חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

א – הדין השכר והעונש

א – ימי בריאה – ברכה ודין

בכל שנה בורא הקב"ה מחדש חיים לכל אחד ואחד מברואיו. וכדי שחסדו לא יגיע לרשעים, דן ה' בראש השנה את כל ברואיו, מעניק שפע וברכה לטובים וממעט את השפע והברכה מהרעים. בנוסף לזה שכך ראוי וצודק, יש בזה גם צורך לתיקון העולם, שאם הרשעים ימשיכו לקבל שפע של חיים וברכה, יתחזקו על ידי כך ברשעותם ויגרמו רעה וקללה לעולם כולו (של"ה).

נמצא אם כן, שאותם הימים שבהם ה' מתקרב אל ברואיו ומעניק להם חיים חדשים, הם הימים שבהם הוא דן אותם, והם גם הימים שהתשובה מתקבלת בהם יותר, הואיל ואז ה' קרוב יותר לברואיו. ולכן אע"פ שכל ימות השנה יפים לתשובה, בעשרת הימים שמראש השנה ועד יום הכיפורים התשובה מתקבלת יותר, שנאמר (ישעיהו נה, ו): "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב", ועל כן הם נקראים 'עשרת ימי תשובה' (ר"ה יח, א; רמב"ם תשובה ב, ו).

ואף שהדין עצמו חל בראש השנה ועשרת ימי תשובה, עדיף להתחיל להתעורר בתשובה לפני תחילת הדין, כדי שכאשר נגיע לעשרת ימי תשובה נוכל לזכות לשוב אל ה' באמת. בנוסף לכך, עדיף להקדים תרופה למכה, שכך הם כללי הדין, שלפני שאדם נתבע לדין על עבירות שבידו, בקלות יחסית הוא יכול להתחרט עליהן, לתקן אותן בתשובה ולבטל את הקטרוג שכנגדו או לכל הפחות להפחיתו, כפי שגם מקובל בבתי משפט שבעולם הזה. אבל לאחר שכבר הגיעה שעת הדין, והקטגור כבר התייצב לערוך את טענותיו, קשה יותר לבטל את הקטרוג (ספרי נשא מב). ולכן נהגו ישראל להתעורר לתשובה בחודש אלול.

בכל שנה מחדש, אנחנו נגשים לימי התשובה ביראה ושמחה. יראה – על שאיננו יודעים אם נצדק לפניו בדין ומה ייגזר עלינו, שרבים האנשים שהיו שאננים בתחילת השנה, ובסופה כבר לא נמצאו בין החיים או שנעשו מסובלים בייסורים קשים. ושמחה – על ההזדמנות לשוב אליו בתשובה, לעמוד לפניו בתפילה ותחנונים, להתנקות מהרע שדבק בנו, ולהתחבר מחדש אל כל הערכים שאנו מאמינים בהם. ואף אם יעלה דיננו לייסורים, הרי שהם לטובה, למרק אותנו מעוונותינו, כדי שנוכל לזכות לתיקון שלם וחיים טובים.

בלא חשבון הנפש השנתי, הצרכים השוטפים היו משכיחים מאיתנו את כל האידאלים הגדולים שנשמתנו נכספת אליהם. ובאין חזון היצרים הרעים גוברים, והאדם נעשה משועבד לתאוותיו ושוקע בבהמיותו. בזכות הימים הנוראים אנחנו זוכים להיזכר בכל שנה בכל התקוות הטובות שהיו לנו, בכל הנושאים והספרים שרצינו ללמוד, בכל המעשים ‏הטובים שרצינו לעשות. ומתוך כך אנחנו מואסים בחטאים שדבקו בנו ומתחרטים ומתוודים עליהם, ובוחנים מחדש את סדרי העדיפויות שלנו. כדי שבשנה הבאה עלינו לטובה נתעלה בתורה ומצוות ומעשים טובים, נשקוד על בניית המשפחה, החברה והעם. וכך אנחנו זוכים להתעלות משנה לשנה, ולהשתתף בתיקונו של העולם ויישובו.

ב – עניין הדין

יסוד האמונה שה' ברא את העולם ומחייה אותו, ואם היה מפסיק להשפיע חיים לעולם אפילו רגע אחד, היה העולם כולו מתבטל. והעניק ה' בחירה חופשית לאדם, אם יבחר בטוב – ישפיע חיים וברכה לו ולעולם, אם יבחר ברע – יגרום למוות וצרות. וזה הדין שעל פיו משפיע ה' את חסדו לעולם. שכך קבע ה' בעת שברא את העולם, שהמתקרב אליו – יזכה לשפע ברכה. והמתרחק – יתמעטו ממנו השפע והחיים, ומתוך כך יתייסר ויאבד. והדרך שבה האדם דבק בה' היא על ידי לימוד תורתו וקיום מצוותיו, והמסיר עצמו מהתורה ועובר על מצוותיה דבק במוות.

וכן נאמר (דברים ל, טו-יח): "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע. אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו, וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע, וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם. הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן, לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבוֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ". וה' רוצה שנבחר בחיים, שנאמר (שם יט-כ): "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ. לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ, כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ, לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם".

וכך ראוי על פי הדין והמשפט, שהמתקרב אל ה', מתקרב אל מקור החיים והברכה, וממילא זוכה לתוספת חיים וברכה. והמתרחק, כיוון שהתרחק ממקור החיים, מתמעטים חייו, וממילא המחלות, הייסורים והאסונות מתגברים עליו.

וזו מתנה טובה שנתן ה' לאדם, שהעניק לו בחירה חופשית, ועל ידי כך כל הטובות שהוא מקבל מה' הוא מקבל בדין ובצדק, ויש לו מכך נחת ושמחה, שכן הוא עצמו על ידי מעשיו קנה את מקומו ומעמדו בעולם. אבל אם ה' היה נותן לאדם את כל החסדים במתנת חינם, לא היתה לו בכך נחת ושמחה (רמח"ל דרך ה' ח"א ב).

ועל כן הדין צריך להיות דין אמת, מדוקדק ומפורט, על כל מעשה ומעשה, ועל כל דיבור ודיבור, ועל כל מחשבה ומחשבה. ולכן אף שהאדם נידון על פי רוב מעשיו, שאם רובו זכויות נידון לטוב, מכל מקום יענש על כל עבירה שלא תיקן בתשובה. וכן אם נידון על פי רוב מעשיו לרע, יקבל שכר על כל מצווה שעשה. ומלך המשפט הוא היודע לחשב כל זאת, והוא הקובע אימתי יגיע זמן השכר ואימתי זמן העונש (ב"ק נ, א; חגיגה ה, א).

וה' רוצה להיטיב לבריותיו, שנאמר (תהלים קמה, ט): "טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו", ותכלית העונש לתיקון ולא לנקמה. בעולם הזה העונש נועד לכוון את האדם, כדי שיסור מהחטא ויחזור לדרך טובה, שנאמר (דברים ח, ה): "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלוֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ". ואם לא זכה לשוב בתשובה בעולם הזה, למרות שיש בידו זכויות, כל זמן שהרע עדיין דבוק בו, הוא אינו יכול לזכות לטוב האלוקי. ועל כן הוא נידון בייסורים בגיהנם, ושם הוא מתנקה מהרע, ולאחר מכן זוכה לעלות לגן עדן, וכפי שנאמר (שמואל א' ב, ו): "ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל". והרשעים הגמורים, מתכלים בגיהנם ונאבדים (ר"ה יז, א; פסיקתא רבתי מ'; נפש החיים א, יב).

ג – זמני הדין

כפי שלמדנו (הלכה א), הברכה והדין צמודים, שאותו הזמן שבו ה' מעניק חיים לעולם הוא זמן הדין, שעל פיו נקבע למי ישפיע חיים וברכה ולמי לא. וכיוון שבראש השנה בורא הקב"ה את החיים למשך השנה החדשה, אז הוא עיקר הדין לכל העולם.

וזהו שאמרו חכמים במשנה (ר"ה טז, א): "בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, שנאמר (תהלים לג, טו): הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם". עוד אמרו (ב"ב י, א): "כשם שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, כך חסרונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה".

ואף שעיקר הדין וכתיבתו בראש השנה, חתימת הדין ביום הכיפורים, ועל כן מראש השנה ועד יום הכיפורים הוא זמן תשובה ותפילה, כדי להיטיב את הדין. וזהו שאמר רבי מאיר: "הכל נידונים בראש השנה, וגזר דין שלהם נחתם ביום הכפורים" (ר"ה שם). וכן אמרו חכמים (ביצה טז, א): "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכיפורים".

ואף שהדין נחתם ביום הכיפורים, במקרים מיוחדים, עד הושענא רבה ושמיני עצרת יש עוד אפשרות לבטלו או להיטיבו. מפני שרק אז המלאכים שצריכים לבצע את הדין מקבלים את 'הפתקאות' להוצאת הדין לפועל, ולכן רק אז הוא הסיום הסופי של הדין השנתי (זוהר ח"ג לג, ב; פנה"ל סוכות ו, א).

בנוסף לכך שראש השנה הוא יום הדין הכללי לכל השנה, לשלושה עניינים שלושת הרגלים הם ימי דין: בפסח נידונים על התבואה, בחג השבועות נידונים על פירות האילן, ובחג הסוכות נידונים על המים (משנה ר"ה טז, א). משמעות העניין היא, שהברכה האלוקית משתלשלת לעולם על ידי הימים הקדושים, וממילא יש בהם דין על הברכה שמושפעת דרכם. וזמן החגים תואם את התהליכים הטבעיים שבעולם (פנה"ל מועדים א, ב). חג הסוכות לקראת החורף, ולכן על ידו מגיעה הברכה למים ובו נידונים על המים. בימי חג הפסח התבואה גדלה, וממילא על ידו באים הברכה והדין לתבואה. בחג השבועות מתחילים פירות האילן לגדול ולהבשיל, וממילא על ידו באים הברכה והדין לפירות. הרי שבראש השנה נידון עניין המים והתבואה והפירות באופן כללי, והדין המפורט על המים חל בחג הסוכות, והדין המפורט על התבואה חל בפסח, והדין המפורט על הפירות חל בחג השבועות.[1]


[1]. פירשה הגמרא ר"ה טז, א, שדברי המשנה כתנא דבי ר' ישמעאל שאמר: "בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים, ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים". ולדעת ר' יהודה: "הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו; בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים, ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים". ונראה שהמחלוקת אינה חריפה, וגם תנא דבי ר' ישמעאל מודה שכלל הדין הוא בר"ה, אלא שבר"ה נקבע המצב הכללי, ואילו דין המים, התבואה והפירות, נקבע בחגים, אלא שכמובן הוא מושפע מהדין הכללי שנקבע בר"ה. ואילו לר' יהודה, בר"ה נקבע גם הדין של המים, התבואה והפירות, ורק גזר דינם נחתם בחגים. (כיוצא בזה ביאר הרמב"ן בדרשתו לר"ה, שכלל הדין בר"ה, ודין פרטי לברכה במים בסוכות וכו'. וכך כתבתי למעלה. הר"ן ר"ה טז, א, כתב, שכלל דין המים בסוכות, ובפסח על התבואה, ובשבועות על פירות האילן, אבל מה יקבל האדם מזה נידון בר"ה).

ד – השתלשלות הברכה והדין

על אף שהדין נכתב בראש השנה ונחתם ביום הכיפורים, עוד ישנה השפעה משמעותית להתנהגותו של האדם במשך השנה. וזאת מפני ששפע החיים שנקצב בראש השנה משתלשל ויורד אל העולם בהדרגה, דרך ראשי החודשים והשבתות, ובדרך השתלשלותו ניתן להטותו לטובה או לרעה. זה הכלל, הימים הקדושים נועדו להשפעת ברכה לעולם, כל יום לפי עניינו המיוחד, ויחד עם הברכה נמשך הדין, כדי שהברכה תגיע למי שראוי לה.

וכיוון שהברכה משתלשלת דרך ראשי חודשים, גם הם ימי דין, ועל כן הם ראויים לתשובה, כפרה וסליחה. והמהדרים נהגו לעשות תשובה בערב ראש חודש (יום כיפור קטן).

גם יום השבת קדוש ומבורך, ועל ידו נמשכת ברכה לששת ימי המעשה. וכדי שהברכה תימשך כראוי, יש לשוב בשבת אל ה' בתשובה מאהבה. 'שבת' מלשון תשובה.

השפע שמגיע דרך ראשי החודשים והשבתות משתלשל ויורד דרך ימות החול, מפני שגם בכל יום ויום יש קדושה מיוחדת, שבכל יום מתגלה עניין אלוקי שלא התגלה בשום יום אחר. וממילא בכל יום אדם נידון על השפע המיוחד לאותו היום, וכפי שאמר רבי יוסי: "אדם נידון בכל יום". ואף לכל שעה ושעה יש יחוד משלה, שאפשר לגלות בה צד מסוים של קדושה, ולכן יש בחינה מסוימת של דין בכל שעה, וכפי שאמר רבי נתן: "אדם נידון בכל שעה" (ר"ה טז, א). וכנגד הברכה והדין שבכל יום, אנו מתפללים בכל יום שחרית ומנחה וערבית, להיטיב את הברכה והדין המיוחדים לאותו היום.[2]

ואין הדין שנעשה בראשי חודשים, שבתות וכל שאר ימות השנה, משנה את הדין שנכתב ונחתם בתחילת השנה. מפני שאף שהדין כבר נכתב ונחתם בתחילת השנה, דרכי ביצועו לא נקבעו, ולדרכי ביצועו יש השפעה משמעותית, לטוב או לרע. אפשר לתת לכך דוגמא מתקציב המדינה, שאף שהוא נקבע בתחילת השנה בחוק, ואין לממשלה סמכות לשנותו, מכל מקום לכל שר יש יכולת לקבוע באיזה אופן יחולק, ואף לפקידים יש יכולת להטותו לטובה או לרעה (עיין ברכות נח, א).

כיוצא בזה אמרו חכמים (ר"ה יז, ב), שהמעשים שנעשים במשך השנה יכולים להטות את הדין לטובה או לרעה: "לטובה כיצד? הרי שהיו ישראל רשעים גמורים בראש השנה, ופסקו להם גשמים מועטים. לסוף חזרו בהם. להוסיף עליהם אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה. אלא הקב"ה מורידם בזמנם על הארץ הצריכה להם, הכל לפי הארץ (וכך בגשמים מעטים יש ברכה רבה). לרעה כיצד? הרי שהיו ישראל צדיקים גמורים בראש השנה, ופסקו עליהם גשמים מרובים. לסוף חזרו בהם. לִפְחות מהם אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה. אלא הקב"ה מורידם שלא בזמנם על הארץ שאינה צריכה להם", וכך אינם נהנים מהגשמים.[3]

והסדר המתוקן הוא, שנתעורר לחזור בתשובה בחודש אלול, ונקבל מלכותו בראש השנה, וייכתב דיננו לטובה, ונמשיך להתעלות בתשובה ביום הכיפורים וניטיב בכך את החתימה, ומכוח זה נמשיך ללכת בדרכי ה', ונקלוט את שפע קדושת השבתות, החגים וראשי החודשים, ועל ידי כך תרבה ההארה והברכה בכל הימים, השעות והרגעים.


[2]. כיוצא בזה כתבו בתשובה מיוחסת לרי"ף; ר' יוסף ג'יקטיליא בכללי המצוות 'דין'; אברבנאל (ויקרא כג); מאירי (ר"ה טז, א); מהר"ל בחידושי אגדות שם; צל"ח, טורי אבן, ובן יהוידע שם. ומרן הרב ביאר שכאשר הדין שנקבע בר"ה אינו נחרץ, יש השפעה גדולה יותר לדין שבר"ח וימות החול (מדבר שור דרוש תשיעי).

[3]. לפעמים אין אפשרות להטות את הדין לטובה, מפני שהדין נקבע באופן נחרץ, כגון שהגשמים ‏שנקצבו מעטים כל כך, עד שגם אם ירדו ביעילות מרבית, עדיין תהיה בצורת קשה. ומכל מקום לציבור יש ‏כוח רב מאוד, שאם יחזור בתשובה שלימה ויתפלל על כך לה', יוכל אף לקרוע את גזר דינו (ר"ה יז, ב).‏

ואדם יחיד, אף שאינו יכול לקרוע לגמרי את גזר דינו, על ידי תשובה וצעקה אל ה' מקירות ‏הלב, הוא יכול להיטיבו, באופן שאם על ידי פרשנות כל שהיא אפשר יהיה להקל בעונשו – יקלו. ‏שאם למשל נגזרה על האדם מיתה, והגזירה עוד ניתנת לפרשנות, על ידי תשובה שלימה ‏וצעקה אפשר שימירו את המיתה שנגזרה עליו בעוני או גלות או ביזיונות קשים, שבכל אלו יש ‏בחינה מסוימת של מיתה. וזהו שאמר רבי יצחק: "יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין ובין אחר גזר ‏דין" (ר"ה טז, א; יח, א), כלומר יפה ומועילה, אבל לא קורעת את גזר הדין (ר"ן, מהר"ל שם). וזו מסורת מבית דוד המלך: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של ‏אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות י, א).

ה – הדין לעולם הבא

הדין שאדם נידון בראש השנה הוא על חייו בעולם הזה ועל חייו בעולם הבא. על הדין בעולם הזה למדנו בהלכות הקודמות ועוד נלמד בהלכות הבאות, ועתה נבאר את הדין על העולם הבא. תחילה נבאר שחיי העולם הבא מורכבים משני שלבים. השלב הראשון מתחיל לאחר פטירתו של האדם, שאז נשמתו עולה לעולם הנשמות, שבו גן עדן לצדיקים וגיהנם לרשעים. השלב השני יגיע לאחר שיושלם תיקון העולם בתחיית המתים, וישובו הנשמות להתאחד עם הגוף, ויחד עמו יתעלו בלא סוף (רמב"ן שער הגמול; רמח"ל דרך ה' חלק א' פרק ג'; ועיין בשל"ה, תולדות אדם בית דוד).

העולם הבא על שני שלביו נקרא גם 'עולם האמת', מפני שלעומת העולם הזה שבו השקר גובר, והתדמית החיצונית מסתירה את המהות הפנימית – בעולם הבא מתברר מעמדו האמיתי של האדם וערכם האמיתי של מעשיו.

וכיוון שהעולם הבא חשוב לאין ערוך מהעולם הזה, ש"העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא" (אבות ד, טז), עיקר הדין שנידונים בראש השנה הוא על העולם הבא. ודין זה מחולק לשני חלקים. האחד, שבכל שנה מחשבים את כל מעשיו שעשה במשך השנה, על מעשיו הטובים שמור לו שכר לעולם הבא, ועל מעשיו הרעים שמור לו עונש לעולם הבא. אלא שהדין שנקבע בראש השנה אינו סופי, מפני שאם במשך השנים הבאות יחזור בתשובה, יציל את עצמו מדינה של גיהנם וירבה שכרו לעולם הבא. ואם חס ושלום יתהה על הראשונות ויתחרט על המעשים הטובים שעשה, יירש גיהנם ויפסיד את השכר שהיה שמור לו לעולם הבא.

החלק השני הוא על האפשרות להתקרב לה' בשנה הבאה. שמי שנידון בראש השנה לחיים, יזדמנו לו במשך השנה אירועים שיסייעו לו להמשיך להתעלות בתורה ובמצוות שעל ידם יזכה לחיי העולם הבא. בשעה שילמד תורה – יזכה לתוספת הארה והבנה, ובשעה שיעסוק במצוות ומעשים טובים – יזכה לתוספת שמחה וברכה – מעין העולם הבא. ואם ידונו אותו חס ושלום למיתה, הרי שיזדמנו לו במשך השנה הבאה ניסיונות ואירועים שעלולים להרחיקו מה' ולאבדו מן העולם הבא, וגם כשילמד תורה – יקשה עליו לקלוט את ההארה האלוקית שבה, וגם כשיעסוק במצוות – לא יזכה להרגיש כראוי את הקדושה והעונג שבמצווה. וזו משמעות דברי חכמים (אבות ד, ב): "מצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה, ששכר מצווה מצווה ושכר עבירה עבירה" (נפש החיים א, יב).

כלל השכר נקרא 'חיים', וכלל העונש נקרא 'מוות'. חיים פירושם קרבה והתחברות לה' מקור החיים, שעל ידי כך האדם זוכה לכל הטובות שה' משפיע בעולם הזה ובעולם הנשמות ובעולם הבא. וכיוון ששורש כל הטובות והתענוגים שבעולם הזה נובעים מהחיים שה' משפיע לעולם, השכר שבעולם הבא גדול לאין ערוך מכל תענוגי העולם הזה, שאינם אלא השתקפות חיוורת של שורש התענוג. וזהו שאמרו חכמים (אבות ד, יז): "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". וזאת משום שבעולם הבא יכול אדם לזכות ליהנות מזיו השכינה ולהתענג על ה' והחיים שבו מתגברים ומתעצמים לאין שיעור. ואילו בעולם הזה, האורה האלוקית מגיעה אלינו דרך מסכים בצמצום גדול. ואע"פ כן, על ידי הדבקות בה' בלימוד התורה וקיום המצוות, יכול אדם לזכות גם בעולם הזה למעין עולם הבא, ולהתענג על הדבקות בה'.

לעומת השכר שנקרא 'חיים', השם הכללי של העונש הוא 'מוות', שפירושו ריחוק ממקור החיים, שגורם להתגברות הצרות, עד מיתת הגוף בעולם הזה וייסורי הנשמה בגיהנם.[4]


[4]. ר"ה טז, ב: "שלושה ספרים נפתחים בראש השנה, אחד של רשעים גמורים, ואחד של צדיקים גמורים, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורים – נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים גמורים – נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה, בינוניים – תלויים ועומדים מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו – נכתבים לחיים, לא זכו – נכתבים למיתה". השאלה על איזה חיים ומוות דיברו חכמים. לתוס' מדובר בחיי העולם הבא, וכ"כ בשערי אורה שער השמיני. ולרמב"ן, ר"ן, רשב"א ועוד, הכוונה על חיי העולם הזה. ונראה שאין ביניהם מחלוקת, שכן השכר בעולם הזה עיקרו נוגע לחיי העולם הבא, שהעולם הזה פרוזדור לעולם הבא. (רמ"ע מפאנו עשרה מאמרות, חיקור הדין ב, כא; רמח"ל בדרך ה' חלק ב' פרק ב; ביאור הגר"א או"ח תקפב, כד; ר' חיים מוולוז'ין בדרשתו בסוף נפש החיים). עוד בכלל זה, שאדם נידון אם יזכה למעין הארת העולם הבא בחיי העולם הזה, בחינת "עולמך תראה בחייך" (ברכות יז, א), ועיין באורות הקודש ג, קכב.

ו – עומק הדין ומורכבותו

אף שכללי הדין פשוטים, שההולך בדרכי ה' זוכה לברכה בעולם הזה ובעולם הבא, והרשע נענש בעולם הזה ובעולם הבא, פרטי הדין עמוקים ומורכבים לאין שיעור. לכן ישנם מקרים שצדיק סובל מעוני וחולאים ומת בקיצור ימים, ויש רשע שמאריך ברשעותו בעושר ובריאות. יכולות להיות לכך סיבות רבות, כפי שנפרט בהמשך, והכל מכוון לתיקון העולם.

לפני הכל צריך לדעת כלל יסודי, שלצורך תיקונו של העולם, מוכרחים שתהיה לאדם בחירה חופשית. ולכן כל זמן שהעולם עוד לא הגיע לתיקונו, הוא נוהג על פי חוקי הטבע והגורל שקבע ה', וממילא לא יתכן שכל הצדיקים ייהנו מהטוב וכל הרשעים יסבלו. ועל כן הנהגת הדין לגבי כל יחיד ויחיד מורכבת מאוד ופרטיה מרובים, כך שתמיד ישנם צדיקים שמתמודדים עם ייסורים ורשעים שנראים כמי שנהנים מתענוגי העולם הזה. ועל ידי כך הבחירה החופשית לא נפגעת, והאדם שבוחר בטוב, זוכה לתקן את עצמו ואת העולם כולו.

ומכל מקום, כאשר מתבוננים לטווח ארוך, למשל, על ענייני המשפחה והאושר האמיתי שבחיים, אנו מוצאים שבדרך כלל גם בעולם הזה הצדיקים זוכים לברכה והרשעים נענשים. וזה עיקר הניסיון, שהיצר הרע מטה את האדם להתבונן על העולם במבט שטחי ולטווח קצר, ואילו היצר הטוב מעורר את האדם להתבונן לעומק ולטווח ארוך. ולכן למרות שגם בעולם הזה לטווח ארוך הצדיקים זוכים בדרך כלל לרוב טובה והרשעים מתייסרים, עדיין נותרת הבחירה חופשית, מפני שלטווח קצר אין הדברים ניכרים.

נתחיל לבאר את פרטי הדין: יש אדם שגורל ייעודו להיות עשיר ולהתמודד עם היצר הנלווה לכך, וגם אם ירבה לחטוא, יהיה עשיר, וכל הדין של ראש השנה בעניין זה הוא על תנאי חייו כעשיר, האם ישמח בעושרו או יתייסר מדאגות עבורו. וכן לגבי חייו בעולם הבא, האם עושרו יגרום לו לעמוד בניסיונות קשים מאוד או קלים או אולי אף יסייע לו בעבודת ה'. ויש מי שגורל ייעודו להתמודד עם עוני, וגם אם ירבה זכויות יישאר עני, ודינו הוא על השאלה האם העוני יהיה נורא או נסבל. ולגבי העולם הבא, האם תנאי חייו כעני יועילו לו לעבודת ה' או יפריעו לו. ולעיתים רחוקות, על ידי זכויות מיוחדות או חטאים חמורים, יכול אדם לשנות את גורל ייעודו.

פעמים שהגורל אינו נחרץ, אלא רק קובע את הכיוון, ומאפשר עדיין שינויים מסוימים, ואזי הדין שבראש השנה יכול להשפיע גם על מי שגורלו להיות עשיר אם יהיה אמיד או עשיר או עשיר מאוד, וכן על העני אם יהיה דחוק מעט, או עני ממש או אביון.[5]


[5]. מועד קטן כח, א: "בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא". והראיה, שרבה ורב חסדא היו שניהם צדיקים, ובעת עצירת גשמים תפילות שניהם היו נענות. רב חסדא חי תשעים ושתיים שנים, ורבה חי ארבעים שנה. בביתו של רב חסדא היו ששים חתונות, ובבית רבה ששים מקרים של שכול. בבית רב חסדא היו עשירים ואף את הכלבים האכילו בסולת חיטים, ואילו בבית רבה היו עניים, ואף לחם שעורים זול לא נמצא להם תמיד לפי צורכיהם. ובשבת קנו, א, מובא שלרבי חנינא יש מזל לישראל, ולר' יוחנן ורב אין מזל לישראל. ובאר התוס' שם, שגם לדעת הסוברים שאין מזל, הכוונה שעל ידי זכות גדולה המזל משתנה (כמבואר ביבמות נ, א). אבל פעמים שגם על ידי זכות גדולה מאוד אין המזל משתנה, וכמבואר לגבי רבי אלעזר בן פדת (תענית כה, א). עוד צריך לומר שרק ליחידים יש מזל אבל לכלל אין מזל, וזהו השכר והעונש המבואר בתורה (שו"ת הרשב"א א, קמח). אלא שגם היחידים יכולים במאמץ רוחני רב להתעלות אל מדרגת הכלל אל מעל המזל. ראוי לציין, שעיקר השכר והעונש שנאמרו בתורה על ענייני העולם הזה – נאמרו לכלל ישראל, והם מגיעים באופן טבעי, ולכן אין בכך פגיעה בבחירה החופשית, כי עדיין היחידים תחת גורל ייעודם (עיינו להלן הלכה ח).

ז – פרטי הדין

יש אדם שאין לו ייעוד מיוחד להיות עני או עשיר, ועל כן גורלו אינו קבוע, וכיוון שבחר בטוב בעניינים הקשורים לממון וצדקה, מגיע לו על פי הדין שיהיה עשיר והוא מתעשר והולך כדי שיוכל להמשיך להתעלות בחסידותו וצדיקותו. ולעיתים גלוי לפני יודע תעלומות שאם יזכה בעושר, יגבר עליו יצרו ויש חשש שיחטא בגאווה, תאווה וקמצנות ויאבד את מדרגת צדקותו. ואזי כיוון שהדבקות בה' היא העיקר, ובה תלויים חיי העולם שלו, מרחמים עליו ודנים אותו לקשיי פרנסה, כדי שימלט מן הניסיון הקשה ויזכה לחיי העולם הבא. ואם לא זכה כל כך, יתכן ויזכה לעושר בעולם הזה, אבל יצטרך לעמוד בניסיונות קשים שעלולים להורידו לשאול תחתיות.

עוד חשבון ישנו, והוא מידת ההתמודדות שנדרשת לאדם כדי לבחור בטוב ולהימנע מהרע. יש אנשים שמצד גורל ייעודם נבראו עם יצר רע חזק מאוד, או שגדלו בסביבה קשה ורעה, וגם אם יצליחו ללמוד מעט תורה ולעשות מעט מעשים טובים, יש לכך ערך עצום, ויזכו לשכר מרובה. וכפי שאמרו חכמים (אבות ה, כג): "לפום צערא אגרא". ויש שיצרם הטוב חזק וגדלו בסביבה טובה, ואם יחטאו – יענשו בחומרה.

עוד חשבון ישנו, שלפעמים דנים רשע שעשה מעט מצוות, שיקבל את כל שכר מצוותיו בעולם הזה, כדי לאבדו בגיהנם. וכן לפעמים דנים צדיק שעשה מעט עוונות, שיקבל את כל עונשו בעולם הזה, כדי שיעלה זך ונקי לגן עדן. ואף שהשכר והעונש שבעולם הזה אינם נחשבים לעומת השכר שבעולם הבא, כך ראוי וצודק, משום שהרשע עשה את מצוותיו מסיבות חיצוניות, כדי להתגאות ולהתפאר, ולכן ראוי שגם שכרו יהיה בעולם הזה החולף ולא יקבל על כך שכר בעולם האמת. וכן לגבי הצדיק, כיוון שעיקר רצונו להידבק בה', אם חטא בטעות, כשם שחטאו חיצוני, כך ראוי שהעונש עליו יהיה חיצוני בעולם הזה, ועל ידי כך יזדכך עד שלא יישאר ממנו שום כתם לעולם הבא (קידושין לט, ב; דרך ה' חלק ב' ב, ו).

אלו מקצת החשבונות המצטרפים בדין, ועוד ישנם חשבונות כלליים, שיבוארו בהלכה הבאה. והעיקר מבחינת האדם הוא, שישוב בתשובה אל ה', שאף שאיננו מבינים את עומק הדין, יודעים אנו בוודאות שתשובה ומעשים טובים יפים תמיד לאדם, ועיקר השכר בעולם הבא ומעט ממנו נמשך בעולם הזה. וכל עוד אדם נמצא בעולם הזה מקום הבחירה, ערכם של מעשיו גדול לאין שיעור, ועל כן הם מזכים אותו בשכר הנצחי. וזהו שאמרו חכמים (אבות ד, ב): "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא".

ח – דין העם ודין היחיד בארץ ובגלות

עוד צריך לדעת, שאף שהדין של ראש השנה הוא לעם ככלל ולכל יחיד ויחיד בפני עצמו, מכל מקום דין היחיד בעולם הזה מושפע מאוד ממצבו הכללי של העם, כל עם ועם לפי עניינו. וכפי שלמדנו בתורה לגבי ישראל בפרשיות הברכה והקללה (ויקרא כו, ג-ד): "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ… וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ… וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב… וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלוֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם… וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה… אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם, וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ, וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם… וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה. וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ… וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם… וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם, וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב, וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה… וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם…"

פעמים שאין סתירה בין דין העם לדין היחיד, שכן גם כאשר העם ככלל זוכה לשפע ברכה, אין הברכה נפגעת מכך שכמה יחידים נענשים על חטאיהם. וכן כאשר העם ככלל מקבל עונש, אין העונש נפגע מכך שכמה יחידים יזכו בשכר. אבל לעיתים ישנה סתירה בין דין העם לדין היחיד, כגון בשעה שנגזרה על העם גזרה קשה כחורבן וגלות, ואזי אין מנוס מכך שגם הצדיקים יענשו. ומכל מקום הדין נותר על כנו, שכן בעולם הנשמות, בגן עדן, יקבלו הצדיקים את מלא שכרם. וכן לעיתים דין העם הוא טוב, באופן שאין אפשרות שהרשעים יקבלו בעולם הזה את מלא עונשם, ומכל מקום הדין יושלם בעולם הנשמות, בגיהנם. וההשלמה המלאה תהיה בעולם הבא, בעת תחיית המתים, כשיחזרו הנשמות להתאחד עם גופם.[6]

עוד צריך לדעת, שכאשר ישראל בגלות ובית המקדש חרב, גם ההנהגה האלוקית בעולם הזה נסתרת מאוד, ונראה כאילו עזב ה' את הארץ, והרשע שולט בעולם, וטוב לרשעים ורע לצדיקים. שכשם שכוחות הרשע גברו והחריבו את בית המקדש, כך גם דרכם של הרשעים מצלחת. וכשם שהשכינה בגלות, כך גם הצדיקים שרויים בצער וייסורים. וזאת מעבר לכך שכאשר נגזרות על ישראל גזרות קשות כל היחידים סובלים מהגזירות שעל הכלל.[7]

ואף שלכאורה אין זה צודק שהצדיקים יסבלו יותר, מכל מקום כך היא דרכם של הצדיקים, שהם מצטערים יותר על גלות ישראל, וכל זמן שכבוד שמיים מחולל בגויים אין להם נחת בתענוגי העולם הזה. ומתוך צערם ואבלותם על ציון והמקדש, הם זוכים להידבק בשכינה ולקרב את הגאולה, ושכרם על כך גדול מאוד.


[6]. על ידי חטא אדם הראשון נוצרה הפרדה בין העולמות ובין הגוף לנשמה, וזוהי המיתה שנקנס בה האדם, שנשמתו נפרדת מגופו. ועל ידי כך נוצר מצב שהשכר והעונש אינו יכול להגיע במילואו בעולם הזה הגשמי, אלא חלקו הקטן מתקיים בעולם הזה. חלק גדול יותר בעולם הנשמות, בגן עדן וגיהנם. והשלמת השכר בעת תחיית המתים, שאז העולם יחזור לתיקונו, וישובו העולמות ויתאחדו, וישובו הנשמה והגוף ויתאחדו. ובעניין זה ישנו ייחוד לכלל ישראל, שהוא מייצג גם עתה בעולם הזה את האחדות הזו שבין הנשמה והגוף, החזון והמעשה, שגם כאשר כלל ישראל נפגע ברוחניותו ‏או בגשמיותו, הוא נותר על כנו, בגרעינו הרוחני והגשמי, ועל כן גם בעולם הזה חייו הם חיי אמת. ועיין בהלכה הבאה.

[7]. וכן ביאר בספר התניא אגרת התשובה פרקים ד-ו, שבזמן החורבן והגלות אין בידינו יכולת להבין "לא משלוות הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים" (אבות ד, טו), כי ההנהגה האלוקית נסתרת, וכוחות הטומאה מתגברים על ידי העוונות. וזו משמעות גלות השכינה, ששרויה בשבי הקליפות, והשפע שיורד אליה מגיע לסטרא אחרא, לחזק את הרשעים ולהרע לצדיקים. ובזמן הגלות אין דיני כרת ומיתה בידי שמיים האמורים בתורה מתקיימים, ולכן רבים מחייבי כריתות מאריכים ימים בטוב ובנעימים.

ט – דינם של ישראל

דינם של ישראל משפיע על כל העולם, שישראל באומות כמו לב שבאיברים, וכל קיומו של העולם תלוי בישראל, שצריכים לגלות בו את אור התורה, כדי להדריכו אל תיקונו השלם. וכן אמרו חכמים (שבת פח, א): "שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה – אתם מתקיימים, ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו". וכך מאז מתן תורה, בזכות דבקותם של ישראל בתורה ובמצוות העולם מתקיים, ובתשובתם של ישראל תלויה גאולת העולם. וכיוון שהאחריות המוטלת על עם ישראל גדולה, עונשם של ישראל על חטאיהם גדול מעונשם של הגויים על חטאיהם. ומאידך גם שכרם של ישראל על הבחירה בטוב גדול יותר, הואיל ועל ידי כך הם מביאים ברכה וגאולה לכל העולם.

לכן תחילת הדין בראש השנה הוא לעם ישראל, כמו שנאמר (תהלים פא, ד-ה): "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלוֹהֵי יַעֲקֹב", ולאחר שישראל עומדים לדין, דן ה' את כל שאר העמים (ר"ה, ח, א-ב).

לכאורה על פי כללי הדין, אם חס ושלום ישראל יבחרו ברע, ה' יאבדם ויחריב את העולם. אלא שבחר ה' בעמו וכרת עימו ברית, ולכן גם אם ירבו חטאים לאין שיעור, לא יעזבם, אלא יענישם בייסורים נוראים ובחימה שפוכה ימלוך על ישראל, כדי שיחזרו לדרך טובה. וכפי שנאמר בסוף דברי הקללה (ויקרא כו, מד-מה): "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיהֶם. וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלוֹהִים אֲנִי ה'".

וכן למדנו בפרשיות הברכה והקללה שבחומש דברים, שבסוף, לאחר כל הייסורים, יעניש ה' את הרשעים שייסרו את ישראל כפליים על חטאותיהם, ויגאל את עמו ויכפר לאדמתו, שנאמר (דברים לב, מג): "כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ". ונאמר (תהלים צד, יד): "כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב".

נמצא שהדין אינו על עצם קיומם של ישראל בעולם הזה ובעולם הבא, אלא על הדרך שבה יתקיימו, אם בשלום וברכה, או להיפך חס ושלום. וכן מובטח לישראל שתבוא הגאולה, אלא שאם יחזרו בתשובה תבוא הגאולה במהרה, בשובה ונחת. ואם לא יחזרו בתשובה, לאחר גלות ארוכה יבואו ייסורים קשים ונוראים, ומתוך כך יתקבצו הגלויות והארץ תיבנה ונמשיך להתעלות עד שנזכה לגאולה ותשובה שלימה (סנהדרין צז, ב – צח, א; זוהר ח"ג סו, ב).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן