חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ג – כללי המלאכות

א – טעם איסור מלאכה ביום טוב

שבת וחג הם ימים קדושים שאסורים בעשיית מלאכה, מפני שבהם אנו מתעלים אל מעבר למגבלות של העולם הזה, על חטאיו וקללותיו, שגורמים לאדם לעבוד קשה לצורך קיומו ופרנסתו.

מתחילה, כשברא ה' את האדם הראשון, לא התכוון שיטרח ויעמול בעבודה קשה לצורך פרנסתו (קידושין פב, ב). מפני שעל ידי הדבקות בה' שהוא מקור החיים, פרנסתו של אדם היתה צריכה להיות מזומנת לו בלא טורח. ולאחר שחטא האדם ואכל מעץ הדעת טוב ורע, גורש מגן עדן, ונתקללה האדמה בעבורו, ונגזר עליו להתפרנס ביגיעה וצער. שנאמר (בראשית ג, יז-יט): "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ, וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה…" על ידי העבודה הקשה שנגזרה עליו כדי להשיג את פרנסתו, הוא מתקן בהדרגה את חטאו. אלא שמנגד, בעקבות העבודה הקשה, האדם עלול לשקוע בעולם החומר ולשכוח שיש לו נשמה גבוהה. ועל כן נתן לנו ה' ימים קדושים, שבהם אנו מתעלים אל מעבר לחטא ולקללה שמחייבים אותנו לעבוד לצורך פרנסתנו.

אלא שהבדל ישנו בין שבת ליום טוב, שבשבת כל מלאכה אסורה, שנאמר (שמות כ, י): "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלוֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה", ואילו ביום טוב, מלאכה שנועדה לצורך אכילת אותו היום מותרת (כמבואר בהמשך).

בשבת אנו עולים למדרגה גבוהה מאוד של אמונה, ומתוך ההבנה שהכל בידי ה', אנו מתבטלים לגמרי להנהגה האלוקית ושובתים מכל מלאכה, כדי שכל כוחותינו יעסקו אך ורק בקליטת הטוב שה' משפיע לנו. הנשמה עוסקת בתורה ותפילה, והגוף בסעודות ושינה. לעומת זאת החג במדרגה קרובה יותר אלינו, ומבטא את התפקיד שלנו בתיקון העולם.

בשבת, גם בגן עדן היה האדם אמור להתעלות אל שביתה מוחלטת מכל מלאכה, ואילו החג הוא מעין ששת ימי המעשה שבגן עדן, שהניח בהם ה' מקום לעבודת האדם, כדי לשתפו בתיקון העולם וקיומו, שנאמר (בראשית ב, טו): "וַיִּקַּח ה' אֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ". אלא שכל עבודתו שם היתה צריכה להיעשות בנחת ובשמחה, והתוצאה החיובית שלה היתה ניכרת מיד, שעל ידה העולם השתבח. וכנגד זה מותר לאדם לעסוק ביום טוב בהכנת המאכלים, שאלו מלאכות נעימות ומשמחות.

ואף שהשבת קדושה יותר, שאין עושים בה שום מלאכה, שמחת החג גדולה יותר, משום שקדושתו קרובה אלינו יותר. יתר על כן, בזכות ישראל מתקדשים החגים, ולכן מן הראוי שיהיה מותר לעשות בהם מלאכה עבור סעודת ישראל.

כיוון שיום טוב הוא יום חול שנהפך על ידי ישראל ליום קדוש (א, ג), השפעתו על ימות החול ישירה יותר. שהשביתה ביום השבת לא נועדה להדריך את ששת ימי המעשה, אלא על ידי עצם קדושתה הם מתרוממים. לעומת זאת החגים, שחלים בימות החול, מקושרים יותר לעולם המעשה, ובהם אנו מודים לה' על הברכה שנתן במעשה ידינו, ומתוך כך אנחנו מכוונים את עבודתינו ומתבוננים בתפקידנו בעולם. וזהו שאמרו חכמים, שימי החג הם ימי דין על מעשינו, שלפי השתדלותנו נזכה בהם לברכה (עיין לעיל א, ב).

על ידי המלאכות שמותרות בחג, שנועדו לשם שמחה של מצווה, נוכל לתקן את כל המלאכות שאנו עושים בימות החול. שכן אדם חומרני כבול בחבלי חטא אדם הראשון, והוא נזקק לעבוד קשה כדי לקנות ולהשיג דברי מותרות שהוא מקווה שישמחו אותו, אבל באמת הם אינם משמחים אותו, ולכן הוא ממשיך להשתוקק להשיג עוד ועוד דברים, וכך הוא נעשה משועבד לתאוותיו ולעבודתו הקשה. אבל מי שזוכה לשמוח בקדושת החג, בלימוד תורה וסעודות, אינו נצרך למותרות, מפני שהוא שמח בחלקו. הוא אינו משועבד לעבודה, אלא רואה את הערך והתיקון שבה, ויש לו ממנה נחת וברכה.

ב – המלאכות שהותרו ביום טוב

בשבת כל מלאכה אסורה, שנאמר (שמות כ, י): "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלוֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה". ואילו ביום טוב, מלאכה שנועדה לצורך אכילת אותו היום מותרת, שנאמר (שמות יב, טז): "מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם, אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם". וכן נאמר (ויקרא כג, ז): "מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ". הרי שרק 'מלאכת עבודה' אסורה, אבל מלאכה שאדם רגיל לעשות בביתו דבר יום ביומו לצורך הכנת מאכליו – מותרת (רמב"ן שם).

לפיכך, מותר ללוש בצק ולאפות חלות ועוגות. וכן מותר לבשל בשר ודגים, פירות וירקות וכל שאר המאכלים. וכן מותר לשחוט בהמות, חיות ועופות לצורך היום. וכן מותר להגביר את האש ולהחלישה לצורך הבישול והאפיה. וכן מותר להוציא מאכלים לצורך הסעודה מרשות לרשות.

אבל אסור לקצור את תבואת השדה, לבצור ענבים בכרם, לדוש שיבולים, לזרות את גרגירי התבואה לרוח, לברור מהם את הצרורות והאבנים, לטחון תבואה, לצוד חיות, עופות ודגים, לסחוט ענבים ליין וזיתים לשמן. שכל המלאכות הללו הן בכלל 'מלאכת עבודה' שנאסרה ביום טוב. הסימן לכך שמדובר ב'מלאכת עבודה', שרגילים לעשותה על ידי פועלים, ובבת אחת מכינים כמויות גדולות לימים רבים או לצורך מסחרי. לעומת זאת, המלאכות שהותרו לצורך אוכל נפש הן מלאכות שאדם רגיל לעשות בביתו לצורך אותו היום.

וצריך להדגיש, המלאכות שנחשבות 'מלאכת עבודה' אסורות ביום טוב גם כשהן נעשות בקלות לצורך האכילה ביום טוב עצמו. למשל, אסור לקטוף מעט פירות מהעץ שבגינה לצורך סעודת יום טוב, וכן אסור לצוד דג מבריכת דגים שבחצרו לצורך סעודת יום טוב. אמנם נחלקו הראשונים בחומרת האיסור: יש אומרים, שכאשר עושים את המלאכות הללו לצורך סעודת יום טוב, אין בהן איסור תורה, וחכמים אסרו לעשותן מפני שהעיסוק בהן עלול להתארך, עד שיעבור כל היום בטרחה רבה ויהיה החג כיום חול ויתבטלו מלימוד תורה ושמחת הסעודה. בנוסף לכך, כיוון שרגילים לעשות מלאכות אלו לצורך ימים רבים, יש חשש שאם יתירו לעשותן לצורך יום טוב, יטעו וירבו במלאכה לצורך ימים רבים, ויעברו על איסור תורה (רמב"ם, רא"ש, ר"ן, שו"ע תצה, ב).[1] ויש אומרים, שבכל אופן אסור לעשות מלאכות אלו מהתורה, כי רק מלאכות שעיקר ייעודן לצורך אכילת אותו היום התירה התורה, אבל מלאכות שעיקר ייעודן לצורך הכנת מאכלים לימים רבים – אסורות מהתורה (רש"י, רמב"ן, סמ"ג, וכך משמע מירושלמי ביצה פ"א ה"י).

לסיכום: שבע מלאכות הותרו ביום טוב לצורך אוכל נפש, ואלו הן: א) לישה, ב) אפיה ובישול, ג) שחיטה, ד) הפשטה, ה) הוצאה, ו) הבערה, ז) כיבוי. וחכמים הגבילו את היתר הבערה וכיבוי (להלן ה, אב).

ויש מלאכות שכל זמן שהן נעשות כדרך שרגילים לעשותן בבית – מותרות, וכאשר הן נעשות כדרך עשייתן לצורך מסחרי או לימים רבים – אסורות, והן: א) טוחן (להלן ד, ב), ב) בורר (להלן ד, דה), ג) מעמר (עיין שו"ע תקא, ג).

ויש מלאכות שמכינים בהן אוכל והן אסורות באופן מוחלט, ואלו הן: א) קוצר, ב) דש, ובכלל זה מפרק וסוחט (להלן ד, א), ג) זורה, ד) צד. אמנם איסורי חכמים שנקבעו כסייג למלאכות, לפעמים הותרו לצורך אוכל נפש (עיין להלן ז, ג).


[1]. אמנם לדעת רוה"פ, הלכה כדעת רבה (פסחים מו, ב), שגם מי שמבשל לצורך חול אינו עובר באיסור תורה, הואיל ואם יבואו אורחים, יוכלו ליהנות מתבשילו ביו"ט (עיין להלן ח, 1). אלא שאם יקצרו שדה שלם או יטחנו הרבה חיטים או יסחטו הרבה ענבים, פעמים רבות שאין אפשרות שיהודים יאכלו את הכל ביו"ט, ואזי הוא איסור תורה לכל הדעות. והדבר תלוי בסוג המלאכה ובמספר היהודים שגרים בקרבת מקום.

ג – כלל 'מתוך'

כלל יסודי נאמר בכל המלאכות שהותרו לצורך אוכל נפש: מתוך שהותרו לצורך אוכל נפש הותרו גם שלא לצורך אוכל נפש. כלומר כאשר התורה התירה לעשות מלאכות מסוימות לצורך אוכל נפש, לא התכוונה להתיר אותן לצורך אכילה בלבד, אלא מתוך שמלאכות אלו הותרו לצורך אכילה הותרו לכל הדברים שנהנים מהם ביום טוב. ומה שנאמר (שמות יב, טז): "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם", הכוונה שרק מלאכות שנועדו לצורך הכנת המאכלים הותרו ביום טוב לשאר צורכי יום טוב, אבל מלאכות שאינן מיועדות לצורך המאכלים לא הותרו כלל ביום טוב. וזהו שנאמר (ויקרא כג, ז): "כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ", 'מלאכת עבודה' שרגילים לעשות לצורך פרנסה נאסרה ביום טוב, אבל מלאכות שאדם רגיל לעשות בביתו מדי יום לצורך הכנת מאכליו, אינן נחשבות 'מלאכת עבודה' ומותר לעשותן אף לשאר צרכים שיש לאדם ביום טוב (ביצה יב, א; שו"ע תקיח, א; מ"ב א).

נפרט יותר: כשם שהותרה מלאכת 'הוצאה' מרשות לרשות לצורך הסעודה, היינו להבאת מאכלים וכלים לסעודה, כך הותרה לצורך דברים נוספים שאדם נהנה מהם ביום טוב. לפיכך, מותר להוציא ספרים ובגדים, וכן מותר לצאת לטיול ברשות הרבים עם תינוק בעגלה (שו"ע תקיח, א; ועיין להלן ו, א; ו, ג).

וכן לגבי 'הבערה', כשם שהותרה 'הבערה' לצורך בישול ואפיית מאכלים ליום טוב, כך הותרה לצורך שאר דברים שאדם נהנה מהם ביום טוב. לפיכך, מותר להדליק נר להאיר, ותנור לחימום הבית בימים קרים (שו"ע תקיא, א; תקיד, ה, ועיין להלן ה, ג).

וכן לגבי 'בישול', כשם שהותר לבשל לצורך סעודת יום טוב, כך הותר לחמם מים לצורך שטיפת ידיים וכלים (שו"ע תקיא, ב).[2]


[2]. לדעת רוב הראשונים, המוציא שלא לצורך עובר באיסור תורה, כי רק מה שלצורך הנאת האדם ביום טוב הותר, ומה שלא לצורך נשאר באיסור תורה, וכן דעת ר"ח, ר"ת, רמב"ן, רשב"א, רא"ש, רא"ה, ריטב"א, ועוד רבים (באו"ה תקיח, א, 'מתוך'). ויש אומרים, שכל מלאכה שהותרה לצורך אוכל נפש הותרה לגמרי מהתורה, וגם מדברי חכמים אין איסור הוצאה ביו"ט, אלא שלהוציא אבנים אסור מפני שהן 'מוקצה' (מגיד משנה). וכך דעת רש"י, ודעת הרי"ף לפי ר"ן, והרמב"ם לפי מגיד משנה. ויש מפרשים שרי"ף ורמב"ם סוברים שאמנם מהתורה מלאכות אלו הותרו לגמרי, אבל מדברי חכמים אסור לעשותן שלא לצורך (פני יהושע, באו"ה תקיח, א, 'מתוך'). ונחלקו המפרשים בדעת שו"ע תקיח, א.

ומכל מקום כולם מסכימים שלצורך יום חול ולצורך נוכרי ובהמה – אסור מהתורה לעשות מלאכה ביום טוב (באו"ה תקיב, א, 'אין'). נמצא שהמחלוקת מצומצמת למקרים שאדם עושה מלאכות אלו שלא לצורך, שלדעת המקילים מותר, כי התורה לא דרשה מאיתנו לדקדק אימתי הצורך גדול ואימתי הצורך קטן ואימתי אין צורך כלל, אלא כל אימת שאדם רוצה להוציא, נחשב שיש לו בזה צורך ומותר. ורק כאשר המלאכה נעשית לצורך אחר, של חול או גוי או בהמה, המלאכה אסורה. ולדעת רוב הפוסקים, התורה התירה מלאכות אלו רק כאשר יש בהן צורך יו"ט. ועיין להלן ו, א; ו, ג, בדין הוצאה.

ד – היתר המלאכות הוא רק עבור יום טוב

כל המלאכות שהותרו ביום טוב הותרו לצורך יום טוב, אבל לצורך חול אסור מהתורה לעשות מלאכה ביום טוב. לפיכך, המבשל סמוך למוצאי יום טוב, באופן שהתבשיל לא יהיה מוכן לאכילה ביום טוב, עובר באיסור תורה, כיוון שבישל ביום טוב עבור יום חול. ואם התבשיל יהיה מוכן לאכילה לפני סיום יום טוב, לא עבר באיסור תורה, הואיל ואם יגיעו אליו אורחים, יוכלו לאוכלו ביום טוב, נמצא שאין ודאות שבישל את המאכל עבור חול. אבל כיוון שהתכוון לבשל עבור חול, עבר באיסור מדברי חכמים (ביצה יז, א; רבה בפסחים מו, ב; שו"ע תקג, א).

גם מיום טוב לשבת אסור לבשל, ועל ידי עירוב תבשילין, התירו חכמים לבשל מיום טוב לשבת, כמבואר להלן (ח, א).

גם פעולות שאין בהן מלאכה אלא רק טרחה, כסידור השולחן ושטיפת כלים, אסור לעשות ביום טוב לצורך חול או לצורך שבת (כמבואר בפניני הלכה שבת כב, טוטז).

הרוצה להכין שניצלים לצורך הסעודה, יכול להכין יותר, כדי להבטיח שלא יחסר, ואת הנותרים יוכל לאכול למחרת. אבל אסור להכין מלכתחילה מנות נוספות כדי שישארו לו למחרת.

הרוצה לחמם מים כדי לשתות כוס אחת, רשאי למלא סיר גדול במים, כדי שישארו לו מים חמים לערב. וכן הרוצה לבשל מאכלים, רשאי למלא סיר גדול, כדי שישאר לו ממנו תבשיל לערב. שהואיל והוא מניח את הסיר בפעם אחת על האש, אין בריבוי המאכלים איסור. ויקפיד שלא לומר בפיו שהוא מוסיף מאכלים לצורך חול. ואחר שהניח את הסיר על האש, אסור להוסיף בו דבר לצורך חול (שו"ע תקג, ב; מ"ב טו).

תבשיל שידוע שיש תועלת שיהיו בו עוד חתיכות בשר או דגים, שעל ידי כך טעמו יושבח, גם לאחר שהונח על האש, מותר להוסיף בו עוד חתיכות. ואף שעיקר כוונתו כדי לאכול אותן בחול, מותר להוסיפן, מפני שבפועל הוא רוצה גם בהשבחת התבשיל לסעודת יום טוב (שו"ע תקג, א; מ"ב ו). (עיין להלן ח, ה, לגבי מי ששכח להניח 'עירוב תבשילין', מה מותר לו להוסיף בבישול ליו"ט).

ה – עבור נוכרים ובעלי חיים

המלאכות שהותרו ביום טוב, הותרו לצורך מצוות השמחה ביום טוב, לפיכך מותר לבשל עבור יהודים, הואיל ויש להם מצווה לשמוח ביום טוב, ולא עבור נוכרים או בעלי חיים שאין להם מצווה לשמוח בו. שנאמר (שמות יב, טז): "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם", דרשו חכמים: 'לכם' ולא לנוכרים, 'לכם' ולא לבעלי חיים. לפיכך אמרו חכמים, מותר להזמין נוכרים לסעודת שבת, כי אין חשש שיבשל עבורם, שאין מבשלים בשבת. אבל אסור להזמין נוכרים לסעודת יום טוב, שמא יבשל עבורם (ביצה כא, ב).[3]

אם הנוכרי בא אל היהודי בלא הזמנה, אם הגיע לאחר שגמרו להכין את הסעודה, מותר להציע לו להצטרף לסעודה, שאין יותר חשש שירבה בבישול עבורו. וגם אם הוא אדם חשוב, כיוון שהגיע בלא הזמנה, וכבר גמרו להכין את הסעודה, כל זמן שהיהודי אינו מפציר בו להצטרף לאכול, אין חשש שיעבור ויבשל עבורו עוד מאכלים (שו"ע תקיב, א, ט"ז מ"ב י).

יהודי שמתגורר אצלו משרת גוי, רשאי להזמין אותו להצטרף לסעודת יום טוב, ולפני שיניח את הסיר על האש, רשאי להוסיף בו מאכלים עבורו. שהואיל והוא משרת שלו, אינו דואג כל כך לכבדו, ואין חשש שיעבור על איסור עבורו, כגון שלאחר שיניח את הסיר על האש יוסיף מאכלים למענו (רמ"א תקיב, א; מ"ב יא).

גזרו חכמים והחשיבו מחלל שבת בפרהסיא כגוי, שאסור לבשל עבורו ביום טוב (מ"ב תקיב, ב). והורו הפוסקים האחרונים, שגזירה זו חלה כיום רק על מי שמחלל שבת בפרהסיא להכעיס. אבל חילוני רגיל שמחלל שבת, כיוון שאינו מבין כראוי את חשיבותה היתרה של השבת, ואין לו כוונה להכעיס, הרי הוא כשאר יהודים שעוברים עבירות, ומותר לבשל עבורו ביום טוב (פניני הלכה שבת א, טו).

אסור לבשל עבור בעלי חיים, אבל כפי שלמדנו בהלכה הקודמת, המבשל לעצמו, לפני שיניח את הקדירה על האש, רשאי להוסיף בה עוד מאכלים עבור בעלי החיים שבאחריותו (שו"ע תקיב, ג). ושאר דיני נתינת מאכלים לחיות שווים לדיני שבת (פניני הלכה שבת כ, ג).


[3]. בפועל כל אימת שיש אפשרות שיבואו אורחים ויאכלו ממה שבישל לגוי או לבעלי חיים, לא עבר באיסור תורה משום 'הואיל' (הואיל ואם יבואו אורחים יהודים, יאכלו ממנו ביו"ט, נמצא שאין ודאות שבישל להם). כך היא דעת רמב"ם יו"ט א, טו, רשב"א לביצה כא, ב, ר"ן על רי"ף ורא"ה. אמנם המאירי פסחים מו, ב, ושיטה מקובצת סוברים, שכיוון שבישל בכוונה עבור גוי או בהמה, אין אומרים 'הואיל', ועבר באיסור תורה.

ו – שווה לכל נפש

כל המלאכות שהותרו ביום טוב לצורך אוכל נפש ושאר הנאות יום טוב, הותרו בתנאי שהן למען דבר השווה לכל נפש, היינו שרוב האנשים נהנים ממנו. אבל לא הותרו לשם דבר שרק אנשים מפונקים או חולים רגילים ליהנות ממנו, שנאמר (שמות יב, טז): "אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם". אמנם אין צורך שכל האנשים יהיו רגילים בו, אלא די שרוב האנשים שמחים ליהנות ממנו כאשר הדבר ביכולתם. לפיכך, למרות שרק בודדים מצליחים לצוד צבי ולאכול מבשרו, כיוון שרוב האנשים היו שמחים לאכול מבשרו, שחיטתו נחשבת צורך השווה לכל נפש. וכן מותר להטעים את המאכלים בתבלינים יקרים שלרוב האנשים אין כסף לקנותם, מפני שרוב האנשים היו שמחים לתבל בהם את תבשיליהם.

אבל אסור להניח בשמים על גחלים כדי לבשם את הבית או את הבגדים שמניחים מעליהם, משום שרוב האנשים, גם כאשר יש להם אפשרות, אינם מבשמים כך את ביתם או בגדיהם. ואם כן הנחת הבשמים באופן זה על אש הגחלים אסורה מהתורה משום מבעיר ומכבה (ביצה כב, ב; כתובות ז, א; להלן ה, ט).[4]


[4]. עיין בהערה 2, שלדעת רמב"ם ורש"י, כל המלאכות שהותרו לצורך אוכל נפש הותרו גם שלא לצורך כלל, וממילא גם הותרו לצורך של מפונקים בלבד. וטעם איסור הנחת בשמים על גחלים משום מכבה ולא משום שאינו שווה לכל נפש. אבל הלכה כדעת רוה"פ שהמלאכות הותרו רק לצורך המקובל על רוב האנשים, והעושים מלאכה לצורך של מפונקים עוברים באיסור תורה. באר רשז"א (מנחת שלמה ביצה כב, ב) שכל שהוא צורך של רוב האנשים, כגון להדליק תנור בשעת הקור, מותר להגביר את האש גם לחום שרק מפונקים נצרכים לו, מפני שכלל מלאכת החימום בשעת הקור היא צורך של רוב האנשים. וכן מותר להוסיף תבלינים לתבשיל מעבר לטעם המקובל על רוב האנשים. ועיין להלן ז, אב, שנחלקו לגבי הכנת דברים לחולה אם הם שווים לכל נפש.

ז – מותר להרבות בבישול מאכלי החג מעבר להכרח

למרות שניתן לקיים את סעודת יום טוב בתבשיל אחד, הרוצה להדר בשמחת יום טוב, רשאי לבשל לסעודת יום טוב תבשילים רבים, כפי שמקובל להכין לסעודות היפות ביותר.

מי שמעדיף לאכול חלות חמות מהתנור, למרות שכבר יש לו חלות שנאפו אתמול, רשאי לאפות חלות נוספות ביום טוב (מ"ב תקו, לז). וכיוון שאסור להדליק אש חדשה ביום טוב, אסור להדליק את תנור האפיה, ולכן הדרך להפעילו ביום טוב היא באמצעות שעון שבת שיכוון מערב יום טוב (עיין להלן ה, ז).

מותר להכין ביום טוב מאכלים שהכנתם מצריכה טרחה מרובה, כמו כיסנים מעלי בצק דקיקים. וכן מותר לבשל פירות כדי להטעימם, למרות שניתן לאוכלם בלא בישול. וכן מותר לטרוח בהכנת תבשיל כדי להוסיף בו טעם או ריח.

המעוניין לטבול חלה ברוטב שיוצא מתבשיל בשר, רשאי לבשל את התבשיל כולו ביום טוב עבור הרוטב, הואיל ואין לו דרך אחרת ליצור את הרוטב שהוא מעוניין לאכול.

כיוון שאסור להדליק אש חדשה ביום טוב, מדליקים לפני כניסת החג נר, וממנו לוקחים אש להדלקת להבת הגז לצורך הבישול. ואם רוצים לכבות את האש לאחר סיום הבישול, עושים זאת ב'גרמא', או על ידי קוצב גז, כמבואר להלן (ה, ה).

ח – מאכלים שניתן היה להכין בערב יום טוב

יסוד טעם ההיתר לעשות מלאכה ביום טוב, הוא כדי להכין את המאכלים ולהשביחם ולהוסיף בשמחת החג. שאינו דומה טעמו של לחם חם מהתנור לטעמו של לחם שנאפה אתמול, ואינו דומה טעמו של שניצל מטוגן או תפוחי אדמה אפויים שהוכנו היום לאלה שהוכנו אתמול. וגם תבשילים שנתבשלו היום טובים מתבשילים שנתבשלו אתמול. וכיוון שמותר להכין מאכלים ביום טוב כדי להוסיף בשמחת החג, אין צורך להשתדל להכינם בערב יום טוב. וגם בליל יום טוב מותר לבשל את סעודת הלילה, למרות שאם היו מבשלים את מאכלי סעודת הלילה סמוך לכניסת החג, המאכלים היו טעימים בסעודה באותה מידה כמעט. מפני שאין מחלקים בין הסעודות, וכל תבשיל שטעמו טוב יותר כאשר מבשלים אותו סמוך לסעודה, מותר לבשלו ביום טוב. וגם היום שיש לנו מקררים שמאפשרים לשמור את התבשילים והמאפים באופן טוב, ההיתר נשאר במקומו, הואיל ותבשילים אלה מצד עצמם, בלא כלי עזר חיצוני, משובחים יותר כשהם מבושלים סמוך לסעודה.

וכל זה אמור לגבי תבשילים שטעמם נפגם מעט אם מכינים אותם יום קודם, אבל מאכלים שטעמם אינו נפגם כלל במשך יום – צריך להכין בערב יום טוב. למשל, הרוצה לאכול ביום טוב גלידה או פירות מבושלים, כיוון שטעמם אינו נפגם כלל, צריך להכינם בערב יום טוב. ואם לא הכין אותם בערב יום טוב, מותר להכינם ביום טוב על ידי שינוי מסוים. והשינוי אינו צריך להיות גדול, מפני שכל מגמתו להזכיר שהוא יום טוב, כדי שלא יבואו לעשות מלאכות אסורות (לבוש תקד, א). למשל, אם היה רגיל להכין את המאכל על השולחן, ישנה בכך שיניח על השולחן מפה או מגש ועליהם יכין את המאכל. ומי שלא הכין את המאכלים הללו בערב יום טוב מחמת אונס, יכול להכינם ביום טוב בלא שינוי (מ"ב תצה, י; שעה"צ ח).

וכן הדין לגבי מלאכת בורר ושאר המלאכות שהותרו לצורך אוכל נפש, שכל שאפשר לעשותן בערב יום טוב בלא שהמאכל ייפגם, צריכים לעשותן בערב יום טוב. ואם לא עשה אותן בערב יום טוב, מותר לעשותן ביום טוב בשינוי.[5]


[5]. אמנם לרמב"ן, רשב"א ורא"ש, מותר לבשל ביום טוב גם מאכלים שאם יבשלו אותם בערב יום טוב טעמם לא ייפגם כלל. אולם לדעת רוב הראשונים הדבר אסור. יש סוברים שהאיסור מדאורייתא (סמ"ג, וכך משמע מאו"ז). ורבים סוברים שהאיסור מדרבנן (יראים; ריטב"א; מהרי"ל; ראבי"ה; רוקח; מהר"ח או"ז. וכתב בשעה"צ תצה, ה, שכך דעת רוב הפוסקים).

משו"ע (תצה, א) משמע שהיקל, והרמ"א פסק כדעת המחמירים, וכן הורו כל אחרוני אשכנז. גם מבין פוסקי הספרדים רבים החמירו, כ"כ שכנה"ג (תצה, הגב"י ד-ו, והוסיף שגם בשו"ע לא פסק לקולא במפורש); פר"ח (תצה, א); ברכ"י (תצה, ב); חזו"ע (עמ' ח). אמנם באור לציון (ג, יט, א) התיר לבני ספרד לכתחילה. וכיוון שכל הפוסקים האשכנזים ורבים מפוסקי הספרדים החמירו, כך כתבתי למעלה. אלא שאם לא הכין את המאכלים מערב יום טוב, למרות שיש מחמירים (או"ז ומהרי"ל, כמובא בדרכי משה תצה ב), כתב הרמ"א למעשה על פי סמ"ג, יראים, ורוקח, שיכול להכינם ביום טוב בשינוי.

כשם שבזמן חז"ל, לא אסרו לבשל אחר כניסת החג את סעודת הלילה, למרות שהיה אפשר לבשל אותה סמוך לכניסת החג, בלא שטעמה ייפגם, וזאת משום שהולכים אחר הכלל, שכל תבשיל שטעמו נפגם מעט במשך יום, מותר לבשל ביום טוב. כך גם היום מותר לבשל תבשילים אלו למרות שיש לנו מקרר, כי הם מצד עצמם, בלא כלי עזר חיצוני, נפגמים במשך יום (שש"כ מבוא ג, הערה כו; הלכות המועדים ב, ה, 37).

בפועל, כמעט כל המאכלים טובים יותר כשמכינים אותם באותו היום, אבל כשאינם נפגמים כלל, צריך להכינם בערב יום טוב.

ט – מכשירי אוכל נפש

כעקרון, מותר לתקן ביום טוב מכשירי אוכל נפש, היינו כלים שנדרשים לצורך הכנת המאכלים ליום טוב. אולם בפועל, מצירוף של סיבות שונות, אין כמעט מציאות שמתירים בה לתקן מכשירי אוכל נפש ביום טוב. ראשית, כאשר אפשר היה לתקן את המכשיר בערב יום טוב, אסור מהתורה לתקן אותו ביום טוב (ביצה כח, ב). שנית, לדעת כמה פוסקים (רז"ה ור"ן), כל ההיתר הוא בתנאי שאין עושים תיקון גמור, אבל תיקון גמור אסור, ובמקרים רבים קשה להכריע אימתי הוא תיקון חלקי ואימתי הוא תיקון גמור. למשל, נחלקו לגבי השחזת סכין, ולדעת רבים השחזת סכין אסורה מפני שהיא נחשבת כעשיית כלי גמור (שו"ע תקט, ב). שלישית, כאשר התיקון אינו הכרחי, כי בדוחק אפשר להכין את המאכלים גם בלא תיקון, אסור לתקן את המכשיר, מפני שזו טרחה יתירה שאין בה הכרח (רמ"א תקט, א). רביעית, רק מכשיר אוכל נפש מותר, אבל 'מכשירי מכשירים' אסורים. למשל אסור ליישר מפתח כדי לפתוח בו מחסן שיש בו מאכלים, מפני שהמפתח אינו מכשיר את האוכל עצמו, אלא רק מכשיר את האפשרות להגיע אל האוכל.

בנוסף לכך, גם כאשר ברור שמדובר במקרה שמותר לתקן מכשירי אוכל נפש, נהגו חכמים שלא להורות בזה היתר, שמא מתוך שיקלו לתקן מכשירי אוכל נפש שלא יכלו לתקן בערב יום טוב – יבואו לתקן מכשירי אוכל נפש שיכלו לתקן בערב יום טוב ויעברו על איסור תורה (ביצה כח, ב; רמ"א תקט, א). לפיכך, מי שלומד את ההלכה כסדר ויודע אימתי הדבר מותר, רשאי לנהוג כפי שלמד. אבל הבא לשאול על דבר אחד בלא ללמוד את מכלול ההלכה, אין מורים לו היתר, שמא מתוך ההיתר יבוא להקל בדברים אסורים.

אמנם כאשר התיקון היה נחוץ מאוד לצורך אוכל נפש, הורו חכמים במפורש להקל (רמב"ן). לכן הקילו לגרוף את הטיח שנפל לתנור וגורם לחריכת הפת או הצלי, ובתנאי שבעל התנור לא היה יכול לעשות זאת בערב יום טוב, כגון שהטיח נפל ביום טוב עצמו או שבעל התנור לא ידע שהטיח נפל בערב יום טוב (ביצה כח, ב; שו"ע תקז, ד). כפי הנראה סברו חכמים שההיתר בזה הוא מובן, ואין חשש שיבואו ללמוד ממנו היתר לדברים אסורים.[6]


[6]. לדעת חכמים אסור לתקן מכשירי אוכל נפש ביו"ט, ולדעת ר' יהודה, אם לא ניתן היה לתקנם בערב יו"ט, כגון שהתקלקלו ביו"ט או שלא ידע שהתקלקלו בערב יו"ט, מותר לתקנם ביו"ט (ביצה כח, ב). להלכה מביאה הגמרא את דברי רב חסדא שאמר שהלכה כר' יהודה, אולם מספרת על אמוראים שסברו שכך הלכה אבל לא הורו זאת לשואלים (ביצה כח, א-ב), ומאידך, בביצה כב, א, הורו למעשה על פי חכמים שלא לכבות בקעת כדי שלא יתעשן הבית.

גם הראשונים נחלקו בהלכה זו: יש סוברים שיש להורות בפועל כר' יהודה (ראב"ד וריא"ז), ויש סוברים שהלכה כחכמים (או"ז וכך מסביר מ"מ את הרמב"ם). ודעת רוב רובם של הראשונים, שהלכה כר' יהודה ואין מורין כן לשואלים. כ"כ בה"ג, רז"ה, יראים וסמ"ג. וכך משמע מרי"ף ורמב"ם (לפי רוב המפרשים). ורמב"ן (במלחמות) באר היטב את שיטת הגמרא ורוב הראשונים, שהעיקר להלכה כר' יהודה אלא שכאשר אין בדבר צורך גדול, אין מורין כן. לכן התירו לכתחילה גריפת תנור כי זה דבר נחוץ מאוד; ואילו השחזת סכין שאינה נחוצה כל כך הותרה במקצת ואין מורין כן; וכיבוי בקעת כדי שהבית לא יתעשן וכיבוי נר מפני דבר אחר, שאינם קשורים במישרים לאוכל נפש – לא הותרו כלל, שמא יבואו מתוך כך להקל בדברים אסורים, כמבואר בביצה כב, א. וכן דעת רשב"א, ר"ן, רא"ש ועוד רבים, וכ"כ הרבה אחרונים, ועיין בהרחבות. וכיוון שבפועל נוספו לנו עוד ספקות, מפני שהתירו רק תיקון שאינו גמור ורק תיקון שיש בו הכרח, ואיננו יודעים תמיד מה הוא תיקון גמור ומתי יש בו הכרח, יוצא שכמעט שאין מקילים למעשה לתקן מכשירי אוכל נפש. וכן נראה משו"ע, שכתב במפורש שהלכה כר' יהודה (תצה, א), והתיר לגרוף תנור (תקז, ד), ומנגד אסר לתקן שיפוד ולהשחיז סכין (תקט, א).

י – הכשרת כלים ביום טוב

אסור להכשיר ביום טוב כלי שנאסר בשימוש מפני שבלע טעם של בשר וחלב יחד, או שבלע טעם של בשר טרף. ואין הבדל בין אם בליעת האיסור נעשתה בסיר על ידי נוזלים, שהכשרתו בהגעלה במים רותחים, או שבליעת האיסור נעשתה באור, כגון בתבנית אפיה או שיפוד, שהכשרתו על ידי ליבון חמור – בכל אופן אסור להכשירו, מפני שהכשרתו נראית כתיקון כלי (שו"ע ורמ"א תקט, ה). אבל אם לא יכלו להכשיר את הכלי לפני יום טוב, בשעת הצורך מותר להכשירו ביום טוב, כדין 'מכשירי אוכל נפש'. אבל אין מורין כן לרבים, שמא יבואו מתוך כך להקל בדברים נוספים שאין בהם היתר (מ"ב תקט, כד, כו).

כידוע כלי אכילה שהיו שייכים לגוי ועברו לרשות יהודי צריכים טבילה, וכל זמן שלא טבלם – אסור לאכול בהם. נחלקו הראשונים, אם מותר לטבול כלים אלו בשבת ויום טוב. יש אוסרים מפני שזה נראה כתיקון כלי (רא"ש), ויש מתירים, כי אין בזה תיקון גמור, שכן בדיעבד אם השתמשו בכלי בלא טבילה, המאכל מותר באכילה (רי"ף). למעשה, אם יש שם גוי נאמן, נכון לתת לו את הכלי במתנה ולבקש ממנו אח"כ רשות להשתמש בכלי, שכל זמן שהכלי שייך לגוי, אין צורך להטבילו (פניני הלכה שבת כב, ו).

אבל כשאין שם גוי, נותרה המחלוקת במקומה. אלא שלגבי יום טוב גם המחמירים מסכימים שמעיקר הדין, אם לא היתה אפשרות להטביל את הכלי בערב יום טוב, מותר לטבול את הכלי. שכן למדנו שמותר לתקן 'מכשירי אוכל נפש' ביום טוב. אלא שלמעשה לדעת האוסרים לטבול כלים בשבת, גם ביום טוב אין מורים כן למי שבא לשאול, שמא לא יבין את גדרי ההיתר ויטעה מתוך כך להתיר דברים אסורים (מ"א, א"ר, מ"ב תקט, ל).[7]


[7]. אם הוא כלי שצריך טבילה מדברי חכמים בלבד, כגון כלי זכוכית, כיוון שאין זה נחשב תיקון כל כך, גם לדעת המחמירים אפשר להורות לשואלים שמותר לטובלו (פמ"ג, מ"ב תקט, ל).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן