חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

א – ערך המצווה

מצווה גדולה מהתורה לפרות ולרבות, וכיוון שזו המגמה הבסיסית של הבריאה, זו המצווה הראשונה שנזכרה בתורה. כפי שנאמר לאדם וחוה בסיום מעשה הבריאה (בראשית א, כח): "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ, וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ". עוד נאמר בפרשת נח לאחר המבול (ט, א): "וַיְבָרֶךְ אֱלוֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ". ואחר שהזהיר שלא לרצוח, הוסיף ואמר (שם ז): "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ".

על ידי מצווה זו האדם הולך בדרכי ה', מה ה' ברא את העולם ומקיימו, אף האדם מוליד ילדים ומטפל בהם ומגדלם. ובכך הוא נעשה שותף עם הקב"ה, וכמו שאמרו חכמים (נדה לא, א): "שלושה שותפים יש באדם, הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו".

זו המגמה הראשונה והיסודית של הבריאה, וכפי שאמרו חכמים במשנה (גיטין מא, ב): "לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר (ישעיהו מה, יח): לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ". פסוק זה מלמד שההוראה האלוקית הבסיסית ביותר היא ליישב את העולם, שנאמר: "כִּי כֹה אָמַר ה' בּוֹרֵא הַשָּׁמַיִם הוּא הָאֱלוֹהִים יֹצֵר הָאָרֶץ וְעֹשָׂהּ הוּא כוֹנְנָהּ – לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ, אֲנִי ה' וְאֵין עוֹד". עוד אמרו חכמים במשנה (סנהדרין לז, א): "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא". ואם כך אמרו על מי שמקיים עני שלא ימות ברעב (ב"ב יא, א), על אחת כמה וכמה שגדולה מעלתם של ההורים שמולידים ילד ומגדלים ומחנכים אותו, שהם ממש מקיימים עולם מלא.

ועל כן אמרו חכמים שהשאלה השלישית ששואלים את האדם בעומדו לדין בעולם הבא: האם "עסקת בפריה ורביה", כאשר השאלה הראשונה: האם נשאת ונתת באמונה, והשנייה: האם קבעת עיתים לתורה (שבת לא, א).

אמר רבי אליעזר (יבמות סג, ב): "כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו שופך דמים", שנאמר (בראשית ט, ו-ז): "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ…" ובפסוק שאחריו נאמר: "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ". תפקידו של האדם להוליד ילדים נוקב ויסודי כל כך, עד שמי שאינו ממלא אותו נחשב כמי שהמית את ילדיו בטרם נולדו. רבי יעקב אמר (שם): "כל מי שאין עוסק בפריה ורביה כאילו ממעט הדמות", שנאמר (בראשית ט, ו-ז): "כִּי בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם", ובפסוק שאחריו נאמר: "וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ". לכל אדם ייחוד משלו, ולכן כל אדם מגלה בחינה נוספת של צלם אלוקים, והנמנע מלעסוק בפריה ורביה, ממעט את הופעת הגילוי האלוקי בעולם.

אמרו חכמים (זוהר חדש רות נ, ב): "בזמן שאדם יוצא מן העולם הזה ונפשו באה ליכנס במקום הראוי לה, כמה מלאכי חבלה עומדים מצד זה ומצד זה, וכמה מלאכי שלום עומדים מצד זה ומצד זה. זכה – מקדימים לו מלאכי שלום ואומרים לו: שלום בואך. לא זכה – מלאכי חבלה מקדימים לו ואומרים: אוֹי לְרָשָׁע רָע כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לּוֹ (ישעיהו ג, יא). ומאן איהו (ומי הוא הרשע)? מי שלא נתעסק להניח בן בעולם הזה. שכל המניח בן בעולם הזה ומלמדו תורה ומעשים טובים, אין מלאכי חבלה וגיהנם שולטים בו". וזהו שנאמר (תהלים קכז, ג-ה): "הִנֵּה נַחֲלַת ה' בָּנִים שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן. כְּחִצִּים בְּיַד גִּבּוֹר כֵּן בְּנֵי הַנְּעוּרִים. אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר מִלֵּא אֶת אַשְׁפָּתוֹ מֵהֶם, לֹא יֵבֹשׁוּ כִּי יְדַבְּרוּ אֶת אוֹיְבִים בַּשָּׁעַר". "אלו מלאכי חבלה שאינם יכולים לשלוט עליו. שלא יאמר אדם הרי תורתי ומעשים טובים מגינים עלי ולא אתעסק בפריה ורביה, אלא אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים, אינו נכנס במחיצתו של הקב"ה ואין לו חלק לעולם הבא" (ראו בפרק ח, בנחמת חשוכי ילדים).

תפריט

דילוג לתוכן