חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ג – ראש השנה

א – יום הזיכרון והדין

יום טמיר ונעלם הוא ראש השנה, היום שבו בורא ה' את השנה החדשה ומעניק חיים חדשים לכל ברואיו. שורשו בעליונים, מעבר לזמן ולמקום, ועל כן ענייניו נסתרים, ומתגלים קמעה קמעה. לכן אחד משמותיו הוא 'כֵּסֶה' לשון כיסוי, שהוא החג היחיד שחל בראש חודש, שבו הלבנה המכוסה מתחילה להתגלות (ר"ה ח, א). הביטוי המעשי להיותו מכוסה ונעלם הוא בכך, שבפועל, בכל שנה התעורר ספק אימתי הוא חל, וכדי לצאת מהספק, מקיימים אותו במשך יומיים (להלן ז-ח).

כמו בשאר החגים, מצווה לשבות בראש השנה ממלאכת עבודה, ולקדשו בכסות נקייה ובמאכל ומשתה. ועניינו המיוחד, שמצווה לעשותו יום זיכרון ויום תרועה. שנאמר (ויקרא כג, כג-כה): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ. כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'". וכן נאמר (במדבר כט, א): "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ, יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם".

בתפילה ובקידוש נקרא ראש השנה 'יום הזיכרון', משום שביום זה זוכר ה' את ברואיו ובורא להם חיים חדשים לשנה הבאה, שכן זיכרון אצל ה' הוא פקידה והענקת חיים. וכדי שחסדו לא יתהפך לרע על ידי הרשעים שישתמשו בו להרע, קבע ה' שהשפעת הברכה תהיה על פי מעשי האדם. אם יבחר בטוב, יזכה בשפע של טובה וברכה, ואם חס ושלום יבחר ברע, יתמעט שפע הטוב וממילא ירבה הצער והכאב. נמצא אם כן שראש השנה הוא יום זיכרון ודין, שבו עולים ונזכרים לפניו יתברך כל המעשים הטובים והרעים שנעשו במשך השנה, והקב"ה יושב על כסא הדין ומחשב את חשבון עולמו, ודן כל עם ועם ככלל, וכל אדם ואדם כיחיד.

עיקר הדין של כלל העולם תלוי בעם ישראל ובארץ ישראל, שישראל הם לב העולם, עמו של ה', ותיקון העולם תלוי בהם. על כן שכרם ועונשם של ישראל גדול יותר משכרם ועונשם של שאר העמים. ולכן דן ה' את ישראל תחילה, ומתוך המשפט של עם ישראל, מתפשט המשפט על כלל האנושות והעולם (ר"ה ח, א-ב; תענית י, א).

ביום שבו ה' זוכר את ברואיו, גם אנחנו צריכים להתעורר לזיכרון החשוב והיסודי ביותר עבורנו – זיכרון האמונה בה' בורא העולם, ולקבל מתוך כך עלינו את עול מלכותו. לשם כך נצטווינו לשמוע קול שופר בראש השנה. ואף שגם בכל השנה מצווה לזכור את יסודות האמונה, ביום שקבע ה' לזכור בו את ברואיו ולדון אותם על כל מעשיהם לטוב או למוטב, גם אנחנו צריכים כנגד זה להתבונן יותר במלכותו ולערוך חשבון נפש נוקב על מצבנו ולקבל על עצמנו לשפר את מעשינו. וזהו שנצטווינו לעשותו יום זִכְרוֹן תְּרוּעָה, שמתוך זיכרון האמונה וקבלת עול מלכותו הננו נחרדים מאימת הדין וגודל האחריות המוטלת על עם ישראל, ודווקא על ידי כך אנחנו נזכרים לפניו לטובה, ממתיקים את הדין ומוסיפים ברכה לעולם.

ב – יום תרועה

כיוון שיום זה הוא יום דין, הוא נקרא 'יוֹם תְּרוּעָה' (במדבר כט, א). לעומת התקיעה שמבטאת שמחה ויציבות, התרועה רומזת לשברון, חרדה, בכי ושידוד מערכות. וכן תרגם אונקלוס את הפסוק "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" – "יום יבבא יהא לכון" – יום יבבה ובכי יהיה לכם.[1]

וכן מצינו שציווה ה' את ישראל במדבר, שכאשר יצטרכו להתכנס יחד, יתקעו תקיעה בחצוצרות, שהתקיעה מבטאת שמחה והתכנסות. וכאשר יצטרכו לצאת למלחמה או לעזוב את המקום שבו חנו ולנדוד למקום אחר, יריעו תרועה בחצוצרות (במדבר י, א-ז). כי התרועה מבטאת שבר ובכי על מה שהסתיים ולא הושלם, וחרדה לקראת השלב הבא. ואם כך בעת שעוברים ממקום למקום, על אחת כמה וכמה שגדולה החרדה בראש השנה, בעת שהחיים שקצב ה' לשנה הקודמת כבר הסתיימו, והחיים של השנה החדשה עוד לא נקצבו, ועדיין לא נקבע מי יחיה ומי ימות, מי בנחת ומי בייסורים. והכל תלוי בדין, שלפי מעשי האדם יקצוב ה' חיים לכל חי בשנה הבאה.

אכן, חרדה גדולה ונוראה ממלאת את ליבו של כל מי שנזכר באחריות העצומה שהטיל עלינו ה' אלוקינו לקיומו של העולם ותיקונו. ובאימה ויראה הוא מתעורר לחשב את חשבון עולמו, האם מילא את ייעודו או שמא הכזיב. לכן, אף שמשך התרועות קצר, כל היום נקרא – 'יוֹם תְּרוּעָה' – יום שברון ובכי, יראה וחרדה.

נצטווינו להריע בראש השנה בשופר ולא בחצוצרה, מפני שקול השופר מבטא יותר את התרועה, שקולו הוא קול הלב, קול טבעי. קול שקודם למילים ולניסוחים, יותר בסיסי מאנחה ובכי רגיל. לכן יש בקול השופר יכולת לבטא כאב עצום על כל השקר והחמס, הרשלנות והזדון, על המרחק הנורא שבין האדם לבוראו, ועל המרחק הגדול שבין שאיפותינו הטובות לחיים שלנו בפועל (של"ה ר"ה תורה אור נה).

וזו המצווה הטובה שנתן ה' לעמו ישראל, להריע בשופר בראש השנה, לבטא בכך בענווה ושפלות את ההכרה במלכותו, ודווקא מתוך הצער והבכי שרמוזים בתרועה מתבטלים הקטרוגים כנגדנו ואנחנו זוכים בדין. זהו שאמרו חכמים (ר"ה טז, ב): "כל שנה שֶׁרָשָׁה (לשון עוני) בתחילתה מתעשרת בסופה, שנאמר (דברים יא, יב): מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה", רֵשִׁית לשון עני ורש. אמנם נצטווינו להקיף את התרועה בתקיעות שרומזות ליציבות ושמחה, שלפני כל תרועה ואחריה תוקעים תקיעה, מפני שבשורשם, גם הדין והייסורים מכוונים לטובה ותיקון.

אמרו בשם האר"י הקדוש, שראוי לאדם לבכות בראש השנה, ומי שאין הבכייה נופלת עליו סימן שאין נשמתו הגונה ושלימה (שער הכוונות צ, א). הבכי הזה הוא הביטוי של 'יום תרועה', שפירושו יום יבבה ובכי. ואמנם ראש השנה הוא גם יום חג ו'מקרא קודש' שמצווה לשמוח בו. הרי שאין הבכי של ראש השנה בכי של ייאוש ודיכאון, אלא בכי של כיסופים למדרגה גבוהה יותר, בכי של צער על כל מה שעדיין לא זכינו לתקן, ובכי של התרגשות על הזכות העצומה לעמוד לפניו, ועל גודל הייעוד שהטיל עלינו, ועל הנשמה הקדושה שנפח בנו. וביום הדין בכי זה מסב עונג ושמחה פנימית, כי הוא מבטא את האמת, ומביא לתיקון וברכה. אלו שני הצדדים של ראש השנה, שהוא יום מקרא קודש ויום תרועה, והדבר בא לידי ביטוי בתקיעות ובתרועות.


[1]. וכן נאמר (תהלים ב, ט): "תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם", תְּרֹעֵם לשון תשברם. וכן נאמר (ישעיהו כד, יט): "רֹעָה הִתְרֹעֲעָה הָאָרֶץ פּוֹר הִתְפּוֹרְרָה אֶרֶץ מוֹט הִתְמוֹטְטָה אָרֶץ", אף כאן רֹעָה הִתְרֹעֲעָה פירושו נשברה. וכן נאמר (מיכה ה, ה): "וְרָעוּ אֶת אֶרֶץ אַשּׁוּר בַּחֶרֶב", והכוונה ירוצצו את ארץ אשור (רש"י).

ג – ראש השנה

נחלקו חכמים באיזה יום נברא העולם, או ליתר דיוק באיזה יום חל היום השישי לבריאה שבו נברא האדם. לדעת רבי יהושע בא' בניסן, וכן מצינו בתורה שחודש ניסן הוא הראשון לחודשים. ולדעת רבי אליעזר בא' בתשרי. מחלוקת זו מבטאת את אופיו של ראש השנה שהוא טמיר ונעלם ועל כן זמנו שנוי במחלוקת. ביארו הראשונים, שדברי שניהם אמת: במחשבה העולם נברא בא' תשרי, ובפועל בא' ניסן, והמחלוקת היא בשאלה, איזה יום נחשב עבורנו כיום בריאת העולם, האם העיקר תלוי במחשבה או במעשה (ר"ת). אמרו חכמים, שאנו נוהגים כרבי אליעזר, ועל כן אנו אומרים בתפילת ראש השנה: "זה היום תחילת מעשיך זיכרון ליום ראשון" (ר"ה כז, א; תוס' שם). מכל מקום הכל מסכימים שבא' תשרי הקב"ה דן את עולמו ובורא את השנה החדשה. לכן הוא נקרא 'ראש השנה', שכל מה שקורה במשך השנה נגרר אחריו.[2]

המשמעות ההלכתית של ראש השנה, נוגעת למניין השנים בשטרות, ולהלכות שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות, ונבאר מעט:

בכל שטר צריך להיות כתוב תאריך, מפני שצריך לדעת מתי מתחיל החיוב שכתוב בשטר, ואם כתבו בשטר תאריך מוקדם הוא פסול. ובכל א' בתשרי עוברים לשנה הבאה (ר"ה ח, א). בימי האמוראים והגאונים נהגו למנות את השנים למלכי יוון. מסוף תקופת הגאונים החלו למנות את השנים מבריאת העולם. וכך אנו כותבים כיום בכל השטרות ובכלל זה בכתובות ובגיטין.

כמו כן לעניין שנת השמיטה ושנת היובל, זמן תחילת השנה הוא ראש השנה (ר"ה ח, ב). וכן נצטווינו שהתרומות והמעשרות שאנו מפרישים יהיו מפירות אותה שנה, אבל המפריש תרומות ומעשרות מפירות של שנה אחת על חברתה, לא קיים את מצוותו, שנאמר (דברים יד, כב): "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה". הזמן המבדיל בין שנה לחברתה לתבואה וירקות הוא ראש השנה (ר"ה יב, א).[3]


[2]. לכאורה קשה, שהיה ראוי שיום הזיכרון שהוא ראש השנה יהיה בא' לחודש הראשון, אולם החודש הראשון הוא ניסן, ואזי יוצא שראש השנה חל בחודש השביעי. אלא שמבאר המהר"ל (חידושי אגדות ר"ה י, ב), שכך מתאים, שכן השביעי תמיד מקודש, יום השבת, שנת השמיטה, וכן ארץ ישראל שביעית לארצות. וכן אמרו בויק"ר כט, יא: "כל השביעין חביבין". אפשר לומר כהמשך לדברי ר"ת, שבפועל העולם נברא בניסן, אבל רק לאחר שמגיעים לחודש השביעי ישראל יכולים לעלות אל השורש, ולקלוט את משמעות יום הזיכרון שמכוון כנגד הזמן שהעולם נברא במחשבה, ולכן ביום זה דן ה' את ברואיו. ר"ה נקבע ביום בריאת האדם, למרות שהוא השישי לששת ימי בראשית, מפני שעיקר הבריאה היא האדם (של"ה תולדות אדם, בית ישראל א).

[3]. הולכים בירקות על פי מועד לקיטתם, ובתבואה לפי הזמן שהביאה שליש. עוד נצטווינו להפריש בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית למחזור השמיטה 'מעשר שני', ובשנה השלישית והשישית, במקום 'מעשר שני' מפרישים 'מעשר עני'. הזמן הקובע לחילוף השנים לתבואה ולירקות הוא ראש השנה. לאילנות ר"ה הוא ט"ו בשבט, היינו, השנה השלישית לאילן מתחילה בט"ו בשבט של השנה השלישית, והשנה הרביעית מתחילה בט"ו בשבט של השנה הרביעית ומסתיימת בט"ו בשבט של השנה החמישית (פנה"ל כשרות ח, ה).

ערלה: נצטווינו שלא לאכול מפירות האילן בשלוש שנותיו הראשונות, ובשנה הרביעית לאכול את פריו בקדושה בירושלים. שנים אלו נמנות מא' תשרי, שאם נטע עץ בט"ו באב, כשיגיע ר"ה נחשב שעברה שנה שלימה, הואיל והעץ כבר הספיק להשריש (שבועיים) ולהתקיים חודש בשנה הקודמת. ויש להמתין עוד שנתיים עד למניין שלוש שנים. אמנם כיוון שר"ה לאילנות הוא בט"ו בשבט, יש להמתין מר"ה עד ט"ו בשבט. יש לציין שבפירות האילן הולכים אחר החנטה (שו"ע יו"ד רצד, ד; פנה"ל כשרות ב, ד).

מניין השטרות למלכי יוון התחיל משנת מותו של אלכסנדר מוקדון (ג' אלפים תמ"ט לבריאת העולם). וכך נהגו בישראל עד סוף תקופת הגאונים. ויש מעולי תימן שעוד נוהגים לכתוב מניין זה בכתובות.

ד – חגיגיות בלבוש וסעודות

יחד עם זה שראש השנה הוא יום תרועה ויום דין, הוא גם יום 'מקרא קודש', שמצווה לקדשו באכילה ושתייה ולכבדו בכסות נאה (ספרא אמור יב, ד; פנה"ל מועדים א, ז). וכן יש להקדיש חציו של היום לה', כמו בשבתות ומועדים. אמנם כיוון שבראש השנה מאריכים בתפילות, זמן התפילה מתרחב על חשבון הלימוד, והעיקר שזמן התפילות והלימוד יהיה לכל הפחות תשע שעות (כמבואר בפנה"ל מועדים א, ה-ו).

כיוון שהוקשו כל המועדים זה לזה (שבועות י, א), כשם שמצווה לשמוח בשלושת החגים כך מצווה לשמוח בראש השנה ביין ובשר. והוא גם נקרא 'חג', שנאמר (תהלים פא, ד): "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ".

אלא שהואיל והוא גם יום דין ותרועה, לא נצטווינו לשמוח בו שמחה יתירה כמו בשאר החגים, ולכן אין אומרים בתפילת ראש השנה "מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון" כפי שאומרים בשאר החגים (שו"ע תקפב, ח). גם אין אומרים בו הלל. ודבר זה שאלו מלאכי השרת לפני הקב"ה: "מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכיפורים? אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, וישראל אומרים שירה?!" (ר"ה לב, ב; ערכין י, ב; שו"ע תקפד, א; עי' פנה"ל מועדים ב, ז).

לפיכך, מצווה לערוך בו שתי סעודות מכובדות, אחת בלילה ואחת ביום, ולשמוח בהן בבשר ויין. אלא שכתבו הראשונים שלא יאכל אדם בראש השנה כמלא שובעו, כדי שלא יקל ראשו ותהיה יראת ה' על פניו (שו"ע תקצז, א). הרי שסעודות ראש השנה צריכות להיות יותר חשובות ומשמחות מסעודות שבת, אבל לא כמו סעודות שלושת הרגלים.

וכן מצווה ללבוש בראש השנה בגדים מכובדים ונאים, ולכבס אותם לקראת החג. אבל אין לובשים את הבגדים היפים ביותר כמו בשאר החגים, מפני מורא הדין. ויש נוהגים ללבוש בגדים לבנים בראש השנה (שו"ע תקפא, ד; מ"ב כה). מי ששערותיו מגודלות באופן שאינו מכובד – צריך להסתפר לכבוד ראש השנה. והרגיל להתגלח – צריך להתגלח לכבוד ראש השנה (שו"ע תקפא, ד).

וכן למדנו מעזרא הסופר, שיחד עם ההתעוררות לתשובה הורה לעם לשמוח בראש השנה, מפני שהוא יום קדוש לה'. בימי הקמת בית המקדש השני ותחילת התבססות הישוב היהודי בארץ אחר גלות בבל, רבים מעמי הארץ לא שמרו מצוות כראוי. ובראש השנה, נחמיה המנהיג המדיני, ועזרא הסופר המנהיג הרוחני, כינסו את כולם, אנשים ונשים, כדי לעוררם בתשובה. ועזרא קרא בפניהם בתורה מהבוקר ועד חצות היום, ופירש להם את התורה והמצוות. וכשהבינו השומעים שנכשלו בעבירות, התעוררו לחזור בתשובה והחלו להתאבל ולבכות, ונחמיה ועזרא עודדו את רוחם ואמרו (נחמיה ח, ט-יב): "הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַה' אֱלוֹהֵיכֶם, אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ, כִּי בוֹכִים (היו) כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה". ואף הורו להם לערוך סעודות: "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ (לעניים), כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ, וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם. וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל הָעָם לֵאמֹר הַסּוּ (אל תבכו), כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ וְאַל תֵּעָצֵבוּ". והורו להם לאכול משמנים ולשתות ממתקים כדי שיקיימו את מצוות החג בבשר ויין. בנוסף לכך, יהיה בזה סימן טוב לכל השנה, שתהיה שמנה ומתוקה (רא"ש ר"ה ד, יד). "וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה, כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם". הבינו שה' אינו רוצה להענישם, אלא שמח בחזרתם בתשובה.

אמנם בתקופת הגאונים והראשונים, היו חסידים ותלמידי חכמים שנהגו לצום בראש השנה. ומסתבר שבעקבות ייסורי הגלות הרגישו צורך להזדהות עם צער השכינה, שהיאך יהיו הם אוכלים ושמחים ביום הדין כשהשכינה בגלות. וחפצו לעשות תשובה יתירה, בקבלת ייסורים וסיגופים, כדי לבטל הרעה. אולם למעשה נפסק להלכה, שגם בימי הגלות המרים, מצווה לערוך סעודות בראש השנה, וקל וחומר שאסור לצום.[4]


[4]. למדנו במשנה (חולין פג, א), שערב ר"ה היה אחד מארבעת החגים שהיו ישראל נוהגים לשחוט בהם הרבה בהמות, ולכן היה צריך להודיע לקונה בהמה אם מכרו את בִתה או אִמה, כדי שלא יעברו על "אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד" (ויקרא כב, כח). וכן למדנו (שבועות י, א) שהוקשו המועדים זה לזה, הרי שיש גם בר"ה מצוות שמחה. וכן מצינו שהורה עזרא לעם לאכול ולשתות ולשמוח (נחמיה ח, ט-יב). וכ"כ יראים רכז, ושו"ת מהרי"ל קכח, ולכן ר"ה מבטל אבלות שבעה ושלושים (שו"ע יו"ד שצט, ו). וכ"כ שאגת אריה קב, יפה ללב ב, א, ועוד אחרונים. מנגד, יש סוברים שהואיל ור"ה אינו רגל, ואין מקריבים בו שלמי שמחה, אין בו מצוות שמחה, אבל כיוון שהוא 'מקרא קודש' דינו כמו שבת שמצווה לכבדו ולענגו. וכ"כ במחזור ויטרי שכב; יש"ש ביצה ב, ד; שועה"ר תקכט, ה-ו. וביססו דבריהם על כך שאין אומרים בתפילה של ר"ה "מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון". (ואף שלדעת כמה גאונים מזכירים בתפילת ר"ה "מועדים לשמחה", למעשה אין נוהגים כמותם, וכפי שכתבו רב האי גאון, רמב"ם, רא"ש סוף מס' ר"ה, שו"ע תקפב, ח). ←והרמב"ם כתב בהלכות יו"ט ו, יז, שבכל החגים מצווה לשמוח, וכוונתו גם לר"ה, אמנם כתב שאין שמחת ר"ה שמחה יתירה (הל' חנוכה ג, ו). וכן כתב האגודה, שיאכלו וישתו וישמחו, אבל לא יאכלו כל שבעם, כדי שתהיה יראת ה' על פניהם. וכ"כ בשו"ע תקצז, א. וכ"כ רוב האחרונים. הרי שכמו בשאר המועדים חובה לשתות יין ומצווה לאכול בשר, אלא שאין מרבים בהם כמו ביו"ט. ונראה שמי שהתפלל ביראה, ורוצה אח"כ לקיים את מצוות השמחה בהידור, ולהרבות בשתיית יין ואכילת בשר כמו ביו"ט, רשאי, שכך דעת רבים מהראשונים והאחרונים, וכהוראת עזרא לעשות 'שמחה גדולה'.

ויש גאונים שסברו שמצווה להתענות ביום ר"ה (אוצר הגאונים ביצה ד, ב). וכן נהגו חלק מהראשונים כמובא באור זרוע ב, רנז. ואף שמסתבר שהסכימו שמצווה לשמוח בר"ה, וכך נהגו בלילה, מ"מ סברו שמשום צערם של ישראל בגלות, ראוי להתענות בכל הימים של עשרת ימי תשובה, כולל שבת ור"ה, כשם שהתירו להתענות בשבת וחג תענית חלום. והרבה גאונים, ובכללם רב סעדיה גאון ורב האי גאון, אסרו להתענות. וכ"כ בשו"ע תקצז, א. אלא שי"א שמי שנהג להתענות פעם אחת בר"ה, אפילו לתענית חלום, חייב להמשיך במנהג זה כל ימיו. ואם יאכל, יסתכן בנפשו (האגור), והביאו שו"ע תקצז, ב-ג. ודעת כלבו ומנהגי הר"א טירנא שאין צריך לחשוש לזה. והרמ"א כתב שמי שאינו חושש, רשאי לאכול בשנים הבאות על סמך התרת נדרים. וכ"כ מ"ב ט. וכן המנהג.

ה – ביאור הביטחון והשמחה

אמרו חכמים על הפסוק (דברים ד, ז): "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלוֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלוֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו" – "איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיו (מנהגיו ודיניו) של אלוהיה, שמנהגו של עולם, אדם שיש לו דין – לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך ציפורניו, לפי שאינו יודע איך יצא דינו. אבל ישראל אינם כן, לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם ומחתכים ציפורניהם ואוכלים ושותים ושמחים בראש השנה, לפי שיודעים שהקב"ה יעשה להם נס" (טור תקפא, ד).

לכאורה יש לשאול, וכי היאך אנחנו יכולים להיות בטוחים שיעשה לנו ה' נס ונזכה במשפט, הרי בעינינו אנו רואים איך בכל שנה מתים כמה וכמה אנשים, ורבים ניזוקים או נעשים חולים, הרי שלא נעשה להם נס?

אלא שכל מי שמקיים את מצוות החג כראוי, ומקבל על עצמו את מלכותו, ומתוך כך מתעורר להתעלות בעבודת ה', מובטח לו שהקב"ה ידון אותו לטובה, מפני שזה רצונו של ה' יתברך להיטיב לברואיו. במחשבה פשוטה הכוונה היא שיברך ה' אותנו בשנה טובה, כפי שבדרך כלל קורה. אלא שאנו גם יודעים, שלפעמים מפני גודל החטא או חסרון העולם, רואה הקב"ה שטוב לו לאדם שימות או יתייסר, שעל ידי כך יזכה לזכך את מעשיו ולתקנם ויזכה לחיים אמיתיים בעולם הבא. ואף שאנו מעוניינים שהטוב האלוהי יתגלה אלינו בעולם הזה בלא ייסורים, מכל מקום, גם אם עדיין לא זכינו לכך, הננו יודעים שהדין הוא לטובתנו, וראוי לנו לשמוח בו (של"ה מס' ר"ה תורה אור יז).

וכיוון שרצה הקב"ה לזכות את ישראל, קבע את יום הזיכרון והתרועה כיום שבתון מקרא קודש. ועניינו של יום קדוש הוא, שפורשים בו ממלאכת החול ודאגותיו, ומגלים את הקדושה בתורה ותפילה ושמחה של מצווה בסעודות. ואם לא היינו מצווים לעשות חג בראש השנה, מסתבר שמרוב חרדה מאימת הדין, היינו עוסקים במשך כל ראש השנה בבקשות פרטיות. וזה לא היה מועיל לנו בדין אלא מזיק. מפני שהחטא נובע מכך שהאדם שוכח את תפקידו המקודש, ועוסק בענייניו הפרטיים. ועל ידי קדושת היום, ישראל שמחים בגילוי מלכותו של ה' בעולם, ודווקא מתוך כך ישראל מתעוררים לתשובה מאהבה וזוכים בדין ומתברכים בשנה טובה.

ו – המלכת ה' בתפילות

עיקר תפילת ראש השנה עוסקת בהמלכת ה' עלינו, ועל כן בחתימת הברכה השלישית של תפילת עמידה, במקום לומר
'הא-ל הקדוש' אנו אומרים 'המלך הקדוש'. וכך ממשיכים לומר בכל עשרת ימי תשובה. וכל כך חשוב עניין זה, שאם טעה ולא אמר 'המלך הקדוש', לא יצא ידי חובתו ועליו לחזור להתפלל (שו"ע תקפב, א; להלן ה, ב). ובראש השנה מוסיפים בברכה זו תפילות על גילוי מלכותו. "ובכן יתקדש שמך ה' אלוהינו על ישראל עמך, ועל ירושלים עירך, ועל ציון משכן כבודך, ועל מלכות בית דוד משיחך, ועל מכונך והיכלך… וייראוך כל המעשים, וישתחוו לפניך כל הברואים, ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם… וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ. ותמלוך אתה הוא ה' אלוהינו לבדך על כל מעשיך, בהר ציון משכן כבודך, ובירושלים עיר קודשך".

וחתימת ברכת החג בכל תפילות ראש השנה היא: "מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזיכרון". ובתפילת המוסף שהיא התפילה העיקרית של ראש השנה, שבה תוקעים בשופר, תקנו חכמים לומר שלוש ברכות: מלכויות זיכרונות ושופרות, והעיקרית שבהן היא 'מלכויות', שהיא הראשונה, ובה מזכירים את קדושת היום, וחותמים "מלך על כל הארץ, מקדש ישראל ויום הזיכרון". הרי שעיקר עניינו של יום הזיכרון הוא להמליכו. גם ברכת 'זיכרונות' עוסקת בכך שהוא מלך העולם, ולכן הוא זוכר את כל ברואיו. וכן ברכת 'שופרות' עוסקת בגילוי מלכותו בעולם שנעשית על ידי קול השופר, כפי שהיה במעמד הר סיני, וכפי שיהיה לעתיד, שעל ידי תקיעה בשופר גדול יתקבצו כל גלויותינו להשתחוות לה' בירושלים. גם תרועת השופר מבטאת את מלכותו, שמאימתה אנו עומדים לפניו בשברון ותשובה.

יכולים היינו מרוב דאגה על עתיד חיינו בשנה הבאה, להקדיש את כל יום הדין לתפילות פרטיות על פרנסה ובריאות וכל שאר הדברים שאדם טרוד בהשגתם כל השנה. אולם זוהי סגולתם המיוחדת של ישראל, שרצונם העמוק ביותר, שתתגלה מלכותו יתברך, והעולם כולו יתוקן וייגאל, ואפילו אם לשם כך יצטרכו לסבול ייסורים. בדרך גדולה ונוראה זו בחר עם ישראל, החל מאבות העולם שקיבלו על עצמם להאמין בה' אל מול כל עובדי האלילים שמסביבם, ועד הגלות הארוכה, שלמרות כל הסבל שבה, בחר עם ישראל שלא להתבולל בעמים ולהמשיך לשאת את דגל האמונה והתורה, כדי לתקן עולם במלכות שד-י.

וכשישראל מניחים את צערם ועוסקים בכבודו וגילוי מלכותו, אומר הקב"ה למלאכים: ראו בני חביבי, שמניחים צערם ועוסקים בכבודי (זוהר ח"ג כב, א). ובכך מסתתמות טענותיו של השטן שרוצה לבטל את ישראל מהעולם, וישראל זוכים לשנה חדשה שבה יתקדמו עוד צעד לקראת התיקון והגאולה. ככל שנזכה יותר לקבל עלינו בראש השנה את מלכותו, כך נזכה יותר לשנה טובה ומבורכת.

ז – ראש השנה יומיים

על פי התורה ראש השנה הוא יום אחד בלבד, שנאמר: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ" (ויקרא כג, כד, וכן בבמדבר כט, א). אולם בפועל אנו מקיימים את ראש השנה במשך יומיים.

כדי להבין את העניין צריך לבאר שכל החגים תלויים בחודש העברי, שנקבע על פי מחזור הירח. בתחילת החודש הלבנה נראית לעינינו קטנה מאוד, כקו דק, והיא הולכת וגדלה עד אמצע החודש, שאז הלבנה נראית במילואה, עיגול שלם. במחצית השנייה של החודש הלבנה הולכת ומתמעטת עד שבסוף החודש היא נעלמת מעינינו לחלוטין למשך כעשרים וארבע שעות. לאחר מכן היא שוב חוזרת להיראות כקו דק, ובכך מתחיל חודש חדש. והמצווה היא שיבואו עדים שראו בליל שלושים את הירח החדש (המולד), ויעידו על כך בפני בית הדין, ועל סמך עדותם בית הדין יקדש את החודש. כיוון שאורך מחזור הירח כעשרים ותשעה ימים וחצי, הרי שלפעמים החודש מונה עשרים ותשעה ימים ולפעמים שלושים ימים (עי' פנה"ל זמנים א, א-ב).

בחודשים שבהם חלים החגים, מיד לאחר שבית הדין היה מקדש את החודש, היו יוצאים שליחים לכל קהילות ישראל להודיע אימתי נתקדש החודש ואימתי יחול החג. אלא שלחוץ לארץ לא הספיקו השליחים להגיע לפני מועד החגים, ולכן קבעו חכמים שמחמת הספק יקיימו בחוץ לארץ את החגים במשך יומיים (פנה"ל מועדים ט, א-ד).

ראש השנה הוא החג היחיד שחל בראש חודש, ולכן גם ברחבי הארץ לא יכלו לדעת אימתי הוא חל. מפני שלאחר שקידשו בבית הדין את החודש, התברר שאותו יום הוא חג, וממילא אסור היה לשליחים לצאת מתחום שבת להודיע אימתי נתקדש החודש. וכיוון שכך, מחמת הספק, היו חייבים לקיים בכל רחבי הארץ את ראש השנה במשך יומיים.

אמנם בירושלים, מקום מושב בית הדין, היו יודעים אימתי בית הדין קידש את החודש, אבל לא יכלו לדעת זאת מראש, כי רק ביום היו מקבלים את העדים ומקדשים את החודש. לפיכך, מחמת הספק היו צריכים לשמור את החג מתחילת ליל השלושים לחודש אלול. אם למחרת הגיעו עדים שהעידו על מולד הלבנה, בית הדין היה מקדש את החודש, והתברר שאותו היום הוא ראש השנה, וביום שלאחריו נהגו חול. ואם לא באו עדים במשך כל יום השלושים, התברר שאותו היום היה חול, והחג יחול למחרת. הרי שכאשר קדשו בית הדין את החודש ביום הראשון, קיימו בירושלים את החג במשך יום אחד, וכאשר ראש חודש חל ביום השני, נהגו בפועל בירושלים שני ימים של חג.

ספקות הזמן מתאימים לאופיו של ראש השנה שהוא חג טמיר ונעלם, ולכן הוא חל בזמן שבו הלבנה המכוסה מתחילה להתגלות. ועל כן נקרא שמו 'כֵּסֶה', שנאמר (תהלים פא, ד): "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ", אמרו חכמים (ר"ה ח, א): "איזהו חג שהחודש מתכסה בו (שהלבנה נעלמת בו)? הוי אומר זה ראש השנה".

ח – שמירת יומיים בזמן הזה

הלכה היא שכאשר אין בית הדין יכול לקדש את החודשים על פי עדים, ראש החודש מתקדש על פי חשבון הלוח העברי. קרוב לשלוש מאות שנה לאחר חורבן בית המקדש השני (4119 לבריאת העולם, 359 למניינם), ראה הלל השני, נשיא בית הדין, שלא ניתן עוד לקיים את בית הדין שקידש את החודשים. ועמד הוא עם בית דינו וחישב את לוח השנה הקבוע, וקידש על פיו את כל החודשים שיהיו עד שיחזור בית הדין למקומו (רמב"ם קידוש החודש ה, ב; פנה"ל זמנים א, ג, 3).

לכאורה מאותו הזמן כבר לא היה צורך לקיים את ראש השנה במשך יומיים, שכן הכל יודעים על פי הלוח מתי יחול ראש חודש תשרי שהוא ראש השנה. אלא שכשם שקבעו חכמים לבני חוץ לארץ להמשיך במנהגם ולקיים את כל החגים במשך יומיים, כך קבעו לבני ארץ ישראל, שימשיכו במנהגם ויקיימו את ראש השנה במשך יומיים. אפשר לומר, שמעצם זה שבעת שנהגו כמצוות התורה וקדשו את החודש על פי עדים נצרכו לעשות את החג יומיים, משמע שכך ראוי לנהוג.[5]

כמו בכל התורה, הצד ההלכתי תואם את הצד הרוחני, וכן מבואר בזוהר (ח"ג רלא, א), שמפני חומרת הדין, ראו חכמים צורך להוסיף עוד יום, כדי שהדין יהיה כלול גם מרחמים ועל ידי כך יתמתק, שאם היה יום אחד בלבד, מרוב חומרת הדין, היה העולם יכול להיחרב.

עוד צריך לבאר, שבחוץ לארץ צריכים לעשות את כל החגים במשך יומיים מפני שהם רחוקים מגילוי הקדושה, אבל בארץ ישראל שהקדושה מתגלה יותר, אפשר לקלוט את כל קדושת החגים ביום אחד. משל לפנס, שכאשר הוא מאיר למקום קרוב, אורו חזק וממוקד בשטח קטן, וכאשר הוא מאיר למקום רחוק, אורו חלש ומתפזר על שטח גדול. וראש השנה שהוא יום טמיר ונעלם, אפילו בארץ ישראל צריכים יומיים כדי לקלוט את אורו.

אפשר לומר שעיקר תפילות היום הראשון מכוונות על ענייני הכלל, שנזכה בשנה הבאה שמלכות ה' תתגלה על ישראל עמו ועל ציון משכן כבודו, עד שכל אשר נשמה באפו יאמר: ה' אלוהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה, ועל ידי כך העולם כולו יזכה לברכה ושלום. וביום השני שהוסיפו ותקנו לנו חכמים, אנו מתפללים שכל הרעיונות הגדולים יתגלו גם בחיים הפרטיים שלנו, שגם אנחנו בחיינו המעשיים נהיה שותפים בגילוי כבוד ה' בעולם, ולשם כך נזכה לברכה אלוקית.[6]


[5]. אמנם היו כמה מגדולי הראשונים (רבנו אפרים והרז"ה) שסברו שבארץ ישראל צריך לקיים את החג במשך יום אחד, מפני שבמקום בית הדין היו יודעים מתי קדשו את החודש ואימתי חל החג, וכיוון שכל ארץ ישראל ראויה להיות מקום למושב בית הדין, יש לקיים בארץ יום אחד.אבל למעשה, לדעת רובם המכריע של הראשונים, גם בארץ ישראל יש לקיים את ראש השנה במשך יומיים. משום שבפועל גם בזמן שקידשו את החודש על פי עדים, נהגו בכל הארץ יומיים.

ואפילו בירושלים, מקום בית הדין, כאשר העדים לא הגיעו ביום הראשון, היו מקיימים את ראש השנה במשך יומיים. ואמנם כמעט תמיד העדים הגיעו ביום השלושים, מ"מ כיוון שלפעמים היו צריכים לעשותו יומיים על פי הדין, כאשר העדים הגיעו לאחר המנחה של היום הראשון (ר"ה ל, ב; ביצה ד, ב, כמבואר בהלכה הבאה), לכן גם בירושלים צריך לקיים את ר"ה במשך יומיים (רמב"ם הל' קידוש החודש ה, ח; רא"ש ביצה א, ד). ועוד, שהשוו חכמים את מידותיהם, ולא רצו לחלק בין ירושלים לשאר הארץ, ולפיכך תקנו לכולם לעשות ר"ה יומיים. וכפי שתקנו (ר"ה כא, א) לכל בני חוץ לארץ לעשות את כל החגים שני ימים, למרות שלחלק מהמקומות היו השליחים מגיעים לפני שמיני עצרת ושביעי של פסח (עי' רמב"ן מלחמות ג, א, בדפי הרי"ף, רשב"א ביצה ה, ב, 'אמר').

[6]. בזוהר פינחס (רלא, ב) מבואר שהיום הראשון הוא דינא קשיא והיום השני דינא רפיא. והסברה ברורה, הראשון מהתורה והשני מדברי חכמים. ובשער הכוונות (דרושי ר"ה דרוש ב) ביום הראשון הוא תיקון פנימיות ז"א ובשני חיצוניות ז"א. ובקיצור הכוונות לרמח"ל ר"ה עמ' קי, ביום ראשון תיקון ללאה וכתר של רחל, ובשני תיקון חכמה של רחל. ובשם משמואל (ר"ה תרע"ג 'איתא בכתבי'), ביום הראשון דינא קשיא על עסקי אלוקות, ובשני דינא רפיא על עסקי עולם הזה (עי' בהרחבות).

ט – דין היום הראשון והשני וברכת שהחיינו בשני

כיוון שכיום אנו יודעים על פי הלוח אימתי הוא ראש חודש תשרי, היום הראשון של ראש השנה מצוותו מהתורה והשני מדברי חכמים. וכן הדין בכל החגים בחוץ לארץ, שהיום הראשון הוא מהתורה והשני מדברי חכמים. לפיכך, בכל ספק בהלכות יום טוב ובדיני תקיעת שופר, ביום הראשון מחמירים, כפי הכלל: "ספיקא דאורייתא לחומרא", וביום השני מקילים, כפי הכלל: "ספיקא דרבנן לקולא". וכן התירו חכמים לעסוק בקבורת מת ביום טוב שני של גלויות וביום שני של ראש השנה, משום כבודו של המת (שו"ע תקכו, ד; פנה"ל מועדים ז, ה).

כמו כן אסור להכין דבר מהיום הראשון ליום השני, ובכלל זה אסור לבשל או לערוך את השולחן ולשטוף את הכלים מהיום הראשון ליום השני, ככל דיני הכנה מיום טוב ראשון ליום טוב שני של גלויות (שו"ע תקג, א; פנה"ל מועדים ט, ה; ב, יב).

אמנם יש שוני מסוים בין שני ימים טובים של גלויות לשני ימים של ראש השנה, שיסוד קיום שני ימים טובים של גלויות הוא מחמת הספק, שלא ידעו באיזה יום קידש בית הדין את החודש. ואילו את ראש השנה לפעמים קיימו במשך יומיים למרות שלא היה ספק אימתי הוא חל. זה היה כאשר העדים הגיעו לאחר זמן המנחה, שקבעו חכמים שלא יקבלו את עדותם, שמא יקדשו את החודש ולא יספיקו עד הערב להקריב את קרבנות החג ולומר את השיר המיוחד לראש השנה. אבל כיוון שהיום הראשון היה ראוי להיות קדוש, קבעו חכמים, שימשיכו לנהוג בו כחג, למרות שהוסכם שלא לקדשו. הרי שלעיתים נמשך ראש השנה יומיים מחמת הדין, ולכן קראו חכמים לשני ימים של ראש השנה 'יומא אריכתא' – יום ארוך.[7]

ועל כן התעורר ספק אם מברכים 'שהחיינו' ביום השני. בחוץ לארץ, ביום טוב שני של גלויות, מברכים 'שהחיינו', שהואיל ונתקן מחמת הספק, כל דיניו כדין היום הראשון, וגם בו מברכים 'שהחיינו'. אבל בראש השנה, יש אומרים שהואיל ומבחינה מסוימת שני הימים נחשבים כיום אחד ארוך, רק בראשון מברכים 'שהחיינו'. למעשה, דעת רוב הפוסקים שצריך לברך 'שהחיינו' גם בקידוש של הלילה השני, וכן נוהגים. אלא שלכתחילה עדיף ללבוש לקראתו בגד חדש או להביא לשולחן פרי חדש, וכך יברכו 'שהחיינו' לכל הדעות, שכן הברכה תחול גם על הבגד או הפרי (שו"ע תר, ב). וכמובן שאם בעת הקידוש הביאו פרי חדש לברכת 'שהחיינו', בעת שיאכלו את הפרי לא יברכו עליו 'שהחיינו', שכבר יצאו בברכת 'שהחיינו' של הקידוש.

לגבי תקיעת שופר של היום השני, למנהג ספרדים אין מברכים 'שהחיינו'. ולמנהג אשכנזים מברכים 'שהחיינו', ואם אפשר, עדיף שהתוקע ילבש בגד חדש, ויכוון בברכת 'שהחיינו' גם עליו (שו"ע רמ"א תר, ג; מ"ב ז).


[7]. ביצה שנולדה ביום הראשון של חג, מותרת ביו"ט שני של גלויות. שכן איסור הביצה נובע מכך שהיא מוקצה, ואם היום הראשון הוא יום טוב, נמצא שהשני הוא חול, ומותר לאוכלה. ואם השני יום טוב, נמצא שהיום הראשון היה חול והביצה שנולדה בחול איננה מוקצה. וכן הדין לגבי דגים שניצודו בראשון ופירות שנשרו מהעץ בראשון, שאינם מוקצים בשני. אולם בראש השנה, כיוון שלפעמים היו צריכים לשמור את שני הימים מהדין, דינם כיום אחד ארוך, וביצה שנולדה בראשון, ודגים שניצודו בראשון, ופירות שנשרו בראשון, מוקצים גם בשני (שו"ע תר, א). ואף שלעניינים אלו שני הימים של ר"ה נחשבים כיום אחד, אין מקילים על פי זה להכין מהראשון לשני, אלא דינו כשאר ימים טובים של גלויות, שאסור להכין בהם מהראשון לשני, כמבואר בשו"ע תקג, א. מפני שלחומרא אמרו שהם קדושה אחת ולא לקולא (רבנו פרץ בהגהה י לסמ"ק רצד).

י – מלכויות זיכרונות ושופרות

תפילת מוסף היא החשובה שבתפילות ראש השנה, שבה תוקעים בשופר, ובה תקנו חכמים להוסיף שלוש ברכות מיוחדות: מלכויות, זיכרונות ושופרות, שמבטאות את עניינו המיוחד של היום. ועל ידן אנו זוכים לשנה טובה, כפי שאמר הקב"ה לישראל: "אִמרו לפני בראש השנה מלכויות זיכרונות ושופרות. מלכויות – כדי שתמליכוני עליכם, זיכרונות – כדי שיעלה זיכרונכם לפני לטובה, ובמה – בשופר" (ר"ה טז, א). שלוש הברכות הללו חטיבה אחת הן, ומי שאינו יודע אחת מהן, לא יברך את השתיים שהוא יודע. גם סדרן מעכב, שאם אמרן בסדר אחר – לא יצא (שו"ע תקצג, א, מ"ב ה).

תקנו חכמים להזכיר בכל אחת מהברכות עשרה פסוקים מעניין הברכה, כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם, וכנגד עשרת הדיברות, וכנגד עשרה הילולים שנזכרו במזמור האחרון שבתהלים. בכל ברכה וברכה פותחים בשלושה פסוקים מהתורה, לאחר מכן שלושה פסוקים מהכתובים, אח"כ שלושה מהנביאים, ומסיימים בפסוק מהתורה. אין אומרים פסוקים שמזכירים פורענות של ישראל, ואין אומרים פסוקי זיכרונות של יחיד ואפילו הם לטובה (ר"ה לב, א-ב; שו"ע תקצא, ד-ה).[8]

בברכה הראשונה כוללים את קדושת היום יחד עם המלכויות. פותחים בה בנוסח הרגיל של כל החגים – "אתה בחרתנו" ואח"כ אומרים את תפילת 'עלינו לשבח' שבה אנו משבחים ומודים לה' על שזכינו להכיר במלכותו, ומתפללים שגם כל הגויים יקבלו עליהם את עול מלכותו. וממשיכים לומר את פסוקי המלכויות, ומסיימים בפסוק 'שמע ישראל', שאף שאין מזכירים בו את מלכותו, יש בו קבלת עול מלכות שמים. בסיום הברכה מתפללים שימלוך ה' על כל העולם כולו בכבודו, ויקרבנו לעבודתו, לתורתו ומצוותיו. "כי אתה אלוהים אמת ודברך אמת וקיים לעד. ברוך אתה ה', מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזיכרון".

הברכה השנייה: זיכרונות, בה אנו מספרים שה' זוכר את עולמו ואת כל הברואים ואת כל מעשיהם, ובמיוחד ביום זה שהוא "יום תחילת מעשיך, זיכרון ליום ראשון", שבו ה' דן את עולמו. ואנו מתפללים שיזכור ה' אותנו לטובה, ויפקדנו לישועה, וחותמים: "ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור, ברוך אתה ה' זוכר הברית".

הברכה השלישית: שופרות, בה אנו מתארים את התגלותו אלינו בהר סיני בקול השופר, ומתפללים שיופיע ויתגלה אלינו שוב בקול השופר שיבשר את הגאולה. "תקע בשופר גדול לחירותנו ושא נס לקבץ גלויותינו, וקרב פזורינו מבין הגויים ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ, והביאנו לציון עירך ברינה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם… כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה ואין דומה לך. ברוך אתה ה' שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים".

מי שנמצא במקום שאין בו מניין, נכון שלא יתפלל מוסף ולא יתקע בשופר בשלוש שעות ראשונות של היום, כי אז הדין עוד מתוח, ובלא עזרת הציבור יש חשש שלא יזכה בדין. אבל בציבור אפשר להתפלל גם בשלוש השעות הראשונות, שתפילת הציבור מתקבלת, וגם כשאינם מכוונים כראוי, אין הקב"ה מואס בתפילתם (שו"ע תקצא, ח; מ"ב טו; פנה"ל תפילה ב, א-ב).


[8]. מותר להוסיף על עשרה פסוקים, ובדיעבד אם אמר רק שלושה פסוקים, כנגד תורה נביאים וכתובים, וכהנים לוויים וישראלים – יצא. ובדיעבד אם לא הזכיר שום פסוק ורק אמר שכך כתוב בתורה, בנביאים ובכתובים – יצא (ר"ה לב, א; שו"ע תקצא, ד, מ"ב יא). אמירת ברכות אלו מדברי חכמים, ולכן תקיעת שופר קודמת לברכות, עי' להלן ד, 6.

יא – ענייני תפילה וקריאה בתורה

אין אומרים ווידוי בראש השנה, בין ווידוי בנוסח ציבורי ובין ווידוי בנוסח אישי. מפני שעניינו של ראש השנה הוא להמליך את ה' עלינו ועל העולם כולו, ולבקש שהשנה הבאה תהיה טובה כדי שנוכל לגלות בה את כבוד מלכותו, ואין ראוי לעסוק ביום זה בתיקון הפרטי שלנו, שלמענו מוקדשים שאר ימי התשובה. וגם אין ראוי להזכיר חטאים שפוגמים בכבוד מלכותו. ואף יש חשש שהזכרתם עלולה לחזק את טענת המקטרגים שעומדים כנגדנו (זוהר ח"ב קפו, א; ולדעת האר"י בין התקיעות אפשר להתוודות בלחש, להלן ד, ז).

יש סוברים שכשם שאין אומרים ווידוי בראש השנה, כך צריך להשמיט מתפילת 'אבינו מלכנו' את המשפטים שמזכירים בהם חטא, כדוגמת: "אבינו מלכנו חטאנו לפניך" (ב"י, אר"י). ויש נוהגים לומר בראש השנה את כל נוסח 'אבינו מלכנו', מפני שהמשפטים שמזכירים בהם חטא אינם נחשבים כווידוי אלא כציון מצב כללי (רמ"א תקפד, א; מ"ב ג).

למרות שראש השנה הוא יום חג שהיה ראוי לומר בו הלל, כיוון שהוא יום דין, אין אומרים בו הלל (כמובא לעיל הלכה ד).

שינויים רבים יש בתפילות עמידה של הימים הנוראים, והעיקרי שבהם, שבחתימת הברכה השלישית, אומרים 'המלך הקדוש' במקום 'הא-ל הקדוש'. ואם טעה ואמר ה'א-ל הקדוש' – לא יצא, כמבואר להלן (ה, ב). דיני החזן ומנהגיו נתבארו לעיל (ב, י). המנהג שקמים בעת שפותחים את הארון, ושכיום אין להתפלל עמידה בקול נתבאר לעיל (ב, יא).

כמו בכל חג קוראים בתורה חמישה עולים (פנה"ל מועדים ב, ח). וקוראים בפרשת: "וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה" (בראשית כא, א-לד), ומפטירים בחנה שילדה את שמואל (שו"ע תקפד, ב). משום שבראש השנה נפקדו שלוש נשים צדקניות: שרה אמנו שילדה את יצחק אבינו, רחל אמנו שילדה את יוסף הצדיק, וחנה שילדה את שמואל הנביא (ר"ה י, ב). עקרותן נבעה מכך שלרום מעלת צדקותן היו צריכות להוליד נשמות בעלות חידוש מיוחד כל כך, שבדרך הטבע לא היו יכולות להיוולד, ורק בזכות ההתחדשות שבראש השנה נפקדו. אמנם רוב הפרשה עוסקת בגירושו של ישמעאל, ושני יסודות אפשר ללמוד מזה: א) למרות הכאב, לא היה פגם מוסרי בגירוש ישמעאל, שאם היה פגם, לא היו מתקנים חכמים שנקרא פרשה זו בראש השנה, כדי שלא להוסיף עלינו קטרוג. ב) דווקא בראש השנה, יום הדין, יש להבחין בין ישראל לשאר העמים שאינם מוכנים לקבל על עצמם את הייעוד הגדול והנורא של תיקון עולם במלכות שד-י, וכפי שהיה הכרח להבדיל את ישמעאל מישראל.

ביום השני קוראים את פרשת עקדת יצחק (בראשית כב, א-כד), כדי להזכיר זכות אבות. ומפטירים בנבואת נחמה מספר ירמיהו (לא, א-יט). בשני הימים נוהגים להוציא ספר שני ולקרוא בו את פרשיית קרבנות היום, ולספר זה עולה המפטיר (ב"י או"ח תפח, ב).

יב – מאכלים לסימן טוב

כל מה שאנו עושים בראש השנה יש לו משמעות מיוחדת לכל השנה, שהואיל וזה היום הראשון לשנה, שבו נחתכים חיים לכל חי, כל מעשה, דיבור ומחשבה שבאותו היום משפיעים על כל השנה. זהו שאמרו חכמים "סימן מילתא הוא" (כריתות ו, א), כלומר יש משמעות לסימנים, שאם יעשו סימן של ברכה בהתחלת השנה, יש לקוות שהברכה תמשך לכל השנה.

על פי זה המליצה הגמרא (שם) לאכול בסעודת ראש השנה מאכלים שיש בהם סימן טוב לכל השנה, כרתי לסימן שיכרתו שונאינו, רוביא לסימן שירבו זכויותינו, תמרים לסימן שיתמו שונאינו וחטאינו, סלק לסימן שיסתלקו שונאינו, דלעת לסימן של ברכה, שהיא פרי ענק שגדל במהרה (שו"ע תקפג, א).

וכן נוהגים לאכול תפוח בדבש או בסוכר, סימן לשנה טובה ומתוקה. ורימון, מפני שיש לו גרעינים מרובים, והוא סימן שירבו זכויותינו (רמ"א שם). וכן נוהגים לאכול ראש של כבש או דג, לסימן שנהיה לראש ולא לזנב (שו"ע תקפג, ב).[9] וכן נוהגים לאכול דגים, לסימן שנפרה כדגים בלא שתשלוט בנו עין הרע.

על פי העיקרון הזה, נוספו מנהגים לאכול מיני מאכלים שונים, שיש בשמם או בצורתם או בטעמם, סימן טוב לשנה החדשה, כל עדה לפי שפתה והמאכלים שהיו מצויים אצלה. וטוב לכל אדם להמשיך במסורת מנהגי משפחתו.

אין מסתפקים באכילת הסימנים, אלא אמרו הראשונים שנכון להוסיף תפילה קצרה על אכילת כל סימן וסימן, למשל, על התמר אומרים: יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו שייתמו שונאינו. וביאר השל"ה, שהעיקר הוא להתעורר מתוך אכילת הסימנים בתשובה ותפילה. שכל תפילות ראש השנה יש להן השפעה רבה על כל מה שיהיה במשך השנה, ועל כן ראוי שאפילו האכילה עצמה תהיה ספוגה בתפילות על השנה הבאה, שתהיה טובה ומתוקה (מס' ר"ה נר מצוה כא).

רבים נוהגים לטבול בראש השנה את החלה שמברכים עליה 'המוציא' בדבש או בסוכר, לסימן שתהיה השנה טובה ומתוקה (מ"ב תקפג, ג). יש נוהגים לטבול לפני כן את החלה במעט מלח, באופן שלא יפגום בטעם המתוק. ויש נוהגים שכאשר טובלים את החלה בדבש או בסוכר מסתפקים בהנחת המלח על השולחן בלא שטובלים בו את החלה. יש נוהגים להמשיך לטבול את החלה בדבש בכל השבתות והחגים עד שמחת תורה. מנגד, יש שלא נהגו לטבול את החלה בדבש אפילו בראש השנה. וכל המנהגים כשרים, וראוי לכל אדם להמשיך במסורת אבותיו.

נוהגים לאכול בראש השנה מאכלים טובים ומשובחים לסימן טוב לכל השנה. ורבים נמנעים לבשל מאכלים חמוצים, מלוחים ומרירים, או פירות בוסר (רמ"א תקפג, א, מ"ב ה). כך נוהגים כל יוצאי אשכנז ורבים מיוצאי ספרד (חיד"א, ר"ח פלאג'י, בא"ח, כה"ח יח). לגבי מאכלים חריפים, רבים נהגו שלא להימנע מלאוכלם, ויש מיוצאי אשכנז שנהגו להרבות במאכלים מתוקים, וממילא לא אכלו מאכלים חריפים ומפולפלים.

עוד נהגו יוצאי אשכנז שלא לאכול אגוזים בראש השנה, שיש באגוז צד של רמז לחטא, ועוד שהוא מרבה כיחה וניעה בגרון, ועלול להפריע לתפילה (רמ"א תקפג, ב).


[9]. עיקר הכוונה שעם ישראל יהיה לראש ולא לזנב, אבל יש נוהגים לכוון בזה גם על היחיד, ומשתדלים שראש המשפחה יטעם ממנו. אבל אין הכוונה שכל אחד צריך לשאוף להנהיג את כל חבריו, אלא שכל אחד יגלה את העניין המיוחד שלו, שבו הוא ראש. ויש נוהגים לאכול דווקא ראש של כבש, להזכיר זכות אילו של יצחק.מי שאינו רוצה לאכול את אחד הסימנים, כגון שאינו טעים לו, יכול להסתפק בראייתו, שיש סוברים (עפ"י לשון הגמרא הוריות יב, א), שכך הוא עיקר מנהג הסימנים.

יג – סדר האכילה

יש נוהגים לאכול את הסימנים עוד לפני אכילת הלחם, אבל המנהג הנכון יותר, להקדים את הלחם. מפני שלפי ההלכה, מצד חשיבות הלחם יש להקדימו לשאר המאכלים (פנה"ל ברכות ט, ח). בנוסף, אם יאכלו את הסימנים לפני הלחם, יתעורר ספק האם צריך לברך אחריהם ברכה אחרונה (שם ג, יב).

לפיכך, לאחר הקידוש נוטלים ידיים ובוצעים על החלה, ורבים טובלים אותה בדבש או בסוכר (כמבואר בהלכה הקודמת). לאחר מכן אוכלים מהסימנים. וצריך לברך 'העץ' על אחד מפירות העץ, ולפטור בכך את שאר הפירות. וזאת משום שברכת 'המוציא' פוטרת את המאכלים שנועדו לשביעה, שהם 'באים מחמת הסעודה', אבל פירות העץ שמביאים לסימנים נועדו להוסיף טעם ואינם חלק מהסעודה, ועל כן הם טעונים ברכה (שם ג, ז). ואף שאכילת התפוח בדבש היא הסימן המפורסם ביותר, כיוון שהתמר משבעת המינים, וגם בתוך סדר שבעת המינים הוא חשוב מהרימון, שהוא קרוב יותר למילה 'ארץ', נכון לברך עליו ולפטור בברכתו את שאר פירות העץ (שם ט, ט-י). לאחר הברכה על התמר, יש לאכול ממנו מעט, ורק לאחר מכן לומר את ה'יהי רצון' שרגילים לומר, כדי שלא להפסיק בין הברכה לאכילה.

על הסימנים שברכתם 'האדמה' אין צריך לברך, מפני שהם מבושלים כדרך הסלטים שבסעודה שנועדו לשביעה, והרי הם נחשבים כ'באים מחמת הסעודה', ונפטרים בברכת 'המוציא'.

נוהגים לפני כל סימן לומר 'יהי רצון'. ואפשר שאחד המסובים יאמר אותו בקול רם, והכל יענו אחריו אמן, ולאחר מכן יאכלו.

יש נוהגים לאכול את הסימנים רק בלילה הראשון (בני יששכר תשרי ב, יא), אולם רוב ישראל נוהגים לקיים את מנהג הסימנים בשני הלילות (חיד"א, א"ר, חת"ס). ויש שהידרו לקיים את מנהג הסימנים גם בסעודות היום (מטה אפרים תקצז, ד; בא"ח נצבים ש"א ח).

יד – עוד מנהגי סימנים

כיוון שכל מה שעושים בראש השנה הוא סימן לכל השנה, ראוי לכל אדם לשמוח ולבטוח בה' שיקבל תשובתו, וירבה באהבה עם חבריו, וידון אותם לכף זכות. ולא יכעס ולא יתקוטט עם חבריו, ולא ידבר עליהם רעות, שמלבד האיסור שיש בכך, יש בזה גם סימן רע לשנה הבאה (עי' מ"ב תקפג, ה).

כיוון שראש השנה הוא חג, יש מצווה לשמוח ולשמח בו, ולכן בסעודת החג ישתדל כל אדם לשמח את כל בני משפחתו והמסובים, ויש בזה סימן טוב לכל השנה (עי' לעיל הערה 4; ופנה"ל מועדים א, יא).

נכון שלא להרבות בשינה בראש השנה, שאמרו חכמים (בירושלמי), שכל הישן בראש השנה מזלו ישן כל השנה, אלא מעבר לתפילות ולסעודות ראוי להרבות בלימוד תורה. עם זאת, עדיף שלא למעט מדי בשינה, כדי להתרכז בתפילה ובלימוד. לכן, מי שחש עייפות לאחר הסעודה, טוב שישן על מנת שיוכל ללמוד כראוי. ויש מהגדולים שנהגו לישון בראש השנה כמו בכל החגים (מהר"ם מרוטנבורג). בכל אופן, כפי שלמדנו (בהלכה ד), יש להקפיד להקדיש חציו של היום לה', והעיקר שזמן התפילות והלימוד יהיה לכל הפחות תשע שעות.

יש נוהגים שלא לישון במשך כל היום, כסגולה לערנות וחיוניות במשך כל השנה (רמ"א תקפג, ב; מטה אפרים). היושב בבטלה, למרות שהוא ער, נחשב כישן (מ"ב ט). אחרונים רבים כתבו על פי האר"י, שעיקר ההקפדה היא שלא לישון לפני חצות היום (שועה"ר ח, ערוה"ש ד, מ"ב ט; קצוש"ע קכט, כ). לפי מנהג זה נכון לקום בעלות השחר, או לכל הפחות בהנץ החמה. אמנם מי שחושש שאם יקום לפני הנץ, יתקשה לכוון בתפילה או לשקוד אח"כ על תלמודו, עדיף שיישן עד סמוך לשעת התפילה, שמצוות לימוד התורה וכוונת התפילה חשובות יותר מהסגולה.

לאחר תפילת ערבית, מברכים איש את רעהו: "לשנה טובה תכתב ותחתם", ולאשה: "תכתבי ותחתמי". ויש אומרים שהואיל והחתימה ביום הכיפורים, יש לומר בראש השנה: "לשנה טובה תכתב" בלבד (גר"א). גם למחרת מברכים בנוסח זה, אבל לאחר חצות היום כבר אין מברכים, כי עיקר הכתיבה הסתיימה, ואפשר להסתפק בברכת 'שנה טובה'. ואם המברך מוסיף ברכות ראוי להשיב לו באותן ברכות. ואפשר גם להשיב לו: "וכן למר", היינו שכל הברכות שברכת אותי יחולו גם עליך, מכובדי.

ביום השני יש שאינם מברכים, כי עיקר הדין בראשון. ורוב הציבור נוהג לברך, מפני שגם בו יש כתיבת דין (מ"ב תקפב, כה). וכל המנהגים כשרים.

טו – תשליך

רבים נוהגים ללכת ביום הראשון למקום מים, ים או נהר או מעיין, ולומר מספר פסוקים, ובכללם: "יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם" (מיכה ז, יט), ועל שם כך נקראת התפילה 'תשליך'. במשך הזמן נהגו רבים להוסיף באותה הזדמנות עוד פרקים ותפילות.

יסוד מנהג אמירת 'תשליך' בתקופת הראשונים באשכנז, ובמשך הדורות הפך לרווח גם בקרב ספרדים, במיוחד לאחר שהאר"י הקדוש שיבח אותו. אמנם אין חובה לקיים את מנהג ה'תשליך', וכן למעשה יש מגדולי ישראל שלא נהגו לקיימו (הגר"א, ר' חיים מוולוז'ין). וכן נוהגים רוב יוצאי תימן. ויש חסידים שמקיימים אותו באחד מימות החול שלאחר ראש השנה.

בטעם המנהג, יש שכתבו, שהוא נועד להזכיר את מסירות נפשו של אברהם אבינו ויצחק אבינו, שבשעה שהלכו לעקדה, עברו דרך נחל מים שפתאום שטף בדרכם כדי להעמידם בניסיון (מהרי"ל). בנוסף, המים רומזים לטהרה ולחיים, וכאשר אדם מתעלה בתשובתו, הוא נטהר ומתנקה, ועוונותיו מתבטלים במי הטהרה. ועוד, שיש בזה בקשה שישליך ה' את הקטרוגים שנוצרו על ידי החטאים למצולות ים, באופן שלא יזכרו עוד. ויש נוהגים לנער בעת אמירת 'תשליך' את שולי בגדיהם, לרמוז שהחטאים הם חיצוניים לנו, ורק מחמת השפעות זרות חטאנו בהם, ובאמת אנחנו מתנערים מהם.

רוב הנשים לא נהגו לקיים את מנהג 'תשליך', ויש אומרים שאף עדיף שלא יקיימו אותו, כדי שלא תיווצר ערבוביה בין גברים לנשים בעת שהולכים אל המים (אלף המגן תקצח, ז). ומכל מקום נשים שרוצות לקיימו – רשאיות.

כאשר אין אפשרות ללכת למקום מים, נוהגים לומר 'תשליך' ליד בור מים או מקווה. ואם אפשר לראות את הים או הנחל מרחוק, יש שנהגו לאומרו כך.

טז – ראש השנה שחל בשבת

בראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעים בשופר, כמבואר להלן (ד, ט-י).

יש אומרים שאם חל ראש השנה בשבת אין אומרים 'אבינו מלכנו', מפני שאין מתאים להתפלל בשבת על צרכי חול בתפילה שנתקנה מתחילה לתענית (ר"ן, רמ"א תקפד, א, מהרי"ץ). וכן נוהגים יוצאי אשכנז, תימן וחלק מיוצאי ספרד. ויש נוהגים לאומרו גם בשבת (תשב"ץ), וכיוון שגם האר"י הסכים לזה, כך הוא המנהג הרווח בקרב יוצאי ספרד (עי' להלן ה, ו, לעניין שבת תשובה).

צריך לאכול שלוש סעודות. ואם יתקשו לקבוע עוד סעודה בנוסף לסעודה שלאחר התפילה, או מפני שעדיין יהיו שבעים מהסעודה הקודמת, או כדי שלא לקיים את הסעודה השלישית סמוך מדי לסעודת ליל שני של ראש השנה – יחלקו את הסעודה שלאחר התפילה לשניים. כלומר יאכלו מנה אחת בלבד כשיעור חצי סעודה, ויברכו ברכת המזון, ויפסיקו למשך כחצי שעה, ובאותו הזמן ילמדו או יטיילו, ושוב יטלו ידיים ויקבעו סעודה נוספת על המנה השנייה (ועי' בפנה"ל ברכות יב, 2).

כאשר יום ראשון של ראש השנה חל בשבת, רבים מהנוהגים לומר 'תשליך' דוחים את אמירתו ליום השני (רמ"א תקפג, ב; מ"ב ח; ועי' בכה"ח ל-לד).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן