יחד עם זה שראש השנה הוא יום תרועה ויום דין, הוא גם יום 'מקרא קודש', שמצווה לקדשו באכילה ושתייה ולכבדו בכסות נאה (ספרא אמור יב, ד; פנה"ל מועדים א, ז). וכן יש להקדיש חציו של היום לה', כמו בשבתות ומועדים. אמנם כיוון שבראש השנה מאריכים בתפילות, זמן התפילה מתרחב על חשבון הלימוד, והעיקר שזמן התפילות והלימוד יהיה לכל הפחות תשע שעות (כמבואר בפנה"ל מועדים א, ה-ו).
כיוון שהוקשו כל המועדים זה לזה (שבועות י, א), כשם שמצווה לשמוח בשלושת החגים כך מצווה לשמוח בראש השנה ביין ובשר. והוא גם נקרא 'חג', שנאמר (תהלים פא, ד): "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ".
אלא שהואיל והוא גם יום דין ותרועה, לא נצטווינו לשמוח בו שמחה יתירה כמו בשאר החגים, ולכן אין אומרים בתפילת ראש השנה "מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון" כפי שאומרים בשאר החגים (שו"ע תקפב, ח). גם אין אומרים בו הלל. ודבר זה שאלו מלאכי השרת לפני הקב"ה: "מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכיפורים? אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, וישראל אומרים שירה?!" (ר"ה לב, ב; ערכין י, ב; שו"ע תקפד, א; עי' פנה"ל מועדים ב, ז).
לפיכך, מצווה לערוך בו שתי סעודות מכובדות, אחת בלילה ואחת ביום, ולשמוח בהן בבשר ויין. אלא שכתבו הראשונים שלא יאכל אדם בראש השנה כמלא שובעו, כדי שלא יקל ראשו ותהיה יראת ה' על פניו (שו"ע תקצז, א). הרי שסעודות ראש השנה צריכות להיות יותר חשובות ומשמחות מסעודות שבת, אבל לא כמו סעודות שלושת הרגלים.
וכן מצווה ללבוש בראש השנה בגדים מכובדים ונאים, ולכבס אותם לקראת החג. אבל אין לובשים את הבגדים היפים ביותר כמו בשאר החגים, מפני מורא הדין. ויש נוהגים ללבוש בגדים לבנים בראש השנה (שו"ע תקפא, ד; מ"ב כה). מי ששערותיו מגודלות באופן שאינו מכובד – צריך להסתפר לכבוד ראש השנה. והרגיל להתגלח – צריך להתגלח לכבוד ראש השנה (שו"ע תקפא, ד).
וכן למדנו מעזרא הסופר, שיחד עם ההתעוררות לתשובה הורה לעם לשמוח בראש השנה, מפני שהוא יום קדוש לה'. בימי הקמת בית המקדש השני ותחילת התבססות הישוב היהודי בארץ אחר גלות בבל, רבים מעמי הארץ לא שמרו מצוות כראוי. ובראש השנה, נחמיה המנהיג המדיני, ועזרא הסופר המנהיג הרוחני, כינסו את כולם, אנשים ונשים, כדי לעוררם בתשובה. ועזרא קרא בפניהם בתורה מהבוקר ועד חצות היום, ופירש להם את התורה והמצוות. וכשהבינו השומעים שנכשלו בעבירות, התעוררו לחזור בתשובה והחלו להתאבל ולבכות, ונחמיה ועזרא עודדו את רוחם ואמרו (נחמיה ח, ט-יב): "הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַה' אֱלוֹהֵיכֶם, אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ, כִּי בוֹכִים (היו) כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה". ואף הורו להם לערוך סעודות: "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ (לעניים), כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ, וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם. וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל הָעָם לֵאמֹר הַסּוּ (אל תבכו), כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ וְאַל תֵּעָצֵבוּ". והורו להם לאכול משמנים ולשתות ממתקים כדי שיקיימו את מצוות החג בבשר ויין. בנוסף לכך, יהיה בזה סימן טוב לכל השנה, שתהיה שמנה ומתוקה (רא"ש ר"ה ד, יד). "וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה, כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם". הבינו שה' אינו רוצה להענישם, אלא שמח בחזרתם בתשובה.
אמנם בתקופת הגאונים והראשונים, היו חסידים ותלמידי חכמים שנהגו לצום בראש השנה. ומסתבר שבעקבות ייסורי הגלות הרגישו צורך להזדהות עם צער השכינה, שהיאך יהיו הם אוכלים ושמחים ביום הדין כשהשכינה בגלות. וחפצו לעשות תשובה יתירה, בקבלת ייסורים וסיגופים, כדי לבטל הרעה. אולם למעשה נפסק להלכה, שגם בימי הגלות המרים, מצווה לערוך סעודות בראש השנה, וקל וחומר שאסור לצום.[4]
ויש גאונים שסברו שמצווה להתענות ביום ר"ה (אוצר הגאונים ביצה ד, ב). וכן נהגו חלק מהראשונים כמובא באור זרוע ב, רנז. ואף שמסתבר שהסכימו שמצווה לשמוח בר"ה, וכך נהגו בלילה, מ"מ סברו שמשום צערם של ישראל בגלות, ראוי להתענות בכל הימים של עשרת ימי תשובה, כולל שבת ור"ה, כשם שהתירו להתענות בשבת וחג תענית חלום. והרבה גאונים, ובכללם רב סעדיה גאון ורב האי גאון, אסרו להתענות. וכ"כ בשו"ע תקצז, א. אלא שי"א שמי שנהג להתענות פעם אחת בר"ה, אפילו לתענית חלום, חייב להמשיך במנהג זה כל ימיו. ואם יאכל, יסתכן בנפשו (האגור), והביאו שו"ע תקצז, ב-ג. ודעת כלבו ומנהגי הר"א טירנא שאין צריך לחשוש לזה. והרמ"א כתב שמי שאינו חושש, רשאי לאכול בשנים הבאות על סמך התרת נדרים. וכ"כ מ"ב ט. וכן המנהג.