א – יסוד הזוגיות בתורה

יסוד הזוגיות שבין האיש והאשה נקבע בעת הבריאה, שנאמר (בראשית א, כז-כח): "וַיִּבְרָא אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים בָּרָא אֹתוֹ, זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלוֹהִים: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ". ארבעה עניינים מרכזיים למדנו מפרשת בריאת האדם: האחד, שהאדם נברא בצלם אלוהים. השני, שצלם אלוהים זה מתגלה על ידי הזכר והנקבה יחד. השלישי, שהייעוד שלהם לפרות ולרבות. הרביעי, שתפקידם להנהיג את העולם ולדאוג לקיומו וטיפוחו, וכמו שנאמר בהמשך (ב, טו): "וַיִּקַּח ה' אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". הרי שהאדם השלם הוא הזכר והנקבה יחד, וכפי שאמרו חכמים (יבמות סג, א): "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם", שנאמר (בראשית ה, ב): "זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם".

לאחר התיאור הראשון של בריאת האדם באופן כללי, חזרה התורה וביארה שבתחילה נברא האדם יחיד, כאשר שני פרצופים כלולים בו, פרצוף זכר ופרצוף נקבה. ובזה היה האדם שונה מכל בעלי החיים, שכולם נבראו מתחילה כשני מינים נפרדים של זכר ונקבה, ורק האדם נברא מתחילה כיחיד שהזכר והנקבה כלולים בו. ואדם זה ששני הפרצופים כלולים בו נקרא 'אדם הראשון', והוא שנצטווה לתקן את העולם ולשומרו – "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ", והוא שקרא שמות לכל הבריות. והנה התברר לאדם, שמכל הברואים, רק הוא נותר בודד בלא בן זוג, וצער רב מילא את לבבו. "וַיֹּאמֶר ה' אֱלוֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב, יח). "וַיַּפֵּל ה' אֱלוֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן, וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן ה' אֱלוֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה, וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם. וַיֹּאמֶר הָאָדָם: זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת" (שם ב, כא-כג). ואף שכבר מתחילה התכוון הבורא להפריד את האדם לזכר ונקבה, המתין עד שיחוש בחסרונו. שכך קבע ה' בעת בריאת העולם, שיהיה האדם שותף בקיומו והנהגתו של העולם, ולפי התעוררותו מלמטה ינהיג ה' את עולמו (זוהר ח"ב רסה, א). ולכן רק לאחר שהאדם התעורר לחוש את צער בדידותו, כביכול ראה ה' שלא טוב לו להיות לבדו, הפריד ממנו את האשה, ועל ידי כך יכלו ליצור זוגיות אוהבת ומפרה.

צלע משמעותו צד, כמו צֶלַע הַמִּשְׁכָּן, שפירושו אחד מצדדי המשכן. אם כן כשלקח ה' אַחַת מִצַּלְעֹתָיו של האדם הכוונה לקח אחד משני צדדיו. שבתחילה היו הזכר והנקבה בצורתם המלאה כמעט, אלא שהיו מחוברים לגמרי גב אל גב, כשפרצוף הזכר בולט יותר (עי' עירובין יח, א).

כיוון שבשורשם הזכר והנקבה מאוחדים, לאחר שהם עומדים על דעתם מתעורר בהם רצון ותשוקה לחזור ולהתאחד, וזהו שנאמר (שם ב, כד): "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד". ועל כן נצטוו בני האדם במצוות עונה, שמבטאת את הקשר השלם שביניהם, מעבר לעיסוק בפרו ורבו, שהוא משותף גם לכל בעלי החיים.

בבריאת האדם כזכר ונקבה נשלמה הבריאה, שעד אז על כל הדברים שנבראו נאמר: "וַיַּרְא אֱלוֹהִים כִּי טוֹב", ואילו לאחר בריאתם נאמר (בראשית א, לא): "וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". ואמרו חז"ל שהביטוי 'טוֹב מְאֹד' שייך לזוגיות שבין איש לאשתו כאשר יש בה אהבה ותשוקה (ברא"ר ט, ז).

בחרו פרק אחר מהאתר: