שמות הרגלים מבטאים גם את העונה החקלאית שבה הם חלים, שנאמר (שמות כג, יד-יז): "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה. אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם, וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם. וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה, וְחַג הָאָסִף (סוכות) בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה". חג הפסח חל במועד האביב, בעת שהכל מתחיל לצמוח, חג השבועות בהשלמת הקציר ותחילת קטיף הפירות, וחג הסוכות בסיום איסוף פירות השנה. התהליך הטבעי שמתרחש בעולם הזה משקף את התהליך הרוחני שמתרחש בעליונים, ועל ידי הרגלים, תוכן רוחני זה מתגלה בעולם ומרומם את מחזור השנה הטבעי. חג הפסח הוא זמן של התחלה והתחדשות, ולכן בו יצאנו ממצרים ונעשינו לעם. חג השבועות הוא זמן של הבשלת תהליך הצמיחה עד שיאו, ולכן קיבלנו בו את התורה. וחג הסוכות הוא זמן של סיכום, שבו אנו מבטאים את החיים שלנו בצל ההשגחה האלוקית (לעיל א, ב).
עוד אמרו (ר"ה טז, א), שחג השבועות הוא יום הדין לפירות האילן. וזאת מפני שסמוך לחג השבועות מתחילים הפירות הראשונים להבשיל, וכל שאר הפירות הולכים ומבשילים במשך הקיץ עד סמוך לחג הסוכות, ובחג השבועות נידונים על כל הפירות הללו.
נמצא אם כן שחג השבועות הוא מעין ראש השנה לצומח, לתבואה ולפירות כאחד. לתבואה, שבו נשלם גידולה של התבואה שהיא עיקר מזונו של האדם, שהשעורים מבשילות בסביבות חג הפסח, ועד חג השבועות נשלם גידולן של החיטים, ועל כן הוא נקרא 'חג הקציר'. לפירות האילן, שכבר למדנו שיום הדין שלהם בחג השבועות.
וזהו שתיקן עזרא הסופר לישראל שיהיו קוראים את הקללות שבפרשת 'בחוקתי' לפני חג השבועות, ואת הקללות שבפרשת 'כי תבוא' לפני ראש השנה, כדי שתכלה שנה וקללותיה, ויתעוררו מתוך כך לתשובה (מגילה לא, ב). אמנם למעשה נוהגים כיום לקרוא את פרשת הקללות שתי שבתות לפני חג השבועות ושתי שבתות לפני ראש השנה, מפני שאיננו רוצים להסמיך את הקללות ממש לראש השנה (תוס' שם). (תורת המועדים לרב גורן, עמ' 437).
כשם שבחג הקציר קוצרים החקלאים את פרי עמלם, מסיימים את קציר התבואה ומתחילים לקטוף את פירות האילן, כך מבחינה רוחנית בחג השבועות קצר עם ישראל את פרי עמלם של האבות וזכה לקבל את התורה. שני תהליכים הושלמו בחג השבועות בעת מתן תורה: התהליך הארוך התחיל במסירותם של האבות ללכת בדרכי ה', ונמשך במסירותם של כל הדורות שנשתעבדו במצרים. והתהליך הקצר נעשה בספירת העומר.
