אשה שנישאה לבעל מעדה אחרת, הרי היא כמי שעברה לביתו לתמיד, ועליה לנהוג כמנהגיו (עפ"י שו"ע יו"ד ריד, ב; או"ח תסח, ד; מ"ב יד). שכן אף שבין ישראל לעמים הייחוס נקבע לפי האשה ולא האיש, בתוך ישראל הייחוס נקבע לפי האיש, שאם האיש כהן ואשתו ישראלית, אף היא אוכלת תרומה, ואם האיש ישראלי והאשה בת כהן, אינה אוכלת בתרומה. כיוצא בזה, אם מנהג עדתו של האיש לאכול קטניות בפסח – אשתו אוכלת עמו קטניות בפסח, ואם מנהג עדתו שלא לאכול – לא תאכל. אם נהגו להמתין שש שעות בין בשר לחלב – תמתין שש, ואם נהגו להמתין שעה – תמתין שעה. וכפי שכתב רבי שמעון בן צמח דוראן (תשב"ץ ג, קעט), שדבר פשוט הוא בלא ספק, שלא יתכן שיֵשבו שניהם באופן קבוע על שולחן אחד, ומה שמותר לזה אסור לזה. ולכן צריכה האשה לילך אחר מנהגי בעלה, שאשתו כגופו.
אשה שבעלה נפטר, אם נולד לה ממנו ילד – תישאר במנהגי בעלה, ואם לא נולד לה ממנו ילד – תחזור למנהג בית אביה.[1]
וכן לעניין נוסח התפילות, על האשה להתפלל ולברך כנוסח בעלה, כדי שלא יהיו באותו בית שני נוסחים שונים. אמנם, אם אין הדבר מפריע לבעלה, תוכל להמשיך להתפלל בנוסח של בית אביה. אבל כאשר ילדיה יגיעו לגיל חינוך, טוב שתעבור לנוסח בעלה, כדי שיקל עליה לחנכם לתפילה ולברכות.[2]
[1]. וכן למדנו בתורה, שבת ישראל שנישאה לכהן, נחשבת כוהנת ואוכלת בתרומה. ואם בעלה נפטר, אם יש לה ממנו בן – ממשיכה לאכול בתרומה, ואם נשאה לישראל, מפסיקה לאכול בתורה. עוד כתב באג"מ או"ח א, קנח, שדין זה מהתורה, שכן מצינו שהתורה פטרה אשה נשואה מלמלא חובת כיבוד הורים, מפני שמצוות כיבוד הורים דורשת שאם יהיה צורך לילך להלבישם ולהאכילם – תלך, וכיוון שחובת האשה לבית שהיא מקימה עם בעלה קודמת, פטרה אותה התורה מחובה זו (שו"ע יו"ד רמ, יז). הרי שמקומה של האשה מהתורה בבית בעלה. (כשאין התנגשות מצווה לנשואה לכבד את הוריה).
עוד כתב שם, שאינה צריכה התרת נדרים כדי לעבור למנהג בעלה. וכן משמע ממ"ב תסח, יד, שכיוון שלפי ההלכה העובר ממקום למקום צריך לנהוג כמנהג בני מקומו החדש, אינו צריך לעשות על כך התרה. וכ"כ בכה"ח תסח, מג. ויש אומרים שצריכה התרה, אך נוהגים שלא להצריכה התרה, מפני שכבר כשהתחילה לנהוג כמנהג בית אביה, היה ברור שאם תינשא לבעל מעדה אחרת, תעבור למנהגיו, וממילא לא התכוונה לנהוג כבית אביה לתמיד (פניני הלכה פסח ט, ג, 1).
[2]. כפי שלמדנו, יסוד הדין שלא יתפללו במקום אחד בשני נוסחים שונים וינהגו בשני מנהגים שונים הוא כדי שלא תעשה מחלוקת, וכיוון שמנהג הבית נקבע על פי הבעל, הדבר תלוי בו, הוא יכול להסכים שאשתו תמשיך להתפלל כמנהג בית אביה. וכן מובא בהליכות שלמה תפילה א, ז, שרשאי הבעל להרשותה לנהוג כמנהגי בית אביה. וכן מקובל בבתים רבים, שהבעל מסכים שאשתו תמשיך להתפלל כמסורת בית אביה. ואם נהגה בתחילה כמנהגי בית אביה ואח"כ רצתה לשנות למנהגי בעלה, צריכה לעשות התרת נדרים. ע"כ. אולם במנהגי כשרות, נראה שאין להסכים לשני מנהגים באותו בית, מפני שהדבר ניכר לעין, ויש בזה משום איסור 'לא תתגודדו', מה עוד שהדבר יכול לגרום להפרת שלום הבית. ועי' בתפילה כהלכתה ד, הערה ד, שכתב בשם ריש"א, שמן הדין עליה לעבור לנוסח הבעל, אלא שאי אפשר לחייבה לעשות זאת בהקדם אחר שהתרגלה לנוסחהּ, ומ"מ תשתדל לעבור לנוסחו בטרם יגיעו בניה לגיל חינוך לתפילה. בעל תשובה שהתחתן עם אשה דתית מבית דתי, כיוון שמבחינת הנהגות הדת הוא מצטרף אליה, יכול לנהוג כמנהגיה ולא כבית אביו. וטוב לשאול בזה שאלת חכם.