חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

יג – חג השבועות

א – חג השבועות ויחסו לחג הפסח

ארבעה שמות ישנם לחג: א) חג השבועות, שנאמר (דברים טז, ט-י): "וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלוֹהֶיךָ". ב) 'חג הקציר', שנאמר (שמות כג, טז): "וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה". ג) יום הביכורים, שנאמר (במדבר כח, כו): "וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם". ד) 'עצרת' – שמו בדברי חכמים. ונתחיל לבאר את השם העיקרי: חג השבועות.

זמנו של חג השבועות מיוחד, שכל החגים חלים בתאריך מסוים, חג הפסח בט"ו בניסן, ראש השנה בא' תשרי, יום הכיפורים בי' תשרי, חג הסוכות בט"ו תשרי. אבל זמנו של חג השבועות אינו תלוי בתאריך, אלא נקבע על פי ספירת העומר. זמנו של קרבן העומר ביום שלמחרת החג הראשון של פסח, ומאותו יום סופרים שבעה שבועות, שהם ארבעים ותשעה ימים, ולמחרת ביום החמישים חוגגים את חג השבועות. וזהו שנאמר (ויקרא כג, טו-טז): "וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה'". וכן נאמר (דברים טז, ט-י): "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ, מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלוֹהֶיךָ". ואמנם כיום חג השבועות חל תמיד בו' בסיוון, אולם זה מפני שנתבטלה הסמיכה ואנו מקדשים את החודשים על פי החשבון. אבל בזמן שבתי הדין היו מקדשים את החודשים על פי ראיית מולד הירח, זמנו של החג היה יכול לצאת גם בה' בסיוון או בז' בסיוון.

משמעות הדבר שמועד חג השבועות נשען על חג הפסח, ורק מתוך חג הפסח אפשר להגיע לחג השבועות ומתן תורה. שני יסודות שקשורים זה בזה התגלו בחג הפסח – סגולת ישראל וגילוי האמונה הפשוטה בעולם. שכן בעת שבחר ה' בישראל להיות לו לעם סגולה, והכה את המצרים והוציא את עמו ישראל לחירות, נתגלה שיש בורא ומנהיג לעולם. וזו האמונה הפשוטה שקיימת בישראל. אולם כדי שהאמונה תבוא לידי ביטוי שלם, ונוכל לקדם על ידה את העולם אל גאולתו, צריכים לקבל את התורה, שבה מופיעים כל הערכים, המצוות וההדרכות לתיקון עולם. וזהו שאנו אומרים בברכת התורה: "אשר בחר בנו מכל העמים" בפסח, ומתוך כך "נתן לנו את תורתו" בחג השבועות. ואין אפשרות לזכות לאמונה העמוקה והמורכבת של חג השבועות בלא היסוד של האמונה הטבעית שבישראל שמתגלה בחג הפסח. ואי אפשר לאמונה הטבעית ולסגולת ישראל להתקיים בלא התורה שניתנה בחג השבועות (עיין בפניני הלכה פסח א, א; זמנים ב, א-ב).

זיכה אותנו הקב"ה ונתן לנו את חג הפסח ואת חג השבועות, כדי שנזכה בכל שנה לחזור אל המאורע הגדול של יציאת מצרים ולגלות בתוכנו שוב את סגולת ישראל ואת האמונה הפשוטה, ומתוך כך לעלות בתהליך הדרגתי דרך ספירת העומר אל היום המקודש של מתן תורה, שבו אנו זוכים לשלימות האמונה. ובכך אנחנו הולכים ומתעלים משנה לשנה, עד אשר יתוקן העולם בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים, ותימלא הארץ דעה את ה'.

ב – תהליך ההכנה וההיטהרות בספירת העומר

היחס שבין הקב"ה לכנסת ישראל נמשל כיחס של חתן וכלה, שנאמר (ישעיהו סב, ה): "וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלֹוהָיִךְ". וכן נאמר (ירמיהו ב, ב): "כֹּה אָמַר ה' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה". יציאת מצרים נחשבת כמעשה האירוסין, שכן ביציאת מצרים הבדיל ה' אותנו מכל העמים וקידש אותנו להיות לו לעם סגולה. ויום מתן תורה נחשב כיום החתונה והנישואין (תענית כו, ב), משום שעל ידי התורה אנו חיים בדבקות עם הקב"ה.

אמרו חכמים, שלאחר שיצאו ישראל ממצרים, עוד לא יכלו לקבל את התורה, מפני שבעת שהיו משועבדים במצרים היו משוקעים במ"ט שערי טומאה. וכמו אשה נידה שצריכה לספור שבעה ימים כדי להיטהר לבעלה, כך היו ישראל צריכים לספור שבעה שבועות כדי להיטהר מטומאת מצרים ולהיות ראויים להתקשר אל הקב"ה (זוהר אמור צז).

המספר שבע רומז למציאות הטבעית על כל מרכיביה, שכן העולם נברא בשבעה ימים. וכן בפועל, לכל דבר גשמי יש ששה צדדים – ארבע רוחות, למעלה ולמטה, ועוד בחינה שביעית, שהיא המרכז הפנימי שלו. ולכן משך הזמן שלוקח לאדם לעלות מטומאה לטהרה הוא שבעה ימים, שבמשך שבעה ימים אדם מתכונן בכל בחינותיו לעלות ממצב הטומאה למצב הטהרה. לכן נידה סופרת שבעה ימים כדי להיטהר לבעלה. אולם כדי שישראל יוכלו להידבק בה' ולקבל את התורה האלוקית ששייכת לעולם העליון, היו צריכים לספור ספירה הרבה יותר עמוקה. במקום שבעה ימים שבעה שבועות. בספירה זו כל אחד משבעת המספרים מופיע אף הוא בכל שבע בחינותיו, כדי שכל המדרגות הכלולות בעולם הזה ימוצו עד תום. על ידי כך ההיטהרות לקראת מתן תורה נעשית בשלימות, וכל צד באופי שלנו עובר זיכוך ומבטא את כמיהתו וציפייתו לקבלת התורה. ועל ידי כך אנחנו זוכים להתעלות אל המעלה העליונה, שמעל ומעבר לטבע, ולקבל את התורה האלוקית, שעל ידה אנו מתקנים ומרוממים את העולם אל גאולתו.

וכל אותם שבעה שבועות היו ישראל מצפים ומייחלים לתורה. וכפי שנתבאר במדרש, שכאשר בישר משה לישראל, שאחר צאתם ממצרים יעבדו את ה' על הר סיני ויקבלו את התורה. שאלוהו: אימתי תהיה עבודה זו? אמר להם: לסוף חמישים יום. ומרוב חיבה היו מונים כל יום ואומרים: הרי עבר יום ראשון, הרי עבר יום שני, וכך בכל הימים (שבולי הלקט רלו). ועל ידי כך התורה התקיימה בידם, וכמו שאמרו חכמים (אבות ג, ט): "כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו אין חכמתו מתקיימת".

וכל כך חשובה ההיטהרות וההתכוננות לקראת קבלת התורה, עד שעל שם כך נקרא שמו העיקרי של החג – 'חג השבועות', שנאמר (דברים טז, ט-י): "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ, מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלוֹהֶיךָ". וכן נאמר (שמות לד, כב): "וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים".

וכיוון שההכנה חשובה ביותר, יש להקפיד שלא להתפלל תפילת ערבית של חג השבועות לפני צאת הכוכבים, כדי שכל שבעת השבועות יושלמו עד תום, ותהיה ההכנה למתן תורה שלימה (מ"ב תצד, א).

ג – זמן מתן התורה

מראשית הבריאה היתה הארץ יראה, "שהתנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה – אתם מתקיימים, ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו" (שבת פח, א). וזהו שנאמר (בראשית א, לא): "וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד, וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי", נוספה 'ה' ליום השישי, ללמד שכל קיומו של העולם תלוי באותו יום שישי בסיוון שבו יגיעו ישראל להר סיני ויקבלו את התורה.

בפועל התורה נתנה לנו ביום החמישים ואחד לספירת העומר, שכן כאשר ציווה ה' את משה להודיע לבני ישראל שיתקדשו במשך יומיים לקראת מתן תורה שיהיה ביום שישי בשבוע, הוסיף משה רבנו יום אחד, והורה להתקדש במשך שלושה ימים, והסכים הקב"ה עמו ונגלה על הר סיני ביום השבת (שבת פו, ב – פז, א). מתוך עובדה מופלאה זו למדנו על מעמדה של התורה שבעל פה, שאין התורה שבכתב יכולה להתגלות בלעדיה, שהיא המתווכת בין התורה שבכתב העליונה אלינו, ולכן אפילו מתן תורה נדחה ביום על פי תורה שבעל פה, היינו על פי פרשנותו של משה רבנו.

אלא שלכאורה קשה, אם כן מדוע אנחנו אומרים בתפילה שחג השבועות הוא "זמן מתן תורתנו" (שו"ע תצד, א), והלא חג השבועות הוא ביום החמישים לספירת העומר, ואילו אנו קיבלנו את התורה ביום החמישים ואחד לספירת העומר? אלא שבאמת, לאחר שנשלמה ספירת העומר, הגיע היום המקודש שבו זיכה אותנו ה' בתורה, וכך היה בשמיים, שכבר ביום החמישים התורה ניתנה לנו, אלא שאנחנו נזקקנו לעוד יום כדי לקבל אותה בפועל. אבל לדורות נקבע יום מתן תורה לפי היום שאותו קידש הקב"ה למתן תורה, ובו נתנה לנו התורה בכוח (מהר"ל תפארת ישראל פרק כז).[1]


[1]. הדעה הרווחת שהציווי על לקיחת השה לקרבן היה בשבת י' ניסן, יציאת מצרים ביום חמישי, ומתן תורה ביום החמישים ואחד, שהוא יום שבת ז' בסיוון. וזוהי דעת ר' יוסי בשבת פו, ב, וכדעתו נפסק בשו"ע יו"ד קצו, יא. וכך כתב המהר"ל בתפארת ישראל כז. וכך כתבתי למעלה. אמנם יש עוד שתי דעות: למסקנת הגמרא (שבת פח, א) דעת חכמים שהתורה ניתנה בשבת שחלה ביום החמישים הוא ו' סיוון, ויצאו ממצרים ביום שישי. ולדעת המ"א בריש סימן תצד, אפשר שעל פי דעתם אומרים "זמן מתן תורתנו". ובירושלמי שבת פ"ט ה"ג, ופרקי דרבי אליעזר מה, יצאו ממצרים ביום חמישי, והתורה ניתנה ביום שישי ו' סיוון שהיה היום החמישים לספירה.

ד – חג הקציר

שמות הרגלים מבטאים גם את העונה החקלאית שבה הם חלים, שנאמר (שמות כג, יד-יז): "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה. אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם, וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם. וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה, וְחַג הָאָסִף (סוכות) בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה". חג הפסח חל במועד האביב, בעת שהכל מתחיל לצמוח, חג השבועות בהשלמת הקציר ותחילת קטיף הפירות, וחג הסוכות בסיום איסוף פירות השנה. התהליך הטבעי שמתרחש בעולם הזה משקף את התהליך הרוחני שמתרחש בעליונים, ועל ידי הרגלים, תוכן רוחני זה מתגלה בעולם ומרומם את מחזור השנה הטבעי. חג הפסח הוא זמן של התחלה והתחדשות, ולכן בו יצאנו ממצרים ונעשינו לעם. חג השבועות הוא זמן של הבשלת תהליך הצמיחה עד שיאו, ולכן קיבלנו בו את התורה. וחג הסוכות הוא זמן של סיכום, שבו אנו מבטאים את החיים שלנו בצל ההשגחה האלוקית (לעיל א, ב).

עוד אמרו (ר"ה טז, א), שחג השבועות הוא יום הדין לפירות האילן. וזאת מפני שסמוך לחג השבועות מתחילים הפירות הראשונים להבשיל, וכל שאר הפירות הולכים ומבשילים במשך הקיץ עד סמוך לחג הסוכות, ובחג השבועות נידונים על כל הפירות הללו.

נמצא אם כן שחג השבועות הוא מעין ראש השנה לצומח, לתבואה ולפירות כאחד. לתבואה, שבו נשלם גידולה של התבואה שהיא עיקר מזונו של האדם, שהשעורים מבשילות בסביבות חג הפסח, ועד חג השבועות נשלם גידולן של החיטים, ועל כן הוא נקרא 'חג הקציר'. לפירות האילן, שכבר למדנו שיום הדין שלהם בחג השבועות.

וזהו שתיקן עזרא הסופר לישראל שיהיו קוראים את הקללות שבפרשת 'בחוקתי' לפני חג השבועות, ואת הקללות שבפרשת 'כי תבוא' לפני ראש השנה, כדי שתכלה שנה וקללותיה, ויתעוררו מתוך כך לתשובה (מגילה לא, ב). אמנם למעשה נוהגים כיום לקרוא את פרשת הקללות שתי שבתות לפני חג השבועות ושתי שבתות לפני ראש השנה, מפני שאיננו רוצים להסמיך את הקללות ממש לראש השנה (תוס' שם). (תורת המועדים לרב גורן, עמ' 437).

כשם שבחג הקציר קוצרים החקלאים את פרי עמלם, מסיימים את קציר התבואה ומתחילים לקטוף את פירות האילן, כך מבחינה רוחנית בחג השבועות קצר עם ישראל את פרי עמלם של האבות וזכה לקבל את התורה. שני תהליכים הושלמו בחג השבועות בעת מתן תורה: התהליך הארוך התחיל במסירותם של האבות ללכת בדרכי ה', ונמשך במסירותם של כל הדורות שנשתעבדו במצרים. והתהליך הקצר נעשה בספירת העומר.

ה – יום הביכורים

חג השבועות נקרא גם 'יום הביכורים', שנאמר (במדבר כח, כו): "וּבְיוֹם הַבִּכּוּרִים בְּהַקְרִיבְכֶם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' בְּשָׁבֻעֹתֵיכֶם מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ". שתי משמעויות לכך:

הראשונה, שבחג השבועות מקריבים את 'שתי הלחם' שהיו עשויים מחיטים של השנה החדשה. ונקראו ביכורים, מפני שהיו המנחה הראשונה שהביאו מהתבואה של השנה החדשה. ש'עומר השעורים' שמקריבים בפסח מתיר לכל ישראל לאכול מהתבואה של השנה החדשה, ואילו 'שתי הלחם' מתירים להביא מהתבואה החדשה מנחות למזבח (משנה מנחות י, ו). דין מיוחד ישנו ב'שתי הלחם', שאף שחמץ אסור במקדש כל השנה, 'שתי הלחם' נאפים חמץ. אמנם אין מעלים אותם על המזבח אלא הם נאכלים לכהנים (עיין להלן הלכה ז).

המשמעות השנייה של יום הביכורים, שלאחר שהקריבו את 'שתי הלחם' מגיע זמנה של מצוות הביכורים. בזמן שבית המקדש היה קיים, היתה מוטלת מצווה על כל מי שיש לו שדה וגדלים בו פירות משבעת המינים, להביא את פירות הביכורים למקדש וליתנם לכהנים. בשעה שהיה רואה בשדהו את הפירות הראשונים שביכרו, היה כורך עליהם גמי ואומר: "הרי אלו ביכורים", וכשהבשילו היה נוטלם כדי להעלותם למקדש. וכל בני העיירות שהתכוונו לעלות לרגל היו מתכנסים יחד ולנים ברחובה של עיר, וכשעלה השחר היה הממונה אומר: "קומו ונעלה ציון אל בית ה' אלוהינו". והיו עולים בשיירה מקושטת ובליווי כלי נגינה. כשהיו מגיעים קרוב לירושלים, שלחו לפניהם להודיע שהם עומדים להיכנס לעיר. וכהנים חשובים יחד עם ישראלים היו יוצאים לקבל את פניהם, וכשהיו עוברים ברחובות העיר, היו בעלי המלאכה פוסקים ממלאכתם ועומדים לפניהם ושואלים בשלומם: "אחינו אנשי מקום פלוני באתם לשלום". והיו עולים להר הבית בשירה ונגינה, כשסלי הביכורים על כתפיהם, ומגישים אותם לכהן, ואומרים (דברים כו, ג-טו): "הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלוֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ". והכהן היה נוטל הטנא ומניחו לפני המזבח. והיה הישראל ממשיך ואומר את הנוסח הכתוב בתורה, שבו מסופר על התלאות שעבר עם ישראל מראשית לידתו, עד "וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'". יחד עם הבאת הביכורים היו נוהגים לשמוח בהבאת קרבן שלמים (משנה ביכורים ג, א-ו).

זמן מצוות הבאת הביכורים מתחיל לאחר סיום הקרבת 'שתי הלחם' של חג השבועות, ומסתיים בחנוכה (משנה בכורים א, ג; ו). נמצא אפוא שפירות הביכורים הראשונים שהובאו משיבולי חיטה ושעורה, הובאו בחג השבועות, ועל כן נקרא שמו 'יום הביכורים'.

ו – עצרת

בלשון חכמים נקרא חג השבועות 'עצרת'. ולכאורה יש לתמוה, הלא בתורה מצינו שם 'עצרת' לאחרון של פסח ולשמיני עצרת שלאחר הסוכות, ומדוע שינו חכמים וקראו לחג השבועות 'עצרת'? נתבונן תחילה במשמעות המילה 'עצרת'.

'עצרת' מלשון 'עצרה', שאנשים רבים עוצרים את עצמם מכל עיסוק ומתאספים ומתכנסים בחגיגיות, ואוצרים וקולטים בנפשם את תוכן ההתאספות. על כן מובן שעם סיום ימי חג הפסח וימי חג הסוכות, צוותה התורה לעשות יום טוב, כדי שכל עולי הרגל יתאספו בחגיגיות סביב המקדש לעצרת סיכום ופרידה, ועל ידי כך יאצרו וינצרו בלבבם את חוויות הימים הקדושים של החג. וגם מי שלא זכה לעלות לרגל, צריך לעצור ביום טוב האחרון ממלאכתו, ולאצור בלבבו את כל ההשגות הרוחניות והשמחה שקלט בימי החג, כדי שיחזקו וירוממו אותו בכל ימי החול העומדים לבוא.

לפי זה לא היה יום 'עצרת' גדול יותר בעולם ממעמד הר סיני, שבו התאספו כל ישראל באחדות גמורה לקבל את התורה. וכפי שנאמר (שמות יט, ב): "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" – "כאיש אחד בלב אחד". שבכל החניות נאמר לשון רבים, כי בכל ציבור יש תמיד מחלוקות וקטטות, ורק שם אל מול ההר, על ידי כוונתם לקבל את התורה, נעשו כולם מאוחדים. וזהו שאמר רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה" (ספרא קדושים), שעל ידי התורה מתגלה האהבה והאחדות שבישראל, ועל ידי האחדות מתגלה התורה. ולא רק ישראל שבאותו הדור עמדו ליד הר סיני, אלא כל נשמות ישראל שבכל הדורות ואף שורש נשמות כל הגרים, התכנסו ליד הר סיני וקבלו את התורה, ועל ידי כך פסקה מהם הזוהמא שנמשכה מחטא אדם הראשון (עיין שבת קמו, א).

ואכן התורה עצמה קראה ליום מתן תורה 'יום הַקָּהָל', היינו יום ההתאספות של כל הקהל. שנאמר: "… כְּכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' עִמָּכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ בְּיוֹם הַקָּהָל" (דברים ט, י. וכן שם י, ד; יח, טז).

ובאמת גם השם 'חג השבועות' מבטא את המשמעות של 'עצרת', כי משמעותו סיכום וכינוס כל המדרגות שקנינו במשך ספירת שבע השבועות. וכיוון שהספירה מתחילה בחג הפסח, הרי שחג השבועות הוא מסכם וחותם את המהלך שנמשך מתחילת הפסח.

לפיכך מובן שחכמים לא שינו דבר בכך שקראו לחג השבועות 'עצרת', שכן באמת חג השבועות הוא חג שיש בו התאספות וסיכום. אלא שהתורה הדגישה בשם 'חג השבועות' את ההכנות של ישראל לקראת מתן תורה, ואילו חכמים הדגישו בשם 'עצרת' את ההתכנסות לקבלת השפע שהקב"ה מעניק לנו לאחר סיום ספירת העומר.

ז – שמחה יתירה – רוחנית וגשמית

שמחת חג השבועות גדולה ומיוחדת, ולכן אפילו רבי אליעזר שסובר שראוי לאנשי מעלה להקדיש את הימים הטובים ללימוד תורה, והאכילה בהם תהיה רק כדי שלא יחשב מעונה (לעיל א, ו), מודה שבחג השבועות צריכים לערוך סעודה חשובה, מפני שהוא "יום שניתנה בו תורה" (פסחים סח, ב). שהואיל והתורה באה לתקן את שני העולמות, הרוחני והגשמי, צריכה השמחה להתפשט גם בעולם הזה באכילה ושתייה. וזה התיקון השלם שכולל נשמה וגוף, שעל ידי כך מתגלה שאין דבר מנותק או מרוחק מה' יתברך. ויש תכנים עמוקים שגנוזים בגוף ותחושותיו, שרק כאשר הגוף מצטרף לנשמה, אפשר לעמוד עליהם. ולכן הדבקות השלימה בה' כוללת נשמה וגוף. וכפי שיהיה לאחר תחיית המתים, שתחזור הנשמה להיות בגוף, כדי שהעניין האלוקי יתגלה בשלימות בכל המדרגות (של"ה מסכת שבועות נר מצווה ט; תורה אור יט).

וכן מסופר בתלמוד (פסחים סח, ב) על חסיד שהיה יושב כל השנה בתענית לבד משלושה ימים: חג השבועות, פורים וערב יום הכיפורים. ורב יוסף היה אומר לבני ביתו להכין לכבוד חג השבועות עגל משולש מובחר, והסביר, שרק בזכות התורה זכה למעלתו המיוחדת, ועל כן עליו לשמוח במיוחד בחג השבועות.

לפיכך, צריך להדר מאוד בשמחת חג השבועות, שעל ידי התורה גם הצד הגשמי שבחיים מתוקן. ויסוד זה רמוז בכך שבחג השבועות מביאים את מנחת 'שתי הלחם' שעשויה חמץ. כידוע החמץ רומז לגאווה וליצר הרע, ועל ידי התורה יצר הרע נעשה מתוקן, ולכן מקריבים אותו בחג השבועות. וזהו שאמרו חכמים (קידושין ל, ב), שהתורה היא סם חיים, שהופכת את כל הדברים שעלולים להזיק – לדברים טובים. וזהו שאמר הקב"ה לישראל: "בָּנַי, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, אם אתם עוסקים בתורה – אין אתם נמסרים בידו". ונקט לשון תבלין ללמד שהתורה אינה מבטלת את יצר הרע אלא מתבלת אותו עד שהוא נהפך לטוב. נראה שגם המנהג לאכול מאכלי חלב ודבש, בנוסף לשאר מאכלי החג הרגילים, נועד להרבות בשמחת חג השבועות באופן מיוחד. ואף אלו מאכלים שיסודם בדבר טמא, והם נהפכים לדבר טהור וטעים, ובכך הם מבטאים את סגולת התורה (להלן יד).

ח – לימוד ליל שבועות

רבים נוהגים ללמוד תורה בשמחה במשך כל ליל חג השבועות. יסודו של המנהג מבואר בזוהר (ח"ג צח, א): חסידים הראשונים לא היו ישנים באותו הלילה והיו עוסקים בתורה… כך אמר רבי שמעון בשעה שהתכנסו החברים אצלו בלילה, הבה ונתקן את תכשיטי הכלה, כדי שתימצא מחר אצל המלך בתכשיטיה כראוי לה. אשרי חלקם של החברים, כאשר ישאל המלך את המלכה, מי תיקן את תכשיטיה והאיר את עטרותיה. ואין לך בעולם מי שיודע לתקן תיקוני הכלה אלא החברים, אשרי חלקם בעולם הזה ובעולם הבא. ועוד מסופר בזוהר (ח"א ח, א): היה רבי שמעון וכל החברים מרננים ברננת התורה, וכל אחד מהם היה מחדש דברי תורה. והיה רבי שמעון שמח ועמו כל שאר החברים. אמר להם רבי שמעון: בָּנַי, אשרי חלקכם, כי למחר לא תבוא הכלה אל החופה אלא עמכם, משום שכל אלו העוסקים בתיקוני הכלה בלילה הזה ושמחים בה, כולם יהיו נרשמים ונכתבים בספר הזיכרון, והקב"ה מברך אותם בשבעים ברכות וכתרים של העולם העליון.

כדי להבין את דברי הזוהר צריכים לבאר שיום מתן תורה נקרא יום חתונה, שבו התקשר הקב"ה עם כנסת ישראל כחתן עם כלתו (תענית כו, ב). ובכל שנה בחג השבועות חוזר עניין מתן תורה להתגלות, וחוזרת כנסת ישראל להתחבר אל הקב"ה ככלה לחתנה. ואמרו המקובלים, שלימוד התורה בליל חג השבועות מכין את כנסת ישראל לקבלת התורה באופן היפה ביותר. ועל ידי כך, כאשר מגיע היום, היא זוכה להתעלות אל הקב"ה ולהתייחד ולהתקשר עמו יותר. ומתוך כך זוכים ישראל לשפע של תורה וחיים וברכה לכל השנה.

ואמר האר"י הקדוש, שכל מי שיעסוק בתורה כל הלילה ולא יישן אפילו רגע אחד, מובטח לו שישלים את שנתו ולא יארע לו שום נזק בשנה ההיא, שכל חיי האדם תלויים בזה.

עוד טעם אמרו למנהג, שבאותו היום שקיבלו ישראל את התורה, האריכו בשינה, והיה צריך משה רבנו להעירם לקראת מתן תורה, שנאמר (שמות יט, יז): "וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת הָעָם לִקְרַאת הָאֱלוֹהִים מִן הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר". והיה בכך פגם, שלא התכוננו וציפו כראוי למתן תורה (שהש"ר א, נו). כדי לתקן חטא זה נוהגים לעסוק בתורה כל הלילה מתוך צפייה וכיסופים לאור מתן התורה שחוזר ומתגלה בכל שנה בחג השבועות (מ"א תצד).

בתחילה רק חסידים יחידים היו נוהגים ללמוד בלילה, ולפני כארבע מאות שנה, בעקבות דברי האר"י, החל המנהג להתפשט עד שהפך לנחלת רבים. אמנם הזהירו המקובלים מאוד שהנשארים ערים יעסקו בתורה כל הלילה בלא לבטל את זמנם בדברים בטלים (בן איש חי במדבר ג).

מכל מקום אין חובה לקיים מנהג זה, ומי שקשה לו להישאר ער ולעסוק בתורה כל הלילה, רשאי לישון. ויש מגדולי הרבנים שהעדיפו לישון בליל חג השבועות, כי שיערו בעצמם שאם יישארו ערים כל הלילה, לא יוכלו לכוון כראוי בתפילת שחרית ומוסף, או שלא יוכלו ללמוד בלילה בערנות מספקת, או שיאלצו לעסוק בהשלמת שעות שינה עד שהדבר יגרום לביטול תורה, או שלא יוכלו לשמוח כראוי בחג בהיותם עייפים.

אולם הנשארים ערים סוברים, שגם אם הלימוד בלילה אינו איכותי כל כך וקשה לכוון בתפילת שחרית, יש במנהג הקדוש הזה ביטוי לאהבת ה' ואהבת התורה, ואדרבה יש בו מעלה מיוחדת של מסירות נפש לכבוד שמיים ולכבודה של כנסת ישראל. ונכון לכל אדם לבחור את מנהגו לשם שמיים.

ט – סדר הלימוד בלילה

שני מנהגים ישנם בלימוד ליל שבועות, ושניהם טובים. המנהג האחד תוקן על ידי המקובלים, לפיו קוראים שלושה פסוקים ראשונים ושלושה אחרונים של כל פרשה מפרשיות התורה, ויש פרשיות שקוראים בשלימות, כמו מעמד הר סיני ועשרת הדיברות. לאחר התורה קוראים שלושה פסוקים ראשונים ושלושה אחרונים מכל ספר בנביאים ובכתובים. אח"כ קוראים משנה ראשונה ואחרונה של כל מסכת, ויש שאין נוהגים לקרוא משניות. אח"כ קוראים תרי"ג מצוות, ואח"כ מדרשים על מתן תורה, ואח"כ 'אידרא רבה' ועוד קטעים מהזוהר. בנוסף לנוהגים תמיד על פי הקבלה, כך נוהגים בעוד קהילות, וכן היה מנהג הגר"א, ה'חתם סופר' והאדר"ת. יש אומרים שטוב לומר את סדר התיקון במניין (של"ה וחיד"א).[2]

המנהג השני, שילמד כל אדם במקום שליבו חפץ, כפי שאמרו חכמים (ע"ז יט, ב): "אין אדם לומד תורה אלא ממקום שליבו חפץ". ורבים מבני הישיבות נוהגים ללמוד גמרא, כפי שהם רגילים בכל הסדרים. ויש שבוחרים ללמוד דברים השייכים לערכה של התורה או לקדושתו של היום. וסיפרו על בעל 'תרומת הדשן' (חי לפני כ-600 שנה), שהיה לומד בספר המצוות לסמ"ק, ולפעמים בהלכות תלמוד תורה לרמב"ם. ויש שנהגו ללמוד את ספר המצוות לרמב"ם, וכך נהג מרן הרב קוק, להעביר שיעור ארוך בליל חג השבועות סביב לספר המצוות. ויש שנוהגים ללמוד נושא שמעניין אותם, כדי שיוכלו להתרכז בו למרות העייפות.


[2]. כתב השל"ה (מסכת שבועות נר מצווה ד), שסדר התיקון לומר את המשנה הראשונה והאחרונה מכל מסכת, וכן נהג רבי יוסף קארו, ובזכות לימוד המשנה זכה לגילוי, וכן כתוב למעשה בהרבה סידורים. מנגד כתב החיד"א על פי הקבלה, שאין ללמוד משנה בליל שבועות, אלא התיקון הוא במקרא וסתרי תורה, וכ"כ בא"ח במדבר ד, וכה"ח תצד, ט. יש אומרים שאין עניין שנשים יעשו את התיקון (רב פעלים א' סו"י ט). אמנם לפי הסברה גם נשים שייכות למתן תורה ולהתכוננות לקראתו כגברים. ועיין בהרחבות.

י – ברכות השחר ועוד דינים לערים בלילה

גם מי שלא ישן בלילה מברך את ברכות השחר, מפני שברכות השחר נתקנו כהודאה על ההנאה הכללית שמתחדשת לבני האדם בכל יום, ולכן גם מי שלא נהנה באופן אישי מדבר מסוים – מברך עליו (פניני הלכה תפילה ט, ג). אמנם לגבי מספר ברכות ישנם חילוקי מנהגים.

לעניין נטילת ידיים מוסכם שצריך ליטול ידיים לפני תפילת שחרית, אלא שנחלקו האם לברך על נטילה זו. למנהג אשכנזים, הטוב הוא להתפנות לפני התפילה ולנגוע באחד המקומות המכוסים שבגוף, שמאז הרחצה הקודמת הזיע בו מעט, ובכך יתחייב בנטילת ידיים בברכה. אולם למנהג הספרדים, בכל מקרה אין לברך על נטילה זו (פניני הלכה תפילה ח, א, 1).

לגבי ברכות התורה, מוסכם שאם ישן במשך היום שלפני כן לפחות חצי שעה, יברך בבוקר ברכות התורה. ואם לא ישן כלל במשך כל היממה, לדעת רוב רובם של הפוסקים יברך את ברכות התורה, אבל כיוון שיש מעט פוסקים שסוברים שלא לברך, לכתחילה טוב לשומען מאדם שישן ולכוון לצאת בשמיעתן (עיין בפניני הלכה תפילה י, ז).

לגבי ברכות 'אלוהי נשמה' ו'המעביר שינה', יש אומרים שרק מי שישן בעצמו יכול לברכן, ועל כן נכון לשומען מחבר שישן ולכוון לצאת בשמיעתן. וכאשר אין שם מי שעומד לברכן, לדעת רוב הפוסקים, יברך אותן בעצמו, וכך נוהגים כל הספרדים וחלק מהאשכנזים. ויש אשכנזים שנוהגים להחמיר מספק לאומרן בלא שם ומלכות. ואשכנזי שאינו יודע מה מנהגו, רשאי לנהוג כמנהג רוב ישראל ולברך את כל הברכות בעצמו.

לסיכום: למנהג רוב ישראל, הנשארים ערים כל הלילה, מברכים את כל ברכות השחר וברכות התורה. והמהדרים, כאשר יש להם אפשרות, יוצאים ידי חובת ברכות התורה וברכות 'אלוהי נשמה' ו'המעביר שינה' בשמיעתן ממי שישן בלילה (עיין פניני הלכה תפילה ט, ו).

לגבי זמן הברכות: על פי ההלכה אומרים את ברכות השחר וברכות התורה סמוך לתפילת שחרית. ועל פי הקבלה נוהגים לומר את ברכות השחר אחר חצות הלילה, ואת ברכות התורה אחר עמוד השחר (כה"ח מו, מט. עיין פניני הלכה תפילה ט, ה, 4).[3]

במשך הלילה מותר לאכול ולשתות בלא הגבלה, ומשעה שיעלה עמוד השחר, אסור לאכול או לשתות קפה או מיץ, ואפילו מי שהתחיל לאכול או לשתות לפני כן – צריך להפסיק. ורק מים מותר לשתות אחר שעלה עמוד השחר. ועוד לפני כן, בחצי שעה הסמוכה לעמוד השחר, אסור לקבוע סעודה, שמא ייגרר בסעודתו. בכלל זה אסור לאכול אז פת או עוגות בשיעור של יותר מכביצה, אבל מותר לאכול בלא קביעת סעודה ירקות ופירות ותבשילי מזונות בלא הגבלה (פניני הלכה תפילה יב, ח).

זמן התפילה לניעורים בלילה הוא כ'ותיקין' המתפללים עמידה של שחרית עם הנץ החמה, לשם כך צריך להתחיל פסוקי דזמרה כ-30-40 דקות קודם הנץ החמה (פניני הלכה תפילה יא, א-ב; יא, ה-ו).


[3]. צריך להקפיד לומר את ברכות התורה לאחר עמוד השחר. ויש סוברים שאם אמרן לפני כן, לא יצא (שו"ת האלף לך שלמה לג; כה"ח מז, כט). והצל"ח בברכות יא, ב, הסתפק בזה. ואם טעה ובירך לפני עמוד השחר, משני צדדים לא יחזור, א' אולי יצא במה שבירך לפני עמוד השחר, ב' אולי הלכה כרא"ש, וכל זמן שלא ישן אינו צריך לברך. אלא יכוון לצאת ב'אהבת עולם' (עיין מ"ב מז, כח; ילקוט יוסף מז, ט). יש מדקדקים שלא ללמוד תורה אחר שהגיע עמוד השחר, שכן למדנו שאסור ללמוד לפני הברכות (שו"ע מו, ט). וכיוון שיש ספק לגבי זמן עמוד השחר, המדקדקים נוהגים שבמשך כל זמן הספק אומרים תשבחות ולא לומדים תורה (בא"ח וישלח ש"א ג). אמנם למעשה נראה שהעיקר שברכות התורה מועילות עד לפני תפילת שחרית של היום הבא, ולכן אין צורך לדקדק בזה. ויש לצרף לכך את הרא"ש ודעימיה הסוברים שכל זמן שלא ישן אינו חייב בברכות, אלא שנוהגים לברך כל יום, והמנהג לברך בצמוד לתפילה. ועיין בהלח"ב עמ' 68 וילקוט יוסף מז, ט, שזמן עמוד השחר 72 דקות לפני הנץ. ועיין בפניני הלכה תפילה יא, א, 1, שאינו נכון, כי הדבר תלוי בעונות השנה, ובכל אופן 72 דקות הוא הזמן הקצר ביותר שבין עמוד השחר להנץ החמה.

י"א – קריאת עשרת הדיברות והאם לעמוד לכבודם

תקנו חכמים לקרוא בחג השבועות בפרשת מעמד הר סיני ועשרת הדיברות, ומפטירים במעשה מרכבה שבתחילת ספר יחזקאל (מגילה לא, א; שו"ע תצד, א). וכמו בכל החגים, תקנו חכמים להעלות לתורה חמישה עולים (מגילה כא, א). מעיקר הדין על פי תקנת חכמים, מוציאים ספר תורה אחד והמפטיר הוא אחד מחמשת העולים. אלא שכתבו הגאונים שנוהגים להוציא שני ספרי תורה, בראשון קוראים חמישה עולים כמבואר במשנה, ובשני קוראים למפטיר בפרשת קרבנות החג שבפרשת פנחס. והטעם לזה, שמבואר בתלמוד (מגילה לא, ב), שאמר הקב"ה, בזמן שאין בית המקדש קיים "תיקנתי להם סדר קרבנות, כל זמן שקוראים בהם, מעלה אני עליהם כאילו מקריבים לפני קרבן, ומוחל אני על כל עוונותיהם" (רא"ש ור"ן, ב"י תפח, ג; לעיל ב, ח, 8).

אמרו חכמים שהקריאה במעמד הר סיני ביום חג השבועות חשובה במיוחד. "אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: בָּנַי, הֱיוּ קורין את הפרשה הזאת בכל שנה, ואני מעלה עליכם כאילו שאתם עומדים לפני הר סיני ומקבלין את התורה" (פסיקתא דרב כהנא יב).

וכיוון שכך, נהגו לקרוא את עשרת הדיברות שבחג השבועות בטעם עליון. כלומר, בקריאה לפי הטעמים הרגילים שכתובים בחומשים, חלוקת נגינת הקריאה היא לפי הפסוקים, ובטעם עליון חלוקת הנגינה לפי המצוות. למשל, דיבור 'זכור' מחולק לארבעה פסוקים, ובטעם עליון הוא נקרא כפסוק אחד ארוך. לעומת זאת ארבעה דיבורים: "לֹא תִּרְצָח, לֹא תִּנְאָף, לֹא תִּגְנֹב, לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר", נקראים בטעמים הרגילים כפסוק אחד, ואילו לפי טעם עליון הם נקראים כארבעה פסוקים. חלוקה שונה זו משפיעה כמעט על כל הטעמים, עד שנקבעה מנגינה שונה במקצת לקריאה בטעם עליון (באו"ה תצד, ג). לכל הדעות קוראים בחג השבועות את עשרת הדיברות בטעם עליון, אולם לגבי קריאת עשרת הדיברות בסדר פרשיות השבוע נחלקו המנהגים. וכיום נוהגים בכל קריאה בציבור לקרוא את עשרת הדיברות בטעם עליון.

רבים נוהגים לעמוד בעת קריאת עשרת הדיברות, זכר למעמד הנכבד והנורא, שכל השומע את עשרת הדיברות בציבור כאילו מקבל פני שכינה. מנהג זה נזכר לראשונה בתקופת הראשונים לפני כשמונה מאות שנה, אולם רק בתקופת האחרונים נעשה רווח ברוב קהילות ישראל. כך נוהגים כל האשכנזים וחלק מהספרדים. ויש שפקפקו על המנהג, מפני שמצינו בתלמוד (ברכות יב, א), שנמנעו חכמים מלקבוע את קריאת עשרת הדיברות יחד עם קריאת שמע, כדי שלא יטעו אחר המינים שטוענים שאפשר להסתפק בשמירת עשרת הדיברות. אולם לדעת רוב הפוסקים אין בזה שום טענה, שכן גם במעמד הר סיני עמדו, ורק קריאה יום יומית בעשרת הדיברות עלולה לגרום לטעות. בנוסף לכך, המינים שטוענים שאין צורך לשמור את שאר המצוות אינם מצויים בינינו.[4]


[4]. מצינו בתשובת הרמב"ם שהסכים לדעת הרב שביטל את המנהג לעמוד. וכ"כ באמת ליעקב ור' חיים פלאג'י, ובדורנו ביחו"ד א, כט. לעומת זאת רבים קיימו את המנהג, ומהם: חיד"א טוב עין יא; דבר שמואל רעו; מטה יהודה או"ח א, ו; ישכיל עבדי ב, א; ז, א; אג"מ או"ח ד, כב; שמש ומגן א או"ח נז. וכן נהגו בצפון אפריקה כמבואר בדברי שלום ואמת א' עמ' 166. ומ"מ מי שאינו נוהג לעמוד ונמצא במקום שרגילים לעמוד, יעמוד מעת תחילת העלייה, ובזה לא יראה כמי שנעמד לכבוד עשרת הדיברות ומאידך לא יפרוש מהציבור (יחו"ד ו, ח).

י"ב – מגילת רות

נוהגים לקרוא מגילת רות בחג השבועות, "ללמדך שלא נתנה תורה אלא על ידי יסורים ועוני… אמרה תורה לפני הקב"ה: רבונו של עולם, תן חלקי בשבט של עוני, שאם עשירים עוסקים בי יהיו מתגאים, אבל כשהם עניים הם מתעסקים בי והם יודעים שהם רעבים ושפלים…" (ילק"ש רות תקצו). ונתקיימו ברות דברי המשנה (אבות ד, ט): "כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, וכל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני", שלא נסתלקה רות מהעולם עד שראתה את צאצאיה דוד ושלמה, יושבים על כסא מלכות ישראל.

עוד טעם, שבמעמד הר סיני קבלו כל ישראל את התורה ובכך נתגיירו, ואף רות המשיכה את מעמד הר סיני ונתגיירה (אבודרהם). עוד טעם אמרו, מפני שבחג השבועות נסתלק דוד המלך, ומגילת רות עוסקת בייחוסו, כפי שנאמר בסיומה: "וְיִשַׁי הוֹלִיד אֶת דָּוִד" (ברכ"י תצד, יא). עוד טעם אמרו (רות רבה ב, יד): "מגילה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים". וזה עיקר עניינה של התורה, וכפי שאמרו (סוטה יד, א): "תורה – תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים…". וכפי שאמר רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך, זה כלל גדול בתורה" (ספרא קדושים).

כפי שלמדנו (לעיל ב, י), יש מהאשכנזים שנוהגים לקרוא את רות מתוך מגילת קלף ולברך על קריאתה 'על מקרא מגילה' ו'שהחיינו', וכן נוהגים תלמידי הגר"א. ומנהג רוב האשכנזים וכל הספרדים שלא לברך על קריאתה, ואין מקפידים לקוראה ממגילת קלף.

נהגו באשכנז לקרוא את מגילת רות בתפילת שחרית לפני קריאת התורה. אמנם בשעת הצורך אפשר לקוראה בזמן אחר. ולכן יש מהנשארים ערים כל הלילה, שקוראים את רות לפני תפילת שחרית, או לאחר תפילת המנחה, כדי שיוכלו להתרכז יותר בשמיעתה.

מנהג ספרדים ותימנים לקרוא את רות סמוך למנחה, ואם קראו אותה בתוך התיקון של ליל שבועות, אין צורך לחזור לקוראה סמוך למנחה.

י"ג – קישוט בית הכנסת

רבים נוהגים לקשט את בית הכנסת בענפים וצמחים יפים וריחניים, לכבוד התורה שניתנה לנו בחג השבועות. וכיוון שהתורה מוסיפה חיים, נהגו לקשט את בית הכנסת בענפים מן הצומח שמבטאים חיים, וכשם שגם בזמן מתן תורה הר סיני התעטף בצמחים לכבוד התורה (לבוש). ויש מניחים ענפים שיש בהם ריח, כדי להוסיף עונג ושמחה, ולבטא את מעלתה הרוחנית של התורה, שאמרו חכמים (שבת פח, ב), מכל "דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה נתמלא כל העולם כולו בשמים". ויש נוהגים להניח ענפי אילן, מפני שבחג השבועות נידונים על פירות האילן, ועל ידי הנחתם יזכרו להתפלל עליהם (מ"א תצד, ה). אבל אין לוקחים ענפים של עצי פרי, כדי שלא לאבדם בחינם.

ראשיתו של המנהג לפני כשש מאות שנים באשכנז (מהרי"ל, רמ"א תצד, ג), ומשם התפשט לרוב עדות ישראל, ספרדים ואשכנזים כאחד. אלא שהגאון מווילנא התנגד למנהג, משום שהוא דומה למנהג הגויים, שמקשטים את בתיהם בעצים לכבוד חגם, והתורה ציוותה שלא לחקות את מנהגיהם, שנאמר: "וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" (ויקרא יח, ג). ויש נוהגים על פיו (ח"א קלא, יג).

אבל לדעת רוב הפוסקים אין פגם במנהג, מפני שהאיסור ללכת בחוקות הגויים הוא רק כאשר יש במנהג משום פריצת גדרי הצניעות והענווה, או שהוא מנהג שאין בו שום טעם ותועלת, והוא נעשה רק מפני חיקוי מנהגי הגויים שמבוססים על אמונות תפלות. אבל כאן שיש לנו טעמים טובים למנהג, אין לחשוש שמא הוא נראה כהליכה בחוקות הגויים. וכן נוהגים ברוב הקהילות לקשט את בית הכנסת בענפים וצמחים יפים וריחניים. ויש נוהגים גם לקשט את הבתים בענפים ופרחים (רמ"א תצד, ג).[5]

כיוון שהענפים משמשים לנוי, הם אינם מוקצה, אלא שאם חג השבועות חל ביום ראשון, אין להניח את הענפים בשבת, שאין להכין משבת ליום טוב (מ"ב תצד, ט).


[5]. כן ביארו את איסור חוקות הגויים: מהרי"ק שורש פח, ריב"ש קנח. וכ"כ ב"י ורמ"א יו"ד קעח, א. וכיוון שיש לנו טעמים למנהג קישוט בתי הכנסת, אין בזה איסור (יוסף דעת לבעל השואל ומשיב; מהרש"ם בדעת תורה תצד, ג; ועיין ביחו"ד ד, לג; הלח"ב ח, יא). בעבר כלל המנהג הנחת עשבים על הקרקע, אלא שאז לא נהגו לרצף את הבית (עיין שו"ע שלז, ב, באו"ה 'ויש'), וכפי הנראה ככל שהתפשט מנהג הריצוף, שטיחת העשבים פגמה בכבודו ונויו של בית הכנסת ונתבטל המנהג לשטוח עשבים על הקרקע. לרוב הפוסקים איסור השחתת עץ פרי חל גם על ענפי עץ פרי (באר שבע, חיד"א בחיים שאל א, כג), ויש מתירים (משנה למלך). אמנם לצורך מצווה מותר לקצוץ ענפי עץ פרי (הר צבי או"ח ב, קב). אולם לא נהגו להניח ענפי עץ פרי, מפני שלצורך מנהג אין להקל בזה.

י"ד – מאכלי חלב ודבש

רבים נהגו עוד מתקופת הראשונים, לפני יותר משש מאות שנה, לאכול בחג השבועות מאכלי חלב ודבש. מקור המנהג באשכנז וצרפת, ומשם התפשט לקהילות רבות בישראל. אולם יש שאינם נוהגים בזה, כמו רבים מעולי תימן, לוב, ג'רבה, בוכרה ופרס.

כמה טעמים נזכרו למנהג: יש אומרים מפני שהתורה נמשלה לדבש וחלב (דב"ר ז, ג), שנאמר (שיר השירים ד, יא): "דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ". ואמרו חכמים (תנחומא ישן כי תשא ט): "בשעה שעמדו לפני הר סיני ואמרו (שמות כד, ז): כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, באותה שעה אמר להם הקדוש ברוך הוא: דְּבַשׁ וְחָלָב תַּחַת לְשׁוֹנֵךְ". כלומר, בזכות הסכמתם של ישראל לקבל את התורה בלא פקפוק, יהיו דברי התורה מתוקים בפיהם כדבש וחלב. וכדי להזכיר את מתיקותה וחביבותה של התורה, נוהגים לאכול בחג השבועות עוגות חלב טעימות ומתוקות ומאכלים מתוקים בדבש (אורחות חיים, פר"ח).

עוד באר מרן הרב קוק, שחלב ודבש הם שני מאכלים שנוצרים מדבר טמא. הדבש נוצר מדבורים שהם שרץ טמא, והחלב נוצר מדם שאסור באכילה. ודווקא מפני שהם מתהפכים מטומאה לטהרה טעמם מיוחד, שהם רומזים לתיקון העולם. וזוהי סגולתה של התורה, שמתקנת את הצדדים הרעים שבעולם ומתבלת את היצר הרע והופכת אותו לטוב. וזוהי גם סגולתה של ארץ ישראל, ועל כן היא נקראת "אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ".

עוד טעם הוזכר, שעל ידי אכילת מאכלי חלב יצטרכו להכין שני לחמים, האחד לאוכלו עם מאכלי החלב, והשני לאוכלו עם מאכלי הבשר, וירמזו בכך ל'שתי הלחם' שהיו מקריבים בחג השבועות (רמ"א תצד, ג). עוד אמרו, שכך נהגו אבותינו בזמן מתן תורה, שלאחר שנתגלו להם כל הדינים המרובים הכרוכים באכילת הבשר, כשחיטה, בדיקת הסכין, טרפות ומליחה, העדיפו לאכול מאכלי חלב שמותרים בלא הכנות מרובות, ולזכר זה גם אנו אוכלים בחג השבועות מאכלי חלב (מ"ב תצד, יב). וכיוון שמצד מצוות השמחה, אוכלים בחג מאכלי בשר, צריכים להיזהר בדיני ההפרדה שביניהם, ועל ידי כך אנו מראים שדיני התורה חביבים אצלנו.

רבים נוהגים לאכול באותה הסעודה מאכלי חלב ובשר, יש נוהגים כך בסעודת היום, ורבים מקיימים את המנהג בסעודת הלילה. בהתחלה אוכלים מאכלי חלב. לאחר מכן צריך לצחצח שיניים או לאכול לחם או תפוח או דבר קשה אחר, ובנוסף לכך צריך לשטוף את הפה היטב, ובכך מקנחים את הפה ושוטפים אותו משיירי החלב. לאחר מכן מחליפים את המפה ועורכים את השולחן מחדש ואוכלים מאכלי בשר. וכמובן שאין להפוך את הסדר ולפתוח את הסעודה במאכלי בשר, מפני שלאחר אכילת בשר צריך להמתין שש שעות כדי שיהיה מותר לאכול חלב.[6]

בנוסף לכך, רבים מאלה שנשארים ערים כל הלילה, אוכלים בקידוש שלאחר התפילה עוגות חלביות, לאחר מכן הולכים לישון, ולאחר שקמים אוכלים סעודת חג בשרית. והעיקר לקיים את מצוות השמחה בחג, שכל המנהגים הללו נועדו להוסיף שמחה בחג וכבוד לתורה.


[6]. יש נוהגים על פי הזוהר להחמיר יותר שלא לאכול באותה שעה ובאותה סעודה חלב ובשר, ולכן עורכים שתי סעודות נפרדות, הראשונה חלבית והשנייה בשרית, ומפסיקים כשעה בין שתי הסעודות (של"ה מסכת שבועות נר מצווה ח, עיין פס"ת תצד, 64). אבל להלכה מותר לאכול בשר אחר חלב בסעודה אחת ובלא הפסקה של שעה, אלא שצריך לקנח ולשטוף את הפה (שו"ע יו"ד פט, ב; מ"א ומ"ב תצד, טז). לפי זה, כיוון שאין צורך לחלק את הסעודה לשתיים, המחלק אותה לשתיים גורם לברכות שאינן צריכות. ולכן עדיף לאכול את החלב והבשר בסעודה אחת. אמנם מי שנהנה יותר מחלוקת הסעודה לשתיים על ידי הפסקה של שעה ביניהם, רשאי לעשות כך לכל הדעות.

ט"ו – ששת הימים שלאחר חג השבועות

בזמן שבית המקדש היה קיים, היתה מצווה לעלות למקדש בשלושת הרגלים ולהקריב ביום הראשון של החג קרבן עולה ושלמים, שנקראו 'עולת ראיה' ו'שלמי חגיגה'. מי שלא הקריבם ביום הראשון, יכול היה להשלים את חובתו ולהקריבם עד סיום החג, כלומר עד שביעי של חג הפסח ועד שמיני עצרת (חגיגה ט, א). ואם לא הקריבם בחג השבועות, אפשר להשלימם בששת הימים שלאחר חג השבועות, שכשם שבפסח אפשר להביא את העולה והשלמים במשך שבעה ימים, כך גם בחג השבועות (חגיגה יז, א).

וכיוון שששה הימים הללו ראויים להשלמת קרבנות חג השבועות, הרי ששמחת החג נמשכת בהם במידה מסוימת, ולכן נוהגים שלא לומר בהם תחנון (מ"א, מ"ב קלא, לו).

ביום שלאחר חג השבועות, שנקרא 'איסרו חג', מצד הדין אסור להתענות ולהספיד, משום שהוא 'יום טבוח'. כלומר יום זביחת קרבנות. שאם חג השבועות חל בשבת, היו צריכים לדחות את הקרבת 'עולת ראיה' ו'שלמי חגיגה' ליום ראשון שהוא 'איסרו חג'. וגם בשאר השנים, אנשים רבים לא הספיקו להקריב את כל קרבנותיהם במשך יום החג, ואת מה שלא הספיקו היו מקריבים בעיקר ביום המחרת. ויום הקרבת קרבנות נחשב יום שמחה, ועל כן מצד הדין אסור להתענות בו (שו"ע תצד, ג; לבוש; מ"א ג; שועה"ר יט. ועיין לעיל ב, יג).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן