בזוהר (תרגום מפרשת ויחי ח"א ריט, ב): כל מי שמוציא זרע לבטלה נקרא רע, ולא יראה את פני השכינה, שנאמר (תהלים ה, ה): כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע… אוי לזה הרשע שהוא רע, שעשה עצמו רע, כי גמול ידיו יעשה לו, לכלול מי שמנאף בידיו, להוציא ולהשחית זרעו לבטלה, שאותו מענישים בעולם העליון יותר מכל הרשעים… שכל הרשעים עולים מהגיהנם אחר זיכוכם וזה אינו עולה… כי הוא הרג את בניו ממש, ושפך דמים מרובים (שכן החוטא בזה כופל חטאו פעמים רבות לאין מספר)… אמר רבי יהודה: אין לך עבירה בעולם שאין לה תשובה, חוץ מזו, ואין לך רשעים שאינם רואים פני שכינה חוץ מזה, שנאמר: לֹא יְגֻרְךָ רָע. ע"כ. אמנם תשובה גדולה מאהבה מועילה גם לזה, וכפי שאמרו שם (נח ח"א סב, א): בא וראה, כל חטאיו של אדם, כל מה שפגם למעלה, הכל תלוי בתשובה. אבל חטא של השופך זרעו על הארץ ומשחית דרכו, משחית את עצמו ומשחית את הארץ, ועליו נאמר: נכתם עונך לפני, ונאמר בו: כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לֹא יְגֻרְךָ רָע, חוץ מאם שב בתשובה גדולה. ע"כ. ובפרשת בראשית (ח"א נו, ב), אמרו על דור המבול, שעשו את כל החטאים, ולא נשלם חובם עד ששפכו זרעם על הארץ בחינם. ובפרשת וישב (ח"א קפח, א): בא וראה, בכל אותם העוונות שהאדם נטמא בהם בזה העולם, זה העוון שנטמא בו האדם ביותר בזה העולם ובעולם הבא, ששופך זרעו במקום ריק, ומוציא זרעו לחינם בידיו או ברגליו ונטמא בו, שנאמר: כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה, בשביל זה אינו נכנס בפרגוד ואינו רואה פני עתיק יומין… אשרי חלקו של אדם שירא מה' ונשמר מדרך רעה, ומטהר עצמו להשתדל ביראת ה'… ומשתדל להוליד בנים באשה הראויה לו… ויכול ללמדם ללכת בדרכי ה'… ע"כ.

    יש להוסיף, שכמו שאמרו על מוציא זרע לבטלה שהוא כשופך דמים, אמרו גם על מי שאינו עוסק בפריה ורביה (יבמות סג, ב), ועל מי שאינו מבקר חולים (נדרים מ, ב), ועל מי שאינו מלווה אורח (סוטה מו, ב), ועל המלבין פני חברו ברבים (ב"מ נח, ב), ועל תענית שמלינים בה את הצדקה (סנהדרין לה, א). וכמו שאמרו על המוציא זרע לבטלה שהוא כעובד עבודה זרה, אמרו גם על המעלים עינו מן הצדקה (כתובות סח, א, וב"ב י, א), ועל הדר בחו"ל (כתובות קי, ב), ועל אדם שיש בו גסות הרוח (סוטה ד, ב). וזאת משום שכל החטאים הללו מבטאים את הפגם העמוק שבחטאים החמורים – שפיכות דמים ועבודה זרה, אע"פ שבפועל אינם חמורים כמותם, ואין דינם ביהרג ואל יעבור כפי הנדרש כלפי שפיכות דמים ועבודה זרה.

  2. ביאר בא"ר (או"ח ג, טו), שעוון זה חמור מכל העבירות כאשר האדם מגרה עצמו לכך, אבל אם באה לו תאווה מחמת אשת איש או נדה, מוטב שיוציא זרעו לבטלה ולא יחטא. כיוצא בזה ביאר מרן הרב קוק (עזרת כהן לה), שעוון זה חמור משאר העבירות כאשר הוצאת הזרע היא לבטלה, אבל כשיש בה תועלת, כגון כדי שלא להיכשל באשת איש, חומרתה פחותה. ע"כ. אמנם קשה, איך מצד אחד אמרו שעוון זה חמור מכל העבירות, ומאידך, איסורו לכל היותר בלא תעשה, ואף לא קצבה לו התורה עונש. אלא שצריך לבאר שחומרתו היתירה היא בכך שהוא מרחיק את האדם מה' ומונע ממנו את היכולת לעלות למדרגות עליונות. אולם מצד העונש בעולם הזה ובגיהנם, עונשו קל משאר העבירות שקצבה להן התורה מיתה או מלקות, כמבואר בהרחבה בדברי ר' צדוק בספרו תקנת השבין (טו, יא-יב; טו, לח), ובזה מבואר מה שאמרו בזוהר שאינו עולה לגן עדן. ואת משמעות הדברים הללו אבאר בהלכה הבאה.
פורסם בקטגוריה ד - שמירת הברית | כתיבת תגובה

ג – שתי הבחינות שבחטא

שני צדדים ישנם בעוון הוצאת זרע לבטלה. מהצד הגלוי, הוא פחות חמור מחטאי ניאוף ושאר החטאים שקצבה עליהם התורה עונשים, מפני שבפועל הנזק שנגרם ממנו פחות חמור. אולם מהצד הפנימי, חטא זה מבטא את שורש כל הרעות, את שיא התאווה האנוכית שפוגעת באופן העמוק ביותר באמונה בה' ובאהבת הבריות. שכבר למדנו (א, ה-ו), שהפירוד הוא יסוד הקלקול שבעולם. הוא מתחיל בריחוק שבין הבורא לנבראים ונמשך לפירוד שבין הברואים. ולכן מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" היא "כלל גדול בתורה" (ויקרא יט, יח, ספרא שם), שעל ידה מתקנים את העולם כולו. ורק בין בני הזוג מצוות האהבה והאחדות מתקיימת בשלימות, ותמציתה בחיבור שבמצוות עונה (לעיל א, א). וזה עניינו של יצר החיים הזה שבין איש לאשה, שעל ידו בני הזוג פורצים את חומת האנוכיות, ומתקשרים זה אל זה באהבת אמת, והשכינה שורה ביניהם, וחיים וברכה נמשכים על ידם ממקור החיים ועד סוף כל הדורות (לעיל א, ד).

ומנגד, כאשר אדם משתמש ביצר החיים הזה כדי לספק את תאוותו, הוא משחית את יסוד חייו. במקום שירבה על ידו אהבה בינו לבין אשתו, הוא מאבדו לבטלה בתאווה אנוכית. לכן מהצד הפנימי, חטא זה חמור כל כך, מפני שהוא מבטא את האנוכיות, הגאווה והתאווה של האדם, ומנתק אותו מייעודו הגדול, להתקשר באמונה לה' ולהוסיף אהבה, ברכה וחיים לעולם.

ולכן מי שחטא בזה נפגם בעולם הזה ובעולם הבא. בעולם הזה שהוא פוגע ביכולתו לאהוב את אשתו ולשמוח בה שמחה שלימה, כי איבד חלק מכוחות אהבתו לריק, והם יחסרו לו בבואו להתחבר עם אשתו. וגם אם יתאמץ מאוד, קרום דק של אנוכיות יחצוץ ויפגום את הייחוד שביניהם. והוא נפגם בעולם הבא, שנשמתו אינה יכולה להתעלות וליהנות מזיו השכינה כפי הראוי לה. ואף שמבחינת עונשי גיהנם דינו קל מרוב החטאים, מצד הפסד יכולתו להתקרב אל ה', עונשו חמור, כי אותו החלק שנפגם בנשמתו מתנתק מהחיים ואינו יכול לעלות לגן עדן, ואינו נתקן עד תחיית המתים.

וגם תשובה רגילה שמועילה לכל החטאים, אינה מועילה לקרב את נשמתו למעלה הראויה לו, מפני שהתאווה האנוכית מרחיקה את האדם מהחיים האמיתיים, וכשם שאינו יכול להתאחד בשלימות עם בת זוגו, כך אינו יכול ליהנות מזיו השכינה כראוי לו. ואין הכוונה לייאש בזה את האדם, אלא להעמידו על הצורך לתקן עוון זה בתשובה גדולה מהמקובל. כדי שיתאמץ מאוד לאהוב את ה' ולדבוק בתורה ובמצוות, וירבה באהבת אמת עם אשתו, כדי להשיב את כוחות החיים שאבדו לו. וכיוון שידו של ה' פשוטה לקבל שבים, כל המתאמץ לשוב בתשובה גדולה, יזכה לרוב נחת ושמחה על תשובתו (ועיין באורות התשובה ז, א, ו; טו, ח).

אמנם ידוע שקשה מאוד להתגבר על היצר הזה. על פי דברי חכמים יצר זה הוא שהוביל לחטא אדם הראשון, שבעטיו נקנסה על בני האדם מיתה, ובעטיו נכנס יצר הרע לתוך ליבו של האדם, עד שאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא בהוצאת זרע לבטלה או לפחות במקרה לילה. ובמיוחד הוא מתגבר בגיל הנעורים. ואילו היה אדם בעולם שהיה מצליח לשמור את כל תשוקתו לאשתו, היה זוכה לגלות ניצוץ מהאחדות האלוקית בחייו, ומתקן לגמרי את חטא אדם הראשון ולא היה מת לעולם. אבל הקשה הקב"ה עלינו מאוד לתקן פגם זה, כדי שגם הצדיקים ייכשלו בו, ועל ידי כך יצטרכו גם הם להיות בעלי תשובה, ומתוך כך יזכו לעסוק בתיקון העולם כולו, על כל תאוותיו ונטיותיו. ולכן בעיקבתא דמשיחא עוון זה מתגבר מאוד, מפני שלקראת הגאולה יצר החיים גובר מאוד, ועימו הקושי לשמור אותו בקדושה, והצדיקים צריכים להתגבר על כל המכשולים ולקום ולהתעודד, כפי שנאמר (משלי כד, טז): "כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם". ומתוך כך נזכה לגאולה מיצר הרע והמוות הכרוך בו, והחיים יתגלו במלא עצמתם עד תיקון העולם בתחיית המתים (צדקת הצדיק קט, קיא).4


  1. בצדקת הצדיק קב, מבאר שיש שני סוגי אנשים, צדיק וחסיד, הצדיק אינו נוטה משורת הדין, ואינו חוטא כמעט. לעומתו החסיד הולך לפנים משורת הדין, נופל יותר בחטאים, במיוחד ביצר זה, אבל גם נעשה בעל תשובה ומתקן יותר. ועי"ש עוד באותיות קג-קו, וכן קח. ושם באות קא מבאר מדוע אין אדם כמעט שלא יחטא בזה. ועוד עיין שם באות מג, שלפעמים אדם עומד בניסיון גדול כל כך שאי אפשר לו שלא יחטא, והוא נחשב כאנוס. אבל האדם אינו יכול להעיד על עצמו בזה, כי אולי היה יכול לנצח את יצרו. ומכל מקום ביאר שם באות מד, שמי שיש לו תשוקה גדולה לתאוות הגוף אל יתעצב לחשוב שהוא פגום, אלא זה סימן שהוא מסוגל לאהבת ה' ולדרישת האמת.
פורסם בקטגוריה ד - שמירת הברית | כתיבת תגובה