בנוסף למצוות תלמוד תורה שמחייבת כל אדם מישראל לקבוע עיתים ללימוד התורה בכל יום ובכל לילה (פנה"ל תורה עם וארץ ג, יג-טו), תיקנו חכמים שיהיו קוראים בתורה בשבת ובשני וחמישי בשחרית, כדי שלא יעברו על ישראל שלושה ימים בלא קריאה בתורה. אמרו חכמים (ב"ק פב, א) שתקנה זו נוסדה אחר מה שנאמר (שמות טו, כב): "וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם", והבינו משה רבנו ותלמידיו הזקנים והנביאים, שהצמאון למים נגרם מפני ששלושה ימים רצופים לא עסקו ישראל בתורה באופן ציבורי. שכן התורה נמשלה למים, שכשם שהמים מחיים את כל החי והצומח, כך התורה מחיה את הנשמה, וכאשר רחקו מהתורה – לא מצאו מים. מן הסתם תלמידי החכמים למדו באותם שלושה ימים, אלא הכוונה ששלושה ימים לא עסקו ישראל בתורה באופן ציבורי. לכן תיקנו שיקראו ישראל בתורה בכל שבוע בימי שני, חמישי ושבת, כך שלעולם לא יעברו עליהם יותר משלושה ימים ללא קריאה ציבורית מתוך ספר התורה שנכתב בדיו על הקלף כדרך שניתן למשה מסיני. הלכות קריאת התורה ומשמעותן מבוארות בהרחבה בפניני הלכה חפצי קודש פרק טו.[1] לפיכך נזכיר כאן רק מעט ממנהגי הקריאה בימי החול.
תיקנו חכמים לקרוא שלושה עולים בימי שני וחמישי, וכן בתעניות ציבור, בחנוכה ובפורים. לעלייה הראשונה קוראים כהן, לשנייה לוי ולשלישית ישראל (פנה"ל חפצי קודש טו, ב; ח). אם נמצא בין המתפללים חתן או בעל ברית, נוהגים לכבדו בעלייה לתורה.
תקנת הקריאה בתורה נתקנה לציבור, ואינה חלה על כל יחיד ויחיד. לפיכך, מי שנאלץ לצאת באמצע קריאת התורה והפסיד חלק ממנה, אינו צריך לחפש מניין אחר כדי להשלים בו את מה שהחסיר (פנה"ל חפצי קודש טו, א, 1).
מי שאיחר לתפילה, ובשעה שהוא אומר את פסוקי דזמרה או ברכות קריאת שמע הציבור החל לקרוא בתורה, אם יזדמן לו אח"כ לשמוע את הקריאה – ימשיך בתפילתו. אבל אם לא יזדמן לו אח"כ לשומעה, עדיף שיפסיק מתפילתו וישמענה (יבי"א ז, ט). ויש מי שאומר שעדיף שלא יפסיק באמצע ברכות קריאת שמע או פסוקי דזמרה, אלא ימשיך בתפילתו (מים חיים משאש או"ח א, כז).
[1]. יצא לאור בשנת תשפ"ו. לפני כן הן נתבארו כאן בט' הלכות.