כיוון שיום זה הוא יום דין, הוא נקרא 'יוֹם תְּרוּעָה' (במדבר כט, א). לעומת התקיעה שמבטאת שמחה ויציבות, התרועה רומזת לשברון, חרדה, בכי ושידוד מערכות. וכן תרגם אונקלוס את הפסוק "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" – "יום יבבא יהא לכון" – יום יבבה ובכי יהיה לכם.[1]
וכן מצינו שציווה ה' את ישראל במדבר, שכאשר יצטרכו להתכנס יחד, יתקעו תקיעה בחצוצרות, שהתקיעה מבטאת שמחה והתכנסות. וכאשר יצטרכו לצאת למלחמה או לעזוב את המקום שבו חנו ולנדוד למקום אחר, יריעו תרועה בחצוצרות (במדבר י, א-ז). כי התרועה מבטאת שבר ובכי על מה שהסתיים ולא הושלם, וחרדה לקראת השלב הבא. ואם כך בעת שעוברים ממקום למקום, על אחת כמה וכמה שגדולה החרדה בראש השנה, בעת שהחיים שקצב ה' לשנה הקודמת כבר הסתיימו, והחיים של השנה החדשה עוד לא נקצבו, ועדיין לא נקבע מי יחיה ומי ימות, מי בנחת ומי בייסורים. והכל תלוי בדין, שלפי מעשי האדם יקצוב ה' חיים לכל חי בשנה הבאה.
אכן, חרדה גדולה ונוראה ממלאת את ליבו של כל מי שנזכר באחריות העצומה שהטיל עלינו ה' אלוקינו לקיומו של העולם ותיקונו. ובאימה ויראה הוא מתעורר לחשב את חשבון עולמו, האם מילא את ייעודו או שמא הכזיב. לכן, אף שמשך התרועות קצר, כל היום נקרא – 'יוֹם תְּרוּעָה' – יום שברון ובכי, יראה וחרדה.
נצטווינו להריע בראש השנה בשופר ולא בחצוצרה, מפני שקול השופר מבטא יותר את התרועה, שקולו הוא קול הלב, קול טבעי. קול שקודם למילים ולניסוחים, יותר בסיסי מאנחה ובכי רגיל. לכן יש בקול השופר יכולת לבטא כאב עצום על כל השקר והחמס, הרשלנות והזדון, על המרחק הנורא שבין האדם לבוראו, ועל המרחק הגדול שבין שאיפותינו הטובות לחיים שלנו בפועל (של"ה ר"ה תורה אור נה).
וזו המצווה הטובה שנתן ה' לעמו ישראל, להריע בשופר בראש השנה, לבטא בכך בענווה ושפלות את ההכרה במלכותו, ודווקא מתוך הצער והבכי שרמוזים בתרועה מתבטלים הקטרוגים כנגדנו ואנחנו זוכים בדין. זהו שאמרו חכמים (ר"ה טז, ב): "כל שנה שֶׁרָשָׁה (לשון עוני) בתחילתה מתעשרת בסופה, שנאמר (דברים יא, יב): מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה", רֵשִׁית לשון עני ורש. אמנם נצטווינו להקיף את התרועה בתקיעות שרומזות ליציבות ושמחה, שלפני כל תרועה ואחריה תוקעים תקיעה, מפני שבשורשם, גם הדין והייסורים מכוונים לטובה ותיקון.
אמרו בשם האר"י הקדוש, שראוי לאדם לבכות בראש השנה, ומי שאין הבכייה נופלת עליו סימן שאין נשמתו הגונה ושלימה (שער הכוונות צ, א). הבכי הזה הוא הביטוי של 'יום תרועה', שפירושו יום יבבה ובכי. ואמנם ראש השנה הוא גם יום חג ו'מקרא קודש' שמצווה לשמוח בו. הרי שאין הבכי של ראש השנה בכי של ייאוש ודיכאון, אלא בכי של כיסופים למדרגה גבוהה יותר, בכי של צער על כל מה שעדיין לא זכינו לתקן, ובכי של התרגשות על הזכות העצומה לעמוד לפניו, ועל גודל הייעוד שהטיל עלינו, ועל הנשמה הקדושה שנפח בנו. וביום הדין בכי זה מסב עונג ושמחה פנימית, כי הוא מבטא את האמת, ומביא לתיקון וברכה. אלו שני הצדדים של ראש השנה, שהוא יום מקרא קודש ויום תרועה, והדבר בא לידי ביטוי בתקיעות ובתרועות.
