חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

יב – מאכלים לסימן טוב

כל מה שאנו עושים בראש השנה יש לו משמעות מיוחדת לכל השנה, שהואיל וזה היום הראשון לשנה, שבו נחתכים חיים לכל חי, כל מעשה, דיבור ומחשבה שבאותו היום משפיעים על כל השנה. זהו שאמרו חכמים "סימן מילתא הוא" (כריתות ו, א), כלומר יש משמעות לסימנים, שאם יעשו סימן של ברכה בהתחלת השנה, יש לקוות שהברכה תמשך לכל השנה.

על פי זה המליצה הגמרא (שם) לאכול בסעודת ראש השנה מאכלים שיש בהם סימן טוב לכל השנה, כרתי לסימן שיכרתו שונאינו, רוביא לסימן שירבו זכויותינו, תמרים לסימן שיתמו שונאינו וחטאינו, סלק לסימן שיסתלקו שונאינו, דלעת לסימן של ברכה, שהיא פרי ענק שגדל במהרה (שו"ע תקפג, א).

וכן נוהגים לאכול תפוח בדבש או בסוכר, סימן לשנה טובה ומתוקה. ורימון, מפני שיש לו גרעינים מרובים, והוא סימן שירבו זכויותינו (רמ"א שם). וכן נוהגים לאכול ראש של כבש או דג, לסימן שנהיה לראש ולא לזנב (שו"ע תקפג, ב).[9] וכן נוהגים לאכול דגים, לסימן שנפרה כדגים בלא שתשלוט בנו עין הרע.

על פי העיקרון הזה, נוספו מנהגים לאכול מיני מאכלים שונים, שיש בשמם או בצורתם או בטעמם, סימן טוב לשנה החדשה, כל עדה לפי שפתה והמאכלים שהיו מצויים אצלה. וטוב לכל אדם להמשיך במסורת מנהגי משפחתו.

אין מסתפקים באכילת הסימנים, אלא אמרו הראשונים שנכון להוסיף תפילה קצרה על אכילת כל סימן וסימן, למשל, על התמר אומרים: יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו שייתמו שונאינו. וביאר השל"ה, שהעיקר הוא להתעורר מתוך אכילת הסימנים בתשובה ותפילה. שכל תפילות ראש השנה יש להן השפעה רבה על כל מה שיהיה במשך השנה, ועל כן ראוי שאפילו האכילה עצמה תהיה ספוגה בתפילות על השנה הבאה, שתהיה טובה ומתוקה (מס' ר"ה נר מצוה כא).

רבים נוהגים לטבול בראש השנה את החלה שמברכים עליה 'המוציא' בדבש או בסוכר, לסימן שתהיה השנה טובה ומתוקה (מ"ב תקפג, ג). יש נוהגים לטבול לפני כן את החלה במעט מלח, באופן שלא יפגום בטעם המתוק. ויש נוהגים שכאשר טובלים את החלה בדבש או בסוכר מסתפקים בהנחת המלח על השולחן בלא שטובלים בו את החלה. יש נוהגים להמשיך לטבול את החלה בדבש בכל השבתות והחגים עד שמחת תורה. מנגד, יש שלא נהגו לטבול את החלה בדבש אפילו בראש השנה. וכל המנהגים כשרים, וראוי לכל אדם להמשיך במסורת אבותיו.

נוהגים לאכול בראש השנה מאכלים טובים ומשובחים לסימן טוב לכל השנה. ורבים נמנעים לבשל מאכלים חמוצים, מלוחים ומרירים, או פירות בוסר (רמ"א תקפג, א, מ"ב ה). כך נוהגים כל יוצאי אשכנז ורבים מיוצאי ספרד (חיד"א, ר"ח פלאג'י, בא"ח, כה"ח יח). לגבי מאכלים חריפים, רבים נהגו שלא להימנע מלאוכלם, ויש מיוצאי אשכנז שנהגו להרבות במאכלים מתוקים, וממילא לא אכלו מאכלים חריפים ומפולפלים.

עוד נהגו יוצאי אשכנז שלא לאכול אגוזים בראש השנה, שיש באגוז צד של רמז לחטא, ועוד שהוא מרבה כיחה וניעה בגרון, ועלול להפריע לתפילה (רמ"א תקפג, ב).


[9]. עיקר הכוונה שעם ישראל יהיה לראש ולא לזנב, אבל יש נוהגים לכוון בזה גם על היחיד, ומשתדלים שראש המשפחה יטעם ממנו. אבל אין הכוונה שכל אחד צריך לשאוף להנהיג את כל חבריו, אלא שכל אחד יגלה את העניין המיוחד שלו, שבו הוא ראש. ויש נוהגים לאכול דווקא ראש של כבש, להזכיר זכות אילו של יצחק.מי שאינו רוצה לאכול את אחד הסימנים, כגון שאינו טעים לו, יכול להסתפק בראייתו, שיש סוברים (עפ"י לשון הגמרא הוריות יב, א), שכך הוא עיקר מנהג הסימנים.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן