חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

א – כיבוד הורים

א – כיבוד הורים וכבוד שמיים

מצוות עשה מן התורה, שיכבד אדם את אביו ואת אמו, ויירא מהם, שנאמר (שמות כ, יב): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", וכן נאמר (ויקרא יט, ג): "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ". ואמרו חכמים (קידושין ל, ב), השווה הכתוב כיבוד אב ואם לכבוד המקום, שנאמר (דברים ו, יג): "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ", ונאמר (שם י, כ): "אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ תִּירָא".

ויש להבין, מדוע תופסת מצוות כיבוד הורים מקום נכבד כל כך, עד שהושוותה לכבוד שמיים? ההסבר הוא, שאכן, אדם שאיננו מכבד את הוריו, אינו יכול להגיע לאמונה בה'. אדם שאינו מכבד את הוריו, הוא אדם אנוכי, שחושב רק על עצמו, על הנאותיו וצרכיו הפרטיים, הוא אינו מרים את מחשבתו אל אלה שעזרו לו וגמלו עמו חסד. שאלות כגון: מי טיפל בו בילדותו ומי סעדו בעת חוליו, אינן מעניינות אותו, הוא עסוק בעצמו בלבד, וחושב שהכל מגיע לו, ולכן אינו מעלה בדעתו שהוא צריך להכיר טובה למישהו. אדם כזה כמובן שלא יחשוב על הבורא, הטוב והמטיב, המשגיח ודואג לאדם בכל עת. לא מעניין אותו בזכות מי הוא חי, מי מוריד את הגשם, מי ברא את השמש ומי נפח בו רוח חיים. הוא אינו מסוגל להאמין, ואינו מעוניין לדבוק בה' וללכת בדרכיו ולהוסיף טובה וברכה לעולם.

על כן השוותה התורה את כבוד ההורים לכבוד שמיים, שהרי מי שמכבד את הוריו, מכין את נפשו למחשבה של אמונה, למחשבה של הכרת תודה. הוא מתרגל לחשוב על שורשי הדברים, ומתוך ההתבוננות בהוריו והכרת הטוב כלפיהם, ימשיך הלאה לאמונה בבורא העולם, "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה" (ישעיהו מ, כו).

עתה אפשר להבין מאמר נוסף של חכמים: "שלושה שותפים יש באדם, הקב"ה אביו ואמו, בזמן שאדם מכבד את אביו ואמו, אומר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכיבדוני" (קידושין ל, ב).

ב – יחסי הורים וילדים חוליה בשרשרת הנצח

שתי מצוות מרכזיות ישנן בתורה ביחס להורים וביחס לבנים. האחת מצוות כיבוד הורים, שמפאת חשיבותה נזכרה בעשרת הדיברות. והשנייה, מצוות חינוך הילדים, שהיא בעצם חלק מרכזי ממצוות תלמוד תורה, שעליה אמרו חכמים שהיא שקולה כנגד כל המצוות כולן (עי' ירושלמי פאה א, א).

נראה שישנה מגמה עמוקה במצוות אלה, לכוון את האדם להתקשר אל מהלך הדורות, ולא להתכנס בתוך עצמו. להיות אדם כללי ולא פרטי. מצוות כיבוד אב ואם קושרת אותנו אל כל הדורות שעברו. ואילו המצווה השנייה, חינוך הילדים, קושרת את ההורים אל כל הדורות שעתידים לבוא. דרך החינוך שיעניקו לילדיהם, יתקשרו אל ההמשך, אל הנכדים והנינים ובניהם עד סוף כל הדורות.

על ידי שתי מצוות אלו, מכוונת אותנו התורה לרומם את החיים שלנו אל הנצח, ולהתקשר דרך תקופת החיים הפרטיים שלנו אל כל הדורות. על ידי כיבוד ההורים, נשאב ונלמד מהדורות שעברו את כל חכמתם וניסיונם. ועל ידי מצוות חינוך הילדים, נוריש ונעניק להם את כל מה שלמדנו, בתוספת התרומה האישית שלנו. וכך דרך ההווה הקצר והחולף אנו מצליחים להתחבר עם הנצח, עם הדורות שעברו, ועם הדורות שיבואו.

ג – ארבע המצוות הקשורות לכיבוד הורים

ארבע מצוות מן התורה עוסקות ביחסי הילדים להוריהם, שתיים מהן מצוות עשה, ושתיים לא תעשה. ואלו הן:

  • 1) לכבד את ההורים, שנאמר (שמות כ, יב): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ". ומשמעותה לסייע ולעזור להם בכל מה שהם צריכים.
  • 2) לירא מהם, שנאמר (ויקרא יט, ג): "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ". ועניינה שלא לפגוע בכבודם, לא לקרוא להם בשמותיהם, לא לשבת על כסא המיוחד להם, וכיוצא בזה.
  • 3) לא להכות אחד מההורים. אמנם ישנו איסור כללי מהתורה להכות כל אדם מישראל, אלא שהחומרה שבהכאת הורים גדולה בהרבה, ולכן ישנו הבדל בעונשם. המכה את חבירו נענש במלקות, ואם הזיקו, משלם דמי הנזק ואינו נענש במלקות. ואילו המכה את אביו או את אמו עד שיצאה טיפת דם, חייב מיתה. אם עשה זאת בפני עדים שהתרו בפניו, נענש בבית הדין במיתה בחנק, שנאמר (שמות כא, טו): "וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת".
  • 4) שלא לקלל אחד מההורים. גם כאן, מן התורה אסור לקלל כל יהודי, אלא שהמקלל אחד מהוריו עובר באיסור חמור בהרבה, והדבר מתבטא בעונשו. שהמקלל את חבירו נענש בבית הדין במלקות, ואילו המקלל אחד מהוריו נענש במיתה בסקילה, שנאמר (ויקרא כ, ט): "כִּי אִישׁ אִישׁ אֲשֶׁר יְקַלֵּל אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ מוֹת יוּמָת, אָבִיו וְאִמּוֹ קִלֵּל דָּמָיו בּוֹ". וכל זה כאשר עמדו לפניו שני עדים והזהירו אותו שלא לקלל, ועבר וקילל בפניהם תוך אזכרת אחד משמות ה' המיוחדים. אבל אם קילל תוך אזכרת כינוי של השם, כגון 'רחום' או 'חנון', דינו כמי שקילל אדם מישראל שנענש במלקות. עוד חומרה מיוחדת יש לגבי מי שמקלל את הוריו, שאפילו אם קיללם לאחר מותם, נענש במיתה.

דבר מעניין הוא, שעונשו של המקלל את הוריו חמור מעונשו של המכה אותם, שאף שעונש שניהם מיתה, המקלל נענש בסקילה שהיא המיתה החמורה ביותר, ואילו המכה נענש בחנק שהיא המיתה הקלה שבארבע מיתות בית דין. מבאר הרמב"ן (שמות כא, טו) שמשני צדדים ראוי להעניש את המקלל בעונש חמור יותר. א) מצד שעוון זה שכיח יותר, שהכסילים בעת כעסם נוטים לקצוף ולקלל, וכדי למונעם מזה, החמירה התורה בעונשם.
ב) מדובר על מי שמקלל תוך אזכרת שם שמיים, ואם תוך אזכרת השם פגע בכבוד הוריו – הרי שחטאו חמור ביותר. ראוי לציין שבפועל, עונש מיתה בבית דין כמעט ואינו מבוצע אלא נועד לבטא את חומרת החטא (כמבואר להלן ו, ד).[1]


[1]. כל מה שאמרנו שהמקלל נענש בסקילה והמכה נענש בחנק, הוא דווקא כאשר עשה זאת לפני עדים שהתרו בו שלא יעבור, ואם יעבור יענש במיתה, ובכל זאת עבר. אבל אם הכה אחד מהוריו או קיללו במזיד שלא בפני עדים, לדעת מקצת הפוסקים עונשו בכרת, היינו שימות בקיצור ימים וגם זרעו יכרת. כך מבואר בירושלמי סנהדרין ז, יא, לעניין מקלל, וכך כתב החינוך מ"ח לעניין מכה אביו. מנגד, לדעת רוב הראשונים אין עונש כרת למכה או מקלל במזיד שלא בפני עדים, אלא הוא נידון בבית דין של מעלה כפי חומרת העוון. וכך כתבו התוס' כתובות לז, ב, 'מיתות', ותוס' הרא"ש שם, ובסהמ"צ להרמב"ם ל"ת שנב; והמאירי סנהדרין סה, ב, ומכות יג, ב. וכן מפורש בתו"כ ובתוספתא ריש כריתות.

ד – כיבוד ומורא אב ואם

היחס הראוי להורים מורכב משתי מצוות, האחת מורא, שנאמר (ויקרא יט, ג): "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ", והשנייה כיבוד, שנאמר (שמות כ, יב): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ". שאלו רבותינו (קידושין לא, ב): איזהו מורא ואיזהו כיבוד? וענו: מורא, לא עומד במקומו המיוחד לו, ולא יושב במקומו המיוחד לו, ולא סותר את דבריו. כיבוד, מסייע לו בכל מה שצריך, מאכילו ומשקהו, ואם צריך – מלביש ומכסה, מכניס ומוציא.

ונשאלת השאלה, מדוע במצוות המורא הקדימה התורה את האם, ואמרה: "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ", ואילו במצוות הכיבוד הקדימה התורה את האב, ואמרה: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ". מדוע שינתה התורה, ופעם הזכירה את האם ראשונה ופעם את האב? ענה על זה רבי יהודה הנשיא, ואמר: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שהבן מכבד את אמו יותר מאשר את אביו, מפני שמשדלתו בדברים ומפייסתו, לפיכך, הקדים הקדוש ברוך הוא את האב בכבוד, כדי שיכבד אדם את אביו כשם שהוא מכבד את אמו. וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שהבן מתיירא מאביו יותר מאשר מאמו, לפיכך, הקדים הקדוש ברוך הוא מורא האם למורא האב, כדי שיירא אדם מאמו כשם שהוא ירא מאביו (קידושין ל, ב). בהמשך הפרק פעמים שאביא דוגמאות בלשון זכר, אולם כפי שלמדנו בתורה ובדברי חכמים, במצוות כיבוד הורים, האב והאם, הבן והבת שווים, מלבד במקום שיצוין אחרת.

ה – ישיבה במקומם וקימה לפניהם

בכלל מצוות כיבוד הורים לירא מפניהם, כלומר, להתייחס אליהם ביראת כבוד, שנאמר (ויקרא יט, ג): "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ". ולכן צריכים הבנים והבנות להיזהר שלא לשבת במקום המיוחד לאב או לאם. דין זה אמור הן לגבי מקום המיוחד להם בשולחן האוכל, והן לגבי מקום המיוחד להם בעבודה או בבית הכנסת. אבל במקום שאינו מיוחד רק להם, מותר לילדיהם לשבת (שו"ע יו"ד רמ, ב). למשל, במשפחות רבות יש שני שולחנות לאכילה, האחד בסלון שבו יש מקומות קבועים להורים בהם אסור לילדיהם לשבת, והשני במטבח, שסביבו אוכלים ארוחות פשוטות. וכיוון שאין סביב שולחן המטבח מספיק מקומות, אין שם מקומות קבועים, ואמנם כשהאב נמצא, הוא תמיד אוכל במקום מסוים, אולם כשהוא לא נמצא גם אחרים רגילים לשבת באותו המקום, לפיכך אין זה נחשב מקום המיוחד לאב, ובשעה שהאב אינו צריך לשבת שם מותר לילדים לשבת שם.

ישנה מצווה נוספת, לקום לכבוד האב או האם בשעה שהם נכנסים לחדר שהבן או הבת יושבים בו. דין זה נלמד מהמצווה לקום בפני זקן או חכם, שנאמר (ויקרא יט, לב): "מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלוֹהֶיךָ אֲנִי ה'", וכל אחד מההורים נחשב לגבי הילדים יותר מרב זקן וחכם. לפיכך, כל שרואה את אחד מהוריו כשהוא נכנס לבית או יוצא ממנו, וכן כשהוא נכנס לחדר שהוא יושב בו או נפרד ממנו, חייב לעמוד לכבודו עד שההורה יגיע למקום המיוחד לו או עד שיצא.

כיום ילדים רבים אינם נוהגים לקום לפני הוריהם, ואפשר לומר שכיוון שההורים לא חינכו אותם לכך, סימן הוא שמחלו על כבודם בזה, והלכה היא, שהורים שמחלו על כבודם – כבודם מחול. אם כן אין עוון בכך שהילדים אינם קמים בעת שאחד ההורים נכנס. ויותר טוב לשאול את ההורים במפורש, אם הם מוחלים על כבודם ומוכנים שילדיהם לא יקומו לפניהם בעת שהם נכנסים ויוצאים.

כל זה כאשר ההורה נכנס לבית או לחדר לצורך אישי שלו, אבל אם ההורה בא לדבר עם בנו או לבקש ממנו דבר מה, ברור שהבן חייב לקום בזריזות כדי להיות נכון לשמוע את דברי ההורה ולמלא את בקשתו. שאין זה מכובד שההורה יעמוד והבן ישב, ואם הבן ממשיך לשבת בעת שההורה מדבר עימו, יש בזה פגיעה בכבודו. ואף אם האב או האם מוחלים, אין המחילה מועילה במקום שיש פגיעה בכבודם. וכן לפני אנשים זרים, במקום שרגילים לקום לכבוד ההורים, צריכים הילדים לקום לכבוד הוריהם, שאם לא יקומו ייראו כפוגעים בכבודם.[2]


[2]. מקור ההלכה לקום לפני ההורים בקידושין לא, ב, ושם לג, ב. וכמה פעמים צריך לקום ביום? כשם שנחלקו לעניין קימה מפני רב כך נחלקו לעניין הורים. לדעת רי"ף, רא"ש ושו"ע יו"ד רמב, טז, חובה לקום אפילו מאה פעמים ביום, בכל פעם שעובר לידו. ואילו לדעת רמב"ם, תוס' ורמ"א, חובה לקום רק פעמיים ביום. אבל אם נמצאים שם אנשים זרים שלא ראו שכבר קם לפניו, צריך לקום לפניו אפילו כמה פעמים. וכן הדין לגבי הקימה לפני ההורים. לפיכך עפ"י מנהג הספרדים, יש לקום אפילו מאה פעמים ביום, וכפי שכתב החיד"א בברכ"י רמ, כא. והאשכנזים נוהגים לקום פעמיים ביום, וכ"כ ח"א כלל סז, ז. ואם ההורים מוחלים על כבודם – כבודם מחול, כמבואר בשו"ע רמ, יט. ואף שההורים מוחלים על כבודם, אם הילדים בכל זאת יכבדום בקימה – יקיימו מצווה. ובמקום שיש בזיון להורים, אף אם מחלו על כבודם – לדעת רוב הפוסקים אין כבודם מחול, עי' בברכ"י רמ, יג-יד, ובשיורי ברכה ח', ובשדי חמד מערכת כ' כלל לא.

ו – לא לקרוא בשמם

מכלל מורא ההורים שלא לקרוא להם בשמם כדרך שקוראים להם חבריהם, אלא לפנות אליהם בשם 'אבא' ו'אמא'. ואף שלא בפניהם אסור להזכירם בשמם אלא ילדיהם צריכים להזכירם תמיד בתואר 'אבא' ו'אמא'. וישנה שאלה, האם בנוסף לתואר 'אבא' מותר לומר גם את שמו. למנהג יוצאי ספרד, מותר לומר: "אבי משה אמר כך וכך", שהואיל והזכיר את התואר 'אבי' ברור שהוא מכבדו ואין בעיה בכך שיזכיר גם את שמו. אבל למנהג יוצאי אשכנז, לא יאמר כלל את שם אביו, רק יאמר: "אבי אומר כך וכך", וזאת משום שלגבי הבן תוארו היחיד של האב הוא 'אבא', ואם יזכיר את שמו, יפיג במקצת את החשיבות שבמושג אבא. אבל בן ששואלים אותו: "מה שם אביך"? לכל המנהגים רשאי לענות ולומר: "שם אבי הוא משה".[3]

שאלה: כאשר יש לבן חבר ששמו כשם אביו, האם מותר לקרוא לו בשמו?

תשובה: לדעת רוב הפוסקים, אם מדובר בשם שגרתי, כגון: משה, יעקב, רחל, אסתר וכדומה, אזי בפני ההורה ששמו כשם החבר, אסור לקרוא לחבר בשמו אלא יש לפנות אליו באופן אחר. אבל שלא בפני ההורה, מותר לפנות אליו בשמו הרגיל, כי ברור לכל שהוא מתכוון לחבר, ואין בזה פגיעה בהורה. ואם מדובר בשם נדיר, כגון קלמן, יפרח, זלדה, אזי גם שלא בפני ההורה לא יפנה אל חבירו בשמו, אלא ישנה מעט.[4]

יש עדות שבהן שנוהגים לקרוא לילדים על שם ההורים בעודם חיים, ובאותן העדות יש בזה כיבוד הורים, שההורים זוכים לראות בחייהם את הנכד או הנכדה הקרויים על שמם. אלא שיש להקפיד שלא לקרוא לילדים בשמם המלא בפני הסבא או הסבתא, אלא ישנו את שמם לכינוי חיבה וכדומה. ואם הסבא או הסבתא יסכימו במפורש שיקראו לנכדים בשמם הרגיל גם כשהם נוכחים שם, מותר לקרוא להם בשמם הרגיל, ואין צריך להשתמש בכינויי חיבה. אבל כאשר נמצאים שם אנשים זרים שלא יבינו זאת ויחשבו שהבן פוגע בכבוד אביו, יש לפנות אל הנכד בכינוי חיבה למרות שהאב מחל על כבודו.


[3]. לדעת החיד"א בספרו יוסף אומץ סי' פ"ז שמותר לומר: "אבי משה אומר כך וכך", וכך כתב בבן איש חי שופטים ד'. ואילו דעת ים של שלמה קידושין א, סה, אין להזכיר שם האב כלל גם כאשר מקדימים לו את התואר 'אבי', וכן מנהג יוצאי אשכנז. ועי' בספר מורא הורים וכבודם פ"ו ו' בהערה שהזכיר הדעות השונות.

[4]. כן היא דעת רמ"א יו"ד רמ, ב. וכן נראה שסובר שו"ע שם. וכ"כ בן איש חי ש"ב שופטים ד'. אמנם לדעת הדרישה הדין קל יותר, שאם שם ההורה שגרתי, גם בפני ההורה מותר לקרוא לחבר בשמו. ואם השם נדיר, בפני ההורה אסור לקרוא לחבר, ושלא בפניו מותר. אך המנהג הרווח כדעת רוב הפוסקים המחמירים בזה.

ז – האיסור להעיר הורים ישנים

בכלל מצוות כיבוד ומורא הורים שלא לגרום להם צער. בין הדברים העלולים לגרום צער רב לאדם הוא כשמעירים אותו באמצע שנתו, ולכן צריכים הילדים להיזהר מאוד שלא לפגוע בשנתם של הוריהם.

ידוע הסיפור המופלא על אותו שר צבא רומאי שמשל באשקלון, ודמא בן נתינה שמו, שפעם אחת באו אצלו חכמי ישראל, לקנות ממנו אבנים יקרות לחושן האפוד, בשש מאות אלף דינרי זהב. אך כיוון שבאותה שעה אביו ישן, והמפתח של אוצר האבנים היה מונח בין אצבעותיו או תחת רגליו, לא רצה להעירו משנתו ואמר לחכמים שאינו יכול למכור להם. הלכו להם חכמים לחפש אבנים מתאימות אצל סוחרים אחרים, ודמא בן נתינה הפסיד הון עתק. לשנה הבאה נתן לו הקב"ה שכרו, ונולדה בעדרו פרה אדומה. נכנסו חכמי ישראל אצלו כדי לקנותה. אמר להם: יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנים לי, אלא שאין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא (ירושלמי פאה א, א; בבלי קידושין לא, א).

להלכה כתב בספר חסידים (של"ז), שכל זה הוא דווקא כאשר הבן יודע שאביו אינו רוצה לקום משנתו, אפילו למען רווח גדול של בנו. אבל אם הבן יודע שאביו יצטער יותר כשישמע שבנו הפסיד ממון רב מפני שלא רצה להעירו משנתו, מותר לו להעירו. ובכל זאת כתבו האחרונים, שאם אפשר, יש להשתדל למצוא אדם אחר שיעיר את האב או את האם, ורק כשאין שום אפשרות אחרת, מותר לבן להעיר את הוריו. וזאת כמובן בתנאי שברור לבן שההורים מעוניינים לקום משנתם כדי לסייע לו, ויצטערו אם ישמעו שבגלל שנתם הפסיד בנם דבר חשוב (ערוה"ש רמ, מ).

כאשר ההורים עצמם מבקשים מבנם להעיר אותם משנתם, כגון שהאב רוצה לקום משנתו לתפילת שחרית, או שביקש מבנו להעירו כדי לצאת לחתונה, מותר לבן להעיר את הוריו ללא כל חשש, ולהיפך, הוא מקיים בזה מצווה של כיבוד הורים, שמסייע להם במה שהם מבקשים ממנו.

כאשר מגיע טלפון לאחד מן ההורים בעת שהוא ישן, והמטלפן טוען שהנושא דחוף, אין לבן להעיר את הוריו. ורק אם המטלפן אומר מה הדחיפות, ונראה לבן שאכן הוריו יצטערו אם לא יעיר אותם, מותר להעירם. וכשאפשר עדיף להעירם על ידי אדם אחר (עי' ספר מורא הורים וכיבודם א, כט).

ח – כללי מצוות כיבוד

עיקר מצוות כיבוד ההורים הוא לשמשם ולסייע להם בכל מה שיצטרכו. כאשר הילדים גרים אצל הוריהם, גם כאשר ההורים בריאים וחזקים ומסוגלים לעשות את כל עבודות הבית בעצמם, חובה על הילדים לעזור להוריהם. וקל וחומר הוא, שהרי גם ילדים זרים שמתארחים בבית מארחיהם למשך תקופה מסוימת, מצד החובה לנהוג בדרך ארץ, חובה עליהם ליטול חלק בנטל עבודות הבית. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בבנים ובנות, שמצוות כיבוד הורים מחייבת אותם לסייע להוריהם. שכן כל דבר שאדם מחויב כלפי חבירו מצד חובת דרך ארץ, ילדים מחויבים כלפי הוריהם מצד מצוות כיבוד הורים. לפיכך, כל אימת שההורים מבקשים מהילד לעזור בעבודות הבית כמקובל, והילד מסרב, הרי הוא מבטל מצווה מהתורה של כיבוד הורים.

וגם לאחר שהילדים יצאו מהבית, אם ההורים נזקקים לעזרה, חובה לעזור להם. למשל, הורים זקנים שצריכים סיוע באכילתם, מצווה לסייע להם באכילתם. ואם הם חולים וזקוקים לעזרה בעת שהם מתלבשים – מצווה לסייע להם. וכן הורים זקנים הזקוקים לסעד בהליכתם, כשהם צריכים ללכת לבית הכנסת או למקום אחר – צריכים הילדים ללוות אותם בדרכם. וכן כאשר הם נזקקים לעזרה בניקוי הבית – מצווה לעזור להם. וכן כאשר ההליכה קשה עליהם והם נזקקים לסיוע בשליחויות, כגון שהם מבקשים מבנם שיקנה עבורם מזון או בגדים, או יביא להם תרופות מבית המרקחת – מצווה שימלא את שליחותם.

ואף אם הסיוע להם אורך זמן רב, על הבן להתפנות מעיסוקיו האחרים ולסייע להוריו. ואפילו אם העזרה להוריו מצריכה אותו לבטל מעט מעבודתו או מהזמן שהוא מקדיש לבני משפחתו, כל זמן שהוריו זקוקים לעזרתו, והעזרה להם אינה דורשת ממנו להפסיד את מקור פרנסתו – חובה עליו להתפנות מעבודתו ומעיסוקיו השונים כדי לסייע להוריו. וכמובן שאם אחד ההורים חולה, על הבנים לפנות את זמנם ולטפל בו.

אבל אם ההורים אינם זקוקים לעזרה ממשית, אלא מבקשים מבנם שיבוא לבקרם כל יום, כדי שיוכלו ליהנות מחברתו או כדי שיסייע להם בדברים שהם מסוגלים לעשות בקלות, אין עליו חובה לבקרם בכל יום, שכן מצוות כיבוד הורים דורשת ממנו לסייע להם בדברים שהם נזקקים להם ולא לפנות את כל זמנו כדי לשמחם. ולכן אם הוא מעדיף באותו זמן ללמוד או לעבוד או לשהות בחברת אשתו וילדיו – אין עליו חובה לבקרם בכל יום. ומכל מקום חובה עליו לבקרם לעיתים קרובות ולסייע להם מעת לעת, כפי המקובל במשפחות טובות, שאם לא כן ייחשב הדבר כפגיעה בכבודם.

בן שהוריו בקשו ממנו לקנות עבורם מוצרים בחנות. אם יש להורים כסף, ישלם בכספם של ההורים, שכן מצוות כיבוד הורים אינה מחייבת את הילדים להוציא הוצאות כספיות, אלא רק לעזור ולסייע בשליחויות ובעבודה. אבל אם אין להורים כסף לשלם עבור צרכי מזונם ובגדיהם, או עבור אחזקת ביתם – מצווה על בניהם לשלם עבורם את כל צרכיהם. ואם אין להם כסף לשלם עבור הוריהם, מצווה עליהם לאסוף צדקה עבורם.

ואם האב החליט שלא לעבוד והוא מצפה שילדיו יפרנסו אותו, או שהוא רוצה לחסוך את רוב כספו ולחיות חיי דוחק, במקרה זה אין הילדים צריכים לדאוג לכל צרכיו. שכן רק במצב של חוסר ברירה מוטלת על הילדים מצווה לסייע להוריהם בכספם, ובשעת הצורך אף לאסוף צדקה עבורם, אבל כשההורים גורמים לעצמם לחיות חיי דוחק – אין הילדים מחויבים לעזור להם.[5]


[5]. עיקר מצוות כיבוד הורים הוא לשמש אותם, היינו לסייע להם בצרכי גופם בשעה שיצטרכו לכך – להאכילם, להלבישם וכדומה. ולכן אם יבקשו שיבוא לבקר כשאין להם צורך ממשי – אין חובה למלא רצונם. כמובן שאם יבקר – יקיים מצווה, אך אין בזה חובה מצד כיבוד הורים. אלא שאם יתרחק מהם ולא יבוא לבקרם ולסייע להם כפי שמקובל שבנים מבקרים אצל הוריהם ומסייעים להם, ייחשב הדבר כפגיעה בכבודם ויעבור על מצוות מורא הורים. ועי' בשו"ע יו"ד רמ, ב-ד.בעניין הוצאת ממון על כיבוד הורים, בקידושין לא, ב, נחלקו אם מצוות הכיבוד על חשבון ממון הבן או ההורים. ופסקו רי"ף, רמב"ם, רא"ש ותוס', שהיא על חשבון ההורים. אמנם כל זה כאשר יש להורים כסף לממן את צורכיהם, אבל כשאין, מצווה על הילדים לפרנס את הוריהם. ואם יש לבנים סכום מועט המספיק לצרכי עצמם או לצרכי הוריהם, אינם חייבים לתת את כספם להורים, כמבואר בשו"ע רמ, ה. אבל כתבו האחרונים שמצווה על הבנים לחזר על הפתחים כדי לאסוף צדקה לצורך הוריהם, וכ"כ בן איש חי ש"ב שופטים ח'. ואין זו חובה, מפני שמצוות כיבוד הורים מחייבת לסייע להם בגופם ממש, כגון להלביש להאכיל וכיוצא בזה, אבל החזרה על הפתחים היא רק הכנה לכיבוד עצמו, ובזה אינם חייבים, וכך מבואר בערוה"ש רמ, כב, וכן דעת הב"ח והש"ך. ולחזו"א (קידושין סי' קמ"ח דף לב) חובה גמורה עליהם לחזר על הפתחים עבור הורים עניים. ואם ביכולת ההורים לקיים את עצמם כראוי אלא שאינם רוצים לעבוד או שהם חוסכים מאוד, אין הילדים חייבים לפרנסם, וכן משמע מחת"ס יו"ד רכט, וכך מובא בשם הרב אבא שאול בס' מורא הורים וכבודם פ"א יט.

במצב של התנגשות, כלומר כאשר ההורים נצרכים ממש לעזרה, אבל אם הבן יסייע להוריו במה שהם צריכים יפסיד את פרנסתו. אם על ידי כך לא יהיה לו מה לאכול באותו יום ויצטרך לחזר על הפתחים, נפסק בשו"ע רמ, ה, שפרנסתו קודמת. וכן הורו האחרונים שאם על ידי הסיוע להוריו יעדר רבות מעבודתו עד שיפסיד את מקום עבודתו, ויצטרך לחזר על הפתחים – במקרה זה פרנסתו קודמת והוא פטור מכיבוד הורים. עי' בראשון לציון, ובביאור הגר"א י"ד, ובשבט הלוי ח"ב קיא, ג.

ט – חובת הבן והבת

לעיתים שומעים בנים המתרעמים על מוסדות המדינה שאינם מסייעים מספיק להוריהם הזקנים, הקצבה קטנה, אין מספיק בתי חולים סיעודיים וכיוצא בזה. אך עליהם לזכור שמצוות כיבוד הורים מוטלת על הבנים. וגם כשמדינת ישראל תהיה עשירה ותוכל לספק לכל קשיש את צרכיו, עדיין התפקיד המרכזי יהיה שייך לילדים, כי מה הם החוקים הקרים שמדינה יכולה לתקן, לעומת היחס החם והמשפחתי שהילדים מעניקים להוריהם.

אמרו חכמים, נאמר (שמות כ, יא): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ", ומיד לאחר מכן נאמר (שם כ, יב): "לֹא תִּרְצָח", מדוע נסמכו מצוות אלו זו לזו? אלא ללמדנו, שאם יש לו לאדם מזונות בתוך ביתו, ואינו מהנה בהם את אביו ואת אמו, כאילו הוא רוצח כל ימיו לפני המקום, לכך נאמר "כַּבֵּד" ולאחריו "לֹא תִּרְצָח" (ילקוט שמעוני ואתחנן תת"ל).

וכן נפסק להלכה (שו"ע יו"ד רמ, ה), שאם יש לבן אפשרות לפרנס את הוריו הנזקקים – חובה עליו לפרנסם, אפילו אם יצטרך בעקבות זאת לרדת ברמת חייו. וכאשר יש כח ביד בית הדין, כשיראה בן שיכול לפרנס את הוריו ואינו מפרנסם, עליו לכפות אותו לפרנס את הוריו (עי' בהלכה הבאה ובהערה). ואף שמצד הדין מותר לאדם לתת את מעות הצדקה שלו להוריו, אם יש לבן אפשרות לפרנס את הוריו ולהמשיך לתת מעשר כספים לצדקה, אין ראוי שיתן את כספי הצדקה להוריו. ואמרו חכמים, שתבוא קללה על מי שמפרנס את הוריו מכספי מעשר הכספים שלו, כי אין ראוי לפרנס את ההורים בכספי צדקה (רמ"א יו"ד רמ, ה).

מצוות כיבוד הורים שייכת לבן ולבת בשווה, אך כל זה כשאינם נשואים. אבל לאחר החתונה נוצר ביניהם הבדל, שהבן מצוּוה להמשיך ולכבד את הוריו כפי שכבדם לפני החתונה. אולם הבת הנשואה אינה חייבת במצוות כיבוד הורים כפי שהיתה חייבת בעודה רווקה. ברור שהיא צריכה להתייחס להוריה בכבוד ומורא, אבל אין היא מחויבת לעזור ולסייע להם כפי שהיתה חייבת לפני החתונה. משום שבנישואין התחייבה לטפל תחילה בצרכי ביתה וגידול ילדיה הקטנים, ואין באפשרותה לסייע להוריה כפי שהיתה בעודה רווקה. ואף יש חשש שאם תהיה טרודה בכיבוד הורים, ייפגעו מפאת זה היחסים המתוקנים שצריכים לשרור בינה לבין בעלה. לפיכך פטרה אותה התורה מהמצווה לסייע להוריה בכל מה שיצטרכו (שו"ע יו"ד רמ, יז, כד). אמנם כאשר אין התנגשות בין כיבוד הוריה ולשלום ביתה ולחובת הטיפול בילדיה, חוזרת אליה המצווה מהתורה לסייע להורים (ש"ך יו"ד רמ, יט). כיום עם העלייה בתוחלת החיים, בשלב שבו ההורים זקוקים לעזרה, בדרך כלל בנותיהם כבר סיימו לגדל את ילדיהן הקטנים, והן יכולות לסייע להם בלא לפגוע בשלום ביתן, וממילא הן חוזרות להתחייב במצוות כיבוד הורים מהתורה.

י – האם אפשר לכוף את הבנים לכבד את הוריהם

לעיתים מתעוררת שאלה בדיני כיבוד הורים: מה הדין כאשר ישנו בן עשיר שהוריו עניים ואין להם כסף לקיום, אך בנם העשיר מתנכר להם בכל מיני טענות ותואנות, האם על פי ההלכה בית הדין יכול להתערב ולכוף את הבן לפרנסם או לא? וכן כאשר אחד ההורים חולה וזקוק לסיוע, האם אפשר לכוף את הבן לטפל בו?

תשובה: הכלל היסודי הוא שכל מצווה שמתן שכרה נזכר בתורה, אין כופים על קיומה (חולין קי, ב). שכך משמע מהתורה שהשכר המוזכר בצידה הוא זה שצריך להיות מדרבן לקיומה, ולא שום כפייה של בית הדין. וכיוון שלגבי מצוות כיבוד הורים נזכר שכרה בצידה, שנאמר (שמות כ, יב): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ", אין כופים על קיומה. ואם אדם אינו רוצה לסייע להוריו החולים – אין בית הדין כופה אותו לעזור להם. וכן אם ההורים עניים, מצד מצוות כיבוד הורים אין בית הדין יכול לכוף אותו לספק להוריו את כל צרכיהם.

אבל מצד מצוות הצדקה ניתן לכוף את הבן לתת להוריו כסף שיספיק לקיומם. וזאת מפני שלפי ההלכה יכולים גבאי הצדקה לחייב את העשירים לתת צדקה לפרנסת העניים. וכיוון שההורים הם הקרובים ביותר, ממילא על פי סדרי הקדימה במצוות הצדקה יכולים גבאי הצדקה לכוף את הבן לתת להוריו את כל הכסף שהוא חייב לתת לצדקה, שהוא לכל הפחות עשירית מרווחיו, ובמקרה הצורך ניתן לחייבו לתת להם אף חמישית מרווחיו (ב"י ורמ"א יו"ד רמ, ה).[6]

כל זה במצב מקולקל בו הבן אינו רוצה לפרנס את הוריו וצריך לחייבו לכך מדין מצוות הצדקה. אבל מן הראוי שהבן יסייע להוריו בכל יכולתו, ויתן להם את כל צרכיהם, ואילו את כספי הצדקה שעליו לתת, יתן לצרכי עניים אחרים. וכבר למדנו (בהלכה הקודמת) שאמרו חכמים (קידושין לב, א) שאדם המסוגל לפרנס את הוריו ובנוסף לכך לתת מעשר כספים לצדקה, תבוא עליו קללה אם יפרנס את הוריו מכספי המעשר המיועדים לצדקה (רמ"א יו"ד רמ, ה).


[6]. קשה שהרי גם במצוות צדקה נאמר שכרה בצידה, שנאמר (דברים טו, י): "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ… כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ", ואיך אפשר לכוף לקיימה? אלא שהואיל ולגבי צדקה נאמר גם לאו (שם טו, ז): "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן", ניתן לכוף על קיומה של מצוות צדקה (ר"י בתוס' ב"ב ח, ב). יש סוברים שבית הדין יכול לכוף את הבן לתת להוריו אף יותר ממה שהוא מחויב לתת לצדקה, וכך היא דעת ערוך השולחן יו"ד רמ, כ.

יא – מצווה לגור בקרבת ההורים

בכלל מצוות כיבוד הורים מצווה שאדם יגור בקרבת מקום מגורי הוריו, כדי שיוכל לכבדם ולסייע להם בכל מה שיצטרכו. אבל אם יגור במקום רחוק, לא יוכלו לפנות אליו בבקשת עזרה, ונמצא שמנע את עצמו ממצוות כיבוד הורים.

וכן מצינו שאמרו חכמים על אברהם אבינו שחשש לצאת מחרן ולעזוב את תרח אביו לעת זקנותו, ואמר לו הקב"ה (בראשית יב, א): "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ", ופטרוֹ בזה ממצוות כיבוד הורים (בראשית רבה לט, ח). וכן אמרו חכמים שיעקב אבינו נענש שיוסף בנו אבד ממנו למשך עשרים ושתיים שנים, מפני שהוא עצמו עזב את הוריו והלך לחרן למשך עשרים ושתיים שנה. ואף שיעקב נאלץ לברוח מפני עשו אחיו שרצה להורגו ועשה זאת בציווי הוריו, כיוון שבפועל לא כיבד את הוריו באותן השנים, ואף לא השתדל לחזור במהרה כשהיה יכול, נענש על כך. אבל, לצורך לימוד תורה, יכול אדם לעזוב את בית הוריו. וכן יעקב אבינו הלך לבית מדרשם של שם ועבר, ולמד שם ארבע עשרה שנה, ועל כך לא נענש (מגילה יז, א).

לפיכך, צריך כל אדם להשתדל לגור בקרבת מקום מגורי הוריו, כדי שיוכל לכבדם ולסייע להם במידת הצורך. ואם הוא רוצה לגור במקום רחוק, עליו לבקש רשות מהוריו. ואפילו אם הוא רוצה לעבור למקום רחוק לצורך מצווה – עליו לקבל מהם רשות. אמנם לצורך תלמוד תורה מותר לו לעבור לעיר אחרת בלא קבלת רשותם. וכן מותר לו לעבור למקום רחוק מבית הוריו כדי להעניק לבניו חינוך תורני טוב יותר בלא קבלת רשותם. וכן לצורך חיוני של פרנסה, רשאי הבן לגור בריחוק מקום בלא לבקש את רשותם (עפ"י ערוה"ש יו"ד רמ, לו).

כיום פעמים רבות הדירות באזור מגורי ההורים יקרות, ואף זו סיבה מוצדקת לגור במקום אחר. ואף שיש ביכולתו של הבן לקנות דירה קטנה בסמיכות להם, אם בעקבות זאת לא יוכל להקים משפחה ברוכת ילדים כפי רצונו, עדיף שיקנה דירה במקום זול ויקים משפחה ברוכת ילדים.

וכן מי שגר עם הוריו בחוץ לארץ, מצווה שיעלה לארץ אפילו בניגוד לרצונם (מהר"ם מרוטנבורג שער ב' כ"ח ע"ט; מבי"ט ח"א קלט).

הורים זקנים הזקוקים לטיפול צמוד, ומעוניינים לגור אצל בנם, מצווה על הבן לשכן את הוריו בביתו ולקיים בזה את מצוות כיבוד הורים בכל רגע ורגע. וכל זה בתנאי שיש מקום בביתו ואשתו מסכימה. אבל אם אינה מסכימה, או שהמקום צר וברור שעקב מגורי ההורים בביתם ייווצרו קשיים וסיבוכים גדולים – אסור לו להכניס את הוריו לביתו בלא רשות גמורה מצד אשתו. ועליו לדאוג להם לבית אבות או שיבוא לביתם בכל יום ויסייע להם. ואף אם יאלץ לישון בביתם לילות רבים, יישן שם ולא יכניסם לביתו בלא הסכמתה השלימה של אשתו. וכן כאשר הורי האשה זקוקים לטיפול צמוד, מצווה עליה לשכנם בביתה ולקיים בהם מצוות כיבוד הורים בכל רגע ורגע. אבל אם בעלה אינו מסכים, אין האישה יכולה לכוף אותו לשכנם בביתם, ועליה לעזור להם בביתם כפי יכולתה, ובלא שצרכי ילדיהם הקטנים וביתה יפגעו באופן משמעותי.

חתן וכלה שעומדים להינשא, והכלה רוצה לגור בצפון, ואילו הורי החתן דורשים מבנם שיגור קרוב לביתם בדרום. ומצב הדברים הוא, שאם החתן ישמע להוריו תבטל הכלה את קשריה עימו. החתן רשאי להחליט לגור רחוק מהוריו כדי שיוכל להתחתן עמה, שכן מצוות החתונה קודמת, אבל גם כשיגור בצפון חובתו תהיה להמשיך ולבקר את הוריו מעת לעת כמקובל אצל בנים טובים. ואם יזדקקו לעזרה ממשית, יהיה חייב לנסוע אליהם יותר ולעזור להם כפי צרכם, ואפילו אם פרנסתו תפגע עקב כך, ובלבד שלא יסכן את מקור פרנסתו.[7]


[7]. לצורך חינוך הבנים מותר להתרחק ממקום מגורי ההורים, שכן חינוכם שקול כלימוד תורה, ולצורך לימוד תורה מותר לעזוב את מקום ההורים. וכן לצורך פרנסה מותר, שכבר למדנו שכיבוד הורים אינו צריך להיות על חשבון פרנסת הבן (שו"ע יו"ד רמ, ה).

אין רשות לבעל להכניס אחד מהוריו לביתו בלא הסכמת אשתו, מפני שהתחייב בעת נישואיהן בכתובה לנהוג בה כראוי, והיא שותפה בבית, ולא יתכן לעשות דבר שלא בהסכמתה. אבל חובתו לטפל בהם, אף אם יצטרך לעזוב את ביתו למספר ימים או שבועות. וכן פסקו הרב אלישיב והרב אבא שאול כמובא בס' מורא הורים וכבודם פ"א מא. אין צריך לבטל שידוך מפני דרישת הוריו שיגור בקרבתם, כפי שלמדנו כיוצא בזה ברמ"א רמ, כה, בשם מהרי"ק.

כפי שלמדנו בהלכה ט, לאחר הנישואים חובת כיבוד הורים חלה על הבעל כלפי הוריו ואילו האשה פטורה מכיבוד הוריה, מפני ההתנגשות בין חובתה כלפי משפחתה החדשה לחובתה כלפי הוריה, כמבואר בשו"ע יו"ד רמ, יז. אבל אם הבעל אינו מתנגד, או שהילדים גדלו ובפועל אין התנגשות, חוזרת מצוות כיבוד הוריה למקומה. לפיכך אם הורי האשה יזדקקו שבתם תשכנם בביתה, והבעל מסכים, מצווה להכניסם לביתם ולטפל בהם בכל מה שיצטרכו.

יב – יחס של כבוד

כדי לקיים את מצוות כיבוד אב ואם כהלכה, חשוב לשים לב לדרך שבה מקיימים את המצווה. קורה שלהורים זקנים אין ממה להתפרנס, והם זקוקים לעזרה, וכפי שלמדנו, על ילדיהם מוטלת האחריות לפרנסם בכבוד, ולא פחות חשוב שהסיוע יתקיים בסבר פנים יפות. כי יש בן שעוזר להוריו בפנים זעופות ובמורת רוח. ולהורים אין ברירה, הם נזקקים לעזרתו, אין להם מישהו אחר שיעזור להם. אך לבם נכמר בקרבם, על בנם שכל כך אהבו, ועתה לעת זקנה נוהג בהם בזלזול וחוסר רחמים. ועל כך אומר הפתגם: "אב אחד מפרנס עשרה בנים ושמח, ועשרה בנים אינם יכולים לפרנס אב אחד".

וכן אמרו חכמים: יש מאכיל את אביו תרנגולים מפוטמים ויורש גיהנם, ויש מטחינו בריחיים ויורש גן עדן. כיצד מאכיל את אביו תרנגולים מפוטמים ויורש גיהנם? מעשה באחד שהיה מאכיל את אביו תרנגולים מפוטמים. פעם אחת אמר לו אביו: "בני, תרנגולים הללו מנין לך?" אמר לו: "זקן זקן, אכול ושתוק, שהכלבים אוכלים ושותקים". נמצא זה מאכיל את אביו תרנגולים מפוטמים ויורש גיהנם.

כיצד מטחינו בריחיים ויורש גן עדן? מעשה באחד שהיה טוחן בריחיים. שלח המלך להביא טוחנים לעבודתו, וציווה לעבדיו לחפש אנשים שאינם עובדים, כדי שיהיו טוחנים אצלו. אמר לו הבן לאביו: "אבא, היכנס וטחן אתה תחתי, ואני אלך לעבודת המלך, שאם יגיע לידי בזיון – אתבזה אני ולא אתה, ואם לידי מלקות – אלקה אני ולא אתה". נמצא זה מטחינו לאביו בריחיים ויורש גן עדן (ירושלמי פאה א, א, קידושין לא, ב ברש"י).

יג – עד היכן כיבוד הורים

שאלה: האם בכל מקרה צריך הבן לשתוק ולא לפגוע בהוריו, או שיש מקרים שבהם ההורים מביישים כל כך את הבן, עד שמותר לו להשיב להם כגמולם ולפגוע בהם.

תשובה: כך נפסק להלכה: היה הבן לבוש בבגדי חמודות, ויושב בראש הקהל, ובאו אביו ואמו וקרעו את בגדיו, והכוהו על ראשו, וירקו בפניו – לא יכלים אותם, אלא ישתוק ויירא מן מלך מלכי המלכים שציווהו לירא מפניהם (שו"ע יו"ד רמ, ג). ובכלל צריך לדעת, שכאשר האב או האם הם אנשים רגילים, אין לכאורה צורך לצוות על כך, שכן כל אדם הגון מבין שילדיהם צריכים לכבדם. עיקר החידוש שבמצווה הוא – שגם כאשר ההורים אינם ראויים לכבוד, מצווה לכבדם. וכך כתב רבי חיים פלאג'י (תוכחת-חיים לפרשת תולדות), שעיקר ציווי התורה מופנה כלפי הורים טרחנים שמידותיהם גרועות.

אפילו נטלו ההורים כיס של זהובים שלו והשליכוהו בפניו לים, מפני כעסם או שיגעונם, לא יכלימם ולא יכעס כנגדם, אלא יקבל גזירת הכתוב וישתוק (שו"ע יו"ד רמ, ח).

אמנם מבחינה ממונית אין הבן צריך לשאת בנזק שגרמו לו ההורים. ולכן הוא יכול לתבוע אותם למשפט בבית הדין, וכמובן שהם יתחייבו לשלם לו. ואם הוא יכול לעצור אותם בכוח, שלא יזרקו את ארנקו, יש אומרים שעדיף שיעצור אותם בכוח, ובתנאי שלא יפגע בהם אלא רק יבלום אותם. ויש אומרים, שהואיל והוא יכול לתובעם לאחר מכן בבית דין, אין לו לעוצרם בכוח הזרוע. ורק כאשר ברור לבן, שלאחר מכן, ההורים עצמם יצטערו, ויטענו נגדו, למה לא עצרת בעדנו בכוח, מותר לבן לעצור אותם, הואיל וזהו בעצם רצונם (רמ"א יו"ד רמ, ח).

וכל כך קשה לקיים את מצוות כיבוד אב ואם על כל פרטיה ודקדוקיה, עד שאחד מגדולי אמוראי ארץ ישראל אמר משפט חריף ומזעזע. אמר רבי יוחנן: אשרי מי שלא ראה את אביו ואת אמו, מפני שהוא ודאי לא ביטל מצוות כיבוד אב ואם. אכן רבי יוחנן עצמו היה יתום משעת לידתו, בעת עיבורו מת אביו, ובעת לידתו מתה אמו. אמנם ברור שהטוב ביותר הוא שיהיו לאדם הורים ויכבדם כראוי. ואשרי מי שזכה לכבד את הוריו, והיתום מפסיד את המצווה החשובה הזו. אלא שרבי יוחנן מצא צד חיובי ביתמות, שהיתום ניצל מלהיכשל במצוות כיבוד הורים.

יד – מי שנטרפה דעת הוריו

אחת השאלות העצובות ביחס לכיבוד הורים היא, מה יעשה אדם שדעת הוריו נשתבשה עליהם, כיצד ינהג עימם?

תשובה: אף על פי שנטרפה דעתם, לא יבזה אותם, וישתדל לנהוג עמם באהבה ובכבוד כפי דעתם, עד שירוחם עליהם מן השמיים. ואם השתגעו הרבה, עד שאינו מסוגל יותר לראותם במצב כזה, ובכל עת שהוא נפגש עמהם הוא מגיע לכעס ומריבה. אם ההורים יכולים להסתדר לבד, עדיף שיניחם ויעבור למקום אחר, ויבקש מאחרים לנהוג בהם כראוי.

דוגמה לכך מובאת בתלמוד (קידושין לא, ב). לרבי אסי היתה אמא זקנה שדעתה השתבשה. ביקשה ממנו שיקנה לה תכשיטים, וקנה. לאחר מכן רצתה להתחתן, ובכל עת היתה מפצירה בו שידאג לה לשידוך. אך הואיל ולא ניתן היה למצוא חתן לאשה זקנה עם דעה משובשת כשלה, היה רבי אסי עונה לה תמיד שהוא ישתדל לעיין בדבר. אולם כשאמו החלה לתבוע ממנו שימצא לה חתן שהוא בדיוק כמותו, צעיר, מוכשר ויפה, לא יכול היה רבי אסי לעמוד בכך, ועזב את מקומה.

וכל זה כמובן בתנאי שההורים יכולים לדאוג לעצמם. כלומר מסוגלים לדאוג לעצמם למזון ובגדים וכל מה שהכרחי לקיומם, רק שדעתם משובשת, ובכל פעם שרואים את הבן, תובעים ממנו דברים משונים שדעת הבן אינה סובלתם. אבל אם ההורים נחלשו כל כך, בדעתם או בגופם, עד שאינם יכולים להתקיים בכוחות עצמם, אסור לבן לעוזבם. אלא אם מצבו הכספי מאפשר, ישכור למענם אדם אחר שיטפל בהם, או שיסדר להם מקום במוסד סיעודי. אך אם אין מוסד שיכול לקבלם, וגם אין לו אמצעים כספיים כדי לשכור להם מטפל, עליו לטפל בהוריו, תוך השתדלות מירבית לנהוג עמהם בנועם ובנחת (שו"ע יו"ד רמ, י. ט"ז יד, ערוה"ש לב).

טו – יחס ההורים לילדים ושלא להכות

אף שמצוות כיבוד הורים חשובה עד מאוד, כתב ב'שולחן-ערוך' (יו"ד רמ, יט): "אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם, שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויעלים עיניו מהם, שהאב שמחל על כבודו – כבודו מחול".

אולי מצד הדין יכולים ההורים לתבוע מבניהם שיכבדו אותם יותר, אבל זה לא יעזור. שום תועלת לא תצמח מכך שההורים יתלוננו תמיד על ילדיהם שלא מכבדים אותם מספיק. להפך, ילדים אוהבים לכבד את ההורים מרצון ואהבה, לא בכפייה. ההתחשבות ברצונם ובכבודם של הילדים, רק תתרום לכך שהילדים יכבדו יותר את הוריהם.

יתר על כן, אב שמחל על כבודו, כבודו מחול. כלומר, במקרה שהורים מוותרים לבן שלא ישתדל בכיבודם כל כך, הבן פטור. כמובן שגם כשההורים מוותרים, אם הבן מכבדם הוא מקיים מצווה, אבל אם לא יכבד – לא תהיה בידו עבירה. וכי ההורים רוצים שבנם ייענש בעוון ביטול מצוות כיבוד הורים?!

הדרך המוצלחת ביותר לחינוך הילדים לכבד את הוריהם, כשיראו מהם דוגמה אישית, כיצד הם עצמם מכבדים את הוריהם. ומי שהתרשל בזה כשהוריו היו בחיים, אל יתפלא שילדיו אינם מכבדים אותו, וכשהוא זקוק לעזרה – ילדיו אינם עוזרים לו, הם למדו זאת ממנו.

בעבר, במקרה שהאב היה מכה את בנו הגדול, אפילו אם היה צדק מסוים במעשיו, בית הדין היה מעניש את האב ומנדה אותו, מפני שהוא עבר בזה על האיסור (ויקרא יט, יד): "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל", שוודאי בנו יתרעם עליו וינטור לו בלבו, ואולי אף יחזיר לו מנה אפיים (שו"ע יו"ד רמ, כ; עי' לעיל הלכה ג, ובהלכה הבאה, בחומרת איסור המכה אביו).

למרות שבעבר הורים טובים היו מחנכים את ילדיהם גם בעזרת מכות, ואף נאמר (משלי יג, כד): "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ", ואמרו חכמים (שמו"ר א, א): "כל המונע בנו מן המרדות סוף בא לתרבות רעה ושונאהו". כיום יש למעט בענישה גופנית.[8]


[8]. עד לפני דור או שניים, הורים הגונים היו רגילים להעניק לילדיהם מכות נמרצות על כל כישלון ועוון, כדי לחנכם ולהטביע בהם מידות טובות וישרות. כך גידלו דורות של יהודים כשרים וטובים. אבל כאשר המציאות החברתית משתנה, והורה שמכה בחגורה או מכות נמרצות נחשב כעבריין, יש למעט בענישה גופנית. וגם אם לדעת ההורים הם נהגו במתינות ומתוך כוונות טובות לחנך את הילד, הילד עלול לשמוע מחבריו ומוריו כי הוא צריך טיפול פסיכולוגי מפני שהוא קרבן להתעללות חמורה מאב אלים ומסוכן. בעקבות דברים אלו הילד באמת יצטרך טיפול, כי התגובה החברתית תיצור בנפשו של הילד מציאות הרבה יותר חזקה מעצם המכות שספג. על כן צריכים ההורים להתאים את האמצעים החינוכיים לנורמות החברתיות. והכל כמנהג המדינה והמקום. ולאותם ילדים שחטפו מהוריהם מכות חזקות, מומלץ להתגבר על דעת הקהל, ולדעת שהוריהם נהגו באופן שהיה נחשב סביר לגמרי בזמן אחר, אף כי היום דרכם אינה מקובלת. ידיעה זו יכולה בבת אחת להקל מעליהם את תחושת העלבון והנפגעות ולסייע בידם לכבד את הוריהם כמצוות התורה.

טז – הורים רשעים

שאלה: האם מצוות כיבוד ומורא הורים חלה על אב רשע ובעל עברות, או שמא הואיל והאב השחית כל כך את מידותיו, נפטר הבן מהחיוב לכבדו?

תשובה: נחלקו בזה הפוסקים (שו"ע יו"ד רמ, יח). לדעת בעל ה'שולחן-ערוך', רבי יוסף קארו, אפילו היה אביו רשע ובעל עבירות חייב לכבדו ולירא ממנו. ולא עוד, אלא אפילו אם הבן ממזר, כלומר שאביו הוליד אותו באיסור של גילוי עריות, ופגם בכך את הבן וגרם לו שכל ימיו לא יוכל להתחתן עם ישראלית, אפילו במקרה כזה חובה על הבן לכבד את אביו הרשע, היינו לכבדו ולסייע לו בעת שיזדקק לעזרה.

לעומת זאת, לדעת רבי משה איסרליש (הרמ"א), בעל ההגהות על ה'שולחן-ערוך', אין מצווה על הבן לכבד את אביו הרשע, כי כל מה שציוותה התורה לכבד הורים, הוא דווקא בהורים רגילים שאינם רשעים, אבל את הרשעים לא ציוותה התורה לכבד. ויש להדגיש שאב רשע הוא דווקא אב שדבוק ברע ומרבה לחטוא, פוגע ביודעין באנשים אחרים או עושה עבירות להכעיס. אבל אדם רגיל, שלעיתים נכשל בעבירה, ברור שבנו מצוּוה לכבדו ולירא מפניו. וגם כשמוסכם על הכל שהאב רשע, ולדעת הרמ"א אין מצווה לכבדו ולירא מפניו, מכל מקום אסור לבן להעליב אותו או לגרום לו צער.

לעיתים בעלי תשובה טועים וחושבים שאינם צריכים לכבד את הוריהם הואיל והם חילונים. אבל ההלכה היא, שבזמננו, כל אדם שנוהג במנהגי דרך ארץ ומוסר כמקובל, למרות שאינו שומר מצוות, אינו נחשב רשע, וודאי שבנו חייב לכבדו ולירא מפניו. מפני שבזמן הזה רוב האנשים שאינם שומרי מצוות, אינם עושים זאת מתוך רצון רע להכעיס, אלא מפני המצב הכללי של הדור. ולכן בעל תשובה חייב לכבד את הוריו למרות שאינם שומרי מצוות.

יז – לדון את ההורים לכף זכות

שאלה: האם מצוות כיבוד הורים מחייבת גם להעריך את ההורים, או שגם מי שמבזה אותם בליבו, כל עוד הוא עוזר להם במה שיצטרכו, ומתייחס אליהם בנימוס, נחשב כמקיים את המצווה?

תשובה: מצוות כיבוד הורים צריכה להתקיים במעשה ובמחשבה, וכפי שכתב בספר חרדים, שצריך לכבד את ההורים בלב, ומי שמכבד את הוריו במעשים אבל הם נבזים בעיניו, עליו נאמר (דברים כז, טז): "אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ". פירוש 'מקלה' -מבזה. ועל זה אמר שלמה (משלי ל, יז): "עַיִן תִּלְעַג לְאָב וְתָבוּז לִיקֲּהַת אֵם, יִקְּרוּהָ עֹרְבֵי נַחַל וְיֹאכְלוּהָ בְנֵי נָשֶׁר". והיה מעשה באיש אחד שהיה מפרנס את אמו, רק שהיתה בזויה בעיניו, לפי שנישאה לאיש אחר לאחר מות אביו, ונענש שמת וניקרו העורבים את עיניו (ספר חרדים מצוות עשה התלויות בלב אות לה).[9]

וכן כתב בספר 'חיי-אדם' (סז, ג): "הכיבוד הוא במחשבה ובמעשה ודיבור… היינו שידמה בעיניו שהם גדולים ונכבדי ארץ, אף שבעיני שאר בני אדם אינם חשובים כלל. וזה הוא עיקר כיבוד, שאם לא כן, הרי כתיב (ישעיהו כט, יג): בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי".

שאלה: מי שסבור שהוריו כעסנים ורגזנים, או תאבי ממון, או נוטים לשקר, או מקפחים, כיצד יוכל לכבדם במחשבתו? האם מצווה עליו לעשות שקר בנפשו, להתעלם מתכונותיהם הרעות ולתקוע בדעתו כי הם באמת צדיקים וישרים?

תשובה: מצווה לדון כל אדם לכף זכות (שבועות ל, א), שנאמר (ויקרא יט, טו): "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ", וכפי שאמרו חכמים (אבות א, ו): "הוי דן את כל האדם לכף זכות". היינו לראות את הטוב שבו, ולדעת שלמרות שיש בו גם רע, הטוב שבו הוא העיקר. וגם כאשר אפשר לפרש מקרה מסוים לטוב או לרע, מצווה לפרש אותו לטוב. ובזכות זה, גם אותו ידונו לטוב בשמיים, שהואיל והוא מדגיש את הטוב ורואה אותו כעיקר, גם כשידונו אותו יראו בעיקר את הטוב שבו (שבת קכז, ב). ואם כך כלפי כל יהודי, על אחת כמה וכמה שצריך אדם לדון את הוריו לכף זכות, שכן גם מצוות כיבוד הורים מחייבת זאת.

וקיום מצווה זו מועיל מאוד לבן, שכן הוריו של אדם הם שורשיו, וכשהוא רואה בהם דברים טובים, הרי שהוא מתחבר אל שורשיו הטובים, ומכוח זה הוא מעצים את כוחותיו הטובים וממשיך את כל חייו בטוב. ואם יראה בהם את הרע, הרי שהוא מעצים גם את הרע שבקרבו, וממילא ממשיך את חייו ברע.

אמנם כאשר ברור שיש בהורים עוון, אסור לבן להתעלם מכך, ואם יאמרו לו ההורים לעבור עבירה, לא ישמע להם (להלן הלכה כ). ולמרות זאת, עליו לדון אותם לכף זכות, שהפגמים שיש במידותיהם ומעשיהם הם מפני שלא למדו מספיק, או מפני הקשיים הנפשיים או הגופניים שלהם, ואולי הניסיונות שהם מתמודדים איתם קשים מנשוא.

ומאידך יתבונן בצדדים החיוביים שבהורים, שהרי בכל אדם יש מידה טובה מיוחדת, שבה אין אדם בעולם כמותו. שאם היה אדם אחר כמותו, לא היה הקב"ה בוראו לחינם. ובאותו דבר שהוא מיוחד בו, הוא נחשב ממש לגדול הדור, שעליו כל העולם עומד. וצריך כל אדם להתבונן ולהתעמק בכל הצדדים הטובים שבאביו ובאמו, ועל ידי כך יוכל לכבדם ביותר.


[9]. כך כתב בבן איש חי שופטים כג, ילקוט יוסף ח"א עמ' קג-קד. ואמנם מדעת הרמב"ם (הל' ממרים ה, טו) משמע שרק המבזה אותם בדברים או ברמיזה, עובר באיסור "אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ". וכך כתב הרדב"ז שם. אולם ברור שגם לדעתם אסור לאדם לבזות את הוריו בלבו, משום שביזוי זה יביאו בעל כורחו לביזויים במעשה.

יח – טיפול פסיכולוגי שפוגע בכיבוד הורים

שאלה: ישנם פסיכולוגים שנוטים לתלות את כל הבעיות של המטופל בהוריו, שלחצו עליו, כעסו עליו ואולי אף היכו אותו. וכיוון שההורים אשמים בכל הצרות והבעיות שהוא מעולל לעצמו ולחבריו, יכול המטופל להשתחרר מהמועקות שלו. לפעמים הפסיכולוג מייעץ להטיח בהורים את האשמות הללו כדי לפרוק את המטען המעיק על ליבו של המטופל. האם טיפול פסיכולוגי כזה מותר?

תשובה: אם הטיפול יגרום להרעת יחסי הכבוד והמורא שבין הבן להוריו, הרי שטיפול זה אסור, שכן הוא פוגע במצוות 'כיבוד הורים'. וגם אם היינו בטוחים שטיפול זה מועיל מבחינה פסיכולוגית, אסור להשתתף בו. וכשם שאסור לאדם לגנוב כדי להקל על סבלו, כך אסור לו לעבור על מצוות 'כיבוד הורים' כדי להקל על סבלו. יתר על כן, אנחנו מאמינים שכל המצוות ניתנו לטוב לנו, וכן נאמר (שמות כ, יב): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ". ולכן גם אם טיפול זה יועיל לזמן מסוים, בסופו של דבר צערו יגבר, החלל שנפער בליבו ילך ויגדל. הוא יהפוך את עצמו ליתום במובן הנורא ביותר – 'יתמות נפשית'. ליתום יש לכל הפחות דמות שהוא יכול להתרפק עליה בזיכרונו, ואילו לזה לא תהיה אפילו דמות להתרפק עליה. כל אדם זקוק לשורשים. בעל כורחו הוא קשור להוריו. גם אם ירצה – לא יצליח לשכוח את הוריו ולהתנתק מהם. גם אם יעטוף את עצמו בכעס כלפיהם, בתוך ליבו הוא יֵדע שגרם להם צער נורא, שהוריד את שיבתם ביגון, ואף הוא ימות לבסוף בודד ועצוב.

אמנם טיפול שמלמד להתייחס להורים כראוי, בכבוד ומורא, ועם זאת להכיר בחולשות שלהם מתוך יחס של הערכה וחמלה, מותר ורצוי. שכן אין מצווה שהילדים יחשבו שכל מה שהוריהם עושים וחושבים הוא מושלם וקדוש. להיפך, הילדים צריכים ללמוד לבחון את המציאות ביושר כדי לבחור בטוב. אם לא כן לא יוכלו לקיים את ההלכה שקובעת, שאם ההורים מבקשים מבנם לעשות עבירה, אסור לו לשמוע בקולם (שו"ע יו"ד רמ, טו; להלן כ).

כיוצא בזה כתב ב'שערי-תשובה' (א, מ), שצריך אדם להתוודות גם על עוון אבותיו, שנאמר (ויקרא כו, מ): "וְהִתְוַדּוּ אֶת עֲוֹנָם וְאֶת עֲוֹן אֲבֹתָם". שכן הילדים נוטים להמשיך במנהגי הוריהם, כגון שאם אביהם בזבזן או כעסן, הם עלולים להיות כמותו. ורק על ידי שיתוודו ויחליטו בליבם שלא לנהוג כאביהם, יוכלו לפתוח דף חדש. ואם לא יתוודו, הרי שהם אשמים בכך שהם ממשיכים באותם מעשים לא טובים שעשו הוריהם.

לפיכך, גם מי שסבור שהוריו טעו בחינוכו, כי כעסו עליו והיכוהו, או ויתרו לו והרגילוהו להיות עצלן – צריך לדון אותם לכף זכות. להבין את המצוקות שהעיקו עליהם, ולהחליט בליבו שלא לחזור על טעויותיהם, ולהתבונן בהערכה, איך למרות הקשיים הצליחו לעשות דברים יפים וטובים בחייהם. לנסות לראות איך הכל היה לטובה (ברכות ס, ב), ואפילו הדברים שהיו נראים בעיניו כרעים, בדיעבד פיתחו אותו, עשו אותו רגיש, מחושל, מעמיק, וסללו את דרכו לטובה. ועוד ירבה להתבונן בצדדים הטובים שבהוריו, שעל ידי כך יוכל להעריכם ולכבדם כראוי. באופן זה יוכל להתחבר לטוב שקיבל מהוריו ולהמשיך לפתח את עצמו באופן השלם (עי' בהערה 8 על היחס כלפי הורים מכים).

יט – הורים מתעללים

אמנם צריכים להבחין בין הורים שמפריזים בכעס וחינוכם קפדני יתר על המידה, אבל כוונתם הבסיסית היא חיובית, שאותם חייבים לכבד ולדון לכף זכות, לבין הורה שמתאכזר באופן סדיסטי כלפי ילדיו. התנהגות סדיסטית מסוכנת גופנית ונפשית, ולכן מוכרחים לעצור אותה. ואת הילד שסובל מהתעללות סדיסטית צריכים לחזק ולעודד, לומר לו שהמכות שספג אינן באשמתו. קל וחומר כאשר מדובר בגילוי עריות. וכמובן שצריך להציל ילדים אלו מהסכנות הנשקפות להם. (צריך להיזהר להבחין בין התנהגות מגונה ומכוערת לבין גילוי עריות, ויש ששוגים בזה ויוצרים בעיות קשות).

אמנם גם במציאות נוראה ומסובכת שכזו, צריך לנסות למצוא דרך לדון את ההורה הרשע לכף זכות, להסביר לילד שאף כי מעשיו של ההורה אסורים בתכלית, ובשום אופן אסור לחזור עליהם, מכל מקום כפי הנראה ההורה הרשע חולה במחלה קשה, גופנית או נפשית, ולכן חטא. ככל שהילד יבין יותר שההורה שהתעלל בו הוא חולה, כך יוכל יותר להפריד בין המעשים הנוראים שעשה, לאותם רגעי חסד שבהם התנהג כהורה רגיל. על אותם הרגעים יוכל להתרפק כל ימיו, הם יוכלו להיות היסוד החיובי שמכוחו יוכל לבנות את יחסיו הטובים עם הילדים שיהיו לו בעתיד.

כ – כיבוד הורים ושמירת מצוות

נאמר בתורה (ויקרא יט, ג): "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ". מכאן, שאם אמרו לו הוריו: חלל את השבת, אל ישמע בקול הוריו, ולא יחלל את השבת. שהרי גם הבן וגם ההורים מצווים בכבוד המקום (יבמות ה, ב). ומזה למדו חכמים (ב"מ לב, א), שגם לגבי שאר מצוות התורה, אם אמרו ההורים לבן שיעבור על אחת מהן, ואפילו על מצווה מדברי חכמים, אסור לו לשמוע בקולם, הואיל ולהם עצמם אסור לומר כן, כי אף הם עצמם מצווים בכבוד המקום (שו"ע יו"ד רמ, טו).

 

לפעמים קורה, שההורים מסתכסכים עם אדם מסוים, שכן או קרוב משפחה. והמחלוקת הולכת ומעמיקה, מעלבונות קטנים לניתוק קשרים. עד שההורים תובעים שגם בנם ינתק את הקשרים שהיו לו עם אותו אדם. והבן לעומת זאת לא מעוניין להשתתף במריבה של הוריו, ולדעתו יש לקיים יחסים טובים עם כל אדם. ההורים מצידם מגייסים לטובתם את מצוות כיבוד הורים, ומאשימים את הבן בבוגדנות, ובזניחת ההורים למען איזו דודה מנוולת או שכן רשע… והשאלה, מה הבן צריך לעשות במקרה כזה.

פסק ה'שולחן-ערוך' (יו"ד רמ, טז): אב שציווה את בנו שלא ידבר עם פלוני, והבן רוצה להתפייס עמו מיד, אין לו לחוש לדעת אביו. מפני שאסרה התורה לשנוא או להתנהג בשנאה כלפי שכן או קרוב, אלא להתייחס אל כולם באהבה, שנאמר (ויקרא יט, יז-יח): "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ… וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'". ולכן אסור לבן לשמוע בקול הוריו.

כיוצא בזה, אם ההורים מתנגדים שילדיהם ילכו לחתונה של אחד מקרובי משפחתם שמסוכסך איתם, אסור לילדים לשמוע בקולם, ועליהם לקיים את המצווה לשמח חתן וכלה בניגוד לרצון ההורים. וכאשר יש ספק אולי יש צדק בטענת ההורים, יש לשאול חכם.

שאלה: כיצד צריך לנהוג בן שאביו מבקש ממנו לקנות עבורו קופסת סיגריות? מצד אחד למדנו (פנה"ל ליקוטים ח"ב ט, ח) שיש איסור מן התורה לעשן סיגריות, משום שזה מזיק לבריאות, ואסור לסייע לדבר עבירה; ומאידך ישנה מצווה לכבד אב ואם.

השיב הרב חיים דוד הלוי, שהואיל ונפסק שכיבוד הורים אינו דוחה את מצוות התורה, אסור לבן להיענות לבקשת האב ולקנות עבורו סיגריות. ואמנם לדעת רוב הפוסקים אין בזה איסור מן התורה של "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא יט, יד), מפני שהאיסור מן התורה הוא רק כאשר בלא הסיוע לא היתה מתבצעת העבירה, וכאן גם ללא הבן יכול האב להשיג סיגריות. מכל מקום, אסור מדברי חכמים לסייע לדבר עבירה, ולכן אסור לבן לקנות עבור אביו סיגריות (עשה לך רב ו, נח).

כעיקרון אכן כך שורת הדין, אולם אם הדבר יגרום לסכסוך גדול, ופגיעה חמורה ביחסי האהבה והכבוד שצריכים להיות בינו לבין אביו, מפני שההימנעות מקניית הסיגריות לא תובן על ידי האב, עדיף שהבן יקנה לאביו סיגריות.[10]


[10]. אמנם כאשר ההורים מצווים על הבן שלא ידבר עם פלוני, אל ישמע להם גם כאשר הדבר יגרום לסכסוך גדול. לכתחילה ראוי להשתדל לשנות מפני השלום כדי לצמצמם את הפגיעה, אבל בפועל לא ישמע להורים. אולם בעניין הסיגריות האיסור הוא במה שהוא מחטיא את הזולת, וממילא מה תועלת תיגרם אם ימנע מלסייע לו בעבירה קלה ויגרום לו לחטוא בעבירה חמורה. כיוצא בזה כתב רשז"א במנחת שלמה ח"א לה, א, שאין להימנע מלכבד במאכל מי שלא יברך עליו, מפני שאי נתינת הכיבוד תגרום לעבירה יותר חמורה של שנאה מאשר העבירה שתיגרם אם יתן לו מאכל ולא יברך. ע"כ.

אמנם נראה שאם העישון היה גורם לסכנת נפשות קרובה, אסור היה לתת לו, וכפי שכתבו בבית לחם יהודה יו"ד רמ, טו: "אב שהיה חולה ואמרו לו הרופאים שלא ישתה מים ולא יאכל דבר פלוני, ושאל האב לבן שיתן לו מים או אותו דבר שאמרו לו הרופאים שלא יאכל, ואמר אם לא תתן לי לא אמחול לך לא בעולם הזה ולא בעולם הבא – אינו מחויב לשמוע לו". אבל כשאין סכנה קרובה וממשית, כתב בברכ"י יו"ד רמ, טו: "אם היה אביו חולה ואומר לו שישקהו דבר שמזיקו אבל ודאי דליכא סכנה, ישמע לו. וכן משמע ממה שכתב ספר חסידים סימן רלד, דבמידי דסכנה לא ישמע לו ומוכח הא אי ליכא סכנה אף שמזיקו שרי". ובסיגריות הסכנה אינה קרובה וממשית, כפי שכבר כתבתי בהערה, בפניני הלכה ליקוטים ח"ב ט, יד, 8 (שם הובאה הלכה זו).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן