כ"ד – נוסחי התפילה ומנהגי העדות | תפילת נשים

א – שינויי הנוסחים

בעקבות הגלויות ופיזור הקהילות, נוצרו הבדלים בין נוסחאות התפילה של העדות השונות. אמנם בעיקרי התפילה, היינו במה שתקנו אנשי כנסת הגדולה, כברכות קריאת שמע ותפילת עמידה, השינויים קלים מאוד. ואף בעיקר סדר הקרבנות ופסוקי דזמרה, שנקבעו בתקופת התלמוד והגאונים, השינויים קטנים. אבל בתוספות שנוספו בתקופת הראשונים, הן בסדר הקרבנות והן במה שאומרים בסיום התפילה, ההבדלים בין העדות נעשים בולטים יותר. כי מה שנהגו להוסיף בספרד לא בהכרח התקבל באשכנז, וכן להיפך. במיוחד הדבר בולט בפיוטים שנתחברו בתקופת הגאונים והראשונים, והוכנסו לסדר התפילה בימים הנוראים ובחגים. וכך אנו מוצאים פיוטים שונים לגמרי בסדר תפילות הימים הנוראים בין מנהגי ספרדים ואשכנזים.

גם במנהגי הגיית העברית יש שינויים בין העדות, הן לגבי מבטא האותיות, כמו ב'צ' ו'ק', והן לגבי הניקוד, כמו בקמץ וחולם. ומוטב שכל אדם ימשיך במנהגו, שכל המסורות הקיימות בישראל בקריאת האותיות והניקוד כשרות לתפילה (אג"מ או"ח ג, ה, ואפילו בנוסח החליצה, שלכל הדעות חובה לבטא אותו בכל אותיותיו, יוצאים בכל מבטאי העדות).

ובאר האר"י הקדוש, לגבי שינויי הנוסחים, שקבלה בידינו, שיש ברקיע שנים עשר חלונות כנגד שנים עשר שבטי ישראל, ותפילת כל שבט ושבט עולה דרך שער אחד המיוחד לו, והוא סוד שנים עשר שערים הנזכרים בסוף ספר יחזקאל (שער הכוונות דף נ, ד). וכן נפסק להלכה, שכל יהודי צריך להמשיך להתפלל כמנהג אבותיו (מ"א סח, א, מ"ב סח, ד. בהמשך נלמד באיזה מקרים מותר לשנות).

ב – אין להחשיב נוסח אחד כעדיף מחבירו

כתב החיד"א בשם האר"י, שתפילת נוסח הספרדים עולה בכל שנים עשר השערים. ולדעתו, מותר לבני אשכנז לעבור לנוסח ספרדי (ע' יבי"א ו, י; יחו"ד ג, ו). אלא שלעומתו החסידים טוענים, שנוסחם (ספרד-חסידי) משובח יותר, שכן גדולי החסידות, בחנו ובדקו נוסחים רבים על פי כוונות הקבלה ועל פי ההלכה, ובחרו את הטוב שבהם. ובעלי נוסח תימן טוענים, שנוסחם מדויק יותר, שכן יהודי תימן במשך כל שנות גלותם לא נדדו ממקומם, וכנגד רדיפות הערבים הגבירו את עקשנותם ושימרו את מנהגיהם בקפדנות יתירה. ואכן ספרי התורה התימנים נמצאו קרובים ביותר בדיוקם לנוסח כתר ארם צובא המדויק. וכמובן שגם מתפללי נוסח אשכנז סוברים שמנהגם הוא המדויק ביותר, שקבלתם איש מפי איש עד שמעון הפקולי. ועוד שיסודו של מנהג ספרד באמוראי וגאוני בבל, ואילו יסוד מנהג אשכנז באמוראי וגאוני ארץ ישראל, שהיו בקיאים יותר באגדה וחכמת הסוד ונוסחי התפילה. אגב, זו הסיבה שבכמה דברים יש דמיון בין נוסח אשכנז לנוסח תימן המקורי (בלאדי), מפני שגם נוסח תימן הושפע מגאוני ארץ ישראל.

כללו של דבר, לכל מנהג יתרון משלו, ואין בכוחנו להכריע איזה מנהג משובח יותר. וכן כתב בשו"ת 'חתם-סופר' (ח"א, טו), שכל הנוסחים שווים, וזה שהאר"י חיבר את כוונותיו על נוסח ספרד, הוא מפני שהיה רגיל להתפלל בו, אבל באמת אילו היה נמצא באשכנז איש כהאר"י, היה מחבר את סדר הכוונות לנוסח אשכנז.

ואף אם היינו יודעים שמנהג מסוים יותר מדויק, עדיין היה ראוי שבני כל מנהג ימשיכו במנהגם, מפני שגם במנהג הפחות מדויק, יש ודאי נקודות טובות ייחודיות שצריך להיזהר שלא לאבדן. ורק אחר שתוקם הסנהדרין, יהיה מקום לתקן נוסח אחיד, הכולל את כל הנקודות הטובות שבכל המנהגים. ועדיין יהיה מקום לדגשים שונים בתוספת תפילות ובמנגינות שונות, כנגד י"ב השערים, כל קהילה לפי עניינה.

ג – דין מהגרים וקהילות שנדדו ממקומם

בעבר, כאשר המרחק בין הקהילות היה גדול, אשכנזים התגוררו באשכנז, ספרדים בספרד ותימנים בתימן, כל מי שעבר להתגורר במקום אחר, היה נגרר אחר מנהג מקומו החדש בכל מנהגי ההלכה והתפילה. מפני שבקהילה אחת צריך להיות מנהג אחיד, שאם לא כן יתרבו המחלוקות, ויש בזה משום איסור "לא תתגודדו". וכפי שאמרו חז"ל, שאסור שיהיו בבית דין אחד, מקצת שהולכים בשיטת בית שמאי ומקצת בשיטת בית הלל, כדי שלא תיעשה התורה לשתי תורות (יבמות יד, א, לרי"ף ולרא"ש). לפיכך, כל מי שהיה מהגר למקום שיש בו מנהג קבוע, היה צריך לקבל על עצמו את מנהג המקום. וכן מצינו משפחת 'אשכנזי' שנוהגת במנהגי ספרדים, ונקרא שמה 'אשכנזי' מפני שבמקורה באה מאשכנז, אלא שכיוון שהיגרה לספרד, כל בניה נוהגים כמנהג ספרד. וכן משפחת 'פרנק' מקורה מספרד, אלא כיוון שהיגרה לאשכנז, נוהגים בניה כמנהג אשכנז.

ואף אם במשך הזמן אנשים רבים היגרו מקהילה אחת לחברתה, עד שבמשך הזמן הפכו משפחות המהגרים לרוב, כל זמן שבאו כיחידים, הרי הם בטלים בקהילה שאליה באו, וכולם צריכים לנהוג כמנהג המקום (שו"ע יו"ד ריד, ב; או"ח תסח, ד; מ"ב יד). אגב, יתכן שרוב בני אשכנז, מקורם ממשפחות שהיגרו מספרד.

אבל כאשר קהילה שלימה נדדה למקום אחר, כיוון שהיא קהילה בפני עצמה, אין היא נגררת אחר שאר בני המקום, ואינה צריכה לשנות את מנהגיה (באו"ה תסח, ד). ואפילו אם בני המקום הוותיקים הם הרוב, כל זמן שהחדשים מאוגדים כקהילה עצמאית, עליהם להמשיך במנהגיהם הראשונים. וכן הדין בארץ ישראל, שבחסדי ה', מקבץ נדחי ישראל, עלו לארץ במאות השנים האחרונות קהילות שלימות, ובראשם תלמידי חכמים. וכיוון שעלו כקהילה שלימה, לא נתבטלו לראשונים, אלא הקימו לעצמם בתי כנסת משלהם ושימרו את מנהגי עדתם.

ומי שנצרך להתפלל באופן קבוע במניין בנוסח אחר, כגון שעבר למקום שבו המניין היחיד מתפלל בנוסח שונה; רשאי להחליט כיצד לנהוג. אפשרות ראשונה, שכל זמן שהוא מתפלל באותו מניין יתפלל בנוסח שלהם, ואפשרות שנייה, שיחזיק בנוסח אבותיו, ורק בחלקים שאומרים בקול רם יאמר כמותם.

ומי שרגיל בנוסח אחד ובא להתפלל באופן זמני במניין שמתפלל בנוסח אחר, ההוראה המקובלת, שכל מה שהוא אומר בקול – יאמר כפי נוסח המקום, ומה שהוא אומר בשקט – יאמר כנוסח שהוא רגיל בו (פניני הלכה תפילה ו, ה).

ד – אשה שנישאה לבן עדה אחרת

אשה שנישאה לבעל מעדה אחרת, דינה כדין מי שעובר לגור במקום שהכל נוהגים בו באופן שונה מכפי שהיה רגיל, שאם בכוונתו לגור שם תמיד, עליו לבטל את מנהגיו הקודמים ולנהוג כמנהג אנשי מקומו החדש (עפ"י שו"ע יו"ד ריד, ב; או"ח תסח, ד, מ"ב יד). וכן אשה שנישאה לבעל מעדה אחרת, הרי היא כמי שעברה לביתו לתמיד, ועליה לנהוג כמנהגיו. למשל, אם מנהג עדתו של בעלה לאכול קטניות בפסח – תאכל, ואם נהגו שלא לאכול – לא תאכל. אם נהגו להמתין שש שעות בין בשר לחלב – תמתין שש, ואם נהגו להמתין שעה – תמתין שעה. וכפי שכתב רבי שמעון בן צמח דוראן (תשב"ץ ג, קעט), שדבר פשוט הוא בלא ספק, שלא יתכן שישבו שניהם באופן קבוע על שולחן אחד, ומה שמותר לזה אסור לזה. ולכן צריכה האשה לילך אחר מנהגי בעלה, שאשתו כגופו.

ואשה שבעלה נפטר, אם נולד לה ממנו ילד – תישאר במנהגי בעלה, ואם לא נולד לה ממנו ילד – תחזור למנהג בית אביה.[1]

וכן לעניין נוסח התפילות, על האשה להתפלל ולברך כנוסח בעלה, כדי שלא יהיו באותו בית שני נוסחים שונים. אמנם, אם אין הדבר מפריע לבעלה, וקשה לה לעבור לנוסח שלו, במה שהיא מתפללת בשקט – יכולה להמשיך להתפלל בנוסח של בית אביה, אבל לא תתפלל או תברך בקול בנוסח אחר. וכשילדיה יגיעו לגיל חינוך, עליה לחנכם להתפלל ולברך בנוסח בעלה. ולכן גם אם בעלה הסכים שתמשיך להתפלל ולברך בנוסח שהתרגלה בו, כאשר יגיעו ילדיה לגיל חינוך, ראוי לה לעבור לנוסח בעלה, כדי שיקל עליה לחנכם לתפילה ולברכות.[2]


[1]. באג"מ או"ח א, קנח, מוכיח שדין זה מהתורה, שכן מצינו שהתורה פטרה אשה נשואה מלמלא חובת כיבוד הורים, מפני שמצוות כיבוד הורים דורשת שאם יהיה צורך לילך להלבישם ולהאכילם – תלך, וכיוון שחובת האשה לבית שהיא מקימה עם בעלה קודמת, פטרה אותה התורה מחובה זו (שו"ע יו"ד רמ, יז). הרי שלפי זה מקומה של האשה מהתורה בבית בעלה. (כאשר אין התנגשות חוזרת המצווה לנשואה לכבד את הוריה).

עוד כתב שם, שאינה צריכה התרת נדרים כדי לעבור למנהג בעלה. וכן משמע ממ"ב תסח, יד, שכיוון שלפי ההלכה העובר ממקום למקום צריך לנהוג כמנהג בני מקומו החדש, אינו צריך לעשות על כך התרה. וכ"כ בכה"ח תסח, מג. ויש אומרים שצריכה התרה, ע' בפניני הלכה פסח ט, 1. ונוהגים שלא להצריכה התרה, מפני שכבר כשהתחילה לנהוג כמנהג בית אביה, היה ברור שאם תינשא לבעל מעדה אחרת, תעבור למנהגיו, וממילא ברור שלא התכוונה לנהוג כבית אביה לתמיד, וכן מובא בהליכות שלמה תפילה א, הערה ח.

[2]. כפי שלמדנו, יסוד הדין שלא יתפללו במקום אחד בשני נוסחים שונים וינהגו בשני מנהגים שונים הוא כדי שלא תעשה מחלוקת, וכיוון שמנהג הבית נקבע על פי הבעל, הדבר תלוי בו, והוא יכול להסכים שאשתו תמשיך להתפלל כמנהג בית אביה. וכן מובא בהליכות שלמה תפילה א, ז, שרשאי הבעל להרשותה לנהוג כמנהגי בית אביה. וכן מקובל בבתים רבים, שהבעל מסכים שאשתו תמשיך להתפלל כמסורת בית אביה. ואם נהגה בתחילה כמנהגי בית אביה ואח"כ רצתה לשנות למנהגי בעלה, צריכה לעשות התרת נדרים. ע"כ. אולם בענייני מנהגי כשרות, נראה שאין להסכים לשני מנהגים באותו בית, מפני שהדבר ניכר לעין, ויש בזה משום איסור "לא תתגודדו", מה עוד שהדבר יכול לגרום להפרת שלום הבית. ולכן כתבתי שלא תתפלל ותברך בקול בנוסח אחר. וע' בתפילה כהלכתה ד, הערה ד', שכתב בשם הרב אלישיב, שוודאי מן הדין עליה לעבור לנוסח הבעל, אלא שאי אפשר לחייבה לעשות זאת בהקדם אחר שנתרגלה בנוסחה, ומ"מ תשתדל לעבור לנוסחו בטרם יגיעו בניה לגיל חינוך לתפילה.

בעל תשובה שהתחתן עם אשה דתית מבית דתי, כיוון שמבחינת הנהגות הדת הוא מצטרף אליה, יכול לנהוג כמנהגיה ולא כבית אביו. וטוב לשאול בזה שאלת חכם.

ה – באיזה מקרים מותר לשנות את הנוסח

כפי שלמדנו, צריך אדם לשמור על מנהג אבותיו, וסמכו זאת על הפסוק: "וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א, ח). אלא שמנהג זה אינו חשוב יותר מדינים אחרים, ולכן פעמים שהוא נדחה. למשל, אדם שיודע בוודאות, כי אם יתפלל בבית הכנסת שבנוסח אבותיו יכוון פחות בתפילתו, ואילו בבית הכנסת שבנוסח אחר יכוון יותר – יבחר את בית הכנסת שבו יכוון יותר, שזהו עיקר התפילה (פניני הלכה תפילה ו, 2). אמנם במקרה של ספק, מוטב שיתפלל בבית הכנסת שבנוסח אבותיו, מפני שלטווח ארוך מסתבר שדווקא בנוסח אבותיו יכוון יותר. כי פעמים שבגיל צעיר אדם אינו מעריך כראוי את הקשר שלו לנוסח אבותיו, ועם השנים הוא מגלה עד כמה הוא קשור לנוסח אבותיו, ומצטער ששינה בלי מחשבה מעמיקה.

מי שיש לפניו שני בתי כנסת: באחד מתפללים בנוסח אבותיו, אבל אין מקיימים בו שיעורי תורה. ובשני מתפללים בנוסח אחר, אבל יש בו שיעורי תורה. אם הוא מעריך שעל ידי תפילותיו בבית הכנסת שיש בו שיעורי תורה יזכה ללמוד יותר תורה, מוטב שיתפלל בו אף שאינו בנוסח אבותיו. כי למרות החשיבות של שמירת המנהגים, לימוד התורה חשוב מהכל. וכן לגבי בחירת ישיבה או מוסד חינוכי אחר, אין להחליט על מקום הלימוד לפי נוסח התפילה, אלא השיקול הוא היכן יוכל להתחנך יותר לתורה, למידות טובות ולמצוות.

וכן כאשר ישנם שני בתי כנסת, האחד בנוסח אבותיו, אבל הוא חושש שלא יוכל להתחבר עם קהילת מתפלליו, מפני שהם מבוגרים או צעירים ממנו, או שהם מעטים מדאי, או מכל סיבה אחרת. ולעומת זאת, בבית הכנסת שבנוסח אחר, ישנה קהילה מגובשת שאליה יוכל להתחבר יותר. אם הוא סבור שעל ידי השתתפותו בתפילותיהם, הקשר שלו לקהילה הדתית יתחזק, ועל ידי כך רמתו הרוחנית תעלה או לפחות תישמר, מוטב שיתפלל עמהם אע"פ שאינם מתפללים בנוסח אבותיו.[3]


[3]. אמנם דינים אלו שייכים בעיקר לגברים שמצווים להתפלל בבית כנסת, אולם יש חשיבות שגם נשים ידעו אותם, כי פעמים רבות אשה מסייעת לבעלה בהחלטות אלו. וכן הדבר נוגע לרווקות, גרושות ואלמנות צדקניות, שמדקדקות להתפלל בבית הכנסת.

בפניני הלכה תפילה ו, ג, נתבאר טעם החסידים שעברו מנוסח אשכנז לנוסח ספרד, כדי להתפלל בכוונות האר"י, ודעת החולקים עליהם. ושם ו, ז, לעניין מי שהוריהם מתפללים בנוסח חסידי והם התרגלו לנוסח אשכנזי, האם צריכים להתפלל כהוריהם בנוסח חסידי, או כנוסח אשכנז שהתרגלו בו שהוא הנוסח המקורי של משפחתם לפני מאתיים שנה. למעשה, המסתפק בזה ישאל את רבו. ושם ו, ח, נתבאר דין אשכנזים (דתיים לאומיים) שהתרגלו להתפלל בהברה ספרדית, שההוראה המקובלת שאינם צריכים להתאמץ לחזור להברה אשכנזית.

ו – שמירת המנהגים מול חיזוק הקהילה

שמירת המנהגים כוללת, בנוסף לנוסח התפילה, גם את צורת ההגייה, תימנים בהגייה תימנית, ספרדים בהגייה ספרדית, ואשכנזים בהגייה אשכנזית, כל קהילה לפי הגייתה המיוחדת. וכן ראוי לכתחילה שכל עדה תמשיך להתפלל במנגינותיה המסורתיות (ע' רמ"א או"ח תריט, א). כמובן שאפשר להוסיף ולחדש מנגינות, אולם הכוונה היא, שבעיקר התפילה ישמר הניגון המסורתי שנתקדש במשך דורות. לשם כך צריך אדם להתפלל לכתחילה בבית כנסת שבנוסח אבותיו (ע' פניני הלכה תפילה ו, 5).

וצריך לדעת שישנם בישראל עשרות מנהגים. נוסח ספרדים מתחלק לכמה מנהגים. בענייני הלכה, השינויים העיקריים הם בין הנוהגים על פי ה'שולחן-ערוך' לנוהגים על פי ה'בן-איש-חי'. ועוד ישנו נוסח של יוצאי צפון אפריקה, ואמנם בענייני הנוסח וההלכה השינויים בין יוצאי צפון אפריקה לעירק וסוריה קטנים יחסית, אבל במנגינות השינויים גדולים יותר. ואפילו בין עולי צפון אפריקה יש הבדלים במנגינות, עד שבאוזני עולי מרוקו נשמעים עולי אלג'יר כמזייפים וכן להיפך; ולאוזני עולי לוב, שניהם מזייפים. כדי לשמור על המנהגים באופן מושלם, צריך שיהיו בתי כנסת מיוחדים לעולי טריפולי, לעולי טוניס, לעולי אלג'יר, לעולי מרוקו, לעולי עירק, לעולי סוריה, לעולי פרס, לעולי טורקיה לעולי קוקז וכיוצא בזה.

וכן בין עולי אשכנז ישנם מנהגים שונים. ההבדל הגדול הוא בין החסידים לשאר אשכנזים. אבל ישנם עוד הבדלים משמעותיים בצורת ההגייה ובמנגינות. מנגינותיהם של מתפללי נוסח אשכנז ממערב אירופה שונות לגמרי ממנגינותיהם של מתפללי נוסח אשכנז מליטא. ולגבי ההגייה, יש לפחות ארבעה סוגי הגיות, של עולי ליטא, עולי פולין, עולי גליציה ועולי הונגריה. וכן יש הבדלים בין החסידויות השונות בכמה מנהגים ובמנגינות. וכן בין התימנים ישנם שני נוסחים עיקריים, בלאדים ושאמים.

אלא שאם ההקפדה על שמירת המנהגים תגרום לפירוק הקהילה, עדיף לוותר על הדקדוק שבשמירת המנהגים. מפני שבדרך כלל, כאשר הקהילה מגובשת, ומקיימת שיעורי תורה לגברים, לנשים ולילדים, ויש בה פעילות של גמילות חסדים, היא מצליחה לקשר את כל חבריה לתורה ומצוות. ולעומת זאת, כאשר הקהילה נחלשת, גם חבריה נחלשים, ובמיוחד הדבר משפיע לרעה על הילדים.

ואם כן, אף שלכתחילה טוב שכל אחד יתפלל לפי מנהג אבותיו, מכל מקום, אם לשם כך יצטרכו להקים עשרות בתי כנסת קטנטנים, שבקושי יצליחו לקיים בהם מניין, ולא יהיה בכוחם לארגן שיעורי תורה, אזי עדיף שבני עדות הקרובים זה לזה במנהגיהם יתאחדו כדי להקים קהילה חזקה יותר. למשל, כל יוצאי צפון אפריקה יתפללו ביחד. ואם גם זה לא יספיק, אז מוטב שכל מתפללי נוסח ספרד יתפללו ביחד.[4]

לפיכך, צריך בכל מקום ומקום לשקול את כל הערכים יחד, ערך שמירת המנהגים מול הערך של הקמת קהילה חזקה ומגובשת. וכאשר יש מספיק משפחות מעולי אותה עדה, עד שיש בכוחם לקיים בית כנסת גדול כמסורת מנהגיהם, מה טוב. אבל כאשר אין להם מספיק משפחות, מוטב שיתלכדו עם עדה הקרובה למנהגיהם, ובלבד שיקימו קהילה חזקה. ואם התלכדות העדות הקרובות לא תספיק לבניית קהילה חזקה, מוטב שבני כל העדות, ספרדים, אשכנזים ותימנים, יתלכדו לקהילה אחת. ולעיתים צריך להורות שכל מי שעולה להיות חזן יתפלל כפי נוסח אבותיו, וכך יינתן מקום לכל העדות. וסוגיה זו צריכה להישקל בכובד ראש, ובמקום שיש מרא דאתרא, הוא צריך להכריע בשאלות אלו יחד עם ראשי הקהילה (ע' פניני הלכה תפילה ו, ט).


[4]. בנוסף לכך, אף שמלכתחילה היה ראוי שכל אחד ישמור בדייקנות את כל מנהגיו ונגינותיו, בדיעבד, יש גם צד חיובי במיזוג הגלויות. וכיוון שאדם אינו בוחר לעצמו את מקום מגוריו לפי עדתו, ממילא נוצר מצב שהנוסחים הקרובים הולכים ומתלכדים. וכך כבר נוהגים רוב יוצאי אשכנז, שבעלי מסורות שונות מתפללים ביחד.