א – גדר המצווה – שיא השמחה

מצוות עונה שיענג אדם את אשתו וישמח אותה ככל יכולתו, ויתייחד עימה ייחוד גמור, באהבה ושמחה יתירה (כמבואר לעיל א, ב). וכל אדם חייב לקיים מצווה זו לפי התדירות שמאפשרים לו כוחו ועבודתו. לרוב האנשים המצווה פעמיים בשבוע (כמבואר להלן בהלכה ז). גם לאשה יש מצווה להתחבר עם בעלה ולשמוח בו, וככל שהיא יותר שמחה בחיבור, כך מעלת המצווה גדולה יותר.

חיבור זה צריך להיות מענג ומשמח מאוד, ולכן מצווה זו נקראת ‘שמחת עונה’, וההימנעות ממנה נחשבת כעינוי (פסחים עב, ב; ע”ז ה, א; לעיל א, ג).

מצווה עונה אינה תלויה במצוות ‘פרו ורבו’, והיא מתקיימת גם בחיבור שאינו יכול להביא להיריון, כמו בעת שהאשה מעוברת או מניקה, או מבוגרת שאינה יכולה ללדת (לעיל א, ד).

עיקר המצווה שישמח האיש את אשתו שמחה שלימה עד שתגיע לשיא התענוג והשמחה. בלא זאת, החיבור עלול ליצור תסכול. כי ההתקרבות לשיא התענוג יוצרת מתח גופני ונפשי שמתפרק בשמחה בעת ההגעה לשיא, ואם לא תגיע לכך, תישאר בדרך כלל מתוחה ומתוסכלת.

ומצווה על האשה להיענות ולהשתתף במצווה ככל יכולתה, מפני שבלא רצונה והשקעתה להרבות שמחה ביניהם אי אפשר לקיים את המצווה. אמנם בשעה שהאשה עייפה או מתוחה, עד שקשה לה להגיע לשיא השמחה, מותר לה לוותר על כך, ולהסתפק בחיבור שיש בו עונג נעים בלא שמחה שלימה, כי גם באופן זה מקיימים את המצווה. אבל נכון להשתדל שזה לא יקרה פעמים רבות (להלן יב, 12).

ככל שבני הזוג מרבים לשמח ולשמוח בעונות הקבועות למצווה זו – הרי זה משובח. וכך מחייבת גם מצוות “וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ”, שידאג כל אחד לטובתו של בן זוגו ככל יכולתו. וכיוון שהתענוג הגופני-נפשי הגדול ביותר הוא התענוג שבין איש לאשתו, אם האיש מחסיר מאשתו תענוג שמשמח אותה הרי שהוא עושק אותה, שאין לה אדם מלבדו שיכול להעניק לה את השמחה הזו. ואם היא מחסירה ממנו תענוג שמשמח אותו, הרי שהיא עושקת אותו, שאין לו בעולם מי שתשלים את חסרונו.

מצווה זו נקראת גם ‘דרך ארץ’, מפני שכל אדם בריא משתוקק לחיבור המענג שבין איש לאשה, וזו השמחה הממשית הגדולה ביותר שיש לאדם בעולם הזה. וממילא ברור שכאשר ציוותה התורה על מצוות עונה, כוונתה להגיע לשיא התענוג שבני אדם משתוקקים אליו. ואיש או אשה שאינם משתוקקים לכך, צריכים להשתדל להבריא את עצמם, כדי שיוכלו לקיים את החיבור שביניהם בשמחה.[1. עיקר המצווה שהאשה תגיע לשיא התענוג והשמחה (אביונה), וכפי שהאיש מגיע לשיא השמחה בעת שזרעו יוצא. וזהו שאמרו (נדה לא, ב): “אשה מזרעת תחילה – יולדת זכר, איש מזריע תחלה – יולדת נקבה”. וביארו שמאריכים החיבור כדי שתזריע תחילה, “שמשהין עצמן בבטן כדי שיזריעו נשותיהן תחלה, שיהו בניהם זכרים”. וכן מבואר שם (נדה עא, א), שזהו “שכר פרי הבטן” (ואמנם יש למזרעת תחילה עוד פירושים, אבל זה הפירוש העיקרי). ואם לא כן, קשה להבין מדוע על פי המבואר בגמרא, סתם אשה של טייל אינה מסכימה שיבטל את עונתה היומית, אפילו אם על ידי כך מצבם הכלכלי ישתפר (כתובות סב, ב; להלן ז). ולא זו בלבד, אלא שבדרך כלל אם האשה תתענג ממש אך לא תגיע לשיא, תישאר לאחר החיבור מתוסכלת, ומה השמחה בזה? ואם גם לתענוג זה לא תגיע, הרי שאין בחיבור כל כך שמחה, ואיך יתכן שיקראו למצווה זו ‘שמחת עונה’. ועוד, שחובת הבעל לספק צורכי אשתו, וכמו שבמזונות ובגדים הוא לפי מה שמקובל, כך גם בעונה, וכיוון שמקובל להחשיב את שיא התענוג כעיקר שמחת החיבור, הרי שזו חובת המצווה. ולא זו בלבד שעיקר המצווה לשמח את האשה עד שתגיע לשיא התענוג, אלא שכל המרבה לשמח בעונות שהוא חייב בהן הרי זה משובח, וכשם שמי שמכניס אורח לביתו, ככל שהוא מכין לו אוכל יותר טעים, ומגיש לפניו יותר מנות, ונותן לו הרגשה יותר טובה, כך מצוותו גדולה יותר. ולכן כאשר האשה היא מן הנשים שיכולות להגיע למספר שיאי תענוג ברציפות, יש בזה הידור מצווה. אמנם פעמים רבות אין להם כוח ורצון ליותר משיא אחד, ואזי רק בזמנים מיוחדים יהדרו להרבות בשמחה.

להלן בהלכה יב יבואר שיש אפשרות לקיים את העונות במדרגה של בדיעבד, כשיש לאשה עונג בחיבור אבל לא שמחה יתירה, או במדרגה של שעת הדחק שאין בו עונג. ובכל אופן כל עוד הם נשואים, אסור לבטל את העונות בלא הסכמה שלימה של שניהם, כי העונות מבטאות את חיבור הנישואים שביניהם, ומונע אותם מהחטא. וכבר למדנו (א, ב) שביטול החיבור, הוא העילה הראשונה לגירושין. ]

אמרו המקובלים, שמי שאינו חש השתוקקות לכך, חמור טוב ממנו, ולא יוכל לזכות לאהבת ה’ (ראשית חכמה שער האהבה סוף פרק ד). מפני שרק מתוך הטבע האנושי הבריא, שהוא בריאה אלוקית, יכול האדם להתעלות באהבת ה’. וכל מי שמרוחק מיצר החיים, מרוחק מהאמונה ומהקדושה, ואינו יכול לפעול לתיקון עולם.

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן