חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

א – החובה להיעזר ברפואה (הפריות מבחנה)

בני זוג שהתברר להם בבדיקות אמינות שבאופן טבעי הסיכוי שיזכו לילד נמוך מאוד, חייבים לעשות את כל מה שמקובל על פי הרפואה כדי לקיים את מצוות פרו ורבו בבן ובת. ובכלל זה גם הפריית מבחנה, שמתבצעת על ידי נטילת ביציות מהאשה וזרע מהאיש והכנסתם יחד למבחנה, כדי ששם יתחברו ויתחילו להתפתח לעוברון, שאותו יכניסו אח"כ לרחם.

ואמנם בעבר הורו הפוסקים שאין חובה לאדם לעשות דברים שלא כדרך הטבע כדי לקיים את המצווה. אולם זה היה בתקופה שעדיין לא נמצאו דרכים אמינות לפתרון הבעיות, ואף הרופאים נחלקו בעמדתם, וממילא גם רוב הציבור לא היה רגיל להיעזר בשיטות שחלק מהרופאים פיתחו, ועל כן ההשתדלות בהן נחשבה שלא כדרך הטבע. אולם כיום שהשיטות הרפואיות התפתחו בהצלחה, עד שרוב רובן של בעיות העקרות נפתרות על ידן, כל מה שמקובל לעשות במסגרת הרפואה נחשב בכלל חובת המצווה, ובכלל זה כל הטיפולים שקופות החולים צריכות להעניק למבוטחים שלהן. ונראה שגם טיפולים שאינם כלולים בביטוח הבריאות הרגיל, אם הם טיפולים שרוב האנשים שחפצים בילדים רגילים לעשותם, חובה לעשותם גם אם מחירם יקר, כדי לקיים את מצוות פרו ורבו.

גם מי שכבר זכה לקיים חובת פרו ורבו מהתורה, מצווה שיוסיף להוליד ילדים בעזרת הכלים שהרפואה מעניקה, אולם כאשר הדבר דורש מאמץ גדול, אין זה אלא הידור.[1]


[1]. כתב בשו"ת דברי מלכיאל (ד, קז): "נצטוינו לקיים פרו ורבו כדרך בני אדם ולא ע"י התחכמות כאלה ‏אשר קרובים יותר לאיסור ולמכשול". המכשול הוא של הוצאת זרע לבטלה וחשש שמא האשה תופרה על ידי זרע של אדם אחר. אולם לאחר שהטיפולים הרפואיים הוכחו כמוצלחים, הוסכם שמותר להיעזר בהם לצורך מצוות פרו ורבו תוך שמירה שלא יחליפו את הזרע. יש שהורו שלא להשתמש בהם מעבר לחובת פרו ורבו (שבט הלוי ח"ח רנא, יא; ריש"א כמובא בתחומין כב עמ' 403). ולרשז"א מותר גם לצורך ילדים נוספים (נשמת אברהם אה"ע עמ' רכו). וכ"כ בשו"ת אשר חנן (ג-ד, סא). אמנם לרשז"א (מנחת שלמה ח"ג צח, ח), אין חובה לעשות כן, וגם כאשר הביוץ חל לפני זמן הטבילה, אין מצוות פו"ר מחייבת אותם לעשות תחבולות לקחת מזרעו של האיש ולעברה באותם הימים, אמנם הסתפק לגבי מקרה שאחד מבני הזוג תובע זאת, אם רשאי השני לסרב לו. גם מו"ר הרב שאול ישראלי הסתפק בזה (חוות בנימין ח"ג קח).

אולם נראה שכל זה היה בעת שהשימוש בהפריות מבחנה היה נדיר, והיה ספק גדול אם יצליח. אבל לאחר שטיפולים אלו נעשו רווחים מאוד, ורוב בעיות העקרות נפתרות על ידם, הרי הם בכלל ההשתדלות הרגילה שבני הזוג חייבים לעשות כדי לקיים את המצווה. וכשם שלא יטען אדם שאינו צריך לקנות מקרר ותנור אפיה לאשתו, כי לפני מאתיים שנה הם לא היו לאף אחד, כך לא יטען שאינו חייב להשתדל בפריה ורביה באופן זה כי לפני מאה שנה לא נהגו כך. ולא יתכן שמה שעושים כיום בכל העולם, בני ישראל שמחויבים במצוות פרו ורבו לא יעשו. וכך דעת הרב דייכובסקי בתחומין (כב, עמ' 406), ואף הוסיף שחובתם להוציא על כך סכומים גבוהים מאוד. ע"כ. וכאשר יש סיבה שבעטיה הטיפולים קשים לאחד מבני הזוג, יש לשאול שאלת חכם.

היו שרצו לטעון שהמצווה היא להוליד על ידי חיבור, כדרך כל הארץ, ובאופן אחר אין מקיימים את המצווה. ואמנם למנחת חינוך (א, יג), המצווה היא שיהיו ילדים, ולא משנה באיזה דרך, אבל למדו מהתוס' (ב"ב יג, א, 'כופין'), שהמצווה מתקיימת דווקא בחיבור (באהלה של תורה א, סט. וכך אפשר להבין מדברי משפטי עוזיאל ח"ב אה"ע יט). ותימה, מפני שאף שדרך קיום מצוות התורה לפרות ולרבות היא על ידי החיבור, עיקר המצווה שיולידו בן ובת, ואם ישנה לפניהם עוד דרך להוליד, אזי הם מחויבים בה. ואין זה דומה לאיש שאשה התעברה מזרעו באמבטי, שהסתפקו הפוסקים אם קיים מצוות פריה ורביה (ח"מ אה"ע א, ח), ונראה שלא קיים (שאלת יעבץ ב, צז), מפני שאין זו דרך מקובלת להוליד, וגם רוב הסיכויים שלא יתחיל היריון בדרך זו. אבל כיום שרגילים להוליד בהפריית מבחנה, הרי הם מקיימים בכך את המצווה. וגם האחרונים שסוברים כתוס', שהמצווה היא החיבור (הר צבי אה"ע א; אג"מ אה"ע ה, יט), נראה שכוונתם שצריך לעשות מעשה מתוך כוונה לקיים את המצווה, אבל גם אם מעשה זה יהיה בדרך של הפריית מבחנה, יקיימו את המצווה לשיטתם.

אמנם נראה שהמוציא את זרעו עבור תשלום, והרופאים מעברים בו אח"כ אשה, אינו מקיים בכך מצוות פרו ורבו, מפני שדרך קיום המצווה על ידי חיבור איש ואשה, או לכל הפחות על ידי הסכמתם להפריית מבחנה, אבל כאשר האיש אינו יודע באיזה אשה מדובר, אינו מקיים את המצווה. ואפשר ללמוד זאת מדרך הוראת המצווה לאדם וחוה יחד, שנאמר (בראשית א, כח): "פְּרוּ וּרְבוּ", משמע ההוראה לבני הזוג יחד. וכיוון שאין במעשהו מצווה, יש לו בזה איסור של הוצאת זרע לבטלה.

תפריט

דילוג לתוכן