בזמן שבית המקדש היה קיים, היתה מצווה לעלות למקדש בשלושת הרגלים ולהקריב ביום הראשון של החג קרבן עולה ושלמים, שנקראו 'עולת ראיה' ו'שלמי חגיגה'. מי שלא הקריבם ביום הראשון, יכול היה להשלים את חובתו ולהקריבם עד סיום החג, כלומר עד שביעי של חג הפסח ועד שמיני עצרת (חגיגה ט, א). ואם לא הקריבם בחג השבועות, אפשר להשלימם בששת הימים שלאחר חג השבועות, שכשם שבפסח אפשר להביא את העולה והשלמים במשך שבעה ימים, כך גם בחג השבועות (חגיגה יז, א).
וכיוון שששה הימים הללו ראויים להשלמת קרבנות חג השבועות, הרי ששמחת החג נמשכת בהם במידה מסוימת, ולכן נוהגים שלא לומר בהם תחנון (מ"א, מ"ב קלא, לו).
ביום שלאחר חג השבועות, שנקרא 'איסרו חג', מצד הדין אסור להתענות ולהספיד, משום שהוא 'יום טבוח'. כלומר יום זביחת קרבנות. שאם חג השבועות חל בשבת, היו צריכים לדחות את הקרבת 'עולת ראיה' ו'שלמי חגיגה' ליום ראשון שהוא 'איסרו חג'. וגם בשאר השנים, אנשים רבים לא הספיקו להקריב את כל קרבנותיהם במשך יום החג, ואת מה שלא הספיקו היו מקריבים בעיקר ביום המחרת. ויום הקרבת קרבנות נחשב יום שמחה, ועל כן מצד הדין אסור להתענות בו (שו"ע תצד, ג; לבוש; מ"א ג; שועה"ר יט. ועיין לעיל ב, יג).
