ארכיון הקטגוריה: תפילה

פתח דבר

אודה לה' שזיכני ללמוד וללמד בישיבה ובישוב הר ברכה. במיוחד גבר עלי חסדו, שלמרות המתח והיסורים המקיפים אותנו מהתנכלויות שונאינו מסביב, נתן לי כוח לעמוד על משמרתי בלימוד התורה הקדושה והרבצתה לרבים וכתיבת הלכותיה.

בספרים הקודמים נדפסו מקצת ההלכות שבספר זה, אולם כדי שהספר יכלול את כל הלכות תפילה של ימות החול, חזרתי עליהם כאן, בתוספת והרחבה. בכרך א' נדפסו הלכות ק"ש ומקצת הלכות תפילת עמידה, וכאן הובאו ביתר הרחבה הן ביסודות והן בפרטי הלכות. בכרך ב' נדפסו הלכות השכמת הבוקר ונטילת ידיים שחרית וברכות השחר והתורה, וכאן הובאו במעט הרחבה. הלכות קריאת התורה שבכרך ב' והלכות כהנים וברכת כהנים שבכרך ג', הובאו כאן בקיצור, ובהוספת פרטי הלכות.

בהערות השתדלתי לקצר ולציין את עיקרי המקורות והנימוקים, כדי שלא להכביד בפרטים. בציון המקורות מספרי האחרונים, אם ישנו אחרון שעל שמו נקראת השיטה, הזכרתי את שמו. וכאשר אחרונים רבים עומדים בשיטה אחת, ציינתי בעיקר את הספרים המפורסמים, ובראשם שו"ע, מ"ב וכה"ח, ועוד ספרים מאוחרים שמרכזים בתוכם מקורות מספרים רבים, שעל ידם יוכל המעיין למצוא את מירב המקורות הקודמים, ומהם ספרי יבי"א, יחו"ד וילקוט יוסף, והלכה ברורה (אף הוא מבנו של הגרע"י), שבהם פסקים ומקורות רבים. אגב פעמים רבות ציינתי לעיין ב"ברור הלכה" על מסכת ברכות, שבהוצאת מכון "הלכה ברורה", שליד ישיבת "מרכז הרב", ששם ישנו סיכום תמציתי ומדויק של סוגיות הגמרא עד ההלכה. בין הספרים שנדפסו לאחרונה והפניתי אליהם מפני שכלולים בהם מקורות רבים, הם: "אשי ישראל" שהוא ספר מפורט ומדוקדק בעיקר למנהגי האשכנזים; "פסקי תשובות", והוא ליקוט וסיכום משובח של דעות האחרונים על סדר שו"ע, והנוגע לענייננו, על ח"ב ממ"ב. ובענייני הזמנים, נעזרתי בספר הבהיר "הזמנים בהלכה" לרב בניש. יש לציין כי כאשר כתבתי עיין, הרי שהדברים המובאים שם אינם כפי שכתבתי, או שיש בהם תוספת על מה שכתבתי.

הלכות תפילה לנשים יובאו בעז"ה בספר מיוחד.-

בי"א שבט תשס"ב, בהיותו בן תשעים ושש שנה, נפטר סבי, רבי דוד מלמד ז"ל. כמי שקיבל חינוך חסידי, עבודת התפילה היתה חשובה ויקרה אצלו מאוד. מדקדק היה בכבודה של התפילה, בכל שבת נהג לומר את כל ספר תהילים, ובתפילות הימים הנוראים היה מתרגש ובוכה חרש בתפילתו. בעקבות המהפכה הקומניסטית שהתרחשה בנעוריו, נפסקו לימודיו של סבא בישיבה. בן שש עשרה עלה ארצה עם הוריו ואחיו הצעירים, ומאז נשא בעול דרך ארץ ועסק בפרנסת משפחת הוריו, ואח"כ משפחתו תוך קביעת עיתים לתורה. וכך המשיך בעבודתו על מכונות הדפוס עד הגיעו לגיל שמונים ושבע. כל ימי אביו הקפיד סבא לגור בקרבתו, בתל אביב, כדי שיוכל לכבדו, ולסייע לו בחסדיו וצדקותיו. ואף אחרי מותו המשיך בניהול קופת גמ"ח, והיה גומל חסדים לזקנים ומלוום לבית הכנסת ומסייע בידם. גם הספיק לסיים כשש פעמים את הש"ס במסגרת הדף היומי.

זכה סבא לשאת את סבתא רעיה ז"ל לאשה, שהיתה אשה בעלת שאר רוח. אביה, הרב אליהו אפשטיין, נשלח על ידי מרן הרב קוק לבלפוריה שבעמק יזרעאל, לשמש בקודש כרב ושוחט. זכו סבא וסבתא לגדל את כל ילדיהם ונכדיהם וניניהם לתורה למצוות ולמעשים טובים, ורבים מהם מיישבים את ארצנו הקדושה ביהודה ושומרון.

אחר שיצא סבא לפנסיה, סידר לעצמו סדר יום עמוס בשיעורים ותפילות ואמירת תהלים, ובו המשיך עד ימיו האחרונים. יהי ספר זה זכרון לעבודת תפילתו ולעילוי נשמתו.

שלמי תודה לא"מ הרב זלמן ברוך מלמד שליט"א ראש ישיבת בית-אל ורב הישוב, ולאמי מורתי, ולאשתי היקרה, ויהי רצון שלא תמוש התורה מפינו ומפי זרענו עד עולם. תודות נוספות לר' יעקב כץ (כצלה), מנהל כללי של מוסדות בית אל, הר ברכה וערוץ שבע, ועימו מנהל ישיבת הר ברכה ר' דוד סעדה. שהש"י יתן להם כח להצליח בעבודתם וימלא כל משאלות ליבם לטובה.

ואוסיף להודות לתושבי הישוב הר-ברכה ת"ו ולתלמידי הישיבה, שבמשך השיעורים שלמדנו נתלבנו רוב העניינים שבספר, ואף הם שותפים בו. במיוחד עלי להודות לרב יונדב זר שסייע רבות בהגהות ובהערות מחכימות, ועימו הרב שלומי בדש. וכן לר' גלעד רוזיליו שהגיה את הספר וכתב את המפתח שנדפס בסופו.

אליעזר מלמד תשס"ג

פורסם בקטגוריה פתח דבר | כתיבת תגובה

א – התפילה

התפילה היא אחד מן הביטויים העיקריים של האמונה בה'. האדם אינו מושלם, יש לו חסרונות והוא משתוקק להשלימם, ועל כן הוא פונה אל בורא העולם בתפילה.

חוסר שלמותו של האדם בא לידי ביטוי בשתי רמות. רוב האנשים חשים צורך להתפלל לה' רק כאשר שגרת חייהם נפגעת. למשל, כשאדם נחלה או נפצע, וכאביו גוברים – הוא מבין שכל הרופאים שבעולם אינם יכולים להבטיח את בריאותו והרגשתו הטובה, ורק הקב"ה שבידו נפש כל חי יכול לרפא אותו ולהעניק לו חיים טובים וארוכים. באותה שעה הוא מתפלל מקירות ליבו אל ה' שירפאנו. וכך בכל עת שמתרגשת על האדם צרה, פרנסתו נפגעת, או אויבים קמים נגדו, או חבריו הטובים מפנים לו עורף, הוא מבין כמה החיים הטובים שלו תלויים על בלימה, והוא פונה אל ה', שיעזור לו ויושיעו. אבל כששגרת החיים מתנהלת כסדרה, לרוב האנשים אין תחושה של חסרון, ובדרך כלל הם אינם מרגישים צורך לפנות אל ה' בתפילה.

המעמיקים יותר מבינים שגם שגרת החיים אינה מושלמת. גם כשהבריאות תקינה והפרנסה מצויה ומצבם המשפחתי טוב וחבריהם נאמנים והמצב הלאומי תקין, גם אז אנשים רגישים בעלי מודעות עצמית גבוהה, חשים את חסרונם הקיומי. הם יודעים שחייהם מוגבלים. גם אם הכל יהיה טוב, יבוא יום והם ימותו מזקנה. גם עכשיו כשהם צעירים וחזקים הם אינם מסוגלים להבין ולהרגיש את הכל כפי שרצו, הם אינם יכולים להגשים את כל שאיפותיהם. אפילו שאיפה אחת הם אינם יכולים להגשים באופן מלא. ומתוך תחושת החסרון הזה הם פונים אל הקב"ה, אלוקי השמיים והארץ, שהוא היחיד שיכול לגאול אותם מחסרונותיהם. בעצם ההתקשרות של האדם אל הקב"ה בתפילה, האדם מתחיל תהליך של השתלמות וגאולה.

פורסם בקטגוריה פרק א - יסודות הלכות תפילה | תגובה אחת

ב – תפילותיהם של האבות והנביאים

למדנו בתנ"ך, שבכל עת שהאבות והנביאים נצרכו לעזרה, היו פונים אל ה' בתפילה.

אברהם אבינו עמד בתפילה והתחנן על סדום שלא תחרב. וענהו ה', שאם יהיו שם עשרה צדיקים סדום תינצל. אבל לא היו שם עשרה צדיקים וסדום נחרבה (בראשית יח). יצחק אבינו ורבקה אמנו שייחלו להריון, העתירו אל ה' בתפילה, ונפקדו, ונולדו להם יעקב ועשו (בראשית כה). יעקב אבינו התפלל לה' שיצילו מיד אחיו עשו שבא כנגדו בארבע מאות לוחמים, ונענה וניצל (בראשית לב). אחר חטא העגל, עלה חרון אף כנגד ישראל, ומשה רבנו הרבה בתפילות עד שניחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו (שמות לב). וכשנצטרעה מרים אחותו, עמד והתפלל: "אֵ-ל נָא רְפָא נָא לָהּ", ונרפאה (במדבר יב). אהרון התפלל על ידי הקטורת – ונעצרה המגפה (במדבר יז). אחר המפלה מול העי, נפל יהושע על פניו והתפלל, וה' ענהו והדריכו לתקן את חטא עכן, ואח"כ ניצח (יהושע ז). וכשעלו פלישתים למלחמה על ישראל, זעק שמואל אל ה', וענהו ה', והכו ישראל את פלישתים והכניעום (שמואל א' ז). דוד מלך ישראל היה מרבה מאוד בתפילות אל ה', ותפילותיו הם ספר תהלים. לאחר שסיים שלמה המלך לבנות את בית המקדש, התפלל שתשרה בו השכינה, ושכל התפילות המכוונות דרך בית המקדש יתקבלו, וקיבל ה' את תפילתו (מלכים א' ח-ט). וכשנלחם אליהו הנביא בנביאי הבעל בהר הכרמל, התפלל שתרד אש מהשמיים ונענה (מלכים א' יח). וכן אלישע הנביא התפלל לה' שיחיה את הילד של האשה השונמית, והילד חזר לחיים (מלכים ב' ד). וכן חזקיה, כשעמד למות ממחלתו, התפלל לה' ונענה והבריא (שם כ).

אחת התפילות שהטביעו את חותמן על כל הדורות היתה תפילתה של חנה, ששנים רבות היתה עקרה, והרבתה להתפלל במשכן ה' שבשילה, והיתה הראשונה שפנתה אל ה' בתפילתה בשם הקדוש "צבאו-ת". ולבסוף זכתה ונפקדה בבן גדול, הלא הוא שמואל הנביא (שמואל א' ב). על שמואל הנביא אמרו שהיה שקול כמשה ואהרן, שעל ידם התגלה דבר ה' במציאות הניסית העליונה של המדבר, ועל ידי שמואל נתגלה דבר ה' גם במציאות הממשית של עם ישראל בארץ ישראל, שהוא גיבש את העם והקים את מלכות בית דוד, ומכוחו נבנה בית המקדש. וכיוון שהיה בעל נשמה גדולה וגבוהה כל כך, היה קשה להורידה לארץ, ונצרכה חנה להרבות בתפילות עד שזכתה ללדת אותו. וכל כך גדולה היתה תפילתה, עד שלמדו ממנה חז"ל הלכות רבות (ברכות לא, א).

פורסם בקטגוריה פרק א - יסודות הלכות תפילה | כתיבת תגובה

ג – פעולתה של התפילה

קבע הקב"ה חוק בבריאה, שבהתעוררות שלנו מלמטה להתקרב אל רבונו של עולם ולבקש ממנו ברכה, יתעורר הוא מלמעלה להשפיע עלינו טוב, לפי צרכינו ולפי צורך העולם. ועניין זה מוזכר בזוהר הקדוש במקומות רבים.

כלומר, גם כאשר ראוי שה' ישפיע טובה לעולם או לאדם, פעמים שהיא מתעכבת עד אשר ידע האדם את מצוקתו ויתפלל מקירות ליבו לה'.

שני סוגי תפילות ישנם. האחד לצורך קיומו התמידי של העולם, שאם לא היתה תפילה בעולם, היה העולם מפסיק להתקיים. ותפילה זו כמוה כקרבן התמיד שבזכותו מתקיימים השמיים והארץ (עי' תענית כז, ב).

הסוג השני הוא תפילה על דברים מסוימים, כגון בקשה להינצל מצרה או לזכות בתוספת ברכה.

כל תפילה פועלת ומשפיעה, וכן אמר רבי חנינא: "כל המאריך בתפילתו אין תפילתו חוזרת ריקם" (ברכות לב, ב). אלא שלפעמים השפעתה מיידית, ולפעמים לטווח ארוך, לפעמים היא נענית לגמרי, ולפעמים באופן חלקי, וכמו שאמרו (דב"ר ח, א): "גדולה היא התפילה לפני הקב"ה. אמר רבי אלעזר: רצונך לידע כוחה של תפילה – אם אינה עושה כולה, חציה היא עושה". והקב"ה הוא היודע כיצד לעזור ולסייע לאדם, ולעיתים, מסיבות שונות, הצרה היא לטובתו, ולכן אין הקב"ה מקבל את תפילתו, ואע"פ כן מועילה לו תפילתו, וברכתה תתגלה באופן אחר.

ואף גדולי הצדיקים, שבדרך כלל תפילותיהם נתקבלו, פעמים שלא נתקבלו. ומי לנו גדול ממשה רבנו, שכשחטאו ישראל בחטא העגל ובחטא המרגלים ואמר ה' לכלותם, עמד בתפילה עד שניחם ה' וסלח לישראל (שמות לב; במדבר יד). וכשבא להתחנן על עצמו, שיזכה להיכנס לארץ ישראל, אמר לו הקב"ה: "רַב לָךְ, אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה" (דברים ג, כו).

לפיכך צריך אדם להתאמץ מאוד בתפילתו, ולא יחשוב שאם הוא מתפלל חייב הקב"ה למלא את מבוקשו, אלא ימשיך ויתפלל, וידע שהקב"ה שומע את תפילתו, ובודאי תפילתו פועלת לטובה, אלא שאין אנו יודעים איך, כיצד ומתי.

פורסם בקטגוריה פרק א - יסודות הלכות תפילה | כתיבת תגובה

ד – האם חיובה מהתורה

נחלקו הראשונים בשאלה, האם יש מצווה מן התורה להתפלל בכל יום. לדעת הרמב"ם (ספר המצוות מצוה ה) מצווה מן התורה להתפלל בכל יום, שנאמר (שמות כג, כה): "וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלוֹהֵיכֶם", וכן נאמר (דברים ו, יג): "אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ תִּירָא וְאֹתוֹ תַעֲבֹד". ואף שיש בפסוקים אלו ציווי כללי על עבודת ה', מכל מקום יש בהם גם ציווי מיוחד להתפלל, שכן דרשו חכמים שעבודה היא תפילה, שנאמר (דברים יא, יג): "לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹוהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם", ודרשו (תענית ב, א): "איזו היא עבודה שבלב? הוי אומר זו תפילה". ובתפילה אחת בכל יום יוצא אדם ידי חובת מצוות התפילה מהתורה. וחיוב המצווה כך הוא: שיפתח את התפילה בשבח לה', ומתוך כך ישאל את צרכיו, ויסיים בהודאה על הטובה שהשפיע לו ה' יתברך. והיו שקיצרו בתפילתם והיו שהאריכו, וכולם יצאו ידי חובתם, שמהתורה אין שיעור לתפילה (רמב"ם תפילה א, א-ג).

אולם לדעת הרמב"ן (בהשגותיו שם), אין חובה מהתורה להתפלל בכל יום, כי הלימוד מהפסוקים שהזכיר הרמב"ם אינו דרשה גמורה אלא אסמכתא בלבד. ואנשי כנסת הגדולה הם שתיקנו את התפילות בכל יום. ורק בעת צרה לדעת הרמב"ן יש מצווה מהתורה לפנות אל ה' בתפילה, וכפי שלמדנו במצוות החצוצרות, שנאמר (במדבר י, ט): "וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצֹּרֵר אֶתְכֶם, וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצֹצְרוֹת וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם".

נמצא שהתפילה שאדם מתפלל בעת צרה היא חובה מהתורה לכל הדעות. ולכן מי שהוא או חברו שרוי בצרה, צריך להוסיף בתפילתו בקשה מיוחדת על אותה הצרה, שמצווה מהתורה להתפלל אל ה' בעת צרה. וקל וחומר כשהציבור או העם שרוי בצרה, שמצווה להתפלל תפילה ציבורית, ואף היו מתקנים לכך תעניות.

פורסם בקטגוריה פרק א - יסודות הלכות תפילה | כתיבת תגובה

ה – תקנת התפילה על ידי אנשי כנסת הגדולה

אנשי כנסת הגדולה תקנו את התפילות והברכות (ברכות לג, א). כלומר הם תקנו את נוסח תפילת שמונה עשרה ואת נוסח כל הברכות, ובכללן ברכות קריאת שמע וברכות הנהנין. והם תקנו את שלוש התפילות, שחרית מנחה וערבית, שחרית ומנחה כחובה, וערבית כרשות.[1]

חברי בית הדין של עזרא הסופר, שהוקם בתחילת ימי בית המקדש השני, הם הנקראים 'אנשי כנסת הגדולה'. והיה זה בית הדין הגדול ביותר שהוקם אי פעם בישראל. מאה ועשרים זקנים היו חברים בו, וביניהם נביאים וחכמים, כמו: חגי, זכריה, מלאכי, דניאל, חנניה ומישאל, עזריה ונחמיה בן חכליה ומרדכי, בלשן וזרובבל, והאחרון שבהם היה שמעון הצדיק (הקדמת הרמב"ם למשנה תורה).

בתקופת בית המקדש הראשון עם ישראל זכה להישגים רוחניים עליונים, השכינה שרתה בבית המקדש, גדולי ישראל זכו לנבואה, ולמרות זאת בין המוני העם התפשטו עבירות חמורות כעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שבגללן נחרב לבסוף בית המקדש וגלו ישראל. לפיכך כשזכו להקים מחדש את בית המקדש השני, הקימו אנשי כנסת הגדולה בית דין גדול, ועשו סייגים לתורה, ותקנו תקנות, וניסחו את התפילות והברכות וקבעו להם סדרים, ויצרו לחיים היהודיים מסגרת שלמה, שהביאה לידי ביטוי את ערכיה של התורה באופן מסודר וממוסד בתוך חיי היום יום, ועל ידי כך הרחיקו את העם מהחטאים וקרבום לעבודת ה'.

מובן שגם בימי בית המקדש הראשון היו ישראל מתפללים לה' ומברכים ומודים על הטובות וההנאות. אלא שלא היה לזה נוסח מסודר, וכיוון שלא היה נוסח, הצדיקים והחסידים היו מתפללים ומברכים בכוונה, אבל המוני העם, היו פוטרים את עצמם בתפילות קלושות. אמנם זהו אידיאל גדול, שכל אדם יתפלל בלשונו תפילה נִרגשת היוצאת מהלב, אולם בפועל, טרדות היום-יום שׁוחקות, ובלא סדרי תפילות קבועים, הציבור הולך ומתנתק מעבודת התפילה ומרבונו של עולם. על ידי תקנת התפילות וניסוחן החלו כל ישראל להתפלל, ומתוך כך נתחזקה מאוד האמונה בה'. וכך במשך השנים נוצרה דבקות כזו בלבבות, עד שאפילו אלפיים שנות גלות לא יכלו לבטלה.

יתר על כן, בזמן בית המקדש הראשון, רבים טעו והתייחסו לקרבנות כאל פעולה אלילית בעלת כוח כישופי, שמועילה למזל טוב בפרנסה, בריאות, ביטול גזירות רעות וכיוצא בזה. והנביאים יצאו כנגד דעה מקולקלת זו, ולימדו שהקרבן נועד לבטא את הרצון להתקרב לה' במסירות נפש, שזה עיקר תכליתו של האדם, כפי שנאמר (דברים י, יב): "מָה ה' אֱלוֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ, כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ, לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". וכשמביא הקרבן אינו מעוניין להידבק בה' ולהיטיב את דרכיו, לא רק שקרבנו אינו מועיל אלא שהוא מתועב בעיני ה', שנאמר (ישעיהו א, יא-יג): "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים, וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי. כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי. לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא, קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי…" על ידי תקנת התפילות החזירו אנשי כנסת הגדולה את הסדר הנכון לעבודת ה', שהאמונה, הכוונה והדבקות, הם היסוד, והם באים לידי ביטוי ברור יותר בתפילות, כמו שאמר רבי אלעזר: "גדולה תפילה יותר מן הקרבנות" (ברכות לב, ב). ומתוך כך הננו מתפללים שנזכה לבטא את דבקותנו בה' בשלימות – בתפילות ובקרבנות.


[1].. במגילה יז, ב, מבואר ששמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר, ומובאת שם ברייתא המבארת את סדר הברכות על פי פסוקים. והקשו שם יח, א, וכי מאחר שאנשי כנסת הגדולה תיקנום, מה נותר לשמעון הפקולי להסדיר? אלא ששכחום וחזרו ויסדום. ויש לשאול, היאך יתכן ששכחו את נוסח התפילה שהיו מחויבים להתפלל בכל יום? ותרץ בשיטה מקובצת לברכות כח, ב, ששכחו את סדר הברכות בלבד, וזה מה שהסדיר שמעון הפקולי, ואולי לכך התכוונו תר"י (ברכות כד, א, בדפי הרי"ף). ולגירסת המאירי לא מוזכר כלל בגמרא ששמעון הפקולי הסדיר דבר בשמונה עשרה, וממילא אין קושיה ותירוץ על כך. (ועיין בס' התקנות בישראל ח"א עמ' רלב).

ועיין בהמשך יח, י, על הוספת ברכת 'למלשינים'. ועוד עיין ב, 1, בדברי המבי"ט בטעם תקנת המניין על ידי אנשי כנה"ג, שהוא במקום השכינה שהתגלתה ע"י הקרבנות.

פורסם בקטגוריה פרק א - יסודות הלכות תפילה | כתיבת תגובה

ו – הנוסח הקבוע

בקביעת נוסח תפילה אחיד, שחוזר על עצמו בכל שלוש התפילות בכל יום, ישנו חסרון מסוים. התפילה עלולה להפוך לדבר שבשגרה ולאבד את הכוונה המתעוררת בעת שאדם מתפלל לפני ה' בלשונו. אולם מנגד, אם חז"ל לא היו מייסדים נוסח קבוע, אף שהצדיקים היו מתפללים מעומק הלב תפילות יפות, רוב הציבור היה מתפלל בחיפזון תפילה משובשת.

ומבאר הרמב"ם (הל' תפילה א, ד), שבמיוחד אחר חורבן בית המקדש הראשון וגלות ישראל לבין האומות הוחרפה הבעיה, שרבים מישראל לא היו בקיאים בלשון הקודש, שבה ראוי להתפלל. וגם בשפות אחרות לא היה בידם נוסח נאה לתפילה. לפיכך תקנו אנשי כנסת הגדולה את נוסח כל הברכות והתפילות, שיהיה מסודר בפי כל ישראל, כדי שיהא עניין כל ברכה ערוך גם בפי עילגי הלשון.

יתרון נוסף לנוסח התפילה המסודר, שהוא כולל בתוכו את כל הבקשות הכלליות והפרטיות שראוי לבקש. לולי הנוסח המסודר, מן הסתם כל אדם היה מתפלל על תחום מסוים. הרופאים על חוליהם והחקלאים על הגשם, וכך במשך הזמן עלול היה כל יהודי להתפלל על הדברים הקרובים לליבו בלבד, תוך התנתקות משאר מערכת השאיפות הציבוריות. ולכן תקנו חכמים שמונה עשרה ברכות, המקיפות את כל מערכת השאיפות, החומריות והרוחניות, של עם ישראל. וכך שלוש פעמים בכל יום מאזן המתפלל את כל מערכת שאיפותיו ומתאחד עם הרצונות הכלליים של האומה.

בנוסף על מה שאנו מבינים בנוסח התפילה, הוא כולל בתוכו אין ספור כוונות עמוקות, שמקצתן נתבארו בחכמת הקבלה, וכפי שכתב רבי חיים מוואלוז'ין (נפש החיים ב, י): "והמשכיל יבין מדעתו, שלא לחינם הוצרכו לתיקון תחינה קטנה ותפילה קצרה כזו מאה ועשרים זקנים ומהם כמה נביאים, אלא שהמה השיגו ברוח קודשם והשגת נבואתם העליונה, ונהירים להם שבילי כל סדרי בראשית ופרקי המרכבה, לזאת יסדו ותיקנו מטבע ברכות והתפילות באלו התיבות דוקא, מאשר ראו והשיגו איזה דרך ישכון אורה של כל תיבה פרטית מהם, אשר היא נצרכת מאוד לתיקון ריבוי עולמות וכוחות עליונים וסידור המרכבה". ועוד כתב (שם ב, יג), שכל הכוונות שנתגלו לנו על ידי קדושי עליון והאר"י ז"ל, אינם אלא טיפה מן הים כנגד עומק פנימיות הכוונות של אנשי כנסת הגדולה מתקני התפילה. שעל ידי הנבואה ורוח הקודש שהופיעה עליהם בעת שתיקנו את נוסח התפילות והברכות, הצליחו לכלול במילים קצרות את תיקון כל העולמות, באופן כזה שבכל יום יומשך תיקון נוסף ומחודש לכל העולמות.

פורסם בקטגוריה פרק א - יסודות הלכות תפילה | כתיבת תגובה

ז – תקנת שלוש התפילות

בנוסף לתפילות המיוחדות שהיו האבות מתפללים בעת צרה, היו רגילים לקבוע לעצמם זמן שבו היו מתפללים לה' (ברכות כו, ב). אברהם אבינו תיקן את תפילת שחרית, שהוא זה שהתחיל להאיר את העולם באמונתו, ולכן קבע את תפילתו בעת שהחמה החלה לזרוח. יצחק אבינו תיקן את תפילת מנחה. המיוחד ביצחק שהוא המשיך ללכת בדרכו של אברהם אביו. לפעמים קל יותר לפרוץ דרך מאשר להמשיך ללכת בה. כוחו של יצחק שהמשיך ללכת בדרך האמונה, וכנגד זה תפילת מנחה, שהיא מבטאת את ההמשכיות, שכל היום נמשך מכוחה של האמונה. ויעקב אבינו תיקן את תפילת ערבית, כי יעקב התמודד עם קשיים וסיבוכים רבים, ומכולם יצא מחוזק. ולכן תיקן את תפילת הלילה, שגם בחושך, כשהמציאות אינה מאירה את פניה, אפשר להתקשר לקב"ה, ומתוך כך לגלות אור עליון נצחי.

אחר שאבות העולם סללו דרך בתפילות הללו, היו חסידים וצדיקים שהמשיכו ללכת בדרכם והתפללו שחרית, מנחה וערבית, וכפי שאמר דוד המלך (תהלים נה, יז-יח): "אֲנִי אֶל אֱלוֹהִים אֶקְרָא וַה' יוֹשִׁיעֵנִי. עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם אָשִׂיחָה וְאֶהֱמֶה וַיִּשְׁמַע קוֹלִי".

כהמשך למנהג האבות, תקנו אנשי כנסת הגדולה את שלוש התפילות, שחרית, מנחה וערבית. ותקנום כנגד קרבנות הציבור, מפני שהתפילות באות לבטא את המשמעות הפנימית של הקרבנות. וכיוון שתמיד של שחר ותמיד של בין הערביים הם חובה, לפיכך תקנו את תפילות שחרית ומנחה כתפילות חובה. ותקנו את ערבית כנגד הקטרת חלבים ואיברים, שהיו מעלים על המזבח בלילה. וכיוון שהעלאתם אינה מעכבת, אף תפילת ערבית היא רשות. אמנם במשך הזמן קיבלו הגברים עליהם להתפלל ערבית כחובה (עיין בהמשך כה, ב). וכיוון שבשבתות וימים טובים וראשי חודשים נצטוונו להקריב קרבן מוסף, תקנו כנגדו את תפילת המוסף.

וכיוון שתקנו את התפילות כנגד הקרבנות, זמני התפילות נקבעו על פי זמני הקרבנות (כמבואר בהמשך יא, ד, יא; כד, ג-ד; כה, ב).

פורסם בקטגוריה פרק א - יסודות הלכות תפילה | כתיבת תגובה

ח – כוונה והמתקשים לכוון

תפילה היא עבודה שבלב, לפיכך עיקרה תלוי בכוונה. "וכך היו עושים חסידים ואנשי מעשה, שהיו מתבודדים ומכוונים בתפילתם עד שהיו מגיעים להתפשטות הגשמיות, ולהתגברות כח השכלי, עד שהיו מגיעים קרוב למעלת הנבואה. ואם תבוא לו מחשבה אחרת בתוך התפילה, ישתוק עד שתתבטל המחשבה" (שו"ע או"ח צח, א). שתי כוונות ישנן בתפילה: האחת כללית, שיכוון המתפלל שהוא עומד לפני מלך מלכי המלכים ויתמלא ביראה ואהבה; והשנייה פרטית, שיכוון ליבו למה שהוא אומר בפיו.

ויש לדעת שבני האדם שונים בטבעם זה מזה. יש שקל להם להתרכז, ולמרות שאומרים את אותו הנוסח בכל יום, קל להם לעקוב אחר המילים ולכוון בהן. ויש שמטבעם קשה להם מאוד להתרכז, וככל שמדובר בנושא שמוכר להם יותר, כך קשיי הריכוז גוברים, ואף שהם מנסים לכוון, מחשבתם נודדת מעניין לעניין. הנה התאמצו לכוון בברכת 'אבות', ומחשבתם פרחה, ולפתע הם בברכת 'סלח לנו'. שוב ניסו להתרכז במשך ברכה וחצי, והנה מחשבתם נדדה, ופתאום הם מוצאים עצמם כורעים ב'מודים'.

וכבר היו אמוראים שהתאוננו על הקושי לכוון בתפילה, כמובא בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ג), שאמר רבי חייא על עצמו, שמעולם לא הצליח לכוון בכל התפילה. ופעם כשניסה להתרכז בכל התפילה, התחיל להרהר באמצעיתה, מי יותר חשוב לפני המלך, שר פלוני או אלמוני. ושמואל אמר: אני מניתי אפרוחים בתפילה. ורבי בון בר חייא אמר: אני מניתי בתפילה את שורות הבניין. ורבי מתניה אמר: אני מחזיק טובה לראשי, שגם כשאינני שם לב למה שאני אומר, הוא יודע מעצמו לכרוע ב'מודים'. מדברי גדולי האמוראים הללו למדנו שקשה לכוון מתחילת התפילה ועד סופה, ואף שצריך אדם להתאמץ לכוון ככל יכולתו, אל יפול ברוחו, כשרואה שאינו מכוון כראוי. ואף אם חלם ברוב התפילה, לא יתייאש אלא יכוון במה שנותר.

ולא יאמר אדם, אם אינני מכוון מוטב אולי שלא אתפלל. מפני שבעצם זה שבא לעמוד לפני ה' בתפילה, כבר הביע את הדבר העמוק ביותר, את עצם רצונו להיות קשור לה', ולהתפלל לפניו. וכל אדם נמדד לפי אופיו, ולעיתים מעלתו של מי שקשה לו להתרכז, ולמרות זאת התאמץ והצליח לכוון במספר ברכות, גבוהה ממעלתו של מי שמצליח בקלות לכוון בכל התפילה. בנוסף לכך, אלו שקל להם להתרכז בתפילה השגרתית, בדרך כלל גם בימים המיוחדים או כאשר מתרחשת עליהם צרה, ממשיכים בתפילתם בלא התלהבות מיוחדת במינה. ולעומתם, דווקא אלו שקשה להם להתרכז בנוסח השגרתי, בשעות מיוחדות, הם מצליחים להתעלות למדרגות גבוהות יותר של כוונה.

בשם האר"י הקדוש אמרו, שהכוונה היא כנפיים, שעל ידה התפילה עולה ומתקבלת. וכשהתפלל אדם בלא כוונה, הרי שאין לתפילה כנפיים לעלות, והיא ממתינה עד אשר יתפלל בכוונה. וכשיתפלל בכוונה, יחד עם אותה תפילה יעלו לפני ה' יתברך כל התפילות שאמר בלא כוונה. והטעם לכך ברור, הרי בעצם זה שאדם בא להתפלל, הביע את רצונו להתקשר לה' ולשבחו ולבקש ממנו את צרכיו, אלא שלא הצליח לכוון, וכאשר כיוון, פתח את השער לכל תפילותיו לעלות.

להלכה, כל שכיוון ליבו בפסוק ראשון של שמע ובברכה ראשונה של שמונה עשרה, אף שאת שאר התפילה אמר בלא כוונה – יצא ידי חובתו (שו"ע או"ח סג, ד; קא, א; ולהלן טו, ו; יז, ט).

פורסם בקטגוריה פרק א - יסודות הלכות תפילה | כתיבת תגובה

ט – להשמיע לאוזנו ודין הרהור

ישנן מצוות שמתקיימות על ידי דיבור, כמו תפילה, קריאת שמע וברכת המזון. ונחלקו האמוראים בשאלה, האם בדיעבד גם על ידי הרהור אפשר לקיים מצוות אלו. לדעת רבינא הרהור כמוהו כדיבור, והמהרהר בליבו את התפילה או הברכה – יצא ידי חובתו. לעומתו סובר רב חסדא שהרהור אינו נחשב כדיבור (ברכות כ, ב). ואף שיש אומרים שהרהור נחשב כדיבור (רמב"ם, סמ"ג, ריא"ז), למעשה דעת רוב הראשונים שהלכה כדעת רב חסדא, והרהור אינו נחשב כדיבור (ר"ח, תר"י, או"ז, רא"ש, ראב"ד ועוד). וכן נפסק בשולחן ערוך לעניין קריאת שמע (סב, ג), ולעניין ברכות (קפה, ב; רו, ג).[2]

אם חיתך את האותיות בשפתיו, למרות שלא השמיע את קולו לאוזנו – יצא בדיעבד, הואיל ועשה איזה מעשה בהנעת שפתיו. אמנם לכתחילה, בכל המצוות שמתקיימות בדיבור, צריך המדבר להשמיע את קולו לאוזנו.

יש חלקים בתפילה שנאמרים על ידי כל הציבור, כדוגמת עניית אמן וקדושה שהקהל עונה אחר החזן, שאותם לכתחילה אומרים בקול. ובמיוחד יש להקפיד לענות בקול רם על הקדיש, שיש בזה כבוד שמיים, שכל הקהל עונה במקהלה "אמן" (שו"ע נו, א). ואמרו חכמים שעל ידי עניית "אמן, יהא שמיה רבא" בקול רם, מתבטלות גזרות קשות. וכן נוהגים לקרוא את הפסוק הראשון של 'שמע' בקול רם, כדי לעורר את הכוונה (שו"ע סא, ד).

שאר התפילה, כדוגמת פסוקי דזמרה, קריאת שמע וברכותיה ושאר מזמורים, אומרים בקול רגיל. ולכל הפחות באופן שישמיעם לאוזנו. ואם רק חיתך את האותיות בשפתיו בלא שהשמיע את קולו לאוזנו – יצא.

תפילת עמידה, שהיא פנימית ועמוקה, נאמרת בלחש. לדעת רוב הפוסקים, גם בתפילה בלחש לכתחילה צריך המתפלל להשמיע את המילים לאוזנו, אלא שיזהר ששכניו לא ישמעוהו (שו"ע קא, ב; מ"ב ה-ו). ולפי מנהג רוב המקובלים, בתפילת לחש לכתחילה צריך לחתך בשפתיים בלבד בלא להשמיע את הקול לאוזנו (כה"ח קא, ח).

אפשר ללמוד מדין זה רעיון כללי, שאין די במחשבה בלבד, כוונה טובה ללא מעשה איננה מספיקה. הרי הנשמה שבפנימיות הלב טהורה, האתגר הוא לגלות את טוּבה כלפי חוץ ולתקן את העולם, ולכן צריך לבטא את התפילה על ידי השמעת קול, ולכל הפחות על ידי הביטוי בשפתיים (מהר"ל נתיב העבודה פרק ב).


[2].. נחלקו המפרשים האם דעת הרמב"ם והסמ"ג שגם בק"ש הרהור כדיבור, או שרק לגבי שאר מצוות הרהור כדיבור. (עיין בירור הלכה ברכות טו, א-ב, כ, ב, ובאו"ה סב, ד, 'יצא'). ←

כתב בשו"ע סב, ד: "אם מחמת חולי או אונס קרא ק"ש בליבו – יצא". ונחלקו האחרונים בכוונתו: לדעת פר"ח ורבים עימו, וכ"כ בבאו"ה 'יצא', באמת המהרהר לא יצא, ואם עבר האונס ועדיין לא עבר זמן ק"ש, חייב לחזור ולקוראה בפה. לעומת זאת דעת ברכ"י ופמ"ג, שהאנוס יוצא ידי חובתו בהרהור (וזה כדברי בעל ההשלמה ובעל המכתם), וגם אם יעבור האונס אינו חייב להשלים. ובאג"מ או"ח ה, ד, באר שכוונת השו"ע לסמוך בשעת הדחק על דעת היחידים שסוברים שהרהור כדיבור, אבל אם עבר האונס, הרי שאין מדובר בשעת הדחק, וצריך לחזור לקרוא. וכ"כ ביבי"א ח"ד ג, יט.

ומי שטעה והרהר, לגבי ק"ש שהיא מהתורה, ודאי צריך לחזור ולקרוא בפיו. ולגבי ברכות, כתב בבאו"ה שם, שהסומך על רוב הראשונים וחוזר ומברך לא הפסיד. ביבי"א (או"ח ד, ג, יז) כתב שספק ברכות להקל, ואם למשל הרהר את ברכות השחר, לא יחזור לאומרם. אבל אם הרהר בברכה ראשונה שעל מאכל, יהרהר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" ואח"כ יחזור לברך בפה.

פורסם בקטגוריה פרק א - יסודות הלכות תפילה | כתיבת תגובה

י – לשון התפילה

מצווה מן המובחר להתפלל בעברית, לפי שבה חיברו אנשי כנסת הגדולה את נוסח התפילה, והיא לשון הקודש, ובה נברא העולם. אולם בדיעבד, מי שאינו מבין עברית, יכול לצאת ידי חובתו בשפות אחרות (סוטה לב, א; שו"ע סב, ב).[3]

הבדל יסודי ישנו בין המתפלל בעברית למתפלל בשאר לשונות, שהמתפלל בשאר לשונות אינו יוצא ידי חובתו בלא שיבין את מילות התפילה. אבל המתפלל בעברית, גם אם לא הבין את משמעות המילים – יצא ידי חובתו. אמנם גם בעברית חובה להבין את משמעות הפסוק הראשון של קריאת שמע, ואת הברכה הראשונה של תפילת עמידה, שהכוונה בהם מעכבת (מ"ב קא, יד; קכד, ב; באו"ה סב, ב). ההבדל בין עברית לשאר השפות, שלעברית יש ערך עצמי, שבה נתנה התורה ונברא העולם, ולכן גם מי שאינו מבין אותה, יכול לקיים בה את מצוות התפילה מצד ערכה העצמי. אבל כל שפה אחרת, ערכה תלוי בזה שהיא מבטאת את מחשבות האדם ורגשותיו, ולגבי מי שאינו מבין אותה, אין לה כל ערך, ולכן אינו יכול לקרוא בה קריאת שמע ולהתפלל.

למעשה, מי שאינו מבין עברית, רשאי לבחור כיצד להתפלל, מצד אחד יש יתרון לתפילה בשפה שהוא מכיר, שבה יוכל לכוון יותר, ומצד שני אם יתפלל בעברית תהיה בידו המעלה שהתפלל בלשון הקודש, שכל אות ואות שבה מכוונת לתיקון העולמות (עי' באו"ה קא, ד, כה"ח טז).

ההיתר להתפלל בכל לשון הוא דווקא כהוראת שעה, למי שאינם מבינים עברית. אבל אסור לקבוע מניין שתמיד יתפללו בו בלשון אחרת. וזה היה אחד מחטאיהם של הרפורמים, שתרגמו את התפילה לגרמנית והשכיחו מבניהם את לשון הקודש, ופתחו להם בכך פתח רחב לעזיבת היהדות ולהתבוללות (חת"ס או"ח פד, פו; מ"ב קא, יג; ועי' בהמשך יז, ח).

גם את מצוות קריאת שמע, מעיקר הדין אפשר לקיים בתרגום. אלא שנתעורר ספק לגבי תרגומן המדויק של מספר מילים, ולכן לדעת כמה מגדולי האחרונים, אי אפשר לצאת כיום ידי מצוות קריאת שמע בתרגום לשפה אחרת (מ"ב סב, ג; ועיין בהמשך טו, ט).


[3].. בק"ש נחלקו, לדעת רבי ק"ש נאמרת רק בלשון הקודש, ולחכמים בכל לשון (ברכות יג, א). וכיוון שבסוטה לב, א, נאמר בסתם משנה כחכמים, שקריאת שמע ותפילה וברכת המזון ועוד דברים נאמרים בכל לשון, נפסקה הלכה כחכמים.

לעניין תפילה, דעת הרי"ף שרק המתפלל במניין רשאי להתפלל בשפה אחרת, מפני שהשכינה שורה שם ותפילתו תתקבל; אבל בלא מניין צריכים להתפלל בלשון הקודש דווקא, כי בשפה אחרת תפילתו אינה מתקבלת. אבל דעת רוב הפוסקים כדעת הרא"ש, שגם ביחידות אפשר להתפלל בשפה אחרת, ורק בשפה הארמית אין להתפלל ביחידות, וכך פסק השו"ע קא, ד, בי"א בתרא.

פורסם בקטגוריה פרק א - יסודות הלכות תפילה | כתיבת תגובה

א – מעלת המניין

עשרה מישראל שעוסקים בתורה או בתפילה – שכינה שורה עמהם, שנאמר (תהלים פב, א): "אֱלוֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵ-ל". ואמנם גם כשאחד מישראל מתפלל או לומד השכינה שורה עימו, אלא שיש מדרגות בזה, והמדרגה הגבוהה היא כאשר עשרה מישראל עוסקים בדבר שבקדושה, שאז הקדושה מתגלה בעולם (עי' ברכות ו, א). ועל פי זה תקנו חכמים, שכל הדברים שבקדושה, יאמרו במניין של עשרה. בין הדברים שבקדושה הם: חזרת הש"ץ, ברכת כהנים, ברכו, קדיש וקריאת התורה (מגילה כג, ב).[1]

אמרו חכמים שהתפילה שאדם מתפלל עם הציבור מתקבלת, שנאמר (תהלים נה, יט): "פָּדָה בְשָׁלוֹם נַפְשִׁי מִקְּרָב לִי כִּי בְרַבִּים הָיוּ עִמָּדִי". וגם כשלא כוונו כל כך בתפילתם, אין הקב"ה מואס בתפילתם של רבים (ברכות ח, א). ואף שכל תפילה שנאמרת בעשרה חשובה יותר ומתקבלת, עיקר התפילה בציבור הוא שעשרה מישראל יתפללו ביחד תפילת שמונה עשרה.

נמצא אם כן שיש שתי מעלות במניין: האחת, במניין אפשר לומר את כל אותם דברים שבקדושה שתקנו חכמים לומר במניין; השנייה, בזכות המניין התפילה מתקבלת.

כיוון שעל ידי המניין השכינה שורה, ראוי לכל אדם להשתדל להיות מהעשרה הראשונים שעל ידם השכינה שורה. ואם אינו יכול להגיע בין העשרה הראשונים לתפילת שחרית, ישתדל להיות בין העשרה הראשונים לתפילת מנחה או מעריב (שו"ע או"ח צ, יד; בא"ח מקץ א).


[1]. במגילה כג, ב, ומס' סופרים י, ז, מוזכרים הדברים שצריכים להאמר במניין, אמרו חכמים (מגילה שם וברכות כא, ב): "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב, לב), כל דבר שבקדושה לא יהא פחות מעשרה". וכתב הר"ן שם, ועוד ראשונים ואחרונים, שהוא דין דרבנן, שהרי עצם אמירת אותם הדברים מדרבנן. ולכן בספקות בדינים שבמניין, הלכה כמיקל, כפי הכלל – ספיקא דרבנן לקולא (ועי' יבי"א ח"ב ד, ב-ג). אמנם יסוד דין המניין מהתורה לעניין קידוש השם, שאם חייבו אדם לחלל את השם בעבירה, אם יש שם עשרה מישראל צריך למסור את נפשו (סנהדרין עד, ב). ונראה שלעניין זה גם נשים נמנות לעשרה (ובשו"ת דבר שמואל אבוהב סג, ופת"ש יו"ד קנז, ז, הסתפקו בזה).

המבי"ט ב'בית אלקים' שער היסודות פל"ט, באר שמזמן משה רבנו עד החורבן היתה השכינה נגלית במקום הקרבן, והיתה הנבואה בישראל, וגם תפילת היחיד היתה נשמעת. ואחר החורבן הראשון, תקנו אנשי כנה"ג את התפילה במניין, כדי שתשרה השכינה ביניהם ומתוך כך תתקבל תפילתם. ועיין ביבי"א ח"ו י, ה.

פורסם בקטגוריה פרק ב - המניין | כתיבת תגובה

ב – טעם למעלת התפילה במניין

במבט ראשון עלול אדם לחשוב כי התפילה שיתפלל ביחידות, תהיה עמוקה ומרגשת יותר, ותבטא יותר את אישיותו וצרכיו המיוחדים. אולם כיוון שעיקר מגמתנו בעולם לקדש שם שמיים, ולקשר את כל העולם על כל מרכיביו לשורשו הרוחני, ולשם כך יש לפעול מתוך הכלל ולמען הכלל, תפילת המניין שמבטאת את תפילת הציבור חשובה יותר. וכן בנוסח התפילה אנחנו מבקשים בעד הכלל: "רפאינו ונרפא", "ברך עלינו את השנה הזאת", "תקע בשופר גדול לחרותינו ושא נס לקבץ גלויותינו", "ולירושלים עירך ברחמים תשוב", וכן כל הברכות שבתפילת שמונה עשרה.

בין הגויים ישנם צדיקים גדולים, אבל הם אנשים פרטיים, שהשפעתם פרטית. ייחודו של עם ישראל שהוא מסוגל לגלות את קדושת הכלל והציבור, ולכן עם ישראל קיבל את התורה והוא שיכול לבנות את בית המקדש שעל ידו מתגלה האור האלוקי בעולם. ואף עשרה מישראל שמתכנסים לדבר שבקדושה מגלים במידה מסוימת את קדושת כלל ישראל.

ומתוך כך, אם יבוא אדם שמתפלל במניין וקשור לציבור ומצטער בצערו ומבקש את טובתו, וירצה להוסיף להתפלל ביחידות תפילות אישיות היוצאות מן הלב, הרי זה משובח, הואיל וכל תפילותיו הפרטיות מקושרות לכלל.

פורסם בקטגוריה פרק ב - המניין | כתיבת תגובה

ג – מהי תפילה במניין

עיקר התפילה במניין, שיתפלל אדם עם עשרה יהודים תפילת שמונה עשרה. ומי שלא הספיק להתפלל עם הציבור בלחש יצטרף בתפילתו לחזרת הש"ץ, ואף תפילה זו תחשב לו כתפילה במניין לדעת רוב הפוסקים.[2]

גם מי שאיחר, אם יתפלל עמידה בעוד שהציבור עוסק באמירת פרקי התפילה, כדוגמת 'עלינו לשבח', אף שאינו נחשב כמתפלל במניין, תהיה לו בזה מעלה מסוימת, שיתפלל במקום שבו עשרה יהודים עוסקים בשירות ותשבחות. ואם הוא מתפלל עמידה של שחרית בעת שהציבור מתפלל מוסף, נחשב כמתפלל במניין (צל"ח ברכות ו, א; מ"ב צ, ל).

מי שאינו יכול להגיע לבית הכנסת, ישתדל לכוון את זמן תפילתו לשעה שהציבור מתפללים, ובזה ישתף עצמו במידת מה בתפילתם, ועל ידי כך תתקבל תפילתו, שהשעה שבה הציבור מתפללים היא עת רצון (ברכות ח, א; שו"ע צ, ט). לכתחילה יכוון עצמו להתפלל עם ציבור מסוים שהוא יודע את זמן תפילתו. ואם אינו יודע זמן של ציבור מסוים, יכוון את דעתו להתפלל עם איזה מניין שיהיה, שכן מן הסתם בכל שעה שיתפלל ישנו בעולם מניין שעומד בתפילה.[3]


[2]. בא"א בוטשאטש נ"ב, סובר שהתפילה עם חזרת הש"ץ נחשבת כתפילה במניין, וכן דעת חת"ס. וכ"כ בכה"ח צ, סג, ויבי"א ב, ז, ונראה שכך דעת רוה"פ. לעומת זאת דעת פמ"ג א"א נב, א; קט, ד, וכך אפשר להבין מרמ"א קט, ב, שעיקר תפילה במניין שעשרה יתפללו יחד בלחש. וכ"כ באג"מ או"ח ג, ט. וכך משמע לכאורה ממ"ב צ, כח; נב, ו. אמנם בבית ברוך יט, לה, מסר עדות שהחפץ חיים עצמו היה נוהג להתפלל עם החזן כדי שלא ימתינו לו. לסיכום, טוב להשתדל להתפלל עם הציבור בלחש לצאת ידי כולם, אבל גם התפילה עם החזן נחשבת כתפילה בציבור לרוה"פ.

עוד יש לציין, שמשמע ממ"ב סו, לה, שהמעלה הגדולה של תפילה בציבור הוא שיתחיל להתפלל עמידה עם הציבור ביחד (בבאו"ה קט, א, 'הנכנס', כתב על מי שאינו מתחיל בשווה עם הציבור, שאפשר ד"לאו תפילת ציבור גמורה מקרי", ובבאו"ה שאחריו כתב בשם פמ"ג על המתחיל אחרי הציבור "ציבור זה גרע במקצת מאחריני, משום דבא באמצע"). אמנם רוה"פ כתבו, שגם אם מקדים בכמה ברכות או מאחר בכמה ברכות נחשב כמתפלל במניין (כ"כ ביבי"א ב, ז, עפ"י פר"ח ועוד. ועיין באשי ישראל ח, כ, והערה נא. ושם יב, ז-ט). עוד נחלקו האחרונים האם ששה שמתפללים יחד ויש עמהם עוד ארבעה שכבר התפללו, האם תפילתם נחשבת כתפילה במניין. ועיין באשי ישראל יב, ז, בהערות, מקורות מהאחרונים בזה. וביחו"ד ה, ז, מחשיבה כתפילה במניין, ובאג"מ או"ח א, כח, כתב שאינה כתפילה במניין, אלא שרשאים לומר דברים שבקדושה. הרי שלסיכום, ישנן מדרגות במעלת תפילה בציבור.

[3]. בהליכות שלמה ה, יח, כתב שמעלת התפילה בשעה שהציבור מתפללים היא דווקא כשמכוון להצטרף לציבור מסוים, ולכן הציע רבי יצחק לרב נחמן שיודיעו לו מתי בדיוק מתחיל הציבור שמונה עשרה, כדי שיוכל לכוון עצמו להצטרף עמהם. אמנם במ"ב פט, לג, כתב בשם ח"א שיכול היחיד להתפלל תיכף משהאיר היום, שודאי בקהילות הגדולות יש אז מניינים, וא"כ הוא בשעה שהציבור מתפללים. ונלענ"ד שיש בזה מדרגות, המעלה העליונה שיכוון עצמו להצטרף למניין הקבוע שרגיל להתפלל עימו בכל יום. פחות מזה, שיכוון להצטרף לציבור אחר שבמקום מגוריו. פחות מזה, שיכוון להצטרף לציבור מסוים שהוא מכיר במקום אחר. פחות מזה, שיכוון עצמו להצטרף לאחד המניינים שמתפלל באותה שעה, שכן מן הסתם בכל שעה שיתפלל ישנו איזה מניין שמתפלל. ועיין בע"ז ד, ב, ובבאור ר"ת בתוס'. ועיין באשי ישראל ח, הערה לב.

פורסם בקטגוריה פרק ב - המניין | כתיבת תגובה

ד – מידת החיוב של התפילה במניין

מצווה מדברי חכמים להתפלל במניין, וחייבו אדם לטרוח וללכת למניין אפילו אם הוא רחוק מביתו כשיעור מהלך מיל (קרוב לק"מ), שהוא כשמונה עשרה דקות (מ"ב צ, נב). ואם הוא נמצא בדרכו, אם תוך מהלך של שבעים ושתיים דקות (כשיעור מהלך ארבעה מיל) הוא עתיד להגיע למקום שיש בו מניין, אף שתכנן לעצור למנוחה, עליו להמשיך בדרכו כדי להתפלל במניין. אבל אם מקום המניין נמצא שלא בדרכו, אזי עד שיעור מהלך שמונה עשרה דקות עליו לנטות מדרכו כדי להתפלל במניין (שו"ע צ, טז).

מי שרגיל לנסוע במכונית, יש אומרים שעליו לנסוע למניין עד מרחק נסיעה האורכת שמונה עשרה דקות, וכן מי שנמצא בנסיעה ויודע שתוך שבעים ושתיים דקות הוא עתיד להגיע למקום שיש בו מניין, עליו להמשיך לנסוע עד המניין. ויש אומרים שגם מי שרגיל לנסוע במכונית, אינו חייב לנסוע יותר ממרחק מיל. וטוב להחמיר, והרוצה להקל יש לו על מי לסמוך (עיין בהערה). [4]

הנצרך לטפל בדחיפות בשמירת עסקיו או רכושו, ואם לא יעשה כן, יפסיד ממון, רשאי להתפלל ביחיד כדי למנוע מעצמו הפסד. אבל סוחרים ובעלי המלאכה, צריכים להפסיק ממלאכתם כדי להתפלל במניין, למרות שבזמן הליכתם לתפילה במניין לא יוכלו להמשיך לעבוד ולהרוויח. ורק במקרה מיוחד שאם ילך למניין ייגרם לו הפסד משמעותי או אבדן רווח גדול במיוחד, רשאי להתפלל ביחיד (מ"ב צ, כט).[5]

הנצרך לנסוע לסידורים דחופים או לטיפול רפואי, ואם יתפלל במניין לא יספיק להגיע למחוז חפצו בזמן, כיוון שיש לו מזה הפסד, רשאי להתפלל ביחידות.


[4]. מידת מיל היא אלפיים אמה, ולפי המדידה המדוייקת אורכה 912 מטרים. השאלה האם חיוב מיל הוא לפי זמן או מרחק, ומזה נלמד האם יש חובה לנסוע במכונית למניין במשך 18 דקות. בבאו"ה קסג, א, 'ברחוק', כתב לעניין נטילת ידים במהלך ד' מיל לפניו, שמודדים בזמן ולא במרחק. וכ"כ במ"ב רמט, א, לעניין הליכה בערב שבת. מנגד במ"ב צב, יז, כתב לעניין נטילה לתפילה שמודדים לפי מרחק, וכ"כ במ"ב קי, ל, לעניין תפילת הדרך. וכ"כ בפת"ש יו"ד קיב, ו. וביבי"א ח"א או"ח יג, הביא מחלוקת אחרונים בזה. בתפילה כהלכתה ח, יב, ואבני ישפה ו, ה-ו, כתבו שהוא זמן ומי שיש לו מכונית צריך לנסוע עד 18 דקות. ונראה למעשה, שהנמצא בדרך נסיעתו, מחויב להמשיך עד 72 דקות, בדומה לבאו"ה קסג, א. אבל אם הוא בביתו, יש מחלוקת אם חייב לנסוע במכונית 18 דקות, וטוב להחמיר והמיקל יש לו על מה לסמוך. וכל זה אמור למצב ארעי, אבל כדרך קבע אין ליהודי לקבוע את ביתו בריחוק מהלך 18 דקות מביהכ"נ. ואם בלית ברירה נאלץ לעשות כן, ראוי שיקבל על עצמו ללכת או לנסוע יותר כדי להתפלל במניין.

כתב בכה"ח צ, קז, עפ"י בניין עולם, שבתוך העיר חייב אדם ללכת יותר ממיל, ושיעור מיל נאמר רק כשצריך לילך מחוץ לעיר, כמו בתחומי שבת. אמנם דעת ח"א ומ"ב צ, נב, וערוה"ש צ, כ, ועוד רבים, שגם בתוך העיר חייבים לילך עד מיל ולא יותר. וכיוון שמצוות המניין מדרבנן, הלכה כמיקל לעניין הליכה. מ"מ לעניין נסיעה שממילא יש מחמירים לחייב לפי זמן, יש יותר מקום להחמיר. אמנם נראה שאפשר להחשיב את עלות הנסיעה, לפי ערך שעת עבודה שלו. (למשל, אם נסיעה של ק"מ במכוניתו עולה שקל, והוא מרוויח 30 שקלים לשעה, נמצא שנסיעה של כל ק"מ שווה אצלו ל-2 דקות. ואם הנסיעה אורכת 6 דקות, ואורכה 6 ק"מ, אזי לדעה שהחיוב לפי זמן – חובה עליו לנסוע. אבל אם אורכה 7 ק"מ, אינו חייב. ואם החיוב לפי מרחק, בכל מקרה פטור).

באבני ישפה ו, ה, למד עפ"י המחייבים שיעור זמן, שמי שאיחר למניין שלו, ואם ימתין למניין הבא, יפסיד את ההסעה שלו ונסיעתו בדרך אחרת תארך זמן רב – החשבון הוא שאם יפסיד בזה יותר מ-36 דקות – פטור מהתפילה במניין. שכן חייבו חכמים ללכת למניין 18 דקות, וממילא כך הוא משך החזרה לביתו, סה"כ 36. אולם נראה שצריך לחשב גם את הזמן שכבר הלך לביהכ"נ, שאם הליכתו לבית הכנסת אורכת כעשר דקות וכן חזרתו, ממילא אינו חייב להפסיד בהמתנה למניין יותר מ-16 דקות.

[5]. כתב במ"א תרעא, יב, שבימים שאדם טרוד בעסקיו הוא פטור מללכת להתפלל במניין. ומשמע שגם אם נפלה לידו הזדמנות להרוויח כסף רב, הרבה מעבר למה שהוא מרוויח בדרך כלל, מותר לו להקל ולהתפלל ביחיד. אבל גם לשם רווח גדול לא יתעסק לפני תפילת שחרית, ועיין במ"ב צ, כט.

פורסם בקטגוריה פרק ב - המניין | כתיבת תגובה

ה – סדרי עדיפויות ביחס לתפילה במניין

אדם שקשה לו לכוון בעת שהוא מתפלל בציבור, וביחידות הוא מצליח לכוון יותר. כל זמן שבתפילה בציבור הוא מצליח לכוון את הכוונה הבסיסית שעל ידה הוא יוצא ידי חובה, עליו להתפלל במניין. כלומר כל זמן שהוא יכול לכוון בציבור בברכה הראשונה של שמונה עשרה – עליו להתפלל במניין (אג"מ או"ח ג, ז). ראוי לציין, שבדרך כלל לטווח ארוך, הקביעות שבתפילה עם הציבור מחזקת את הכוונה ואת השייכות לדברים שבקדושה.

גם תלמיד חכם שתורתו אומנותו, שההליכה לבית הכנסת לתפילה במניין גורמת לו ביטול תורה, צריך להתפלל במניין. ואמנם מעיקר הדין היה יכול להתפלל ביחיד, אולם כיוון שיש חשש שיהיו אנשים שילמדו ממנו להקל ראש בתפילה בציבור, עליו להקפיד להתפלל בציבור. ורק לעיתים נדירות, כשהוא באמצע לימוד חשוב, וההליכה למניין תפגע מאוד בלימודו, רשאי להתפלל ביחידות (עפ"י רמ"א צ, יח).

המלמד תורה לאחרים, ואין לו אפשרות להתפלל במניין וגם לקיים את שיעורו, מוטב שיתפלל ביחידות ולא יבטל את שיעורו, שתלמוד תורה של רבים דוחה תפילה במניין (מ"ב צ, נו).

עדיף להתפלל בציבור מאשר להשתתף בסעודת ברית מילה (כה"ח צ, סז). אמנם במקרה שבעל השמחה עלול להפגע אם לא יבוא, כדי למנוע פירוד לבבות ביניהם, מוטב שיתפלל ביחיד וישתתף בסעודת המצווה.

מי שיש לפניו שתי אפשרויות, להתפלל ביחידות 'ותיקין' (עם הנץ החמה), או להתפלל אח"כ במניין – עדיף שיתפלל במניין (ועיין בהמשך יא, ט).[6]


[6]. כשהשאלה אם להתפלל במניין לפני הנץ או ביחידות בנץ, נחלקו האחרונים. וכתבתי שבאופן קבוע נראה להעדיף תפילה במניין (להלן יא, 12). וכשהמניין מתפלל אחר סוף ארבע שעות לפי הגר"א, עדיף להתפלל לפני כן ביחיד. ואם המניין מתפלל בתוך ארבע שעות לפי הגר"א ואחר ארבע שעות לפי מ"א, נחלקו האחרונים מה עדיף. ואף בזה נראה שבאופן קבוע יש להעדיף את התפילה במניין (עיין בהמשך יא, יב). בא"א בוטשאטש קב, כתב שמותר לעבור לפני המתפלל כדי להתפלל במניין ולשמוע קדיש, אבל כדי להתפלל במקומו אסור, ועי"ש. ופשוט שגם כאשר המניין מתפלל בנוסח אחר, חייב להתפלל בו.

פורסם בקטגוריה פרק ב - המניין | כתיבת תגובה

ו – מי מצטרף למניין

מניין הוא צירוף של עשרה יהודים זכרים שיש בהם דעת ואחריות להצטרף לדבר שבקדושה. אבל קטן שאין בו כל כך דעת ואחריות, אינו מצטרף למניין. ומשעה שנתחייב במצוות (בר מצווה), הרי הוא מצטרף למניין. יש מהראשונים שסוברים שבשעת הדחק תשעה מבוגרים יכולים לצרף עמהם למניין קטן שמחזיק בידו חומש. ולדעת רוב הפוסקים, גם בשעת הדחק אין לצרפו למניין, וכן המנהג. ובמקום שאם לא יצרפוהו יתבטל המניין ועלול הדבר לגרום לחלק מחברי המניין או בניהם להתרחק מהיהדות – מצרפים אותו למניין.[7]

שוטה שאין בו דעת, כגון שפושט את בגדיו ומאבדם – אינו מצטרף למניין. ומי שלפעמים מאבד את שפיות דעתו ולפעמים חוזר לשפיותו, בעת שהוא מאבד את שפיות דעתו – אינו מצטרף למניין, וכשחוזר לשפיותו – מצטרף (חגיגה ג, ב; באו"ה נה, ח). וכן שיכור כלוט שאינו יודע מה שנעשה איתו – אינו מצטרף למניין. ולכתחילה טוב שלא לצרף למניין גם שיכור שאינו יכול לדבר לפני המלך (כה"ח נה, יד; עוד עיין בהמשך ה, יא).

חרש-אילם, כיוון שלא היה יכול ללמוד את התורה ולהבין את מצוותיה, נפסקה הלכה שדינו כשוטה שפטור מן המצוות, וממילא אינו מצטרף למניין (חגיגה ב, ב; שו"ע נה, ח). בדורות האחרונים נמצאה השיטה ללמד חרשים-אילמים לתקשר בשפת הסימנים ולקרוא ולכתוב, וכיוון שכיום כמעט כולם יכולים להבין את דברי התורה והמצוות, כל היודעים ללמוד, חייבים במצוות ככל שאר האנשים וממילא מצטרפים למניין.[8]


[7]. נחלקו האמוראים אם אפשר לצרף קטן למניין, ואף הראשונים נחלקו בזה, כמובא בב"י או"ח נה, ד. ורובם המכריע של הראשונים, ובכללם הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והרא"ש, כתבו שאין לצרפו. אבל ר"ת והרז"ה ועוד, כתבו להקל בשעת הדחק. ועיין ביבי"א ח"ד ט, שסיכם את הסוגיה והכריע לאסור לצרפו אפילו בשעת הדחק. אולם בשו"ת מהרש"ם ג, קסד, ובאגרות משה או"ח ב, יח, התירו בשעת הדחק, מפני שעצם דין המניין דרבנן, ובשעת הדחק אפשר לסמוך על מיעוט הפוסקים.

עוד נציין כי הגדרת גדול הוא שהגיע לגיל שלוש עשרה והביא שתי שערות. אבל אין מדקדקים בזה, מפני שהמניין מדרבנן, וסומכים על החזקה שהביא, ואף אם בפועל אין לו, אולי היו לו ונשרו, עיין מ"ב נה, סעיפים לא, מ.

[8]. לאחר שהחלו ללמד חרשים אילמים לתקשר בשפת הסימנים, נחלקו האחרונים בדינם. לצמח צדק עג, ודברי חיים ח"ב אה"ע עב, גם אם יהיה חכם גדול – פטור מהמצוות. ולמהרש"ם ח"ב קמ, ונחלת צבי, הוא כפיקח לכל דבר. ויש שהסתפקו (שבט סופר אה"ע כא). ויש שכתבו, שהואיל והמניין מדרבנן, אפשר לסמוך על המקילים ולצרפו (שו"ת נחלת בנימין לא; יחו"ד ב, ו). ואם לימדו את החרש-אילם להוציא קולות המובנים לרוב בני אדם, לכו"ע מצטרף למניין (הליכות שלמה כב, כו; ועי' בנשמת אברהם או"ח נה, ב, 6, ואנציקלופדיה הלכתית-רפואית ערך חרש). ונראה שיסוד דברי המחמירים נאמר בזמן שרוב החרשים-אילמים עדיין לא ידעו לתקשר ולקרוא ולכתוב, ולכן סברו, שאין היחידים החכמים משנים את הדין, שהואיל וכמעט כל החרשים-אילמים חסרי דעת, כולם במעמד של פטורים מהמצוות. אבל לאחר שכמעט כל החרשים-אילמים מתקשרים ומחכימים, יש מקום לומר שגם המחמירים יסכימו שמעמדם השתנה, וכל מי שיודע לתקשר חייב במצוות ככל אדם. ומי שאינו יודע, דינו כשוטה שפטור מהמצוות. וכן נראה למעשה. אמנם כיוון שבפועל אינם עונים אמן, נכון שלא לומר חזרת הש"ץ, כמבואר בהלכה הבאה.

פורסם בקטגוריה פרק ב - המניין | כתיבת תגובה

ז – האם העומד בתפילה מצטרף למניין

אין צורך שכל העשרה יוכלו להשתתף בפועל באמירת הדברים שבקדושה, אלא גם כאשר מקצת מהמשתתפים אינם יכולים לענות אחר החזן, הרי הם משלימים למניין. למשל, אם מיעוטם עדיין לא סיימו את תפילת עמידה של ערבית, אף שאינם יכולים לענות על הקדיש וברכו, כיוון שיש שם עשרה מישראל – השכינה שורה ביניהם, וממילא אפשר לומר דברים שבקדושה. וכן חרשים ואילמים שאינם יכולים לענות אמן אחר החזן, משלימים למניין. ובלבד שיהיו שם לפחות חמישה שיענו אחר החזן, שביחד עם החזן יהיו רוב מניין.

לדעת כמה מגדולי האחרונים, דין זה שגם מי שאינו יכול לענות מצטרף למניין אמור לגבי קדיש ושאר דברים שבקדושה, אבל לחזרת הש"ץ צריך שיהיו תשעה שיענו בפועל אמן אחר שליח הציבור, שאם לא כן יהיו ברכותיו לבטלה (שועה"ר נה, ז; בא"ח ויחי ו). אולם לדעת הרבה פוסקים, אכן לכתחילה צריך שתשעה יענו אמן אחר חזרת הש"ץ, אבל מצד הדין, גם אלו שאינם עונים אמן מצטרפים למניין, ולכן החזן רשאי להתחיל בחזרת הש"ץ גם כאשר עוד אין תשעה שסיימו את התפילה. וכן מותר לומר חזרת הש"ץ במניין שקלי הדעת שבו רגילים לפטפט בשעת חזרת הש"ץ, עד שיש חשש שלא יהיו תשעה שיענו אמן אחר ברכותיו, מפני שבדיעבד גם אלו שאינם עונים מצטרפים למניין (מ"א, א"ר).

כדי לצאת מן הספק, במקום שרבים מפטפטים ויש חשש שלא יהיו תשעה שיענו אמן אחר חזרת הש"ץ, יתנה החזן בליבו, שאם הדין כסוברים שצריך תשעה עונים, אזי חזרת הש"ץ שלו תהיה תפילת נדבה, וכיוון שרשאי אדם להתפלל תפילת נדבה, ממילא לכל הדעות לא יהיו ברכותיו לבטלה (מ"ב קכד, יט).[9]


[9]. לכאורה ישנה סתירה בדברי שו"ע, שבסימן נה, ו-ח, פסק שגם המתפלל והישן והחרש מצטרפים למניין, למרות שאינם יכולים לענות אמן אחר החזן. ואילו בסימן קכד, ד, כתב עפ"י הרא"ש: "ואם אין תשעה המכוונים לברכותיו – קרוב להיות ברכותיו לבטלה". לדעת רוה"פ, וביניהם מ"א, דרישה ועוד, מצד הדין גם אלה שאינם יכולים לענות אחר החזן מצטרפים למניין, ולכן הדגיש השו"ע "קרוב להיות" משמע שבפועל אין ברכותיו לבטלה. וכן משמע מב"י בסי' נה, שמביא את דברי מהרי"ל והר"ם, שסוברים שמצרפים ישן ומי שמתפלל לחזרת הש"ץ. (ונחלקו אם אפשר לצרף אחד כזה בלבד או אפילו ארבעה, ולעניין ישן אין להקל ביותר מאחד, מ"ב נה, לב).

לעומתם הט"ז נה, ד; קכד, ב, נוטה לומר שרק העונים מצטרפים למניין. ושועה"ר נה, ז, ובא"ח ויחי ו, חילקו בין כל הדברים שבקדושה שעליהם כתב בשו"ע סי' נה שגם מי שאינו עונה מצטרף, לבין חזרת הש"ץ שעליה כתב בשו"ע סי' קכד שצריך תשעה עונים.

בשעת הצורך כשיש מתפללים שמאריכים בתפילה, וקשה להמתין להם, אפשר להעזר בעצה שכתב במ"ב קכד, יט, שיתנה החזן, שאם הדין כסוברים שצריך תשעה עונים, הרי תפילתו היא תפילת נדבה. ובתפילת מוסף ותפילות שבתות ויו"ט אי אפשר להתנות כך, מפני שאין בהם תפילת נדבה, וכשחושש שלא יענו אחריו תשעה – או שיסמוך על רוה"פ שאין צריך תשעה עונים; או שהחזן לא יתפלל עמהם בלחש, וכך יוכל לומר את חזרת הש"ץ בלא פקפוק, שכן הוא עצמו יוצא בה ידי תפילתו.

בימות החול כשהמניין מצומצם אפשר להעזר בעצה המובאת בהמשך יט, ה, שיתפללו תפילה אחת, והחזן יאמר את שלוש הברכות הראשונות בקול כדי לומר קדושה.

מי שמתפלל עם החזן מילה במילה, כמעט לכל הדעות מצטרף למניין אף שאינו עונה אמן, והוא נחשב כמתפלל במניין (עיין אשי ישראל טו, ד).

פורסם בקטגוריה פרק ב - המניין | כתיבת תגובה

ח – צירוף חילוני למניין

יהודי שעבר עבירות, כגון שאכל מאכלים אסורים או נאף או עבר על שאר עבירות שבתורה – מצטרף למניין. כי למרות שחטא, בפנימיותו הוא ודאי רוצה להיות שותף למגמות הקדושות של עם ישראל, וכפי שאמרו חכמים (סנהדרין מד, א): "ישראל אף על פי שחטא – ישראל הוא". אבל החוטא להכעיס, כיוון שהראה בעצמו שאינו שייך לתורה ולישראל – אינו מצטרף למניין (מ"ב נה, מו-מז).

לדעת כמה פוסקים, מחלל שבת בפרהסיא, אפילו אם עושה זאת להנאתו, הרי הוא כעובד עבודה זרה ואינו מצטרף למניין (מ"ב נה, מו). אבל בדורות האחרונים, הורו למעשה כמה מגדולי הפוסקים, שאם מחלל השבת רוצה להצטרף למניין – מצרפים אותו. וזאת משום שכיום מעמד מחלל השבת שונה. בעבר, כשכל ישראל שמרו את השבת, כל מי שהעיז לחללה בפרהסיא, אפילו אם עשה זאת לשם הנאתו, התריס בזה התרסה נוראה כנגד כלל ישראל, ולכן החשיבוהו כעובר עבירות להכעיס שהוציא את עצמו מן הכלל. אבל בדורות האחרונים, שלדאבון ליבנו שמירת השבת נפרצה אצל רבים מישראל, אין השבת מדד למידת הזדהותו של היהודי עם מורשתו, ולכן אם הוא עצמו רוצה להצטרף למניין – אפשר לצרפו. אבל אין ראוי למנותו חזן.[10]


[10]. פסקו לצרף מחלל שבת למניין במלמד להועיל או"ח כט, ובניין ציון החדשות כג. וכך פסק למעשה מו"ר הרב שפירא זצ"ל. ויסוד הסברה מובא באגרות ראיה ח"א קלח, שרוח הזמן היא שפחא בישא המחטיאה עד שהחוטאים קרובים לאנוסים. וכעין זה כתב החזו"א או"ח פז, יד, ויו"ד ב, כח, שלרוב החילונים יש דין תינוק שנשבה ולא מומר להכעיס. ועוד אחרונים רבים עסקו בזה. (ויש שהחמירו, עיין באשי ישראל טו, טז).

פורסם בקטגוריה פרק ב - המניין | כתיבת תגובה

ט – כיצד מצטרפים למניין

כפי שלמדנו מניין הוא צירוף של עשרה יהודים זכרים שיש בהם דעת. וכדי שיצטרפו עליהם לשהות במקום אחד, אבל אם תשעה בבית הכנסת ואחד מחוץ לבית הכנסת או בחדר הסמוך לבית הכנסת – אינם מצטרפים למניין. ואם זה שמחוץ לבית הכנסת עומד ליד הדלת או החלון ומראה להם את פניו – לדעת רוב הפוסקים מצטרף למניין, מפני שקשר העין שביניהם מצרפם. ואין צריך שכולם יראוהו אלא די שמקצתם יוכלו לראותו. ויש אומרים שהראייה אינה יכולה לצרף למניין, ורק אם יכניס את ראשו לחלל החלון, יחשב כנמצא עמהם ויצטרף למניין. לכתחילה יש להחמיר, ובשעת הדחק כשאינו יכול להכנס פנימה, אפשר לסמוך על דעת רוב הפוסקים שמקילים לצרפו כשמראה להם את פניו.[11]

מי שנמצא בחדר הטפל לבית הכנסת ואינו מראה את פניו למתפללים, אף שאינו משלים למניין, אם כבר יש מניין בלעדיו, כשהוא מתפלל עמהם הוא נחשב כמתפלל במניין.[12]

עשרה שעומדים בשדה, כל זמן שהם רואים ושומעים זה את זה – מצטרפים למניין (מנח"י ב, מד).

כשיש מניין של עשרה בתוך בית הכנסת, כל השומע את החזן, יכול לענות אחריו. למשל, חולה השוכב בביתו ושומע את תפילת הציבור, אף על פי שאינו נחשב כמתפלל במניין, יכול לענות אחר החזן אמן. שאפילו מחיצה של ברזל אינה מפסיקה בין אחד מישראל לבין השכינה השורה עם המניין (שו"ע נה, כ). וכן אם ישמע מבית הכנסת תקיעת שופר או קריאת המגילה, יכול לכוון דעתו ולקיים את המצווה בשמיעתו.

השומע חזן בשידור חי, יכול לענות אחריו אמן, אבל אינו יכול לצאת באופן זה ידי חובת התפילה או קריאת המגילה וכל כיוצא בזה, מפני שאינו שומע את קול החזן עצמו.[13]

נמצא אם כן שישנן ארבע מדרגות בהצטרפות לדברים שבקדושה. א) כאשר נמצא עמהם באותו מקום או שמראה להם את פניו (לרוב הפוסקים), משלים למניין. ב) הנמצא בחדר הטפל לבית הכנסת ואינו מראה את פניו למתפללים, אינו משלים למניין, אבל אם יש מניין בלעדיו הרי הוא נחשב כמתפלל במניין. ג) הנמצא בחדר אחר או מחוץ לבית הכנסת, אינו נחשב כמתפלל במניין, אבל יכול לצאת ידי חובתו בשמיעת החזן. ד) השומע את החזן בשידור חי, יכול לענות אמן אחריו, אבל אינו יכול לצאת בשמיעתו ידי חובה.


[11]. משו"ע נה, יד, משמע שכל מי שמראה את פניו, אפילו שהוא ברשות אחרת מצטרף. וכך כתב בב"י בשם אורחות חיים שציטט דברי רב האי גאון והרשב"א. ודי שמקצתם יוכלו לראותו, כמבואר בדין זימון או"ח קצה, א. אולם בשכנה"ג הגב"י ו' כתב שדעת השו"ע למעשה, שרק אם מכניס את פניו לתוך חלל החלון מצטרף, וכ"כ כה"ח נה, ע, עפ"י כמה אחרונים. למ"ב נה, נב, העיקר כדעה המקילה, ולכן מי שמתפלל בעזרת נשים, אם מראה את פניו מצטרף למניין. אלא שלכתחילה טוב לחוש לדעה המחמירה, ולכן מוטב שיכנס לבית הכנסת כדי להשלים מניין.

[12]. כתב במ"ב נה, נח, עפ"י רדב"ז, שהמתפלל בחדר שהכניסה היחידה אליו היא דרך בית הכנסת, אף שאינו מראה פניו למתפללים ולכן אינו משלים מניין, כיוון שהחדר שהוא נמצא בו טפל לחדר שמתפללים בו, הרי הוא נחשב כמתפלל במניין. ולפי"ז נלענ"ד שמי שמתפלל בעזרת נשים, אף שאינו מראה פניו ואינו משלים מניין, נחשב כמתפלל במניין, מפני שעזרת נשים טפלה לבית הכנסת. ואף שיש לה כניסה נפרדת, מצד מהותה היא טפלה לביהכ"נ. אבל לכתחילה טוב להכנס לביהכ"נ, כי יש מחמירים וסוברים שאין להשוות את עזרת הנשים לחדר הפנימי שדיבר בו הרדב"ז (הליכות שלמה ה, יב).

[13]. אם בין החזן לבין זה ששומעו עומד עובד עבודה זרה, או פסל של ע"ז, או צואה, להרבה פוסקים יכול לענות אמן, ויש אומרים שאינו יכול לענות אמן (עי' שו"ע נה, כ, מ"ב סב, כה"ח צה, הלכה ברורה שם). אבל כששומע מרדיו, אין לחוש שהתדרים עוברים דרך מקומות מטונפים, מפני שכשגלי הקול עוברים שם, אין הקול נשמע (אורח משפט מח, ועי' יחו"ד ב, סח; אשי ישראל טו, הערה סט). ולעניין אם יוצאים ידי חובה בשמיעה דרך רדיו ורמקול, נחלקו הפוסקים, כמובא בפניני הלכה ברכות יב, ט, עי"ש.

פורסם בקטגוריה פרק ב - המניין | כתיבת תגובה

י – מניין שנתמעט

התחילו לומר קדיש במניין, ויצאו חלקם, אם נותר שם רוב מניין, כלומר לפחות ששה יחד עם החזן, מסיימים את הקדיש. וכן הדין בכל דבר שצריכים לאומרו במניין, שאם התחילו לאומרו בעשרה ונותר שם רוב מניין, מסיימים את הדבר שהתחילו בו, אבל אין מתחילים דבר חדש (שו"ע נה, ב). ואסור לצאת ולפרק את המניין באמצע אמירת דבר שבקדושה, אבל מותר לצאת בשעת הצורך לפני שמתחילים את החלק הבא.

התחילו חזרת הש"ץ במניין, ויצאו חלקם, אם נותר שם רוב מניין, אומרים קדושה ומסיימים את כל חזרת הש"ץ. אבל אין אומרים ברכת כהנים, מפני שהיא מצווה בפני עצמה. לגבי קדיש תתקבל שלאחר התפילה נחלקו. למנהג ספרד, אין אומרים, הואיל והקדיש עומד בפני עצמו. ולמנהג אשכנז, כיוון שמבקשים בו על התפילה שתתקבל, הוא נחשב כסיום התפילה; לפיכך בשחרית ומנחה, אם היו עשרה בתחילת חזרת הש"ץ, יאמרו קדיש תתקבל. (ובשחרית יאמרו גם חצי קדיש שלפני 'אשרי'). ובערבית, אם היה מניין בתחילת התפילה בלחש, יאמרו קדיש תתקבל (שו"ע נה, ג, ומ"ב שם).

פורסם בקטגוריה פרק ב - המניין | כתיבת תגובה

א – מצווה להתפלל בבית כנסת

כאשר אדם מתפלל בבית הכנסת עם הציבור – תפילתו נשמעת (עי' ברכות ו, א). וגם מי שהפסיד את התפילה במניין, מצווה שיתפלל בבית הכנסת, שהוא מקום קבוע ומיוחד לקדושה ובו התפילה מתקבלת יותר (שו"ע צ, ט).

אמנם כשהמניין מתפלל במקום אחר, עדיף להתפלל במניין מאשר בבית הכנסת ביחידות. ואם בבית הכנסת ישנו מניין קטן ואילו במקום אחר ישנו מניין גדול, אף שיש מעלה ל'רוב-עם', מעלת התפילה בבית הכנסת גוברת (פמ"ג, מ"ב צ, כז-כח).

על כל קהילה מוטלת מצווה לבנות בית כנסת, שבו יוכלו להתפלל במניין, והוא יהיה להם למקדש מעט. כמו שנאמר (יחזקאל יא, טז): "וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט", ופירש רבי יצחק: "אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות" (מגילה כט, א).

אמר ריש לקיש: כל מי שיש לו בית כנסת בעירו ואינו נכנס להתפלל בו – נקרא שכן רע. ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו. והמקדימים לבוא לבית הכנסת לתפילת שחרית ומאחרים לצאת מתפילת ערבית, זוכים לאריכות ימים (ברכות ח, א; שו"ע צ, יא).

מצווה לרוץ לבית הכנסת, וכן לכל דבר מצווה, כדי לבטא את התשוקה לדברים שבקדושה, שנאמר (הושע ו, ג): "נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה'". וכשיצא מבית הכנסת ילך לאט, שלא יראה כמי ששמח לצאת מבית הכנסת (שו"ע צ, יב). (בפניני הלכה ליקוטים ח"א נתבארו הלכות בית הכנסת בפרק ו, ובמהדורה קמא זה היה בפניני הלכה חלק ד).

פורסם בקטגוריה פרק ג - מקום התפילה | כתיבת תגובה

ב – קביעת מקום לתפילה

מצווה לבחור בית כנסת ולהתפלל בו בקביעות, ולא ישנה את מקום תפילתו בלא צורך. וכך נהג אברהם אבינו שקבע מקום לתפילתו, שנאמר (בראשית יט, כז): "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה'", משמע שהיה לו מקום קבוע שהיה רגיל לעמוד בו לפני ה'. קביעות המקום לתפילה מראה שהקשר אל הקב"ה מוחלט, שכל שאר הדברים שבעולם יכולים להשתנות, פעם כאן ופעם שם, אבל הקשר לקב"ה הוא הקבוע והיציב ביותר, ועל כן ראוי שיתקיים במקום קבוע. ואמרו חכמים, שכל הקובע מקום לתפילתו אלוהי אברהם בעזרו ואויביו נופלים תחתיו (ברכות ו, ב; ז, ב. ועיין מהר"ל נתיב העבודה פרק ד).

אין די לקבוע בית כנסת להתפלל, אלא לדעת רוב הפוסקים, גם בתוך בית הכנסת צריך כל מתפלל לייחד לעצמו מקום קבוע לתפילה (שו"ע צ, יט). ועיקר חשיבות הקביעות היא בתפילת עמידה (בא"ח מקץ ד). כאשר יושבים על ספסלים שזזים מעט קדימה ואחורה, ולפעמים מצטופפים עליהם יותר אנשים, אין צורך למדוד בסנטימטרים את המקום הקבוע, אלא כל הרדיוס של ד' אמות (כשני מטרים) נחשב כמקום אחד. אמנם כאשר לכל אדם ישנו כסא מיוחד, נכון לכתחילה לשבת דווקא עליו ולהתפלל עמידה בסמוך לו.[1]

פעמים שאורחים מתיישבים על כסאו של אחד המתפללים הקבועים, ואזי אם אין חשש שהאורח ייפגע, אפשר לבקש ממנו לעבור לכסא אחר. אבל אם יש חשש שייפגע, מוטב לישב במקום אחר מאשר להכנס לחשש של הלבנת פנים. והטוב ביותר שהגבאים יקבלו את האורחים וידאגו להם למקום ישיבה.

המצווה לקבוע מקום אינה גוזרת על יהודי לגור כל חייו באותו מקום, כדי שיוכל להמשיך להתפלל במקומו הקבוע. אלא אם יש לאדם צורך לעבור דירה, או שהוא חושב שבבית כנסת אחר יוכל להתפלל יותר בכוונה, ישנה את מקום תפילתו, ויבחר לעצמו מקום קבוע חדש.

אם ארע שבמקומו הקבוע לא התקבץ מניין, ילך להתפלל במקום אחר, שמעלת התפילה במניין חשובה ממעלת קביעות המקום.[2] כאשר ליד מקומו הקבוע הזדמנו ילדים שמשחקים ומפריעים לכוונתו, עדיף לעבור באותה תפילה למקום אחר (ערוה"ש צ, כב, כה"ח קיח).

הנצרך להתפלל שחרית באיזור אחד ומנחה ומעריב באיזור אחר, אם יקבע מקום לתפילת שחרית ומקום לתפילת מנחה וערבית, יחשב כקובע מקום לתפילתו. וכן הנצרך לקבוע מקום בשבתות בבית כנסת אחד, ובימות החול בבית כנסת אחר, נחשב כקובע מקום לתפילתו (הליכות שלמה ה, הערה ב).


[1]. במ"ב צ, ס, כתב עפ"י מ"א שבתוך ד' אמות חשוב מקום אחד, שאי אפשר לצמצם. אמנם נראה שכאשר נקבע כסא מיוחד לכל אדם, תחושת המקום הקבוע היא דווקא על הכסא הקבוע, וכ"כ בשו"ת יוסף אומץ ל. ועיין בשארית יוסף ח"ב עמ' שטז. אלא שאם אורח תפס את מקומו ויש שם מקום פנוי לידו, כדי שלא לפגוע באורח – ישב בו, ואל ירע ליבו על כך, שכל שהוא בתוך ד' אמות נחשב כיושב במקומו הקבוע.

[2]. אמנם בא"א בוטשאטש מהדו"ת צ, יט, הסתפק בזה. ובשעת הדחק אפשר לצרף את ספקו. וכתב בהליכות שלמה ה, ב, שאם איחר לתפילה, עדיף שידלג בפסוד"ז כדי להתפלל במקומו הקבוע מאשר לילך למקום אחר שבו יוכל לומר את כל פסוד"ז.

פורסם בקטגוריה פרק ג - מקום התפילה | כתיבת תגובה

ג – באיזה בית כנסת עדיף להתפלל

בבוא אדם לבחור לו בית כנסת קבוע, עליו לשקול כמה שיקולים. אם הבחירה היא בין בית מדרש לבית כנסת, מוטב שיקבע את מקומו בבית המדרש, שהוא מקודש יותר והתפילה בו מתקבלת יותר (שו"ע או"ח צ, יח). גם כאשר מספר המתפללים בבית המדרש מועט ממספר המתפללים בבית הכנסת – בית המדרש עדיף (מ"ב צ, נה). אמנם נראה שאם בבית המדרש אינו יכול לקבוע לעצמו מקום, מוטב שיקבע את מקומו בבית הכנסת.

כשיש אפשרות להתפלל בשני בתי כנסת, בית הכנסת שיש בו יותר שיעורי תורה עדיף, שהוא נחשב יותר כבית מדרש. ועוד, שעדיף להצטרף לקהילה שמרבים בה יותר בלימוד תורה.

במקום שיש שני בתי כנסת, באחד מתפללים מרובים ובשני מועטים, מקום המרובים עדיף, כי "ברוב עם הדרת מלך". אמנם אם בבית הכנסת הגדול קשה לשמוע היטב את החזן, עדיף לבחור בית כנסת שבו ניתן לשמוע כראוי את החזן (מ"ב צ, כח). נמצא שככלל, מוטב שבתי הכנסת יהיו גדולים עד כמה שאפשר, שעל ידי כך מתרבה כבוד שמיים. אלא שגבול ישנו, שמעבר לכמה מאות מתפללים, כבר אי אפשר לשמוע היטב את החזן.

אם בבית כנסת אחד רגילים לפטפט בתפילה, ובשני אין מפטפטים, עדיף להתפלל בבית הכנסת שבו שומרים יותר על כבוד התפילה, שבו אפשר לכוון יותר (ספר חסידים תש"ע).

הכלל החשוב ביותר הוא, שהעיקר הכוונה, ולכן מעבר לכל הכללים שאמרו חכמים, המקום שבו המתפלל באופן אישי יוכל לכוון יותר, הוא המקום העדיף (עי' רדב"ז ח"ג תע"ב).

כמו כן ראוי למתפלל להעדיף בית כנסת שמתפללים בו כנוסח אבותיו, אלא שאם בבית כנסת אחר יוכל לכוון יותר, ראוי שיעדיף את בית הכנסת שבו יוכל לכוון יותר (ועיין בהמשך ו, ג).

על כל פסיעה ופסיעה שאדם הולך לבית הכנסת הוא מקבל שכר, ולכן גם כאשר בית הכנסת העדיף רחוק יותר מביתו – אל יצטער על טורח הליכתו, שעל כל פסיעה יקבל שכר מרובה.[3]


[3]. למדנו שכר פסיעות מאלמנה שהלכה לביהמ"ד המרוחק של ר' יוחנן (סוטה כב, א). משמע מהרבה אחרונים, וביניהם מ"ב צ, לז, שכאשר ישנם שני בתי כנסת שווים, יש הידור בהעדפת הרחוק, כדי לזכות בשכר פסיעות. אולם כמה אחרונים כתבו, שרק אם ממילא ביהכ"נ הרחוק עדיף, מפני שיש בו רוב עם, או מפני שהוא בימ"ד, או מפני שיכול לכוון בו יותר, אז כשהולך אליו מקבל שכר פסיעות, אבל כשאין במרוחק יתרון, אין על ההליכה אליו שכר פסיעות. וכ"כ החיד"א בפתח עינים על סוטה שם, ודברי מלכיאל ה, יט, ומהרש"ג א, כז.

פורסם בקטגוריה פרק ג - מקום התפילה | כתיבת תגובה

ד – אין להתפלל במקום גבוה

העומד לפני הקב"ה בתפילה, צריך לדעת שהחיים והברכה בידיו, ואין הקב"ה חייב למלא את בקשתו, ועל כן עמידתו לפניו בתפילה צריכה להיות בדרך שמבטאת ענווה. וזהו שאמרו חכמים (ברכות י, ב): "לא יעמוד אדם, לא על גבי כסא ולא על גבי שרפרף ולא במקום גבוה ויתפלל, לפי שאין גבהות לפני המקום, שנאמר (תהלים קל, א): "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'". אמנם את בית הכנסת צריך לבנות בגובהה של עיר, כדי לתת כבוד ורוממות לבית הכנסת (שבת יא, א, פנה"ל ליקוטים א' ו, ד). אבל המתפלל עצמו צריך לעמוד לפני אלוקיו בענווה, ולכן אסור לו לעמוד על מקום גבוה. מסופר בתלמוד (תענית כג, ב) על רבי יונה, שהיה ידוע כצדיק שתפילותיו נענות, וכשבאו לבקש ממנו שיתפלל על הגשמים, הלך למקום עמוק, לקיים מה שנאמר: "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'", ושם התפלל עד שנענה וירדו גשמים. מטעם זה נהגו בכמה מקומות להנמיך את מקומו של החזן, ולכן שליח הציבור נקרא "יורד לפני התיבה".

ככלל, מקום גבוה שאסרו חכמים לעמוד עליו בתפילה הוא מקום שגובהו שלושה טפחים (כ-23 ס"מ) מעל פני הקרקע. אמנם למעשה, בדרך כלל גם על מקום נמוך מזה אין להתפלל. שני טעמים לכך: א) העומד על שרפרף או סלע, גם כאשר גובהו טפח בלבד, חושש שמא יאבד את שיווי משקלו ואינו יכול לכוון כראוי. ב) אם הרצפה ישרה, והוא מגביה את עצמו על ידי כרים או כסתות או דבר אחר, הוא נראה כמתגאה, ואין ראוי להתפלל כך. אבל על שטיחים ומחצלות, כדרך שרגילים לפרוש על הרצפה, מותר להתפלל לכתחילה. וכן מי שמתפלל על קרקע עקומה, אין צריך להזהר שלא לעמוד על המקומות הגבוהים, כל זמן שאינם גבוהים שלושה טפחים משאר סביבותיהם.[4]

חולה או זקן שקשה לו לרדת ממיטתו, רשאי להתפלל עליה, למרות שהיא מוגבהת מהקרקע, שאין זה נראה כגאווה.

אם המקום הגבוה עומד בפני עצמו, כגון שהוא גדול יותר מארבע אמות על ארבע אמות (כשני מטר על שני מטר), מותר להתפלל עליו, שאין מודדים אותו ביחס לשאר המקומות אלא הוא נחשב מקום לעצמו. לכן כאשר יש בבית הכנסת שני מפלסים, אם יש במפלס הגבוה ארבע אמות על ארבע אמות, מותר להתפלל עליו.

גם כאשר המקום קטן מארבע אמות, אם הוא מוקף במחיצות, הרי הוא מקום לעצמו ומותר להתפלל עליו. וכן הדין בבתי כנסת שבנו במרכזם בימה לצורך החזן, שאם הקיפוה מחיצות או שהיא גדולה יותר מארבע אמות על ארבע אמות – מותר להתפלל עליה, שאין למדוד את גובהה ביחס לבית הכנסת הואיל והיא מקום נפרד. אלא שהמתפלל עליה אינו מקיים את ההידור המתבטא בפסוק "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'". ובכל זאת העדיפו באותם המקומות לבנות בימה לחזן ולוותר על ההידור של "לרדת לפני התיבה", כדי שכל הציבור יוכל לשמוע היטב את קולו של שליח הציבור. [5]


[4]. נחלקו הפוסקים אם מותר לעמוד על כלי או ספסל וכדומה שאינו גבוה ג' טפחים: לב"ח וט"ז – מותר. למהרי"א, א"ר ועוד – אסור. ועי' מ"ב צ, ב, וכה"ח ג. ונלענ"ד שלכו"ע כשיש חשש ביעתותא (תחושת פחד וחוסר יציבות) אין להתפלל. ואם הוא על גבי כרים וכסתות לרוה"פ אסור משום שנראה כמתגאה, כמובא במ"ב תריד, ט, וכה"ח כא, ואף הב"ח מסכים לזה. כשהקרקע עקומה ויש מקום מוגבה, כל שאינו גבוה ג' טפחים ואין ביעתותא אין איסור להתפלל עליו. בדיעבד, המתפלל על מקום גבוה – יצא, כמבואר בפמ"ג משב"ז צ, א, עפ"י הרמב"ם. עפי"ז מובן מדוע נפסק שכשאין ברירה, יכול החזן לעמוד על כסא כדי להשמיע קולו (שו"ע צ, א).

[5]. בכה"ח צ, יד, כתב שלרמב"ם הבימה צריכה להיות מוקפת ארבע מחיצות, ולבן איש חי יתרו ג' מספיק שלוש מחיצות. ובערוה"ש צ, ג, כתב שאפילו אינה מוקפת במחיצות רק משני צדדיה מותר להתפלל עליה, משום שהיא נראית כמקום בפני עצמו.

פורסם בקטגוריה פרק ג - מקום התפילה | כתיבת תגובה

ה – יכנס שני פתחים

אמרו חכמים: לעולם יכנס אדם לבית הכנסת שיעור שני פתחים ואח"כ יתפלל (ברכות ח, א). שלושה פירושים נאמרו בזה, וכולם נתקבלו להלכה (שו"ע או"ח צ, כ).

המשמעות הראשונה, שהמתפלל צריך להיכנס לתוך בית הכנסת כשיעור רוחב שני פתחים קטנים לפחות (כ-60 ס"מ). שהמתפלל ליד הפתח, מראה בעצמו שהתפילה נדמית בעיניו כמשאוי, ולכן הוא עומד סמוך לפתח כדי שמיד יוכל לצאת (רש"י). אבל אם מקומו הקבוע סמוך לפתח, מותר להתפלל בו, כי הכל יודעים שהוא עומד שם כי שם מקומו (תר"י).

לפי זה ברור שלכתחילה אין להתפלל במבואה שלפני פתח בית הכנסת, שאם בתוך בית הכנסת סמוך לפתח אמרו שלא להתפלל, קל וחומר שאין להתפלל במבואה שלפניו.

המשמעות השניה, שלא ישב סמוך לפתח, כדי שלא יביט החוצה ויסיח את דעתו מהתפילה (הר"ם מרוטנבורג). לפי זה ראוי גם שלא לשבת ליד חלון הפונה לחוץ.

המשמעות השלישית, שהבא להתפלל צריך לשהות כמה שניות, כשיעור כניסה בשני פתחים, לפני שיתחיל בתפילתו, כדי שיכוון את דעתו לתפילה (הובא ברא"ש).

רמז יש בזה לשני פתחים רוחניים שאדם צריך לעבור לפני שיתחיל להתפלל. בפתח הראשון יסיח את דעתו מענייני העולם הטורדים את מנוחתו, ובפתח השני ייחד את כוונתו לעבודת ה' (מהר"ל נתיב העבודה פרק ה).

פורסם בקטגוריה פרק ג - מקום התפילה | כתיבת תגובה

ו – שלא יהא דבר חוצץ בינו לקיר

מצווה מן המובחר שלא יהא דבר חוצץ בין המתפלל עמידה לקיר, כדי שלא יהיה דבר שיסיח את דעתו מהתפילה. ואם בסמוך לקיר עומד רהיט קבוע כארון, אינו חוצץ, ואפשר לכתחילה להתפלל בסמוך לו (שו"ע צ, כא; מ"ב סג, סה).

רהיטים שנועדו לצורך התפילה, כגון שולחנות וסטנדרים – אינם חוצצים (מ"ב צ, סו).[6]

יש מי שאומר שגם אדם חוצץ (עי' מ"ב צ, סט), ופירש מרן הרב קוק זצ"ל, שהכוונה שלא להתפלל אחר אדם שאינו עוסק בתפילה, אבל מותר מלכתחילה לעמוד בתפילה אחר אדם שעוסק בתפילה (טוב ראיה ברכות ה, ב).

אין ראוי להתפלל מול ציורים, כדי שלא יסיחו את דעתו (שו"ע צ, כג). לפיכך, אין לצייר ציורים על כותל בית הכנסת שהמתפללים עומדים מולו, אבל מעל גובה קומת אדם מותר, שאין חשש שיסתכלו בהם בתפילה (מ"א צ, לז; מ"ב עא).

מותר לעטר את הפרוכת וארון הקודש כמקובל, שהואיל ורגילים לציורים שעליהם – אינם מסיחים את הדעת.

אסור להתפלל מול ראי, מפני שהמתפלל כנגדו נראה כמשתחווה לבבואתו, ולכן אף אם יעצום את עיניו אסור לו להתפלל מול ראי (מ"ב עא). לכתחילה אין להתפלל בלילה מול חלון שנשקפת ממנו בבואתו, מפני שההסתכלות בבבואתו עלולה להטריד את כוונתו. אבל אם יעצום את עיניו או יסתכל בסידור, מותר לו להתפלל שם, שכיוון שהחלון אינו מראה את בבואתו בבירור כראי, אינו נראה כל כך כמשתחווה לבבואתו. ולכתחילה טוב להתקין וילונות לחלונות שמול המתפללים, כדי לכסותם לפני תפילת ערבית.[7]


[6]. כתב במ"ב צ, סד, שגם אם הדבר החוצץ בינו לקיר רחוק ממנו ד' אמות – חוצץ, אולם  לפמ"ג ומג"ג אינו חוצץ. לרמ"א צ, כ, רק דבר גדול שגובהו י' טפחים (כ-80 ס"מ) ורוחבו ד' טפחים (כ-32 ס"מ) חוצץ. ובכה"ח קלב, כתב שלשו"ע גם קטן מזה חוצץ. ואף במ"ב סח, הזכיר את דעת פר"ח ומאמ"ר שחלקו על הרמ"א. לגבי מה שכתב הט"ז שכל הרהיטים השייכים לתפילה אינם חוצצים, כתב באור לציון ח"ב ז, י, שרק בעת שהם מסייעים לתפילה אינם חוצצים, אבל כשאינו משתמש בסטנדר שלפניו – חוצץ. אמנם המנהג שלא לחוש לזה, מפני שהם לצורך התפילה והם קבועים, וכדברי המ"ב צ, סח.

[7]. מקור האיסור להתפלל מול ראי ברדב"ז קו, והביאוהו אחרונים רבים, ומ"ב צ, עא, וכה"ח קלח. אמנם בדעת תורה צ, כג, למהרש"ם, פקפק על האיסור, הואיל וגם הבבואה משתחווה לעומתו, ולכן הקל בשעת הדחק. ובחלון שמראה הבבואה אינו בולט כל כך, גם לשאר הפוסקים נראה שאין איסור. וכך נוהגים. וכ"כ באול"צ ח"ב ז, יא.

פורסם בקטגוריה פרק ג - מקום התפילה | כתיבת תגובה

ז – לא יתפלל סמוך לרבו המובהק

לא יתפלל אדם תפילת עמידה סמוך לרבו המובהק, מפני שאם מתפלל לצידו, מראה עצמו כשווה לרבו. וקל וחומר שאם הוא מתפלל לפני רבו, שהוא נראה כמתגאה עליו. וגם אחרי רבו לא יתפלל, מפני שאם הרב יסיים את תפילתו לפני התלמיד, יצטער כשלא יוכל לפסוע שלוש פסיעות לאחריו, ועוד שהתלמיד עלול להיראות כמשתחווה לרבו (שו"ע צ, כד; מ"ב עד).

ואיזהו רבו המובהק, זה שלימדו את רוב חכמתו.[8] וכן הדין ביחס לאחד מגדולי הדור.

ואם הרחיק ארבע אמות (קרוב לשני מטרים) – מותר. ואם הוא מתפלל אחרי רבו, צריך להתרחק ארבע אמות ועוד שיעור ג' פסיעות (כ-60 ס"מ), כדי שגם אם יאריך בתפילתו, יהיה רבו רשאי לפסוע לאחריו.

יש אומרים שהאיסור הוא כאשר התלמיד בחר מעצמו להתפלל סמוך לרבו. אבל אם הגבאים סדרו את מקום התלמיד סמוך לרב, או שזה המקום היחיד שנותר פנוי בבית הכנסת, רשאי התלמיד להתפלל שם, שאין בכך יוהרא מצד התלמיד. ובשעת הדחק אפשר לסמוך על דעה זו, אבל לכתחילה ישתדל שלא יקבעו את מקומו סמוך לרבו.[9]


[8]. רבו מובהק הוא זה שלמד ממנו את רוב חכמתו, ומשמע מרמב"ם שהכוונה רוב תורתו. ומהרי"ק שורש קסט, באר שמי שהעמידו על דרך האמת והיושר ולימדו דרכי פסיקת ההלכה הוא רבו המובהק. והש"ך יו"ד רמב, יב, באר שיכולים להיות לאדם כמה רבנים מובהקים בתחומי התורה השונים, כגון מקרא, גמרא, אגדה. ולמד כך מדעת ריב"ש ושו"ע. כיוצא בזה כתב ערוה"ש רמב, יט, שיכולים להיות לאדם כמה רבנים מובהקים, אחד שלימדו בבקיאות והשני בחריפות והשלישי בפסיקת הלכה.

כתב בשו"ת דברי מלכיאל ב, עד, שכל החילוק בין רב מובהק שלמד ממנו את רוב חכמתו לאינו מובהק הוא רק כשאינו לומד לפניו, אבל בתקופה שאדם לומד לפני רבו – דינו כרב מובהק. לפי"ז ראש הישיבה והר"ם שמלמד אותו, נחשבים כרבנים מובהקים (עיין ברמ"א יו"ד רמב, ו). כיוצא בזה כתב בערוה"ש יו"ד רמב, כט, שרב מובהק שנתמנה למרא דאתרא להורות ולדון, נחשב לגבי בני המקום כרב מובהק.

[9]. הרמ"א צ, כד, מזכיר דעת י"א שבמקומות קבועים מותר, והיא דעת בעל המאורות ואהל מועד. ולמעשה כתב שטוב להחמיר שלא להתפלל אחרי רבו כדי שלא לצערו, אלא שהמנהג להקל. וכ"כ במ"ב עז. ובבאו"ה הביא דעת א"ר עפ"י לבוש שלמעשה נכון להחמיר. ובב"י כתב שלעניין הלכה יש לחוש בזה אפילו בציבור (במקומות קבועים), ולכן לא הזכיר את הדעה המקילה בשו"ע, וכ"כ בכה"ח קמג. ←

ואם רבו לאחריו, כתב בב"י או"ח צ, כד, שיש להחמיר אפילו ברחוק יותר מד' אמות, מפני שגם אז יש בזה יוהרא כלפי רבו. ולא הזכיר זאת בשו"ע או"ח, וביו"ד רמב, טז, כתב במפורש שגם כשרבו לאחריו די בד' אמות. וכך נראית דעת הרמ"א, שציין לעיין ביו"ד. אמנם בכה"ח קמד, כתב שיש להחמיר במקום שאפשר.

דין אביו כדין רבו המובהק, כמובא במ"ב עג, בשם ח"א. אלא שהאבות בדרך כלל שמחים שבניהם קובעים את מקומם לידם, ולכן כל שידוע שהאב רוצה שבנו ישב לידו מותר ומצווה, שהאב שמחל על כבודו – כבודו מחול. אבל לא יתפלל אחריו או לפניו, אלא אם כן אמר לו אביו במפורש שיכול להתפלל שם.

פורסם בקטגוריה פרק ג - מקום התפילה | כתיבת תגובה

ח – מקום ראוי לתפילה

נכון להתפלל בחדר שיש בו חלונות, ולכתחילה טוב שיהיה חלון פתוח לכיוון ירושלים (שו"ע צ, ד). הנמצא במקום שאין בו חלונות, יתפלל בחדר מואר, מפני שיש מפרשים שעיקר מעלת החלונות, שנכנס דרכם אור שמיישב את דעת המתפלל (תר"י).

יש מהדרים לעשות בבית הכנסת שנים עשר חלונות (שו"ע צ, ד). ועושים חלונות גבוהים, כדי שיוכלו לראות דרכם את השמיים, ולא דברים שעלולים להסיח את דעתם מהתפילה.

אין להתפלל תפילת עמידה בשטחים פתוחים. והמתפלל במקום פתוח נקרא חצוף (ברכות לד, ב), מפני שבמקום פתוח מחשבתו של המתפלל מתפזרת, ואילו במקום סגור ומוצנע אימת המלך עליו וליבו נשבר (שו"ע צ, ה). בנוסף לכך, יש לחוש שבמקום פתוח יעברו לידו אנשים ויטרידו את כוונתו. והולכי דרכים רשאים להתפלל בדרך, ואם יש שם עצים מוטב שיתפללו ביניהם (מ"ב צ, יא). וכן עדיף להתפלל סמוך לקיר מאשר במקום פתוח לגמרי (א"א בוטשאטש צ, ה). וטוב יותר להתפלל בחצר שיש סביבה קירות, שהעיקר הוא המחיצות ולא התקרה (מ"ב צ, יב).

לפי זה אפשר להתפלל לכתחילה ברחבת הכותל המערבי, שכן היא מוקפת בקירות משלושה כיוונים. יתר על כן, קדושת המקום גורמת לאהבת ה' ויראתו להתגבר, ועל ידי כך התפילה נאמרת יותר בכוונה. וכן נהג יצחק אבינו שהתפלל מנחה בהר המוריה שהיה אז שדה פתוח, שנאמר: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה" (בראשית כד, סג; ברכות כו, ב).

כשאין אפשרות להתפלל בתוך בית הכנסת, כגון שהוא תפוס על ידי מניין אחר, מותר להתפלל אחרי בית הכנסת, ובתנאי שפני המתפלל יופנו לכיוון בית הכנסת וירושלים. וכן בצידי בית הכנסת מותר להתפלל כשהפנים מופנות לכיוון ירושלים. אבל לפני בית הכנסת בכל אופן אסור להתפלל, מפני שאם יפנה לכיוון ירושלים, יהיו אחוריו מופנים בבזיון לבית הכנסת, ואם יפנה לבית הכנסת יהיו אחוריו לירושלים (שו"ע צ, ז).

פורסם בקטגוריה פרק ג - מקום התפילה | כתיבת תגובה

ט – נקיות המקום מצואה וריחות רעים

אסור לומר או להרהר דברים שבקדושה במקום שיש בו צואה או שאר דברים מסריחים, שנאמר (דברים כג, יד-טו): "וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ. כִּי ה' אֱלֹוהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ וגו' וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ". בדין זה ישנם פרטים רבים, ונלמד מקצתם.

כל הנמצא בתוך ד' אמות (כשני מטרים) של אדם, נחשב בכלל מחנהו, לפיכך, אם ישנה צואה בתוך ד' אמותיו, אין מחנהו קדוש ואסור לו להתפלל שם. ואם הצואה מונחת כנגד פניו, כל זמן שהוא רואה אותה – אסור לו להתפלל. ואם ריחה מתפשט, צריך להתרחק ד' אמות ממקום שכלה ריחה. לכתחילה יש להחמיר בזה גם כשהריח מגיע מחדר אחר או משירותים.[10] גם מי שחוש ריחו נפגע, צריך להתרחק כשאר האנשים שמריחים (שו"ע עט, א).

כדין צואת אדם כך דין כל דבר שנתקלקל והסריח עד שבני אדם רגילים להצטער ממנו. לפיכך, יש להרחיק מנבלה ומצואת בעלי חיים שהסריחה כפי שמתרחקים מצואת אדם (מ"ב עט, כג). לגבי קיא, אם ריחו רע, דינו כצואה. ואם אין ריחו רע, יש מקילים שלא להחשיבו כצואה (עיין מ"ב עו, כ, ואש"י נא, יב).

קרא קריאת שמע או התפלל בתוך ד' אמות של צואה, לא קיים את מצוותו ועליו לחזור ולקרוא קריאת שמע ולהתפלל. ואם לא ידע שהיתה שם צואה, אם הוא מקום שיש חשש סביר שתהיה בו צואה, והתרשל ולא בדק את נקיות המקום לפני שהתפלל – לא יצא ידי חובתו. ואם הוא מקום שאין סבירות שתהיה בו צואה – יצא בדיעבד ידי חובתו (שו"ע עו, ח; מ"ב לא).

יש אומרים שכך הדין גם בשאר ברכות, שאם אמרן תוך שהוא עובר באיסור תורה, לא יצא ידי חובתו ועליו לחזור ולברך (מ"ב קפה, ז, ובאו"ה שם). ויש אומרים שרק לגבי קריאת שמע ותפילה החמירו, אבל בשאר ברכות, בדיעבד יצא ידי חובתו (ח"א ג, לג; קצוש"ע ה, י; כה"ח עו, לז; קפה, יד). וכיוון שזו מחלוקת אין לחזור ולברך מספק, וטוב לחזור ולהרהר את הברכה בליבו.


[10]. כאשר הריח מתפשט לרשות אחרת, או כשהצואה מכוסה (כדוגמת צואה שבתוך חיתול), בכל מקום שמריחים אותה אסור לומר דברים שבקדושה, ונחלקו אם צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח. לרשב"א אין צריך להרחיק ד' אמות מפני שהוא נחשב כריח רע שאין לו עיקר. ולרוקח הוא ריח רע שיש לו עיקר. וגם האחרונים נחלקו בזה. ועיין בהקדמת המ"ב לסי' עט, הדין השביעי. ובמ"ב עט, יז. ועו, ג. ובכה"ח עט, א. ומשמע מהם למעשה, שלכתחילה יש להחמיר.

פורסם בקטגוריה פרק ג - מקום התפילה | כתיבת תגובה

י – דינים נוספים

כשפניו של המתפלל מול שירותים, אם הדלת סגורה ואין מגיע אליו ריח רע – מותר להתפלל שם. ואם הדלת פתוחה גם כשאין מגיע משם ריח רע – אסור להתפלל שם (מ"ב פג, ה).

צואת תינוקות קטנים אינה מסרחת כל כך, ולכן אין דינה כצואה. ומשעה שהגיעו לגיל שיכולים לאכול כזית דגן בשיעור זמן של אכילת פרס (כשש-שבע דקות), צריך להרחיק מצואתם כדין צואת גדול (שו"ע פא, א). ויש שכתבו שהוא מגיל שנה. וכל זה בשעת הדחק, אבל לכתחילה טוב להרחיק מצואת קטן אפילו בן שמונה ימים (מ"ב פא, ג; כה"ח א, ו).

כשמתפללים במקום שיש בו תינוק בן שנה ומעלה שעושה את צרכיו בחיתול, ראוי לוודא תחילה שאין יוצא ממנו ריח רע. וכל זמן שאין יוצא ממנו ריח רע – מותר להתפלל לידו, שאף אם עשה את צרכיו, כיוון שהם מכוסים בחיתול ובבגדים, כל זמן שהריח אינו מגיע לזה שאומר דברים שבקדושה, אין בכך איסור (עי' הליכות שלמה תפילה כ, ד-ה).10 ואם הגיע אליו ריח רע ובכל זאת התפלל – צריך לחזור על תפילתו.

כאשר מגיע ריח רע מהביוב לתוך בית הכנסת, אסור להמשיך להתפלל בו. לפעמים סגירת החלונות הפונים אל הביוב תועיל. וכשעדיין נשאר ריח רע, ניתן לבטלו על ידי התזת ספריי ריחני. בעבר היו מבטלים את הריח על ידי שריפת בגד (כה"ח עט, כ).

נראה שדין הריח תלוי בהרגלים המקובלים אצל בני המקום. שכן בעבר, השפכים, כולל הצואה ומי הרגליים, היו זורמים בצידי הרחובות, ובוודאי האוויר בערים הצפופות היה ספוג בריחות רעים. אלא שהואיל והיו רגילים בריח זה, הוא לא נחשב אצלם לריח רע, ולכן היו מתפללים בבתי הכנסת ובבתים שהיו סמוכים לתעלות. ורק כשהתעלות נסתמו או בימות הקיץ כשהריח הרע היה מתגבר, היו נזהרים מפניו (עיין מ"ב עט, ה). אבל כיום, שהשפכים מתנקזים על ידי צינורות הביוב, האוויר מטוהר יותר, ואנו רגישים יותר לריחות רעים, ובכל מקום שאנו מרגישים ריח רע לפי המקובל בימינו – אסור להתפלל.

וכן במושבים שיש בהם רפתות ולולים, הריח הרגיל שמגיע לבתים ולבית הכנסת אינו נחשב שם כריח רע. אבל בעיר הוא נחשב כריח רע ואסור להתפלל לפני שיבטלוהו. ונראה שהמתארחים במושבים הולכים אחר מנהג המקום.

המתפללים בחוץ, צריכים להיזהר שלא להתפלל בקרבת פחי אשפה שריחם רע. וגם כשאין נודף מהם ריח, ראוי שלא להתפלל בתוך ד' אמות שלהם או כשהם מול פניו (עי' שארית יוסף ח"ב עמ' רכז).

פורסם בקטגוריה פרק ג - מקום התפילה | כתיבת תגובה

יא – איסור אמירת דברים שבקדושה מול ערווה

אסור לומר דברים שבקדושה מול ערווה, שנאמר (דברים כג, טו): "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ". כאשר גבר רואה גבר אחר, או אשה רואה אשה אחרת, רק כאשר מקום הערווה עצמו גלוי אסור לומר דברים שבקדושה. אבל לגבי גבר שרואה אשה, אמרו חכמים (ברכות כד, ב): "טפח באשה ערווה". וכוונתם, שכל מקום שנשים רגילות לכסות – אסור לגלות, ואם הוא מגולה, אסור לומר מולו דברים שבקדושה (גדרי דין זה נתבארו בשו"ע או"ח סימן עה, ובפניני הלכה ליקוטים ג' ו, ג-ו).

ואף שצריך לחנך ילדות ללבוש צנוע מגיל חינוך, האיסור לומר דברים שבקדושה למול טפח שרגילים לכסותו מתחיל משעה שהבת מתחילה להתבגר (שם ו, ז).

וכן לגבי שער הראש, אמרו חכמים (ברכות כד, א): "שער באשה ערווה". וכוונתם, לאשה נשואה, שאם אינה מכסה את שער ראשה, אין לומר מולה דברים שבקדושה (גדרי כיסוי הראש נתבארו בפניני הלכה שם ו, יז-יט).

הצריך להתפלל או לברך ברכות או ללמוד תורה, ועומדת מולו אשה שמגלה טפח ממקומות המכוסים, לכתחילה יפנה עצמו לכיוון אחר, כך שלא יוכל לראותה. ואם אינו יכול להסתובב, יביט בסידור או יעצום את עיניו, ויאמר דברים שבקדושה (שו"ע עה, ו; מ"ב עה, סעיפים: א, כט).

לגבי כיסוי הראש, כתבו כמה אחרונים, שהואיל ולצערנו נשים רבות אינן מכסות את ראשן, שער שאינו מכוסה אינו מעורר הרהורים, ובדיעבד אפשר לומר מולו דברים שבקדושה. וכל זה לגבי שיער שדינו קל משאר מקומות מכוסים, שכן מצינו שרווקות אינן חייבות לכסותו, אבל לגבי מקומות המכוסים שבגוף, שגם רווקות צריכות לכסות, אין להקל על פי סברה זו (ערוה"ש עה, ז; בא"ח בא יב; אג"מ ח"א מד, ועיין פניני הלכה שם ו, טז-יז).

אין לומר דברים שבקדושה בסמוך לאשה השרה (שו"ע עה, ג). ושמיעת זמרת מרדיו, לדעת כמה אחרונים, בדיעבד, אינה אוסרת אמירת דברים שבקדושה (עיין בפניני הלכה שם ו, יא).

פורסם בקטגוריה פרק ג - מקום התפילה | כתיבת תגובה

א – הראוי להיות שליח ציבור

החזן מנהיג את התפילה. פעמים שכל הקהל אומר איתו את התפילה והוא קובע את הקצב, ופעמים שהוא לבדו אומר את התפילה והקהל עונה אחריו אמן, כבחזרת הש"ץ ואמירת הקדישים. לפיכך צריך שיהיה החזן הגון, בעל שם טוב, עניו, רצוי לחביריו, קולו נעים ורגיל לקרוא בתורה, בנביאים ובכתובים (תענית טז, א; שו"ע נג, ד).

במיוחד יש להקפיד על כך בימים נוראים ובימי תענית, שאז אנו מתפללים ומתחננים לפני הקב"ה שימחל לנו על חטאינו ויצילנו מן הצרות ויקרב את גאולתנו, ואם יהיה פגם בחזן, תפילת הציבור לא תעלה יפה (רמ"א או"ח תקפא, א).

בזמן חז"ל אסור היה לכתוב סידורים, משום שרק דברים שבכתב, היינו תנ"ך, הותר לכתוב, אבל דברים שבעל פה, ובכללם תפילות וברכות שתיקנו חכמים – אסור היה לכתוב (תמורה יד, ב). ואז תפקידו של החזן היה חשוב מאוד, מפני שהוא היה צריך לזכור את כל התפילה על פה ולאומרה בקול רם, כדי להוציא את הרבים ידי חובתם. והיו בוחרים חזן קבוע לתפקיד נכבד זה, וכל מה שאמרו לגבי החזן בתעניות שייך גם לגבי החזן הקבוע. ולכתחילה היה צריך שכל אחד ואחד מן הציבור יסכים למינוי החזן, מפני שהוא היה מוציאו ידי חובתו. אולם כיום, שלכולם יש סידורים והם מתפללים מתוכם, תפקידו של החזן פחות חשוב, ואין נוהגים לבחור חזן קבוע לכל השנה, אלא בכל יום אדם אחר עובר לפני התיבה, ולכן פחות מדקדקים בבחירת החזן (שו"ע נג, יט, מ"ב נג, נג).

ואף על פי כן צריכים הגבאים להשתדל שהחזנים העולים לפני התיבה יהיו הגונים, שומרי תורה ומצוות, ושהציבור יסכים שיהיו שלוחיו, מפני שהם אומרים בשליחותו את חזרת הש"ץ והקדישים (עי' כה"ח נג, פו). בתפילות שבת ויום טוב, שבהם נוהגים שהחזנים שרים ומזמרים חלקים מהתפילה, צריכים להשתדל שהחזנים יהיו בעלי כשרון מוזיקלי וקול ערב.

פורסם בקטגוריה פרק ד - החזן וקדיש של אבלים | כתיבת תגובה

א – הכנה נפשית

"אין עומדים להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות" (ברכות לא, א). מפני שהתפילה מקרבת את המתפלל את ה' יתברך, מחייה ומעצימה אותו, ולכן ראוי לשמוח ולהזדרז לקראתה.

אמרו חכמים (ברכות לא, א; שו"ע צג, ב): "לא יתפלל מתוך שחוק", משום שהשחוק מבטל את יראת ה', וצריך להתפלל מתוך אימה והכנעה. "ולא מתוך שיחה", משום שהשיחה מסיחה את דעתו של האדם מעולמו הפנימי, ואילו התפילה צריכה לנבוע מעומק הנפש. "ולא מתוך קלות ראש ודברים בטלים", משום שהתפילה מבוססת על ההכרה בערכו של האדם לפעול גדולות בדיבורו, ואם הוא בא להתפלל מתוך דיבורים בטלים, מראה בעצמו שאינו מעריך את דיבורו (עיין עולת ראיה ח"א עמ' כט).

טוב לתת צדקה לפני התפילה (שו"ע או"ח צב, י), כדי לגשת לתפילה מתוך שמחה של מצווה. ועוד, שהבא לבקש מה' חסד ורחמים, ראוי שירחם אף הוא על העניים. והאר"י הקדוש אמר, שטוב להתבונן לפני התפילה במצוות "ואהבת לרעך כמוך", שהיא כלל גדול, וכל התפילה כולה נאמרה בלשון רבים, מפני שאנו מתפללים על הציבור כולו.

לא יבוא אדם לתפילה מתוך טרדה. ואפילו מי שזכה ללמוד לפני התפילה, ישתדל שלא יבוא לתפילה מתוך לימוד של סוגיה מסובכת, מפני שמוחו עלול להיות טרוד בסוגיה ולא יוכל לכוון כראוי בתפילה. אלא ילמד סמוך לתפילה ענייני הלכה ברורים או דברי אמונה מרוממים. ומכל מקום בדיעבד לא יבטל תפילה במניין מפני שהוא טרוד בענייני תורה או מעשה (שו"ע צג, ג, מ"ב ו).

כדי שלכל הפחות בדקות הסמוכות לתפילה יעסקו בדברים מרוממים ומשמחים, תקנו חכמים לומר לפני תפילת עמידה דברים משמחים: לפני תפילת שחרית וערבית אומרים את ברכת 'גאל ישראל', ולפני תפילת מנחה אומרים 'אשרי' (שו"ע צג, ב).

חסידים הראשונים לא היו מסתפקים בזה, אלא היו שוהים שעה שלימה לפני התפילה, כדי שיכוונו את ליבם כראוי לאביהם שבשמים (ברכות ל, ב; שו"ע צג, א; מ"ב א).

פורסם בקטגוריה פרק ה - הכנות לתפילה | כתיבת תגובה

ב – חזנות לשם שמים

החזנים צריכים לכוון בשירתם לכבוד שמים, אבל אם הם מאריכים בחזנות וכל כוונתם להתגאות בקולם היפה, עליהם הכתוב אומר: "נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ" (ירמיהו יב, ח). שהם עושים מהתפילה הקדושה קרדום להתגאות בו. ואף מי שכל כוונתו לשם שמים, לא יאריך מדי, כדי שלא יטריח את הציבור (רשב"א, שו"ע נג, יא).

אסור לחזנים לכפול את המילים בברכות ובקדיש, משום שיש בכך שינוי ממטבע שתיקנו חכמים. ואם כפילת המילים יצרה שינוי במשמעות הברכה, הרי שאותן המילים נחשבות להפסק, וצריך החזן לחזור על הברכה מתחילתה. ואם אין בכך שינוי משמעות, אינו צריך לחזור על הברכה, מפני שלא הפסיק בעניין אחר (ועיין באג"מ או"ח ב, כב, יבי"א ו, ז).

אין למנות לחזן קבוע או לחזן בימים נוראים זמר שרגיל לשיר שירים שתוכנם מכוער (רמ"א או"ח נג, כה).

נחלקו הפוסקים אם מותר להשתמש בניגונים של שירים מכוערים לתפילות ופיוטים. למעשה, כאשר מילות השיר המכוער אינן מוכרות לקהל – אפשר להקל, ויעשו במנגינה שינויים כדי להתאימה לתפילה. אבל אם השיר מוכר לקהל, אין להשתמש במנגינתו לתפילה, מפני שבשעה שיזמרוהו יזכרו בנושא המכוער של השיר וכוונת המתפללים עלולה להיפגם.[1]


[1]. ביבי"א ח"ו או"ח ז, סיכם שלדעת מעשה רוקח והגר"ח פלאג'י בכף החיים, אסור להשתמש בניגון של נוכרים לצורך התפילה. אבל למהר"ם לונזאנו, וברכי יוסף סי' תקס, מותר, וכן נהגו רבים מגדולי ישראל. וכן פסק ביבי"א למעשה, ובציץ אליעזר יג, יב, החמיר. ולגבי מנגינות שחוברו לשם עבודה זרה, רוב הפוסקים מחמירים, וכ"כ בספר חסידים רלח, ושו"ת הב"ח הישנות קכז. ואמנם בשו"ת כרך של רומי מיקל ומספר שהיו גדולים שהקשיבו לניגוני הנוצרים והביאום לתפילות ימים נוראים. ועיין בציץ אליעזר שם, שיצא כנגד דבריו בחריפות. לסיכום, דעת רוה"פ, שאם שירי החול המכוערים אינם מוכרים, אין איסור להשתמש במנגינותיהם. ובמנגינות של שירי חול הגונים ומוכרים – מותר להשתמש.

פורסם בקטגוריה פרק ד - החזן וקדיש של אבלים | כתיבת תגובה

ג – מינוי החזן

החזן הוא שליח הציבור, לפיכך אסור לאדם לתפוס את החזנות בלא שהציבור, או הגבאי שהוא נציגו, יבקש זאת ממנו. ומי שעשה עצמו חזן בניגוד לרצון הציבור – אין עונים אחריו אמן (רמ"א נג, כב).

כשיבוא הגבאי לבקש מאחד המתפללים לעבור לפני התיבה, מן הנימוס שיסרב תחילה, כדי שלא יראה כמי שרוצה להתגאות בחזנותו. וכשימשיך הגבאי לבקש, יכין את עצמו כמי שמוכן לעלות אלא שעדיין ממתין שמא ימצאו ראוי ממנו. וכשיבקש בשלישית, יתרצה ויתחיל להתפלל. ואם המבקש הוא אדם גדול – יעלה מיד, שאין ראוי לסרב לגדול (ברכות לד, א; שו"ע נג, טז). ונראה שמי שסרב לגבאי באחת התפילות הקודמות, כשיבוא הגבאי לבקש ממנו שוב בתפילה הבאה, יחשיב את עצמו כמי שפונים אליו עתה בפעם השנייה, ויכין את עצמו לעמוד אלא שימתין לראות אם יש שם ראוי ממנו, ואם יבקש ממנו שוב, יעמוד מיד.

היודע להתפלל ומסרב יותר ממה שאמרו חכמים, פוגע בכבוד התפילה ובכבוד שמים. וכן מי שחננו ה' בכשרון שירה וקול ערב, לא יהיה סרבן בשבתות ובימים טובים, שבהם התפילות מעוטרות בשירה וזמרה. ואם הוא מסרב להתפלל מתוך עקשות או עצלות, ואינו משבח לה' בקולו, ראוי לו שלא בא לעולם (ספר חסידים תשס"ח). ואמרו חכמים על נבות היזרעאלי שהיה קולו ערב ונאה, והיה עולה ברגלים לבית המקדש שבירושלים, והיו כל ישראל מתכנסים לשומעו. פעם אחת לא עלה מפני שרצה לשמור על כרמו, ובעוון זה נתפס, והעידו עליו בני בליעל שמרד במלך, ואבד מן העולם (פסיקתא רבתי כ"ה).

פורסם בקטגוריה פרק ד - החזן וקדיש של אבלים | כתיבת תגובה

ד – הלבוש הראוי לתפילה, פוחח ושנתמלא זקנו

אמרו חכמים (מגילה כד, א) שפוחח, שהוא מי שמלבושיו אינם מכסים את גופו באופן מכובד, לא יקרא בתורה ולא יעבור לפני התיבה. לפיכך, אין למנות לחזן מי שלבוש בחולצה ללא שרוולים, או במכנסיים קצרים.

אבל מי שיש לו חולצה עם שרוולים קצרים המגיעים עד קרוב למרפק – יכול להיות חזן. ואם השרוולים שלו קצרים מאוד ואינם מגיעים עד קרוב למרפק, יכסה את זרועותיו עד המרפק בטלית.[2]

למנהג אשכנזים, לכתחילה החזן צריך להתעטף בטלית לכבוד התפילה, וכן נוהגים גם בתפילת ערבית (מ"א יח, ב). ולמנהג ספרדים, החזן אינו צריך להתעטף בטלית. אמנם כאשר החזן אינו לבוש בלבוש מכובד, כגון שאין לו חליפה, נכון שיתעטף בטלית (הרב אליהו). אם התפילה בלילה, החזן שמתעטף בטלית אינו מברך עליה, משום שלדעת הרא"ש צריך לברך על טלית בלילה, ולדעת הרמב"ם אין מברכים, וספק ברכות להקל. ויש מדקדקים להתעטף בטלית של חבר, תוך שהם מכוונים שלא לקנותה, וכיוון שטלית שאולה פטורה מציצית, לכל הדעות אין מברכים עליה (ט"ז תקפא, ב).

עוד אמרו חכמים שאין למנות לחזן קבוע מי שעדיין לא נתמלא זקנו, שאין זה כבוד הציבור וכבוד התפילה שנער שעוד לא גמר להתבגר יהיה חזן קבוע, אבל בדרך ארעי גם נער שעדיין לא התחיל להצמיח זקן רשאי לירד לפני התיבה. ואם הגיע לגיל שמונה עשרה וכבר התחיל לצמוח לו קצת זקן, יכול להתמנות לחזן קבוע, וכן מי שהגיע לגיל עשרים, למרות שלא צמח לו זקן, מותר למנותו לחזן קבוע, שהואיל וברור לכל שהוא גדול, אין בכך גנאי לציבור ולתפילה (שו"ע נג, ו-ח).

לפי זה כתבו כמה אחרונים (פמ"ג ובאו"ה), שנער צעיר שאחד מהוריו נפטר, אם לא נתמלא זקנו, לא יהיה חזן קבוע בתפילת שחרית ומנחה, אלא יסתפק באמירת קדיש. אבל בתפילת ערבית, שאין בה חזרת הש"ץ, יוכל להתפלל באופן קבוע.[3]


[2]. רש"י פירש פוחח שכרעיו נראים. מכאן שהרגליים צריכות להיות מכוסות לפחות עד הברך. ולא חילקתי בין מעל הברך למתחתיו, מפני שכיום רוב האנשים אינם רגילים לילך לפני אנשים חשובים במכנסיים שעד הברך, ולכן גם שאר המתפללים צריכים ללבוש מכנסיים ארוכים. אמנם בקיבוצים או בחברות נוער שבהם הכל רגילים ללבוש מכנסיים קצרים, וכך באים לפני אנשים נכבדים, מותר לחזן ללבוש מכנסיים שמגיעות עד הברך.

לגבי הזרועות: הרי"ף והרמב"ם והטור סוברים שפוחח הוא מי שכתפיו מגולות, לפיכך אם יש לו חולצה עם שרוולים קצרים מאוד, יכול להיות חזן. וכן פסק במ"ב נג, לט. אמנם בשו"ע נג, יג, פסק עפ"י העיטור, שגם אם זרועותיו מגולות הוא פוחח, וכ"כ ב"ח. לפי זה החזן צריך להיות עם שרוולים עד המרפק. אמנם יתכן שגם לפי שו"ע אין צריך לדקדק וגם עד קרוב למרפק נחשב כעד המרפק. ויש מחמירים שהחזן יהיה עם שרוול ארוך, וכ"כ בישכיל עבדי ח"ז עמ' שכ"ט, שכך צנוע ומקובל ללכת בפני אנשים חשובים. וכיוון שהרי"ף והרמב"ם ורוה"פ מקילים לגמרי בזרועות, אפשר להקל בשרוולים שמגיעים עד קרוב למרפק. והמהדרים מכסים את כל היד בשרוול ארוך. וכך נהג מו"ר הרצי"ה לדקדק שיהיו החזנים עם שרוולים ארוכים.

[3]. בחולין כד, ב: "תנו רבנן: נתמלא זקנו ראוי ליעשות שליח ציבור ולירד לפני התיבה". ושאל התוס' הרי במגילה כד, א, למדנו שבן שלוש עשרה יכול לרדת לפני התיבה. ותרץ, שבדרך ארעי יכול להיות חזן, אבל לא בקביעות או בתעניות. וכך דעת רוב הראשונים. אמנם הרמב"ן והר"ן סוברים שמי שלא נתמלא זקנו, אף בדרך ארעי לא יהיה חזן, ורק כשאין שם מי שיתפלל יכולים למנות לחזן בן שלוש עשרה. המתגלח נקרא שנתמלא זקנו. (מו"ר הרצי"ה נהג להדר שיהיה החזן בעל זקן ממש. ואולי גם התכוון לעודד בכך את בני הישיבה לגדל זקן).

נער צעיר שאבל על אחד מהוריו, לפמ"ג ובאו"ה נג, ו, 'יוכל', לא יהיה חזן קבוע. ובשו"ת שיבת ציון י"ח, כתב, שמנהגם שלא לדקדק בזה אלא מניחים לנערים האבלים לעבור לפני התיבה כל השנה, שהציבור מוחל להם. ע"כ. אלא שצריך לדעת שאכן לרמב"ם הציבור יכול למחול על כבודו, אבל לרא"ש אין הציבור יכול לוותר בזה (מפני שיש בזה גם כבוד שמים). ועוד דנו לגבי ישיבה של צעירים, שכתב בבית ברוך כט, מה, שכיוון שכולם צעירים, ודאי מוחלים על כבודם. ושוב, דבריו יצדקו אליבא דהרמב"ם בלבד. ועוד שאם יש שם בני חמש עשרה ושש עשרה, כמעט תמיד יש ביניהם שנתמלאו זקנם. וכיוון שהדבר בספק, יחליט הרב לפי העניין. ←

כתבו מ"א ומ"ב נג, כה, שאין צריך שיעידו על בן שלוש עשרה שהביא שתי שערות, שסומכים על החזקה. אמנם בפמ"ג כתב שלרמב"ם הסובר שתפילה מהתורה – צריך עדות. אולם נראה שהואיל ואין החזן מוציא ידי חובת תפילה, לכו"ע אין צריך עדות.

פורסם בקטגוריה פרק ד - החזן וקדיש של אבלים | כתיבת תגובה

ה – תפילת אבלים

האבל על אחד מהוריו אומר קדיש בשנה הראשונה. ויש מזה תועלת גדולה לנפטר, להצילו מדינה של גיהנם, שכיוון שבנו שהשאיר אחריו בעולם הזה מקדש את השם באמירת קדיש, מתרבות זכויותיו. אומרים קדיש גם אחר הורים שהיו צדיקים גמורים, וכן אחר מי שנהרג על קידוש השם. ועל אף שמובטח להם שהם בני עולם הבא, מכל מקום יש לנשמתם נחת רוח ועליית מדרגה מהקדיש שבניהם אומרים אחריהם. וברור שצריך לומר קדיש אחר הורים רשעים, כי הם נצרכים לו מאוד, כי הוא מיקל מעליהם את דינה של גיהנם. ואפילו אחר מי שאיבד את עצמו לדעת אומרים קדיש, ולמרות שאמרו חכמים שאין מתאבלים עליו, ואין לו חלק לעולם הבא, מכל מקום הקדיש שבניו אומרים אחריו מועיל לתקן במקצת את נשמתו.[4]

אם הבן יודע לעבור לפני התיבה, טוב שיהיה חזן בימות החול, שיש מזה יותר תועלת לנפטר. ואם קשה לו, ישתדל לעבור לפני התיבה מ'אשרי' שאחר התחנון עד לסוף התפילה. ובמיוחד טוב להיות חזן בתפילת ערבית, שאז מתגברים הדינים בגיהנם, ובמיוחד במוצאי שבת, שאז חוזרות הנשמות לגיהנם. וכל זה בתנאי שאכן הבן יודע להיות חזן, אבל אם אינו יודע לבטא את המילים כראוי, או שקולו משונה, או שהוא מקצר או מאריך מדי, עדיף שלא יהיה חזן אלא יסתפק באמירת קדיש. ואם יתעקש להיות חזן כנגד רצון הציבור, במקום לקדש את השם יתחלל שם שמיים על ידו, ויגרום צער לנפטר. ובכלל צריכים האבלים לדעת, שעם כל החשיבות של החזנות ואמירת הקדיש, החשוב והמועיל ביותר לעילוי נשמתו של הנפטר, שבניו ירבו בלימוד תורה, צדקה ושאר מצוות.

בשבתות וחגים המנהג שהאבלים אינם עוברים לפני התיבה, שאין נותנים ביטוי לאבלות בשבת וחג (רמ"א יו"ד שעו, ד). ורבים נוהגים שאף בראש חודש וחנוכה אינם עוברים לפני התיבה.[5] גם כאשר הציבור חפץ שהאבל יעבור לפני התיבה בשבת או חג, למנהג אשכנז לא יעבור, ולמנהג ספרד – יעבור.

יש קהילות שרבו בהם האנשים שאינם יודעים לעבור לפני התיבה, ועל כן תקנו שהאבלים לא יעברו לפני התיבה, אבל בתפילת ערבית ראוי שלא למנוע את האבלים המסוגלים להיות חזנים מלעבור לפני התיבה (מ"ב נג, סא).


[4]. במס' סופרים פרק יט מובא שהאבלים אומרים קדיש. ובאור זרוע ח"ב סו"ס נ, מובא מעשה מהמדרש, שמת אחד נתייסר מאוד בחטאיו החמורים שעשה בעודו חי, וראהו ר' עקיבא, ורצה להצילו מיסוריו, וברר שיש לו בן, והיה הבן עם הארץ גמור, וטרח הרבה ללמדו עד שיכל לומר עליו קדיש. ואחר זאת נתגלה אותו המת לר' עקיבא, ואמר לו: רבי, תנוח דעתך בגן עדן כשם שהנחת את דעתי והצלתני מדינה של גיהנם. הרי שהקדיש מועיל לרשעים (ב"י יו"ד שעו). וכ"כ בחת"ס אה"ע סו"ס סט, שהתפילה מועילה גם למאבד את עצמו לדעת שאין לו חלק לעוה"ב, וכפי שהתפלל דוד על אבשלום בנו. ועיין ביבי"א ח"ו, יו"ד לו. להבדיל, כתב בשו"ת מהרי"ל צו, שגם על צדיקים אומרים קדיש.

מי שנצרך לומר קדיש ואיחר לתפילה, וכשהציבור הגיע לסיום שיר של יום הוא באמצע פסוקי דזמרא, ואח"כ לא תהיה לו הזדמנות לומר קדיש יתום, יכול להפסיק לומר קדיש. אבל לקדיש דרבנן לא יפסיק (שו"ת מהרש"ג א, מח, יבי"א ח"ז י). ונלענ"ד שאם אין שם מי שיאמר קדיש דרבנן, יפסיק גם כדי לומר קדיש דרבנן.

[5]. בבאו"ה סי' קלב, כתב שבכל יום שאין אומרים 'למנצח' האבלים אינם יורדים לפני התיבה, ושורשו במהרי"ל כב. לעומת זאת כתב מ"ב בסי' תקפא, ז, שבר"ח יכול האבל להתפלל שחרית מנחה וערבית, אבל לא הלל ומוסף. ולעומת זאת כתב לגבי חנוכה בסי' תרפג, א, שלא יתפלל שחרית, וכך הוא המנהג הרווח וכפי שכתבתי למעלה, ובכלל זה גם אינם חזנים בפורים וחול המועד. ויש נוהגים שאפילו בט"ו באב וט"ו בשבט ופורים קטן ול"ג בעומר אין האבלים יורדים לפני התיבה. ועיין בפס"ת קלב, לא.

פורסם בקטגוריה פרק ד - החזן וקדיש של אבלים | כתיבת תגובה

ו – עד מתי נוהגים לומר קדיש, ויום היורצייט

מנהג אשכנזים, שהאבלים יורדים לפני התיבה ואומרים קדיש במשך אחד עשר החודשים שאחר הפטירה, מפני שדין הרשעים בגיהנם שנים עשר חודש, ואם יאמרו על הנפטר קדיש כל שנים עשר החודשים, יראו כמחשיבים אותו לרשע (רמ"א יו"ד שעו, ד). ומנהג ספרדים, להפסיק רק שבוע אחד בתחילת חודש השנים עשר, ואח"כ ממשיכים לעבור לפני התיבה ולומר קדיש עד יום השנה (ברכ"י שם). קדיש שאחר שיעור שאינו במסגרת התפילה יכולים האבלים לומר בכל החודש השנים עשר (רב פעלים ח"ד יו"ד לב). על מי שידוע שהיה רשע, כגון מי שאיבד עצמו לדעת או מומר, אומרים קדיש כל שנים עשר החודשים (פ"ת יו"ד שעו, ט).

גם ביום היורצייט (יום פטירת אב או אם) נוהגים לומר קדיש ולירד לפני התיבה. ומנהג ספרדים, שמערב שבת שלפני היורצייט מתחילים לומר קדיש עד יום הפטירה, ומי שמרוצה לציבור, טוב שגם יהיה חזן (כה"ח נה, כג). וגם בין האשכנזים יש שנוהגים לרדת לפני התיבה בשבת שלפני היורצייט ובערבית של מוצאי אותה השבת (פני ברוך לט, ב). אבל אין הם יכולים לדחות אבל בתוך שנתו או מי שיש לו יורצייט באותו יום ממש (פס"ת קלב, כו). יום היורצייט נקבע לפי יום הפטירה ולא לפי יום הקבורה. ואף בסיום השנה הראשונה נקבע היורצייט ביום הפטירה.[6]


[6]. ואף שלעניין אבלות, מונים מיום הקבורה לשבעה, לשלושים ולשנים עשר חודש, מ"מ היורצייט הוא ביום המיתה. ויש נוהגים בשנה הראשונה לעשות היורצייט ביום הקבורה, אבל המנהג העיקרי לעורכו גם בשנה הראשונה ביום המיתה, כמובא בפני ברוך לט, לה, יבי"א (יו"ד ה, לב). בשנה מעוברת, לדעת שו"ע (או"ח תקסח, ז) היורצייט באדר ב', ולרמ"א באדר א'. וכשנפטר בא' דר"ח אדר ב', שהוא ל' באדר א', בשנה שאינה מעוברת היורצייט בא' דר"ח אדר, שהוא ל' שבט (מ"ב תקסח, מב, ועיין פני ברוך לט, לו-לז). לשאר הלכות אמירת קדיש עיין בפני ברוך לד, וחזון עבדיה אבלות ח"א עמ' שלב.

פורסם בקטגוריה פרק ד - החזן וקדיש של אבלים | כתיבת תגובה

ז – סדרי קדימה

בעבר נהגו באשכנז שרק אחד היה אומר קדיש, ואזי כשהיו כמה אבלים שנצרכו לומר קדיש, היה צריך לקבוע את סדר הקדימויות ביניהם. אבל כיום נוהגים אשכנזים כספרדים, שכל הנצרכים לומר קדיש – אומרים אותו ביחד. ואפילו אם יצא שכל הציבור יאמר קדיש ולא יהיה שם מי שיענה אחריהם אמן, אין הדבר פוסל את הקדיש, אלא שלכתחילה טוב שיהיו שם שניים שיענו אחריהם אמן (כה"ח נה, לא). כאשר שניים ויותר אומרים קדיש, ישתדלו לאומרו יחד, מילה במילה, ולשם כך טוב שאומרי הקדיש יעמדו יחדיו. ואם בית הכנסת גדול וקשה להם להתקבץ למקום אחד, אפשר בדיעבד שבכל אזור יהיה אומר קדיש אחד, ואלה שסביבו יענו אחריו.

כשיש שני אבלים שיודעים לעבור לפני התיבה ומקובלים על הקהל, צריך לילך לפי סדרי העדיפויות. זה הכלל: הנמצא באבלות שבעה קודם למי שנמצא באבלות שלושים, והנמצא באבלות שלושים קודם למי שבשנת אבלותו. ויום היורצייט שווה לאבלות שלושים. ואם יש שם שני אבלים השווים בזכותם, יחלקו ביניהם את התפילות. ואפשר שיחלקו את תפילת שחרית, אחד יתפלל את עיקר התפילה עד אחר תחנון, והשני מ'אשרי' עד סוף התפילה, ולמחרת יחליפו (באו"ה קלב, מאמר קדישין).

פורסם בקטגוריה פרק ד - החזן וקדיש של אבלים | כתיבת תגובה

ח – אמירת קדיש על מי שאין לו בן גדול

איש או אשה שנפטרו והשאירו אחריהם בן קטן, אף שלא הגיע למצוות, הוא יאמר עליהם קדיש. ולשם כך נתקן קדיש יתום, שהרי לגדול – עדיף שירד לפני התיבה לעילוי נשמת הוריו, אבל לקטן שאינו יכול להיות חזן – תיקנו קדיש (רמ"א יו"ד שעו, ד). ואפילו אם הקטן לא הגיע עדיין לחינוך, מקריאים לו את הקדיש, והיתום יחזור אחר המקריא מילה במילה, והקהל יענו אחריו אמן. (לפי כוונות האר"י, יש להקפיד שגדול יאמר יחד עם הקטן את קדישי היתום הכלולים בי"ב הקדישים שצריך לשמוע בכל יום. ועיין בהמשך כג, י).

איש או אשה שנפטרו ולא זכו להניח אחריהם בן, או שיש להם בן אבל אינו ירא שמים ואינו מוכן לבא לבית הכנסת לומר אחריהם קדיש, אם יש להם נכד ירא שמים – יאמר הנכד במשך כל השנה את הקדיש. כשאין נכד שיכול לומר קדיש ויש להם חתן, יאמר החתן קדיש. הנכד או החתן רשאים לומר קדיש כאשר אחד מהוריהם נפטר, או כשהוריהם מסכימים שיאמר קדיש. אבל מי שהוריו מקפידים עליו שלא יאמר קדיש בעוד שניהם חיים, לא יאמר קדיש על סבו או חותנו.

כשאין לנפטר חתן, יאמר האב על בנו קדיש. כשהאב אינו בחיים, יאמר עליו קדיש אחיו או אחיינו.

כשכל הקרובים הללו אינם יכולים לומר אחריו קדיש, ישכרו מכספי ירושתו אדם ירא שמים שיאמר אחריו קדיש, וטוב לשכור מי שעוסק בתורה. אם יש במשפחתם מי שעוסק בתורה, הוא קודם לאדם זר. ויש חשיבות לתשלום עבור הקדיש, כדי להבטיח את קיום אמירתו. ועוד, שאם ישלמו למי שעוסק בתורה או לעני מטופל בילדים, תתווסף לנפטר על ידי כך עוד זכות.[7]

ילד קטן שנפטר, אם כבר הגיע לגיל חינוך, אביו אומר עליו קדיש (פ"ת יו"ד שעו, ג). ויש נוהגים לומר קדיש אף על תינוק קטן (עיין פני ברוך לד, ל).

המשכיר עצמו לומר קדיש, יכול להשכיר עצמו עבור כמה אנשים, ובתנאי שיצא לו לומר לפחות קדיש אחד ביום עבור כל אחד מהנפטרים (אג"מ יו"ד א, רנד; ועי' פני ברוך לד, כג-כח).

בן מאומץ, נכון שיאמר על הוריו קדיש. וקל וחומר שאם אין להם בן אחר, שמצווה שיאמר קדיש על הוריו המאמצים. גר צדק, טוב שיאמר קדיש על הוריו הגוים (שו"ת זקן אהרן יו"ד פז).


[7]. גם כשיש לנפטר בת, ישכרו גבר שיאמר אחר הנפטר קדיש. ואמנם במשך הדורות היו מקומות שבעת שהנפטר השאיר אחריו בת בלבד, היא אמרה אחריו קדיש, בביתה או בחדר הסמוך לביהכ"נ. והיו שהורו שאם הבת קטנה מגיל י"ב שתאמר קדיש בביהכ"נ. אבל המנהג שהתקבל שאינן אומרות קדיש, וכתב בשו"ת חוות יאיר רכב, שיש למחות שלא יאמרו קדיש, כדי שלא להחליש את כח המנהגים. וכ"כ בילקוט יוסף חלק אבלות כג, יא, ובפני ברוך לד, כ, ובפס"ת קלב, לג. וכך הוא המנהג הרווח. ומ"מ במקומות שהדבר נדרש, ואין חשש שיחליש את המנהגים, או מפני שממילא נחלשו או מפני שהם יראי שמיים ומדקדקים במצוות, וגם אין חשש שהדבר יגרום למחלוקת, רב המקום רשאי להורות שיאמרו קדיש מעזרת נשים, לפי התנאים שיקבע, שכבר למדנו שהיו מקומות שכך נהגו בעבר. בהלכה זו ודוגמותיה אנו נפגשים עם התפקיד החשוב של רב המקום או רב בית הכנסת, שעליו האחריות להנחלת התורה ומצוותיה וערכיה. ועל כן חשוב שלכל קהילה יהיה רב מובהק שמבין לליבם של בני הקהילה. כמו כן חשוב שבני הקהילה יבצרו את מעמדו ולא יעוררו כנגדו מחלוקת בעת שהוא מכריע לאחד הצדדים.

פורסם בקטגוריה פרק ד - החזן וקדיש של אבלים | כתיבת תגובה

ב – נטילת ידיים

המתפלל צריך לטהר עצמו, לפיכך מצווה ליטול ידיים לקראת התפילה. אלא שישנו חילוק בין מצב שאדם יודע שידיו מטונפות ובין מצב סתמי שאינו יודע אם ידיו טונפו.

מי שידוע לו שידיו טונפו, כגון שעשה את צרכיו או נגע במקומות המכוסים שבגופו, שיש בהם זוהמא מסוימת מחמת הזיעה – חייב ליטול ידיים לפני התפילה. לדעת הרבה פוסקים עליו לברך על הנטילה גם לפני תפילת מנחה וערבית (רמב"ם, רא"ש, גר"א). אולם למעשה נוהגים לברך רק על הנטילה שלקראת תפילת שחרית, משום שאחר שינת הלילה האדם נעשה כברייה חדשה, ועליו להתכונן בנטילה לקראת עבודת היום החדש, אבל הנטילה שלפני תפילת מנחה וערבית היא רק להסרת זוהמא ואין מברכים עליה (כדעת הרשב"א).

מכל מקום, לכל הדעות מי שידיו טונפו לפני התפילה, חייב ליטלם לקראת התפילה. לכתחילה יטול את ידיו מכלי, ויטול את כל כף ידו. ואם אין לו כלי – ירחצם במים.[1]

אם אין לו מים בסמוך, כיוון שידיו טונפו, עליו לטרוח ולילך עד למרחק של מיל, שהוא קרוב לקילומטר (912 מטר), כדי ליטול את ידיו לקראת התפילה. ואם בינתיים יעבור זמן התפילה או שיפסיד תפילה בציבור, ישפשף את ידיו בבגדו או בדבר אחר, כדי להסיר מידיו כל שמץ זוהמא – ויתפלל (שו"ע צב, ד; מ"ב צב, כ).[2]

מי שאינו יודע אם ידיו מזוהמות, שאינו זוכר אם נגע במקומות המכוסים שבגופו, נחלקו הפוסקים אם צריך ליטול את ידיו. לפיכך אם יש שם מים, יטול את ידיו, אבל אם אין בסמוך לו מים, אינו צריך ליטול את ידיו, ויסמוך על הפוסקים הסוברים שסתם ידיים אינן צריכות נטילה לתפילה. וליתר בטחון ישפשף את ידיו בבגדו (שו"ע צב, ה; רלג, ב; מ"ב צב, כו; באו"ה 'ואם').

מי שעשה צרכיו ורחץ את ידיו בביתו, ואח"כ השגיח על עצמו שלא לנגוע במקומות המכוסים שבגופו, והלך לבית הכנסת להתפלל, אינו צריך לחזור וליטול את ידיו לקראת התפילה. וכן מי שנכנס לבית הכנסת כדי ללמוד ולהתפלל, אם יטול את ידיו לפני הלימוד וישים לב שלא לנגוע במקומות המכוסים שבגופו, אינו צריך לשוב וליטול את ידיו לקראת התפילה.


[1]. לראשונים הסוברים שצריך ליטול ידיים בברכה לפני כל התפילות, צריך ליטול בנטלה, שכן תקנו את ברכת הנטילה לתפילה כדוגמת הנטילה לסעודה (עי' רמב"ם ברכות ו, ב; וברא"ה, רי"ו ורא"ש המובאים בב"י, ובשו"ע ד, ז). ואף שלמעשה אין מברכים ענט"י לפני מנחה וערבית, שספק ברכות להקל, מ"מ בשאר הדברים נכון להחמיר כדעת רוב הפוסקים, ולכן מי שידיו מטונפות נכון שיטלם בכלי. ואף למי שאין ידיו מטונפות, יש הידור בנטילה מכלי, שאולי לראשונים הסוברים שגם לסתם ידיים צריך נטילה, צריכים גם נטלה. אולם המקילים לרחוץ ידיים בלא כלי יש להם על מה לסמוך, שאף בנטילת שחרית הנטלה רק לכתחילה, וק"ו לשאר התפילות שאין מברכים על נטילתם, וק"ו כאשר אינו יודע שטונפו. (ועיין בשו"ת ושב הכהן א, ושערי רחמים נד, שכתבו שיטול בנטלה, ובקצוה"ש יב, ד, ובבדה"ש ס"ק ט כתב, דבנטילה לתפילה א"צ כלי ולא כח נותן ולא שאר הדברים המעכבים בנט"י לסעודה. ואפילו אם עשה לפני כן את צרכיו.)

[2]. המהלך בדרכו ובתוך ד' מיל שלפניו ישנם מים, צריך לילך אליהם ואח"כ יתפלל. בהגדרת החייבים נטילה, כתב שו"ע צב, ז: "מקום מטונף היינו מקומות המכוסים באדם לפי שיש בהם מלמולי זיעה, וכן אם חיכך הראש". והכוונה שחיכך בשורשי שערותיו, אבל אם רק נגע בשערות מלמעלה, אין צריך ליטול ידיו (שועה"ר ומ"ב קסב, נח, וקסד, י). ובכה"ח ד, ס"ק עה וצח, הקל גם אם חיכך בשורשי השערות שאינן מכוסות בכובע, שאין שם זיעה. ובציץ אליעזר ח"ז ב, יד, מסיק שאם חפף את ראשו ושערותיו נקיות, גם המחכך בשורשי שערותיו אינו צריך ליטול ידיו.

הנוגע בשאר מקומות מכוסים שבגוף, אם הגוף רחוץ ואין בו מלמולי זיעה, נחלקו האחרונים אם צריך ליטול ידיו. בא"א בוטשאטש ד, כא, מחמיר, וביבי"א ה, א, ד-ה, הביא פוסקים להקל. וההולכים בשרוול קצר, ונגעו בבשרם מעל המרפק, למנח"י ח"ג כו, י, אינו נחשב כמקום מכוסה. והזכיר שהחזו"א כתב שמקום זה מוגדר כמקום מכוסה ובטלה דעתם. אולם במור וקציעה סי' ד כתב שאינו מקום מכוסה אצלם. וכן המנהג. ¬

הנוגע בהפרשת האוזן – כתב הרמ"א צב, ז, שהוא מקום מכוסה, וממילא חייב לטרוח בנטילה עד מיל. ובמ"ב ל, כתב שהגר"א מיקל בזה. ובאוצרות הגר"א עמ' 219 באר שהגר"א לא היקל בזה. וכן הנוגע בהפרשות נזלת שבאפו נחשב נוגע במקומות המכוסים.

לגבי לימוד תורה וברכות, הנוגע במקומות מכוסים רשאי אם ירצה לשפשף את ידיו בבגדו וללמוד או לומר ברכות, וככל שהמקומות הללו פחות נקיים כך נכון יותר להחמיר ליטול ידיים (עי' שו"ע ד, כג, ומ"ב ד, סא).

פורסם בקטגוריה פרק ה - הכנות לתפילה | כתיבת תגובה

ג – כיפה וחגורה

צריך אדם להתכונן לקראת התפילה, ולירא מפני הדר גאונו ולשמוח על שהנה הוא עומד לבוא לפני מלך מלכי המלכים ולהתפלל. והדבר צריך להתבטא גם בלבוש, שיהיה מכובד, כראוי לעומד לפני המלך.

הגברים חייבים לכסות את ראשם בתפילה ובשעת הזכרת שם שמים ובעת שנכנסים לבית הכנסת (שו"ע או"ח צא, ג). אמנם בפועל על פי המנהג שהתקבל בישראל, הגברים מקפידים לחבוש כיפה במשך כל היום (שו"ע או"ח ב, ו). מכל מקום החיוב בתפילה ובעת הזכרת שם שמים ובבית הכנסת גדול יותר, ששורשו בדין ולא במנהג.[3]

יש אומרים שגם נשים רווקות צריכות לכסות את ראשן בעת התפילה ואמירת הברכות, אולם למעשה נשים אינן נוהגות להקפיד על כך.[4]

הגברים צריכים לחגור חגורה בשעת התפילה, שהחגורה יוצרת חלוקה בין הראש והלב לבין הערווה. ובזה יתירה התפילה על אמירת שאר דברים שבקדושה, שלגבי שאר דברים שבקדושה אין להם צורך דווקא בחגורה, אלא כל חציצה שהיא בין הלב לערווה מועילה, ולכן כל מי שלובש תחתונים, כבר יש לו חציצה בין הלב לערווה. אבל לכבוד התפילה מצווה לחגור חגורה ממש, שכך הוא דרך כבוד, שנאמר (עמוס ד, יב): "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹוהֶיךָ יִשְׂרָאֵל".

אמנם מי שרגיל ללכת כל היום בלא חגורה, אינו צריך להקפיד לחגור את עצמו לתפילה. ומנהג חסידות, שגם הוא יחגור את עצמו לקראת התפילה, מפני שהחגורה מבטאת את ההבדלה שבין הצד הגבוה שבאדם שבו המוח והלב, ובין הצד הנמוך שבו הערווה והרגליים. רוב בני האדם שקועים בתאוותיהם, ומוחם וליבם טרודים בענייני השעה והחומר בלבד. אבל ישראל שקיבלו תורה מן השמים, מסוגלים להתגבר על יצרם ולייחד את מוחם וליבם לעניינים שברומו של עולם, ומתוך כך לחזור אחר כך לעולם החומר והמעשה ולתקנו. ולזה רומזת החגורה בתפילה, ועליה תקנו חכמים ברכה מיוחדת בברכות השחר: "אוזר ישראל בגבורה". וזה טעם החסידים שמהדרים וחוגרים עצמם בחגורה מיוחדת לתפילה (גרטל).[5]


[3]. מי שנפלה כיפתו ועפה למרחק של יותר מד' אמות, יכול לכסות את ראשו בידו ולילך להרימה. אבל בתפילה וברכות אינו יכול להסתפק בכיסוי ראשו בידו, שכיוון שהוא חייב לכסות את ראשו, אין הגוף יכול לכסות את עצמו, אבל ידו של חבירו מועילה לכיסוי (שו"ע צא, ד; מ"ב צא, י; מ"ב ו, יא-יב).

גודל הכיפה: באג"מ או"ח א, א, כתב שאפשר לצאת בכיפה שאינה מכסה את רוב הראש גם בעת אמירת אזכרות. לעומת זאת באור לציון ח"ב ז, יג, ויבי"א ו, טו, ה, כתבו שבעת התפילה ואזכרת השם, שמצד הדין צריך לכסות את הראש, צריך שהכיפה תכסה את רוב הראש. עי"ש. אמנם למעשה למיקל יש על מה לסמוך, הואיל והוא דין דרבנן, ובדרבנן הלכה כמיקל. ועוד שבמס' סופרים יד, טו, נחלקו אם אכן חייבים לכסות את הראש בעת ברכה, ומנהג רבותינו שבצרפת שבירכו בראש מגולה, כמובא באו"ז ח"ב מג. ואף שלרוב הפוסקים חייבים, דעת המקילים מצטרפת לחיזוק דעת האג"מ. ואע"פ כן טוב להחמיר לכבוד התפילה. ועוד, שעל ידי כך מן הסתם ילך כל היום בכיפה גדולה, ויש בזה קידוש השם וקבלת אחריות לקיום התורה והמצוות.

[4]. בשו"ת איש מצליח א, כד-כה, מחייב נשים כגברים בכיסוי ראש בעת אזכרת השם. וביבי"א ו, טו, כתב שאין למחות ביד רווקות המברכות בלא כיסוי ראש, אבל בתפילה נכון שיכסו את ראשן. ע"כ. וכבר למדנו בהערה הקודמת שי"א שאין חובה לכסות את הראש בתפילה ואזכרת השם, וכיוון שהוא דין דרבנן, ונהגו נשים להקל, אינן צריכות לשנות מנהגן. ובציץ אליעזר יב, יג, כתב שאינן צריכות לכסות את הראש עפ"י המנהג, והזכיר טעם עפ"י החת"ס, שכיוון שהגויות נהגו לכסות את ראשן בכנסיות, יש לחוש שלא לנהוג כמותן. ויעויין על כל זה בפניני הלכה תפילת נשים י, ו, 6.

[5]. שלוש דעות בראשונים: לתרומה, ר"ן והגה"מ, בכל מקרה צריך לחגור את עצמו בתפילה. לעומתם דעת רש"י שאין צריך כלל חגורה בתפילה, אלא העיקר לחצוץ בין הלב לערווה. ודעה אמצעית היא דעת רבנו ירוחם, שהרגיל לחגור את עצמו כל היום, צריך לחגור את עצמו בתפילה. וכ"כ בשבלי הלקט י"ז בשם רב סעדיה גאון. וכ"כ מ"א צא, א, והזכירוהו הרבה אחרונים למעשה. ומשמע משו"ע צא, ב, שפסק כדעה המחמירה, שצריך לחגור בכל עניין. ולכך נוטה במ"ב צא, ד. מ"מ המנהג כדעת המקילים, והוא דין דרבנן, שיד המקילים בו על העליונה. ובאור לציון ח"ב ז, יג, ביאר שכשהלכו בחלוקים, בלא חגורה נראו מרושלים, אבל כיום כשהולכים במכנסיים אין צריך להחמיר בזה, ע"כ. ומנהג חסידות להקפיד לחגור חגורה בתפילה. והחסידים מהדרים בזה יותר, וחוגרים עצמם בחגורה מיוחדת לתפילה. נשים שערוותן יותר למטה, אינן צריכות חציצה בין הלב לערווה לדברים שבקדושה, ואינן צריכות חגורה בתפילה (עי' פנה"ל תפילת נשים י, ז).

פורסם בקטגוריה פרק ה - הכנות לתפילה | כתיבת תגובה

ד – מהו הלבוש הראוי לתפילה

מי שנקלע למצב שאין לו בגדים, חייב לכל הפחות ללבוש בתפילה מכנסיים קצרים וגופייה (ברכות כה, א; שו"ע צא, א). ואף שלאמירת קריאת שמע וברכות די בדיעבד בכיסוי הערווה בלבד (שו"ע עד, ו), מכל מקום לגבי תפילה, שהוא כעומד לפני המלך, צריך לכל הפחות לכסות את ערוותו ואת ליבו (היינו את בטנו וגבו).[6]

וכל זה בדיעבד, אבל לכתחילה יהדר אדם ללבוש בגדים מכובדים, שלא יהיה כבוד שמים פחות מכבוד בשר ודם, וכמו שאדם מקפיד להתלבש באופן מכובד לפני שהוא נפגש עם אנשים חשובים, כך לפחות עליו להקפיד להתלבש לקראת התפילה. ואמנם אדם שהולך פעם בחייו להקביל את פני המלך – לובש את בגדיו היפים ביותר, ואילו זה שפוגש בכל יום את המלך – מקפיד על בגדים מכובדים לפי תפקידו ומעלתו, אבל אינו מתלבש בכל יום בבגדיו המכובדים ביותר. וכך אנו בתפילה, הרי אנו כמי שבאים לפני המלך בכל יום שלוש פעמים, שלובשים בגדים נאים, אבל לא את המכובדים ביותר, שבהם אנו מתלבשים בחגים ובשבתות ובשמחות של מצווה.

הכל לפי מנהג המקום והאדם. יש קהילות שכולם רגילים לילך בהם בכל אירוע חשוב במגבעת וחליפה, וממילא גם לתפילה עליהם לבוא במגבעת וחליפה. ובמקום שאין מקובל לבוא בפני אנשים חשובים בסנדלים בלא גרביים, ממילא גם לתפילה צריך לבוא בגרביים. אבל במקומות שרגילים ללכת בסנדלים בלא גרביים ובלא חליפה ומגבעת, וכך נוהגים גם בפני אנשים חשובים – אפשר גם להתפלל כך (עפ"י שו"ע או"ח צא, ה).

הרגיל להתפלל בכובע וחליפה ונקלע למצב שאם ילך לביתו כדי להביאם יפסיד את התפילה במניין, מוטב שיתפלל בבגדים פשוטים במניין, שהמצווה להתפלל במניין קודמת להידור שבלבישת בגדים מכובדים (אבני ישפה א, ז).

אבל אם הוא לבוש בבגדים בזויים, כגון שעבד בחצרו ולבש בגדי עבודה מלוכלכים או מכנסיים קצרים, שאינו רגיל לילך בהם ברחוב, מוטב שיחליף את בגדיו אף שבינתיים יפסיד את התפילה בציבור, כדי שלא לפגוע בכבוד התפילה, וכדי שמחשבתו לא תיטרד מכך שיחשוב שכולם תמהים על מלבושו.


[6]. בדיעבד אם טעה והתפלל בלא גופיה, כל שכיסה ערוותו יצא. אמנם נחלקו האחרונים אם לכתחילה אדם שאין לו גופיה יתפלל. לבאו"ה צא, א, 'יצא', לא יתפלל. ולכה"ח ג' עפ"י הלבוש, יתפלל הואיל והוא אנוס.

פורסם בקטגוריה פרק ה - הכנות לתפילה | כתיבת תגובה

ה – פרטי דינים של הלבוש בתפילה

מותר לעוסקים במלאכת כפיים ולבושים בבגדי עבודה, וקשה להם להחליף את בגדיהם, להתפלל בבגדי עבודה, כי אלו בגדים שאינם בזויים אצלם. וכשיהיה להם זמן להחליף בגדים, ישתדלו לבוא לתפילה בבגדים מכובדים יותר.

אין להתפלל בפיג'מה (מ"ב צא, יא). אבל לחולה מותר להתפלל בפיג'מה, מפני שמקובל שחולה לובש פיג'מה גם בעת שאנשים מכובדים באים לבקרו.

אין לעמוד בתפילה במעיל גשם, מגפיים וכפפות, שאין דרך לעמוד בהם לפני אנשים מכובדים (מ"ב צא, יב). אבל בשעה שקר מאוד, מותר להתפלל במעיל גשם וכפפות, שאין בכך פגיעה בכבוד התפילה. וכן במקום שהכל רגילים ללכת במגפיים, מותר לעמוד בהם בתפילה.

מותר לנערים צעירים וחברי קיבוצים, שרגילים ללכת במכנסיים קצרים גם בשעה שיבואו לבקרם אנשים חשובים, להתפלל במכנסיים קצרים. אבל החזן, צריך לכסות את רגליו עד אחר ברכיו, מפני שההולך במכנסיים קצרים נקרא פוחח, ואינו רשאי להיות חזן (עיין לעיל ד, ד).

לפעמים אדם נמצא במקום שבו רגילים להקפיד פחות על הלבוש, כגון במקום נופש שבו גם אנשים שרגילים לילך תמיד בחליפות נוהגים להסתפק בחולצות. ואם כן, מי שאינו מתבייש לילך שם גם בפני אנשים נכבדים בחולצה בלבד, יכול להתפלל שם בחולצה בלא חליפה.

פורסם בקטגוריה פרק ה - הכנות לתפילה | כתיבת תגובה