בעבר, כאשר המרחק בין הקהילות היה גדול, אשכנזים התגוררו באשכנז, ספרדים בספרד ותימנים בתימן, כל מי שעבר להתגורר במקום אחר, היה נגרר אחר מנהג מקומו החדש בכל מנהגי ההלכה והתפילה. מפני שבקהילה אחת צריך להיות מנהג אחד, שאם לא כן יתרבו המחלוקות, ויש בזה משום איסור 'לא תתגודדו'. וכפי שאמרו חכמים, שאסור שיהיו בבית דין אחד, מקצת שהולכים בשיטת בית שמאי ומקצת שהולכים בשיטת בית הלל, כדי שלא תיעשה התורה לשתי תורות (יבמות יד, א, לרי"ף ולרא"ש). לפיכך, כל מי שהיה מהגר למקום שיש בו מנהג קבוע, היה צריך לקבל על עצמו את מנהג המקום. וכן מצינו משפחת 'אשכנזי' שנוהגת במנהגי ספרדים, ונקרא שמה 'אשכנזי' מפני שבמקורה באה מאשכנז, אלא שכיוון שהיגרה לספרד, כל בניה נוהגים כמנהג ספרד. וכן משפחת 'שפנייר' מקורה מספרד, וכיוון שהיגרה לאשכנז, נוהגים בניה כמנהג אשכנז.
ואף אם במשך הזמן אנשים רבים היגרו מקהילה אחת לחברתה, עד שבמשך הזמן הפכו משפחות המהגרים לרוב, כל זמן שבאו כיחידים, הרי הם בטלים בקהילה שאליה באו, וכולם צריכים לנהוג כמנהג המקום (שו"ע יו"ד ריד, ב; או"ח תסח, ד; מ"ב יד).
אבל כאשר קהילה שלימה נדדה למקום אחר, כיוון שהיא קהילה בפני עצמה, אין היא נגררת אחר שאר בני המקום, ואינה צריכה לשנות את מנהגיה (באו"ה תסח, ד). ואפילו אם בני המקום הוותיקים הם הרוב, כל זמן שהחדשים מאוגדים כקהילה עצמאית, עליהם להמשיך במנהגיהם הראשונים. וכן הדין בארץ ישראל, שהואיל ובחסדי ה', מקבץ נדחי ישראל, עלו לארץ קהילות שלימות, ובראשם תלמידי חכמים, לא היו צריכים להתבטל לראשונים, אלא הקימו לעצמם בתי כנסת משלהם ושימרו את מנהגי עדתם.
מי שנצרך להתפלל באופן קבוע במניין בנוסח אחר, כגון שעבר למקום שבו המניין היחיד מתפלל בנוסח שונה; רשאי להחליט כיצד לנהוג. אפשרות ראשונה, שכל זמן שהוא מתפלל באותו מניין יתפלל בנוסח שלהם, ואפשרות שנייה, שיחזיק בנוסח אבותיו, ורק בחלקים שאומרים בקול רם יאמר כמותם.
ומי שרגיל בנוסח אחד ובא להתפלל באופן זמני במניין שמתפלל בנוסח אחר, ההוראה המקובלת, שכל מה שהוא אומר בקול – יאמר כפי נוסח המקום, ומה שהוא אומר בשקט – יאמר כנוסח שהוא רגיל בו. אך אם ירצה, יוכל להתפלל את כל תפילתו כנוסח המקום (פניני הלכה תפילה ו, ה).