כפי שלמדנו (הלכה א), הברכה והדין צמודים, שאותו הזמן שבו ה' מעניק חיים לעולם הוא זמן הדין, שעל פיו נקבע למי ישפיע חיים וברכה ולמי לא. וכיוון שבראש השנה בורא הקב"ה את החיים למשך השנה החדשה, אז הוא עיקר הדין לכל העולם.
וזהו שאמרו חכמים במשנה (ר"ה טז, א): "בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, שנאמר (תהלים לג, טו): הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם". עוד אמרו (ב"ב י, א): "כשם שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, כך חסרונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה".
ואף שעיקר הדין וכתיבתו בראש השנה, חתימת הדין ביום הכיפורים, ועל כן מראש השנה ועד יום הכיפורים הוא זמן תשובה ותפילה, כדי להיטיב את הדין. וזהו שאמר רבי מאיר: "הכל נידונים בראש השנה, וגזר דין שלהם נחתם ביום הכפורים" (ר"ה שם). וכן אמרו חכמים (ביצה טז, א): "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכיפורים".
ואף שהדין נחתם ביום הכיפורים, במקרים מיוחדים, עד הושענא רבה ושמיני עצרת יש עוד אפשרות לבטלו או להיטיבו. מפני שרק אז המלאכים שצריכים לבצע את הדין מקבלים את 'הפתקאות' להוצאת הדין לפועל, ולכן רק אז הוא הסיום הסופי של הדין השנתי (זוהר ח"ג לג, ב; פנה"ל סוכות ו, א).
בנוסף לכך שראש השנה הוא יום הדין הכללי לכל השנה, לשלושה עניינים שלושת הרגלים הם ימי דין: בפסח נידונים על התבואה, בחג השבועות נידונים על פירות האילן, ובחג הסוכות נידונים על המים (משנה ר"ה טז, א). משמעות העניין היא, שהברכה האלוקית משתלשלת לעולם על ידי הימים הקדושים, וממילא יש בהם דין על הברכה שמושפעת דרכם. וזמן החגים תואם את התהליכים הטבעיים שבעולם (פנה"ל מועדים א, ב). חג הסוכות לקראת החורף, ולכן על ידו מגיעה הברכה למים ובו נידונים על המים. בימי חג הפסח התבואה גדלה, וממילא על ידו באים הברכה והדין לתבואה. בחג השבועות מתחילים פירות האילן לגדול ולהבשיל, וממילא על ידו באים הברכה והדין לפירות. הרי שבראש השנה נידון עניין המים והתבואה והפירות באופן כללי, והדין המפורט על המים חל בחג הסוכות, והדין המפורט על התבואה חל בפסח, והדין המפורט על הפירות חל בחג השבועות.[1]