חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ג – ישיבה בסוכה

א – כללי המצווה

מצווה שידור אדם בסוכה בשבעת ימי החג כדרך שהוא דר בביתו, שנאמר (ויקרא כג, מב): "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים", ואמרו חכמים (סוכה כח, ב): "תֵּשְׁבוּ – כעין תדורו". כלומר, כדרך שאדם רגיל לדור כל השנה בביתו, כך הוא צריך לדור בסוכה עם מיטתו ומצעיו וכלי תשמישו, ומה שאין רגילים לעשות בבית, אין צריך לעשות בסוכה (שו"ע תרלט, א-ב).

ארבעה חלקים למצוות הישיבה בסוכה: א) דברים שחייבים לעשות בסוכה. ב) דברים שמצווה לעשות בסוכה. ג) דברים שאין מצווה לעשות בסוכה. ד) דברים שאסור לעשות בסוכה.

א) כל מה שאדם רגיל לעשות דווקא בבית, חובה לעשות בסוכה. לפיכך, חובה לקיים את סעודות הקבע והשינה בסוכה, שעיקר תפקידו של הבית להיות מקום לסעודות ושינה.

ב) דברים שלפעמים אדם עושה בבית ולפעמים בחוץ, כמו אכילת ארעי, לימוד תורה, קריאת ספר ושיחת חברים, מצווה לעשות בסוכה, ואם עשאם מחוץ לסוכה, אין בידו עוון. אמנם כיוון שיש בעשייתם בסוכה מצווה, יש להתאמץ לעשותם בסוכה, ומי שבלא שום סיבה יוצא מהסוכה ועושה אותם בבית, מבזה בכך את המצווה. כיוצא בזה לגבי אכילה, מצד הדין אין חובה לקבוע סעודות בחול המועד, ואם כן יכול אדם לאכול במשך כל ימי חול המועד אכילות ארעי מחוץ לסוכה. אלא שאם בלא קושי הוא יכול לאכול בסוכה, בכך שהוא אוכל בבית הוא מבזה את המצווה. ואם קשה לו לאכול בסוכה, כגון שקצת קר בה, אם יאכל אכילת ארעי בבית לא יחשב כמבזה את המצווה. ואע"פ כן, כיוון שהאוכל בסוכה מקיים מצווה, נכון שיהדר לאכול בסוכה. ויש אומרים שאף מצווה להתאמץ לקבוע בכל יום שתי סעודות על לחם בסוכה.[1]

ג) דברים שרגילים לעשות תמיד מחוץ לבית, כמו תפילה במניין ושיעורי תורה, מקיימים לכתחילה בבית הכנסת ובבית המדרש, ואין צורך להתאמץ לקיימם בסוכה.

ד) דברי גנאי, כמו החלפת חיתול לתינוק, אסור לעשות בסוכה (עיין להלן ב, 2).

נשים אינן חייבות במצוות הסוכה, הואיל והיא מצוות עשה שהזמן גרמה, אבל נשים שיושבות בסוכה מקיימות מצווה. למנהג אשכנז וחלק מיוצאות ספרד אף תברכנה כמו הגברים 'לישב בסוכה'. ולמנהג רוב יוצאות ספרד, כיוון שאינן חייבות לשבת בסוכה, לא יברכו על ישיבתה (שו"ע תקפט, ו; פ"ה תפילת נשים ב, ח, 9).

YouTube player

[1]. משנה סוכה כז, א, לדעת חכמים המצווה היא שידור אדם בסוכתו כדרך שהוא דר בביתו, וכיוון שרגילים לפעמים לאכול ארעי מחוץ לבית, אם ירצה, יאכל תמיד ארעי מחוץ לסוכה. וכך הלכה (שו"ע תרלט, ג). והאוכל ארעי בסוכה מקיים מצווה, והראייה שמברכים על כך. ויש שהעלו סברה (מ"ב תרלט, כד), שאף שאין חובה לאכול בכל יום שתי סעודות על לחם, מכל מקום מצווה להתאמץ לאכול בכל יום שתי סעודות על לחם. וכפי שסוברים הרא"ש והגר"א ועוד פוסקים לגבי חג המצות (פניני הלכה פסח יב, א). ועיין בהרחבות.

ב – לדור דרך כבוד

כל שבעת הימים צריך אדם לעשות את סוכתו קבע ואת ביתו ארעי, שנאמר (ויקרא כג, מב): "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים". על כן צריך אדם להעביר לסוכה את השולחן והכיסאות המכובדים שלו, ואת המיטה והמצעים הטובים שלו, כדי שיחיה בסוכה כדרך שהוא חי בדירתו כל השנה. כלומר, לא מספיק שיאכל ויישן בסוכה, אלא צריך שעיקר דירתו תהיה בסוכה, ואילו הבית ישמש כמטבח ומחסן שנועד לסייע לצורכי הסוכה (משנה וגמרא סוכה כח, ב).

אמרו חכמים שלימוד תורה רגיל נכון לקיים בסוכה, ולימוד עיוני ומייגע בבית או בבית המדרש, מפני שקל יותר להתרכז בהם (סוכה כח, ב; שו"ע תרלט, ד). ומי שמתקשה להתרכז בסוכה מפני החום או הרעש, גם לימוד רגיל עדיף שיקיים בחדר הנוח ביותר, שכן לימוד אינו מהדברים שנעשים דווקא בבית. וכן הלומד ונצרך לספרים רבים שיש טורח להביאם לסוכה, יכול ללמוד לכתחילה בבית המדרש או בחדר הספרים שלו.

ואף שצריך אדם לנהוג בסוכתו כדרך שהוא נוהג בביתו, מכל מקום ישנו הבדל בין הבית לסוכה, שבבית עושים את כל המלאכות, גם המכובדות וגם שאינן מכובדות. אבל בסוכה, משום כבודה, אין לעשות מלאכות שאינן מכובדות, אלא צריך לנהוג בסוכה כדרך שאנשים רגילים לנהוג בחדר הנאה והמכובד שבביתם. על כן אסור להניח בסוכה כלים שאינם מכובדים, כגון דלי וגיגית וכל דבר שאין רגילים להניח בחדר הנאה שבבית. ואסור לשטוף את הכלים בסוכה, ואסור להחליף חיתול לתינוק בסוכה (סוכה כח, ב; שו"ע תרלט, א; ערוה"ש ד).

לאחר סיום האכילה, צריך לפנות בהקדם את כלי האוכל, כצלחות וסכו"ם, מפני שאין כבוד לסוכה שכלי האוכל המלוכלכים ישארו בה. אבל את כוסות השתייה אפשר להשאיר בסוכה, מפני שאין בהם כל כך לכלוך, ולפעמים רוצים לשתות בהם עוד. במקום שרגילים להביא את הסירים לשולחן, מותר להביאם גם לשולחן שבסוכה, ובמקום שהבאתם נחשבת לא מכובדת, אין להביאם לסוכה (סוכה כט, א, שו"ע תרלט, א; מ"ב ג-ו). אסור להניח בסוכה פח לשיירי אוכל, אבל מותר להניח פח לניירות וכדומה, כשם שרגילים להניח בחדרים מכובדים.[2]

אין להניח בסוכה בגדים שצריך לכבסם, אבל מותר למי שהולך לישון להניח את בגדיו על כסא בסוכה, ולחלוץ את מנעליו וגרביו בסוכה, כדרך שהוא נוהג בביתו.

אין שום פגם בכך שישוחח אדם בדברי חול בסוכה, לפיכך הרוצה לשוחח עם חבירו פנים אל פנים או בטלפון, טוב שישוחח בסוכה כדרך שהוא נוהג בביתו, שכל אימת שהוא נמצא בסוכה יש לו מצווה (שו"ע תרלט, א). וכן הרוצים לשחק שחמט או מונופול וכיוצא בזה, טוב שישחקו בסוכה (עי' מהרי"ו קצא, ד"מ תרלט, א). ויש מהדרים שלא לעסוק בסוכה בדברי חול (של"ה, כה"ח תרלט, ה-ו, ועי' מ"ב ב). ואם מפני כך הם נמצאים פחות זמן בסוכה, אין בידם הידור. שכן להלכה, גם הרוצה לעסוק בדברי חול, מוטב שיעשה זאת בסוכה ויקיים בזה מצווה.

YouTube player

[2]. לדעת רבנו מנוח, ראב"ד ורבנו יונתן, בשעה שיש בסוכה כלים מלוכלכים, הסוכה פסולה מדרבנן, ומי שנכנס אז לאכול, אינו יכול לברך 'לישב בסוכה'. אמנם דעת רוב הפוסקים, שגם כאשר פוגמים בכבוד הסוכה, היא כשרה, ומותר לברך בה 'לישב בסוכה'. וכ"כ ר"ת, המאור, רמב"ן ור"ן, ובאחרונים: ב"ח, מ"א, פמ"ג ועוד. ומ"מ לכתחילה יש לחוש לדעת המחמירים (ח"א, מ"ב תרלט, ו, שעה"צ יג).

ג – חובת האכילה בלילה הראשון

הבדל גדול ישנו בין הלילה הראשון לשאר ימות החג, שבכל ימות החג, רק אם ירצה אדם לאכול סעודת קבע יהיה חייב לקיימה בסוכה, אבל מי שירצה להסתפק באכילת ארעי, יוכל לאכול מחוץ לסוכה. אולם בלילה הראשון של סוכות, חובה לאכול לחם בסוכה. מצווה זו נלמדת בגזרה שווה מחג הפסח, שכשם שבליל ראשון של פסח חובה לאכול מצה, כך בליל ראשון של חג הסוכות חובה לאכול לחם בסוכה (סוכה כז, א; שו"ע תרלט, ג). אפשר ללמוד מכאן על חשיבותו של הלילה הראשון, שבו מניחים את היסוד לכל החג.

כדי לקיים את המצווה בתיאבון, צריך להיזהר שלא לאכול דברים משביעים כשלוש שעות לפני שקיעת החמה בערב חג הסוכות (מ"ב תרלט, כז).

זמן המצווה מתחיל מצאת הכוכבים. וכיוון שהמצווה נלמדת ממצוות אכילת מצה בפסח, יש לאכול את הלחם לפני חצות הלילה. בדיעבד, מי שלא הספיק לאכול עד חצות, יאכל עד שיעלה עמוד השחר (מ"ב כה-כו; פניני הלכה פסח טז, לא).

לפני תחילת אכילת הלחם בלילה הראשון, יכוון שבאכילה זו הוא מקיים את מצוות ה', שצוונו לאכול בסוכה זכר ליציאת מצרים וזכר לענני הכבוד שפרש ה' עלינו כדי להגן מן השרב והשמש. לכתחילה ראוי לכוון כך בכל שבעת ימי חג הסוכות. אמנם בדיעבד, אפילו בלילה הראשון, כל שידע שהוא מקיים מצווה באכילתו בסוכה, יצא ידי חובה (מ"ב תרכה, א. עיין לעיל א, ד-ה).

כשם שמדקדקים באכילת המצה בליל הסדר שתהיה כשיעור 'זית' לכל השיטות, כך מדקדקים באכילת הלחם בליל ראשון של חג הסוכות. לפיכך, יש לאכול לחם לפחות בשיעור חצי ביצה, ויש מחמירים לאכול לחם בשיעור של יותר מביצה שלימה, וטוב לנהוג כמותם. ואין צורך למעך את החלה כדי לחשב את שיעור נפח הביצה, אלא יש לאמוד את נפחה של החלה כפי שהיא. וצריך לאכול את שיעור הפת בנחת וברציפות. ואם הפסיק באמצע אכילתו יותר משיעור 'אכילת פרס' (כ-6-7 דקות), צריך לאכול שוב כשיעור.[3]

אם ירד גשם בלילה הראשון, יש אומרים שאין מצווה לאכול כ'זית' לחם בסוכה, שמצטער פטור מהסוכה (רשב"א וסמ"ג). ויש אומרים, שבלילה הראשון מצטער חייב לאכול כ'זית' בסוכה, ולכן גם אם יורד גשם יאכל כ'זית' לחם בסוכה (רא"ש ור"ן). למעשה, נכון להמתין כשעה או שעתיים, שאולי הגשם ייפסק, וניתן יהיה לקיים את המצווה לכל הדעות. ואם הגשם המשיך לרדת, או שפסק אבל כיוון שהסכך ספג מים, עדיין נושרות ממנו טיפות בכמות כזו שהשהייה בסוכה כרוכה בצער – יקדש בסוכה ויברך 'שהחיינו' על עיצומו של החג, ויאכל כ'זית' לחם, כדי לקיים את המצווה לפי דעת הסוברים שמצטער חייב לאכול בלילה הראשון בסוכה. אבל לא יברך 'לישב בסוכה', כדי לחוש לדעת הסוברים שגם בלילה הראשון אין מצווה למצטער לאכול בסוכה (רמ"א תרלט, ה, מ"ב לה). ואם עד חצות יפסיק הגשם, ועדיין יהיה לו קצת תענוג באכילת לחם, יחזור ויאכל שם לחם ויברך 'לישב בסוכה', כדי לקיים את המצווה גם לדעת הסוברים שהמצווה היא לאכול שלא בצער.

YouTube player

[3]. בבבלי סוכה כז, א, מבואר שלמדו בגזירה שווה, שכשם שמצווה לאכול מצה בליל ראשון של פסח, כך מצווה לאכול לחם בלילה הראשון של סוכות בסוכה, ומשמע שהכוונה לאכול כשיעור 'זית' לפחות. וכן מבואר בירושלמי (סוכה פ"ב ה"ז), וכ"כ רמב"ם, רא"ש ועוד ראשונים, וכן נפסק בשו"ע תרלט, ג. נחלקו הפוסקים בשיעור כ'זית': לדעת הרבה גאונים וראשונים הוא כשיעור זית שבימינו, ולדעת הרמב"ם קרוב לשליש ביצה, ולדעת תוס' כמחצית ביצה. מחמת הספק נפסק בשו"ע או"ח תפו, א, כשיטת התוספות. ואף שיוצאים בזה לרובם המכריע של הפוסקים, משלושה צדדים יש מקום להחמיר לאכול כשיעור נפח של מעט יותר מביצה. א) לדעת הר"ן המצווה לאכול בלילה הראשון יותר מכביצה, מפני שרק שיעור כזה חובה לאכול בסוכה, וכתב במ"ב תרלט, כב, שלכתחילה נכון להחמיר כדעה זו. ב) לדעת נו"ב שיעור הביצים של ימינו מחצית משיעור הביצים שבימי חז"ל, ולכן הרוצה לאכול כשיעור מחצית הביצה צריך לאכול שיעור נפח ביצה. ובמצוות דאורייתא רגילים יוצאי אשכנז להחמיר כמותו. ג) למרות שספרדים לא נהגו לחוש לדעת נו"ב, נהגו להחמיר לחשב את השיעורים לפי נפח חצי ביצה במשקל מים, ויוצא ששיעורו יותר מנפח ביצה לחם. ויש מבארים שיסוד שיטה זו בכך שאין לחשב את נפח החלה כפי שהיא לפנינו אלא יש למעך אותה (עיין פניני הלכה ברכות י, ה-ו; פסח טז, כב-כג). הרי שלכתחילה משלושה צדדים טוב לאכול מהחלה או הלחם כשיעור של מעט יותר מביצה, שהוא קרוב לשיעור פרוסה רגילה. וכל האוכלו בנחת ובלא הפסק, בוודאי הספיק לאוכלו בשיעור 'אכילת פרס' (פניני הלכה ברכות י, ז).

ד – אכילה בסוכה

כפי שלמדנו, מצווה לדור בסוכה כדרך שדרים בבית, וכיוון שאכילת קבע רגילים לאכול בבית, חובה לאוכלה בסוכה. אבל אכילת ארעי, לפעמים אדם אוכל מחוץ לבית, לפיכך מותר לאכול אכילת ארעי מחוץ לסוכה. והמהדרים מקפידים לאכול גם אכילת ארעי בתוך הסוכה, ואפילו מים אין שותים מחוץ לסוכה. אבל אין בכך חובה, ואפילו תלמידי חכמים רשאים לאכול אכילת ארעי מחוץ לסוכה (משנה סוכה כו, ב, ר"ן שם, באו"ה תרלט, ב, 'אבל').

ככלל, אכילת קבע היא אכילה חשובה שאדם אוכל כדי לשבוע, ואילו אכילת ארעי אדם אוכל כדי לטעום מאכל טעים או כדי להפיג מעט את רעבונו, אבל לא כדי לשבוע ממש.

כיוון שהדגן הוא עיקר מאכלו של אדם, שממנו עושים לחם, עוגות ותבשילים משביעים כדוגמת פתיתים, איטריות ודייסה, האוכל ממנו שיעור של יותר מנפח ביצה, נחשב כאוכל אכילת קבע, וחובה לאוכלו בסוכה. ואף שאין שבעים לגמרי משיעור זה, מכל מקום כיוון שרגילים לשבוע ממיני דגן, וגם משיעור של יותר מכ'ביצה' קצת שבעים, הרי זה נחשב כאכילת קבע. אבל אם יאכל כשיעור נפח ביצה בלבד, הרי זו אכילת ארעי שמותר לאוכלה מחוץ לסוכה.[4]

פירות, מים ומיצים, כיוון שאין רגילים לשבוע מהם, אפשר לאוכלם ולשתותם מחוץ לסוכה בלא גבול.

וכן מותר לאכול מעט בשר, דגים וגבינה, מחוץ לסוכה. אבל המתכוון לאכול מהם כשיעור סעודה רגילה שהוא שבע ממנה, חייב לאכול בסוכה (מ"ב טו).[5]

לגבי יין ומשקאות חריפים, נחלקו הפוסקים: יש אומרים, שהואיל ואין שבעים מהם, אין חובה לשתות אותם בסוכה (רא"ש, רמ"א). ויש אומרים, שמפני חשיבותו של היין, השותה ממנו שיעור רביעית חייב בסוכה (ריטב"א). ויש מחמירים גם בשאר משקאות חריפים, שאם מתאספים לשתות אותם בחבורה, חייבים בסוכה (או"ז, מ"א). וכן ראוי לנהוג לכתחילה (מ"ב תרלט, יג, ובאו"ה 'ויין').

חשוב לציין, שבעת הסעודה, הסעודה על כל מרכיביה בכלל אכילת קבע שחובה לאכול בסוכה, ויש להקפיד שלא לטעום דבר מחוץ לסוכה. לפיכך, היוצא באמצע הסעודה מהסוכה לבית כדי להביא דבר מה לסוכה, לא ישתה בבית מעט מים ולא יטעם דבר, ואף לא ימשיך לבלוע את מה שהתחיל לאכול בסוכה (בנין שלמה מא; שואל ומשיב ד, ג, יא; מקראי קודש א, סו"ס לא).

 

YouTube player

[4]. מבואר בגמרא סוכה כו, א, שאכילת לחם דרך ארעי מותרת מחוץ לסוכה, ואמר אביי, שהוא כפי שטועם תלמיד שממהר ללכת לבית המדרש. ופירשו, שהטעם לפטור אכילת ארעי מסוכה מפני שגם כל השנה אדם רגיל לאכול ארעי מחוץ לביתו (ר"ן וריטב"א). ושיעור ארעי, פירש רש"י, כמלא פיו – ביצה. ואם כן יותר מכביצה הוא קבע. וכן דעת תוס', רא"ש ור"ן. ולרמב"ם ורי"ץ גיאת, גם מעט יותר מכביצה עדיין נחשב ארעי ופטור מסוכה, ורק הרבה יותר מביצה חייב. ונפסק בשו"ע תרלט, ב, שמעט יותר מכביצה חייב בסוכה.

בפשטות כך הדין לגבי עוגות ושאר מאפים ממיני דגן שברכתם מזונות. ואמנם נחלקו אם יברכו על יותר מכביצה 'לישב בסוכה', אבל מוסכם שחובה לאוכלם בסוכה (חיד"א, כה"ח תרלט, לג). ולעניין תבשיל מזונות, דעת רא"ש, טור ושו"ע תרלט, ב, שרק שיעור חשוב שקובעים עליו סעודה, או שאוכלים אותו בחבורה, חייב בסוכה. אולם דעת מ"א ושועה"ר, שביותר מכביצה חייבים בסוכה, וכ"כ ביחו"ד א, סה. וכך כתבתי למעלה, ואמנם בשעת הצורך אפשר להקל בתבשילי דגן, גם ביותר משיעור ביצה, כל זמן שלא קבע עליהם סעודה.

[5]. למהר"ם מרוטנבורג ורמב"ן, הקובע עצמו לאכילת פירות, חייב בסוכה; ולר' פרץ, מאירי, או"ז, וכך משמע מרמב"ם (ו, ו), פטור מסוכה, אבל האוכל בשר או גבינה וכיוצא בהם דרך קביעות, חייב בסוכה. ולדעת רא"ש, טור ושו"ע תרלט, ב, רק במיני דגן יש קביעות סעודה, והאוכלם חייב בסוכה, אבל האוכל בשר וגבינה כשיעור קביעות סעודה פטור מסוכה. ויתכן שלא נחלקו אלא כל אחד דיבר כפי מה שהיה נחשב במקומו אכילת קבע. ולמעשה, י"א שהקובע סעודה על בשר וכיוצא בזה חייב בסוכה (גינת ורדים, חיד"א ודה"ח), וי"א שלכתחילה ראוי להחמיר (ב"ח, א"ר, בכור"י, מ"ב תרלט, טו, כה"ח טו). ויש שהקילו (שועה"ר, יחו"ד א, סה). ונלענ"ד שכיום לדברי הכל הקובע סעודה על בשר או גבינה – חייב בסוכה, שכל טעם המקילים, מפני שלא היו רגילים לקבוע עליהם סעודה (ערוה"ש תרלט, ט), וכיום, שרבים רגילים לאכול ארוחות שלימות בלי לחם, ושבעים מירקות, בשר ואורז וכיוצא בזה, הרי זו כבר נחשבת בעיני כולם כאכילת קבע, וחובה לאוכלה בסוכה. ודין הברכה יבואר בהלכה הבאה.

ה – ברכת 'לישב בסוכה'

תקנו חכמים לברך לפני קיום מצוות הישיבה בסוכה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לישב בסוכה". נחלקו המנהגים בשאלה, אימתי מברכים ברכה זו:

לדעת הרבה ראשונים, וכך דעת רי"ף ורמב"ם, בכל עת שאדם נכנס לסוכה כדי לשהות בה, גם אם כוונתו לשבת בה בלא לעשות דבר, כיוון שהוא מקיים בזה מצווה, לפני שישב יברך. וכך נוהגים למעשה עולי תימן, שתיכף לאחר כניסתם לסוכה מברכים בעמידה ומתיישבים.

ומנהג שאר עדות ישראל כדעת רבנו תם, שמברכים על האכילה, כי היא יותר עיקרית, ובברכה שעל האכילה פוטרים את כל שאר הדברים שעושים במסגרת מצוות הישיבה בסוכה. ואף שגם השינה חשובה, מכל מקום יש חשש שיברך לפני השינה ובסוף לא יירדם, אבל האכילה תלויה בהחלטתו של האדם, ולכן עליה ראוי לברך. השאלה על איזו אכילה מברכים?

למנהג אשכנז, העומד לאכול שיעור שחייבים לאוכלו בסוכה, מברך על אכילתו 'לישב בסוכה'. לפיכך, המתכוון לאכול פת או מזונות כשיעור יותר מנפח 'ביצה', יחד עם הברכה על האוכל מברך 'לישב בסוכה'. ומי שאינו מתכוון לאכול כשיעור זה במשך כל שהייתו הנוכחית בסוכה, יברך 'לישב בסוכה' גם על טעימה כל שהיא של מזונות או יין או מאכל חשוב אחר. ואף שיש בזה עוד מנהגים, כך ראוי לנהוג.

למנהג ספרד, מברכים 'לישב בסוכה' על אכילה חשובה שרגילים לקבוע עליה סעודה, ויש בזה הבדל בין לחם לשאר מיני מזונות. על לחם, גם אם יאכל ממנו רק מעט יותר משיעור נפח של ביצה, יברך 'לישב בסוכה'. ועל שאר מיני מזונות, בין עוגות בין תבשילים כדוגמת פתיתים ודייסה, רק אם יאכל מהם שיעור שאפשר לשבוע ממנו בארוחה רגילה, שהוא כנפח של ארבע ביצים, יברך 'לישב בסוכה'.[6]

ונראה שכיום, גם למנהג ספרד, האוכל סעודה בלא לחם ומזונות, כגון שאוכל מרק, בשר, אורז ותפוחי אדמה, צריך לברך. ואף שבעבר ההוראה היתה שלא לברך על סעודה שאין בה לחם, כיום שרבים רגילים לקבוע סעודה מלאה וחשובה בלא מיני דגן, הרי שזו נחשבת סעודת קבע, וצריך לברך עליה. ומי שידוע לו שהוריו מקפידים שלא לברך על סעודות כאלה, רשאי להמשיך במנהגם. אבל כדי לצאת מהספק, עדיף שיקפיד לאכול בסעודות הללו לחם ויברך 'לישב בסוכה'.[7]

YouTube player

[6]. דעת רוב הראשונים ומהם: בה"ג, רב האי גאון, רי"ף, רמב"ם ורש"י, שכל אימת שאדם נכנס לסוכה לשם מצווה, ואפילו הוא מתכוון לשבת בלבד, יברך. וכך נוהגים עולי תימן, וכך דעת הגר"א למעשה. לעומת זאת, דעת ר"ת, העיטור, רב יהודאי גאון ועוד גאונים, לברך על האכילה בסוכה, וכך נוהגים רוב ישראל (שו"ע תרלט, ח, ומ"ב). נחלקו האחרונים במה תלוי מנהג הברכה. יש אומרים שעל כל מאכל שחייבים לאכול בסוכה, מברכים 'לישב בסוכה', כ"כ גינת ורדים, וכך נוהגים אשכנזים (מ"ב תרלט: טז, מו). ולמנהג ספרד, מברכים על סעודת קבע, וכפי שיבואר בהערה הבאה.

לט"ז, ח"א, מ"ב תרלט, מח, וחזו"א, כל מה שנהגו לברך על האכילה, הוא כאשר מתכוונים לאכול, אבל מי שנכנס לשבת בסוכה ויודע שבכל משך שהייתו בה לא יאכל, יברך על שהייתו. ולמאמ"ר ח, מברכים רק על אכילה שחייבים לאכול בסוכה. ורבים מיוצאי אשכנז נוהגים, שאם אין מתכוונים לאכול כשיעור שמחייב סוכה, מברכים גם על טעימה כל שהיא של מזונות או יין או מאכל חשוב אחר, מפני שהעיקר כדעת הסוברים שיש לברך גם על שהייה בסוכה, אלא שהואיל ונהגו לברך על אכילה, טועמים דבר ואגב הברכה על אכילתו מברכים על הסוכה. ועיין בהרחבות ה, ט-י.

[7]. עיין לעיל הערה 5, שהקובע סעודה על מאכלי בשר או גבינה ותוספות, חייב בסוכה. ואמנם כתב ביחו"ד א, סה, שלא יברך, שכן נהגו הספרדים לברך רק על סעודה שיש בה לחם או מזונות כשיעור קביעות סעודה (שואל ונשאל ג, צה, וקסה, וחזו"ע עמ' קלו). ולבא"ח נהגו לברך רק בסעודה על לחם. אולם נראה שכל דבריהם נכונים לדורות הקודמים, שלא היתה קביעות סעודה בלא לחם או לכל הפחות שעיקרה מיני מזונות. אבל כיום, שרבים מאוד קובעים את סעודתם על מאכלים כאלה, הרי שזו סעודה חשובה, ויש לברך עליה. ויש לצרף את דעת רוב הראשונים שסוברים שעל כל ישיבה בסוכה מברכים, ועוד יש לצרף את הסוברים (המובאים בהערה הקודמת), שאם אינו מתכוון לאכול סעודה, יברך על עצם השהייה. וכ"כ בשו"ת דבר חברון או"ח תקפו.

ו – מדיני הברכה

כיוון שנוהגים לברך 'לישב בסוכה' לפני האכילה, התעוררה שאלה, איזו ברכה להקדים. למנהג אשכנזים וחלק מהספרדים, מברכים תחילה על האוכל ואח"כ 'לישב בסוכה'. מפני שעל ידי האכילה מתחייבים לשבת בסוכה, ולכן הברכה על האוכל קודמת לברכת הסוכה. ואין צריך לעמוד בשעה שמברכים על הסוכה. ולמנהג חלק מספרדים, עדיף לברך תחילה 'לישב בסוכה' בעמידה, ואחר הברכה להתיישב ולברך על האוכל. ונכון לכל אדם להמשיך במנהג אבותיו.[8]

שכח לברך 'לישב בסוכה' בתחילת הסעודה, יברך באמצעיתה וימשיך לאכול. ואם נזכר לאחר שסיים את עיקר אכילתו, אם עוד יכול לאכול או לשתות דבר מה לפני ברכת המזון, יברך 'לישב בסוכה' ויאכל או ישתה דבר מה. ואם נזכר לאחר הסעודה, לדעת רוב הפוסקים יברך למרות שאינו מתכוון להמשיך לאכול (מ"ב תרלט, מח), ומנהג ספרדים שלא לברך (יחו"ד ה, מח).

כל זמן שאדם נשאר בסוכה, הברכה שבירך עליה בתחילה מועילה לו. וגם אם יאכל סעודה נוספת, לא יברך לפניה 'לישב בסוכה'. וגם אם יצא דרך ארעי לשירותים, או להביא דבר מה, או לשוחח עם חבירו, כשיחזור לסוכה לא יברך שוב, כי הברכה שבירך בתחילה עדיין מועילה לו (מ"ב תרלט, מז). אבל אם יצא לצורך חשוב, כמו להתפלל או לעשות עסקיו, כשיחזור יברך שוב על הסוכה. וגם כאשר היציאה היתה שלא לצורך חשוב אם היא ארכה יותר משעה, כשיחזור יברך שוב (שועה"ר תרלט, יג).[9]

מי שהתחיל לאכול בסוכתו והתכוון להמשיך את סעודתו בסוכת חבירו, אם כשבירך 'המוציא' התכוון לפטור את מה שימשיך לאכול בסעודת חבירו, פטר את עצמו גם מברכת 'לישב בסוכה' בסוכת חבירו. ואם לא התכוון לכך, הרי שלפני שיצא מסוכתו עליו לברך ברכת המזון, ואח"כ בסוכת חבירו, כשם שעליו לברך על האוכל כך עליו לברך על הישיבה בסוכה (לכל מנהג לפי מה שיחייב אותו בברכה).[10]

YouTube player

[8]. סוגיית הברכה מבוארת בסוכה מה, ב – מו, א, ויש בה שני חלקים: א) לדעת הרמב"ם יש לעמוד בעת הברכה, מפני שהמצווה מופיעה בלשון 'תשבו', וצריך לברך לפני המעשה, לפיכך יש לברך בעמידה ומיד לשבת. וכן נוהגים עולי תימן. ולדעת הראב"ד והרא"ש, 'תשבו' פירושו תשהו בסוכה, ולכן גם בעמידה מקיימים את המצווה, וכיוון שנהגו לברך לפני הסעודה, ממילא מברכים בישיבה לפני האכילה. ב) לדעת מהר"ם מרוטנבורג, יש להקדים את ברכת הסוכה, מפני שבמצוות הסוכה מתחייבים תחילה בעת הכניסה לסוכה. והרא"ש כתב, שהמנהג להקדים את הברכה על הלחם, מפני שלפי המנהג לברך על הסוכה בהקשר לאכילה, הרי שהאוכל גורם לברכת הסוכה. עוד כתב הט"ז ב, שיש להקדים 'המוציא' (או מזונות) כי יש להקדים את ברכת הנהנין. למעשה, נהגו באשכנז, מרוקו ותוניס ורוב ספרדים, לברך על האוכל תחילה ואח"כ על הסוכה (רמ"א תרמג, ב-ג; עלי הדס יא, ג). אמנם דעת השו"ע תרמג, ג, שהלכה כרמב"ם וכמהר"ם, שמברכים תחילה על הסוכה ואח"כ על המזון. וכ"כ בא"ח האזינו ה'; כה"ח תרמג: ט, טז; יחו"ד ה, מז. ואף שכתבו שכך עדיף, מ"מ לא ביטלו את המנהג השני.

[9]. לב"ח וט"ז תרלט, כ, אם בירך על סעודתו, ונשאר ברציפות בסוכה ובא לאכול סעודת קבע נוספת, מברך שוב 'לישב בסוכה', שמן הסתם בברכתו הראשונה התכוון לפטור רק עד הסעודה הבאה. ולדעת לבוש, של"ה ומ"א יז, אינו מברך שוב, הואיל ולא הסיח דעתו. וכ"כ שועה"ר, ח"א, מ"ב מז, שעה"צ פו. וכך הלכה, שספק ברכות להקל. ואם יש שם מי שצריך לברך, טוב לבקש ממנו שיתכוון להוציאו. ויש אומרים שאם בין אכילה לאכילה יצא לזמן קצר, אף שיציאה כזו אינה נחשבת הפסק, כאן שהוא עומד להתחיל סעודת קבע חדשה, צריך לברך (יעב"ץ ובכורי יעקב), ויש אומרים שגם בזה לא יברך (דה"ח שועה"ר ועוד). וספק ברכות להקל (שעה"צ פו).

[10]. אמנם למ"א ושועה"ר, אם הלך לסוכתו של חבירו באמצע הסעודה, צריך לברך שוב, אולם לט"ז ולבושי שרד, אם התכוון לכך בשעה שבירך 'לישב בסוכה', אין צריך לברך. והכריע מספק במ"ב תרלט, מח, ושעה"צ צג-צד, שלא יברך. ואם הלך לאחר שסיים את הסעודה ובירך ברכת המזון, מן הסתם לא כיוון בברכת 'לישב בסוכה' על סוכת חבירו, ולכן אם ירצה לאכול בה – יברך 'לישב בסוכה'. ועיין בפניני הלכה ברכות ג, יא, בדין הרוצה להמשיך סעודתו בבית חבירו. ועיין בפס"ת תרלט, יט (ג-ה).

ז – שינה בסוכה ודין מתנמנם

חובה לישון בסוכה, בין שינת קבע ובין שינת ארעי. ואמנם לגבי אכילה, אכילת ארעי מותרת מחוץ לסוכה, מפני שגם בשאר ימות השנה אוכלים לעיתים אכילת ארעי מחוץ לבית, כמבואר לעיל (הלכה ד). אולם בשינה הדין חמור יותר, משום שגם לשינת ארעי יש חשיבות, שלעיתים גם שינה מועטת מועילה להפיג עייפות, ואין רגילים לישון ארעי מחוץ לבית, לפיכך גם שינת ארעי חייבת בסוכה (סוכה כו, א; שו"ע תרלט, ב).

אמנם יש אנשים שנוטים להתנמנם בלי משים בנסיעות ושיעורים, והתנמנמות זו, שנעשית שלא ברצונם, אינה נחשבת כשינת ארעי ואין בה איסור. וההבדל ביניהם ברור, בשינת ארעי אדם מניח את ראשו על השולחן או על המשענת כדי לישון מעט, ואנשים רבים מקפידים שלא לישון כך בחוץ. אולם המתנמנם רוצה להישאר ער, ובעל כרחו הוא מתנמנם ומתעורר לסירוגין.[11]

אלא שלגבי השינה התעוררו בעיות נוספות, שמסיבות שונות ישנם אנשים שמתקשים לישון בסוכה, והשאלה מתי הם נחשבים מצטערים ופטורים ממצוות השינה בסוכה. כדי לברר דין יסודי זה, צריך להקדים ולבאר תחילה את דין המצטער.


[11]. אמנם כתב בבא"ח האזינו ח' שיש להעיר את מי שמתנמנם בקריאת התורה. וכן הורה הרב אלישיב. אולם מנגד יש סוברים, שאין צריך להעיר את מי שנרדם שלא ברצונו, הואיל והישן פטור מהמצוות (הליכות שלמה ט, יז), ויש אומרים שאין להעיר אותו כי הוא מצטער (מהרי"ל דיסקין, חזו"ע עמ' רא). וי"א שאם השינה פחות ממהלך מאה אמה (יש ששיערוהו כ-54 שניות), אין בה איסור כלל (עי' מ"ב תרלט, יא, שכך משמע מרי"ץ גיאת). והנראה שעיקר החילוק למעשה הוא בין מי שמתכוון לישון שינת ארעי, ומשעין את ראשו כדי לנוח, שאותו צריך להעיר, הואיל והוא מבטל מצווה מהתורה (אלא אם כן הוא נחשב מצטער). לבין מי שמתנמנם בעל כורחו בעוד שהוא יושב, שאינו נחשב ישן שינת ארעי, כי אינו מתכוון לישון. והנוסע לדבר מצווה, או לצורך דבר האבד, כיוון שנסע ברשות, אם הוא רגיל להשעין את ראשו על הספסל ולישון ארעי, רשאי, מפני שדין הסוכה כדין הבית כל השנה, ובכל השנה ישנם אנשים שרגילים לישון ארעי בנסיעה. אולם אם יצא לטיול ושאר צרכי רשות, אסור לו לישון ארעי (כמבואר להלן בהלכה יד), ורק בנמנום בלא רצון אין איסור. ועיין ברמ"א תרמ, ג, ובהרחבות.

ח – חולה ומצטער פטורים מהסוכה

חולה ועוזריו פטורים מהסוכה. ואין מדובר רק בחולה שיש בו סכנה, אלא אפילו חולה שאין בו סכנה, כגון שחש בראשו וישיבת הסוכה קשה לו, פטור מהסוכה. ואם החולה נזקק לעוזר, גם העוזר פטור מהסוכה (סוכה כו, א; שו"ע תרמ, ג).

וכן מצטער פטור מהסוכה, משום שמצוות הסוכה היא, שידור אדם בסוכתו כדרך שהוא דר בביתו כל השנה. וכמו שאין אדם דר במקום שבו הוא מצטער, כך גם בסוכות, בשעה שאדם מצטער מישיבתו בסוכה, אינו חייב לשבת בה. ואמנם הסוכה היא דירת ארעי, ומטבעה אינה נוחה כמו בית, ואי הנוחות הזו אינה פוטרת מהסוכה, כי על כך נצטווינו. אבל כאשר נוסף גורם אחר לכך שהשהייה בסוכה תהיה כרוכה בצער, פטורים מהסוכה. המקרה השכיח של מצטער הוא כאשר יורדים גשמים.

הצער שפוטר מסוכה צריך להיות משמעותי, כזה שגורם לאדם להעדיף לעזוב את ביתו הקבוע ולעבור לדירה אחרת שיש לו ליד ביתו, שהיא פחות נוחה באופן משמעותי. למשל, אם ירדו עליו טיפות ספורות, עדיין יעדיף להישאר בדירתו הקבועה, ועל כן הוא עדיין חייב בסוכה. אבל אם הטיפות יימשכו, עד כדי שיעור שיוכלו לפגום את מאכלו ולהטריד את שנתו, יעדיף לעבור לדירה אחרת, למרות שהיא יותר קטנה ופחות נוחה, ולמרות טורח המעבר, וממילא במצב כזה הוא מצטער ופטור מהסוכה. וכל זמן שהסכך ימשיך לטפטף מים כשיעור שיכול לפגום את מאכלו, עדיין הוא פטור מהסוכה (שו"ע תרלט, ה, א"א בוטשאטש תרמ). ואם הוא מצטער לעניין שינה, אבל לעניין אכילה אינו מצטער, הוא פטור משינה וחייב באכילה (מ"ב תרמ, טז).[12]

אם יצא מהסוכה מחמת גשמים, ולאחר שהתיישב לאכול בבית פסקו הגשמים, לא הטריחו אותו לחזור לסוכה, אלא יסיים את סעודתו בביתו. וכן אם הלך לישון בביתו מחמת הגשמים ופסקו, לא הטריחו אותו לחזור לסוכה כל אותו הלילה, אלא יישן בביתו עד הבוקר (שו"ע תרלט, ו-ז).[13]


[12]. משנה סוכה כח, ב: "מאימתי מותר לצאת מהסוכה – משתסרח המקפה". ומבואר בגמ' כט, א, שהכוונה לתבשיל של גריסים, ופירש רש"י שהוא ממהר להתקלקל במעט גשמים. וכך נפסק בשו"ע תרלט, ה. שיעור זה לאנשים רגילים, אבל הרגישים, מצטערים בפחות. ובשינה, גם אנשים רגילים מצטערים ממעט טיפות, ואף אם לא ירדו כשיעור שתסרח המקפה, פטורים מהסוכה (רמ"א תרלט, ז). ובוודאי שבדברים של רשות, כלימוד ושיחה, במקצת טיפות פטורים (א"א בוטשאטש תרלט, ז). ההשוואה לבית מוזכרת ברמ"א תרלט, ה, בשם כמה ראשונים. והגדיר זאת באשל אברהם בוטשאטש תרמ: "השיעור כפי שיש לאדם בית קטן אצל דירתו, והגדול יותר נוח, ועל ידי צער משהו היה הולך להקטן. והשיעור יש לומר כפי רוב בני אדם, ובזקן יש לומר כפי דעת זקנים כוותיה". והובא בהליכות שלמה ט, יח. נראה שאם השירות המטאורולוגי צופה בוודאות שירד גשם בלילה, והוא דואג ומצטער מזה, פטור מהשינה בסוכה (ועיין בהרחבות).

[13]. יסוד ההלכה בסוכה כט, א, ועיין בב"י ושו"ע תרלט, ו-ז. מבואר שם שהפטור הוא רק עד שיתעורר ויעלה עמוד השחר, אבל אם התעורר אחר עמוד השחר, אם הוא רוצה להמשיך לישון, עליו לעבור לסוכה. ויש סוברים כך למעשה. ויותר נראה שזה אמור לגבי מי שרגיל לקום סמוך לעמוד השחר, אבל מי שרגיל לישון עוד שעה או שעתיים, לא הטריחו אותו לעבור לסוכה לפני השעה שהוא רגיל להתעורר (עיין פס"ת טז, הלח"ב יז, 42). ובוודאי שכך הדין לגבי מי שחושש שאם יעבור לסוכה לא יצליח להירדם שוב, שמדין מצטער אינו חייב לעבור לסוכה. ומנגד נראה, שמי שהמעבר לסוכה אינו אלא טרחה מועטה עבורו, גם אם התעורר באמצע הלילה, נכון שיעבור לישן בסוכתו. וכעין מה שכתב במ"ב מא.

ט – המשך דיני מצטער

אם באו זבובים או יתושים רבים לסוכתו, ואין לו דרך לסלקם, והם מצערים אותו, או שהתפשט ריח רע מאוד בסוכתו, או שבצהרים נעשה חם מאוד, או שבלילה נעשה קר מאוד או שהרוח נושבת שם בחוזקה, וגם כשהוא מתעטף במלבושיו החמים הוא מצטער. בכל המקרים הללו, אם הצער הוא כזה שאם היה קורה בביתו, היה מעדיף לעבור לדירה סמוכה שיש לו, למרות שהיא פחות נוחה באופן משמעותי, הרי הוא פטור מהסוכה. וכל זה בתנאי שעל ידי יציאתו מהסוכה הוא אכן יינצל מהדבר שמצער אותו, אבל אם גם בבית יסבול מהיתושים או הריח, עליו להישאר בסוכה (שו"ע ורמ"א תרמ, ד).

במצב שבו אנשים רגישים מצטערים, ורוב האנשים אינם מצטערים, כגון כאשר נושבת רוח בסכך ומשירה מעט עלים על שולחן האוכל – רוב האנשים חייבים בסוכה, והרגישים פטורים. אבל אין אדם יכול לטעון שהוא מצטער מדבר שאפילו אנשים רגישים אינם רגילים להצטער ממנו, שכן בטלה דעתו אצל כל אדם, וחובה עליו לאכול ולישון בסוכה (רמ"א תרמ, ד, מ"ב כח-כט).

מי שהתרשל מתחילה והקים סוכה רעועה מהמקובל, למרות שאינה מגינה כראוי מפני החום או הקור, אינו יכול לטעון אח"כ במשך החג שהוא מצטער בה, כיוון שבכך שהקים סוכה רעועה, התחייב לדור בה במשך חג הסוכות בלא תלונות. ואם בכל זאת יתלונן ויטען שעכשיו הוא מצטער, נמצא שחטא וביטל את המצווה בכך שהקים סוכה לא מתאימה, ועליו לטרוח מיד בחיזוק סוכתו כדי שלא יצטער בה (עיין לעיל ב, יד, ולהלן סוף הלכה יג).

אם כבה האור בסוכתו בליל שבת, ויש לו אור בביתו, כיוון שהוא מצטער לאכול בחושך, יאכל בביתו. ואם יש לו שכן שהוא יכול לאכול בסוכתו בלא טורח רב – ילך אצלו. אבל אם הדבר כרוך בטורח רב או באי נעימות רבה, הרי הוא מצטער ופטור מהסוכה (רמ"א תרמ, ד, מ"ב כב-כג).

מי שנעשה פטור מהסוכה מפני שהישיבה בה כרוכה בצער, כגון בעת שיורד גשם, ובכל זאת התעקש ואכל בסוכה בעוד שהגשם יורד עליו, אין בידו מצווה אלא מעשה הדיוטות. ואף צד של איסור יש בזה, שכן אדם צריך לכבד את ימי החג, ואסור לו לצער את עצמו בהם. אבל אם הוא פטור מהסוכה מפני שקיומה כרוך בטורח רב, כגון שירד גשם בסוכה והתחיל לאכול בבית ופסק הגשם, שמצד הדין הוא אינו חייב לטרוח לשוב לסוכה, ובכל זאת טרח וחזר לסוכה, יש לו על כך שכר, הואיל ובפועל הישיבה בסוכה נעשתה שלא בצער (באו"ה תרלט, ז, 'הדיוטות').

י – אימתי אדם נחשב מצטער ופטור משינה בסוכה

אף שחובה לישון בסוכה, בין שינת קבע בין שינת ארעי, רבים נהגו להקל שלא לישון בסוכה, השאלה האם יש להם על מה לסמוך? שתי סיבות עיקריות נזכרו בפוסקים לגבי פטור משינה בסוכה, האחד מצד מצטער, והשני לגבי אנשים נשואים.

בארצות אירופה הקרות, השינה בסוכה כרוכה בצער מפני הקור שבלילות, ואף היו אנשים שנעשו חולים לאחר השינה בסוכה. ועל כן הורו הפוסקים, שהמצטער לישון בסוכה מחמת הקור, ואין לו דרך לחמם את עצמו כראוי, מפני שאין לו שמיכות מתאימות, או מפני שגם בהן הוא מצטער, פטור משינה בסוכה. ובארץ ישראל הקור אינו עז כל כך, אולם מנגד ישנם כיום יותר אנשים מפונקים ורגישים שמצטננים בלילות קרים גם כשהם ישנים עם שמיכה חמה, וגם הם נחשבים כמצטערים שפטורים משינה בסוכה. אולם בלילות שהם יודעים שאין חשש שיצטננו, וכן בשנת הצהרים, כשאין חשש שיצטננו בה, חובה עליהם לישון בסוכה.[14]

יש אנשים שאינם מצליחים להירדם בסוכה, ואף שבאמת אין בסוכה דבר שצריך להפריע לשנתם, מכל מקום הם מתוחים מהסביבה השונה, וכיוון שבפועל הם לא נרדמים, הרי שהם מצטערים ופטורים מהשינה בסוכה. ואין עליהם חובה לבנות לעצמם סוכה מקירות לבנים, כדי שירגישו בה נוח ויוכלו להירדם בלילה, שלא צוותה התורה להקים קירות קבע לצורך מצוות הסוכה. אבל אם יעשו כך, תבוא עליהם ברכה, שיוכלו לקיים את המצווה. וגם מי שפטור מהשינה בלילה, אם ביום הוא מצליח להירדם בסוכה, אם ירצה לישון ביום, חובה עליו לישון בסוכה.

מי שרוצה לישון בצהרים, ובמקום סוכתו ישנם ילדים שמרעישים ומפריעים לישון, וגם אם יבקש מהם, לא יצליחו לשמור על השקט, הרי שהוא מצטער, ואם הוא עייף, מותר לו לישון בביתו.<[15]


[14]. מוסכם על פוסקי אשכנז שחיו במקומות קרים בהרבה מארץ ישראל שכאשר קר מאוד פטורים משינה בסוכה, אלא שנחלקו לגבי מקום מגוריהם. למרדכי שחי בגרמניה פטורים, ולרמ"א שחי בפולין חייבים. ולכאורה לפי זה בארץ ישראל שאקלימה הרבה יותר חם חייבים תמיד. אולם בפועל, בלילות הקרים שבהרים, לא מעט אנשים מצטננים מהשינה בסוכה. ואולי מפני שאנו מפונקים יותר. ומ"מ למעשה, מי שחושש שיצטנן צריך להתכסות בשמיכות חמות, ואם יראה מהניסיון שגם זה לא עוזר לו והוא מצטנן בלילות קרים, אזי בלילות אלו הוא פטור משינה בסוכה מדין מצטער. ומי שעלול להצטנן גם בצהרים, גם בצהרים יישן בבית.

[15]. מובן מאליו שמי שבפועל אינו נרדם בסוכה, פטור כדין מצטער. ואמנם אין המצטער פטור אלא בדבר שדרך בני אדם להצטער בו, אולם אם ידוע שהוא מאניני הדעת, וכל אניני הדעת מצטערים בזה, אזי הוא פטור (רמ"א תרמ, ה, מ"ב כח-כט).

כאשר נמצאים אורחים בסוכה, ולא נעים לבקש מהם לצאת, הנצרך לישון רשאי לישון בביתו מדין מצטער (הליכות שלמה ט, יט). ויש מקילים בזה רק כאשר קשה לו למצוא פתרון בסוכת חבירו (ריש"א הובא בסוכת חיים עמ' תלה).

י"א – אנשים נשואים

לכתחילה אדם נשוי צריך לבנות סוכה שיוכל לישון בה יחד עם אשתו. ואף שאשה פטורה ממצוות הסוכה, אם תישן בסוכה תקיים מצווה. בנוסף לכך, אם בני הזוג לא ישנו יחד בסוכה, שמחת החג שלהם תיפגם, ולכן נכון לבנות סוכה שגם האשה תוכל לישון בה עם בעלה (עיין לעיל ב, יד; ובהרחבות שם יד, ה).

כאשר אין אפשרות להכין מקום שינה לאשה בסוכה, כגון שמקום הסוכה קטן ומספיק לאיש בלבד, או שישנם עוד אנשים שצריכים לישון בסוכה, ואין באפשרותם לבנות עבורם סוכה נוספת לשינה, ובני הזוג מצטערים כשאינם ישנים יחד. יש אומרים שמותר לאיש לישון בלילות עם אשתו בחדרם שבבית, משום שמצוות הסוכה היא, שיישן אדם בסוכתו כדרך שהוא ישן בביתו עם אשתו, ואם אינו יכול לישון עם אשתו בסוכה, הרי הוא פטור מהסוכה (רמ"א תרלט, ב). ויש אומרים שרק כאשר הם ממש מצטערים מכך שאינם ישנים בחדר משלהם, האיש פטור מהסוכה מדין מצטער (מ"א ח). ויש אומרים שאיש נשוי חייב בסוכה כמו רווק, וגם אם יצטער מחמת שהוא ישן בסוכה ואשתו בבית, הוא חייב בסוכה. ורק בלילות מיוחדים (של מצוות עונה), הוא פטור משינה בסוכה (גר"א, מ"ב תרלט, יח).

למעשה, מי שמאוד מצטער מכך שאינו ישן יחד עם אשתו, צריך להשקיע מאמץ וכסף כדי להכין לעצמו סוכה שיוכל לישון בה יחד עם אשתו. ואם הדבר קשה לו מאוד, אם ירצה, יוכל לסמוך על דעת המקילים לישון בבית עם אשתו.[16]


[16]. לדעת רמ"א (ד"מ תרלט, ג), מצוות הסוכה לישון בה עם האשה, וכך נהגו רבים להקים סוכה שיוכלו לישון בה עם האשה. וכאשר קשה מאוד לבנות סוכה כזו, פטורים משינה בסוכה, כי הפירוד ביניהם פוגם בשמחתם וגורם צער לאיש או לאשה, ואפשר להקל בזה גם בעת שהאשה נידה, ק"ו כאשר הפירוד גורם לביטול מצוות עונה. כעין זה כתב הט"ז תרלט, ט, שאם האיש רוצה לשמח את אשתו בכך שיישן עמה בחדר, אפילו כשהיא נידה, הרי זה עוסק במצווה ופטור מהמצווה. וכ"כ שועה"ר ט. והמ"א ח' סובר עפ"י השל"ה, שרק כאשר האיש מצטער לישון בנפרד מאשתו הוא פטור, וכ"כ הלבוש. ומשמע מהם שגם בשעה שהאשה נידה שייך דין מצטער. ולדעת הגר"א ושער אפרים, אין דין ישיבה בסוכה שיישן בסוכתו עם אשתו. וכ"כ בנשמת אדם קמז, א, שהמצווה לשמח את האשה בקניית בגד ולא בשינה בחדרה. וכן דעת בכורי יעקב תרלט, יח, ומ"ב יח, והוסיפו שבלילות של מצוות עונה האיש פטור מהסוכה בכל הלילה.

כתב הרמ"א בד"מ שם, שהחרד אל דבר ה' ישתדל להכין סוכה שיוכל לישון שם עם אשתו, ויעבוד את ה' בשמחה, וכן נוהגים המדקדקים, ע"כ. וכ"כ דה"ח, שועה"ר, ח"א ועוד. ומ"מ משמע מדברי הפוסקים שאין חובה להשקיע ממון רב כדי לבנות סוכה נוספת כדי לישון בה עם האשה, וכנראה הטעם, מפני שזו דירת ארעי, וצריך להשקיע בה כדירת ארעי, היינו כדרך שאדם משקיע בדירה למשך שבוע. יש לציין שמותר לקיים מצוות עונה בסוכה (באו"ה תרלט, א, 'ואל').

י"ב – קטן חתן ואבל

קטן שהגיע לחינוך, חייב בסוכה, וגם הגדולים מצווים שלא לתת לו לאכול סעודת קבע או להשכיב אותו לישון מחוץ לסוכה. גיל חינוך הוא הגיל שבו הקטן מבין את כללי המצווה, כלומר, את החובה לאכול ולישון בסוכה. רוב הקטנים מגיעים לכך בגיל חמש עד שש (שו"ע תרמ, ב). אמנם לעיתים הקטנים מצטערים בשינה בסוכה, משום שהם רגישים יותר לקור, או מפני שהם מפחדים, ואזי דינם כדין מצטער שפטור מהשינה בסוכה. וכן כאשר מבוגרים יושבים ולומדים או משוחחים בסוכה, וקשה לקטן להירדם שם, מותר להשכיב אותו בבית, ואח"כ יעבירו אותו לסוכה.

אסור לערוך נישואים במועד, מפני שאין מערבים שמחה בשמחה (מו"ק ח, א). אבל המתחתנים לפני חג הסוכות, ממשיכים לקיים את שבעת ימי השמחה בתוך החג. ואמרו חכמים שהחתן פטור מן הסוכה, מפני שהסוכה אינה סגורה כמו בית, והחתן והכלה מתביישים לשמוח בה בחופשיות. ואמרו חכמים שגם שושביני החתן וכל הבאים לשמחו ולסעוד עמו פטורים מהסוכה, מפני שהסוכה בדרך כלל צפופה ואינה יכולה להכיל את כל המשמחים, ולכן היו מקיימים את סעודות שבע-הברכות מחוץ לסוכה (סוכה, כה, ב; שו"ע תרמ, ו). אבל את כל שאר סעודות-המצווה חייבים לקיים בסוכה, ובכלל זה סעודת ברית מילה, פדיון בן, בר מצווה וסיום מסכת. וזאת משום שסעודות-מצווה אלו אינן חשובות מספיק כדי לדחות את מצוות הישיבה בסוכה (גר"א, באו"ה תרמ, ו). וכיום נוהגים לקיים גם את סעודות שבע-הברכות בסוכה, למרות שבעקבות זאת יאלצו להזמין פחות אנשים.

אבֵל חייב במצוות הסוכה, ואף שהוא מעדיף לשבת לבדו בצערו, עליו להתעשת ולקיים את מצוות החג (סוכה כה, א; שו"ע תרמ, ה). ובאמת אין אבלות בחג, שכל מי שהתחיל לשבת שבעה לפני כניסת החג, החג מבטל את המשך השבעה. ומי שמת לו מת בתוך חג הסוכות, אינו יושב שבעה במועד, ומיד לאחר ההלוויה הוא ממשיך לשבת בסוכה, ורק לאחר סיום החג יתחיל לשבת שבעה.

אונן, היינו מי שמתו מוטל לפניו ועדיין לא נקבר, פטור ממצוות הסוכה, שהואיל והוא טרוד במצוות הבאת מתו לקבורה, הוא פטור מלעסוק במצוות אחרות (מ"ב תרמ, לא; שעה"צ מח).

י"ג – העוסקים במצווה והולכי דרכים

היוצא מביתו לצורכי מצווה, כגון שהוא מלווה חולה שמאושפז בבית חולים, פטור מהסוכה ביום ובלילה. שכך הוא הכלל: "העוסק במצווה פטור מהמצווה". משום שהטרחה לחפש סוכה או ללכת אליה עלולה לפגוע בקיום המצווה שהוא עסוק בה (סוכה כה, א). וגם כשיש שם סוכה קרובה, אם יש חשש שלא יישן בה היטב, יישן במקום הטוב ביותר עבורו. אמנם כאשר קיום מצוות הסוכה אינו מטריח אותו, ואינו מפריע לקיום המצווה שהוא עסוק בה, כגון שיש שם סוכה קרובה ונוחה – באותן שעות שהוא אינו צריך להיות צמוד לחולה, יאכל וישן בסוכה (שו"ע תרמ, ז, מ"ב לז-לח).

חיילים שעוסקים בשמירה ואין להם זמן פנוי, נחשבים כעוסקים במצווה, ואינם צריכים לטרוח לבנות לעצמם סוכה. אמנם המפקדים שצריכים לדאוג לרווחתם, צריכים לדאוג להקמת סוכה נוחה, כדי שהחיילים יוכלו לאכול בה. וכאשר אין בזה חשש ביטחוני, אף לישון בה.

ככלל אסור לעבוד בחול המועד, אולם במקרים מסוימים מותר לעבוד, כגון מי שעובד במאפייה או במחלבה (פ"ה מועדים יא, ג). ואזי אם בשעת העבודה ההליכה לסוכה מטריחה את העובד, הוא פטור מהסוכה. שכך הוא הכלל: "תשבו כעין תדורו", מצוות הישיבה בסוכה כדרך שנוהגים כל השנה. וכשם שבכל השנה אין העובדים טורחים לאכול בחדר אוכל מסודר, כך אינם צריכים לטרוח כדי לאכול בסוכה. וכשם שבכל השנה אם יהיה שם חדר אוכל סמוך יעדיפו לאכול בו, כך אם יש שם סוכה שבלא טורח אפשר לאכול בה, עליהם לאכול בה.

וכן מי שנצרך לצאת לנסיעת עסקים, שאם לא יבצע אותה בחול המועד, עלול להיגרם לו הפסד גדול. כאשר יש לו טורח מסוים בהשגת סוכה בעת נסיעתו, הוא רשאי לאכול מחוץ לסוכה. היה נוסע ביום, חייב בסוכה בלילה. אמנם אם מלאכת הקמת הסוכה או הנסיעה אליה תארך כמה שעות, והדבר יפגע במטרת נסיעתו, גם בלילה הוא פטור מהסוכה (שו"ע רמ"א תרמ, ח, לבוש, באו"ה 'הולכי').

מי שהוכרח לקיים בחג הסוכות טיפול רפואי שלאחריו יסבול עד שיחשב כמצטער, בכל משך הזמן שצערו נמשך הוא פטור מהסוכה. אבל אם ניתן לבצע את הטיפול לפני סוכות או לאחריו, ובכל זאת החליט לבצעו בסוכות, למרות שבפועל הוא מצטער, חובה עליו לשבת בסוכה. שהואיל ובלא כורח הכניס את עצמו למצב של מצטער, אינו נפטר בכך מהסוכה (אור זרוע, הגה"א, רמ"א תרמ, ג).

י"ד – טיולים

הרוצים לצאת עם משפחתם לטיול, צריכים לתכנן את הטיול באופן כזה שיאכלו את ארוחתם בסוכה. ואם החליטו לצאת למקום שאין בו סוכה, עליהם להקפיד שלא לאכול במשך הטיול ארוחת קבע, אלא יסתפקו בפירות וירקות ומעט מזונות (לעיל הלכה ה). ואמנם יש סוברים שמותר ליוצא לטיול לאכול ארוחת קבע מחוץ לסוכה, שכשם שבכל השנה מי שיוצא לטיול אינו מקפיד לאכול בתוך בית מקורה, כך גם בסוכות מי שמחליט לצאת לטיול אינו צריך להקפיד לאכול בסוכה. אולם נראה למעשה שאין להקל בזה, מפני שרק מי שנאלץ לצאת לדרכו פטור מן הסוכה. אבל המחליט לצאת לטיול כדי ליהנות, מחליט בזה לבטל את עצמו מהמצווה בלא סיבה הכרחית, ולכן רק אם יקפיד לאכול ארוחות קבע בסוכה, יהיה רשאי לצאת לטיול.[17]

ככלל נכון להקפיד שלא לאבד את הימים הקדושים של חול המועד על טיולים, כי הם נועדו ללימוד תורה וסעודות מצווה. וכבר למדנו שחציו של היום צריך להיות מוקדש לה' בתורה ותפילה (פ"ה מועדים י, ו). וזאת הסיבה שאסור לעשות מלאכה במועד, כדי שיעסקו בתורה (ירושלמי מו"ק פ"ב ה"ג). וכאשר אדם מקדיש את המועדים להנאת עצמו, אומר עליו הקב"ה: אלה אינם מועדי אלא מועדיכם, ועליהם נאמר: "חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא" (ישעיהו א, יד). אבל המקדישים את המועדים לתורה, תפילה וסעודות של מצווה, אהובים וחביבים לפניו יתברך (של"ה מסכת סוכה נר מצוה לא).

ויש נסיעות שיש בהן מצווה, כגון מי שהולך להקביל פני רבו שאינו רגיל לפגוש אותו בכל חודש. וכן מי שנוסע לירושלים להסתופף בחצרותיה, להתקרב להר הבית ולהתפלל ליד הכותל המערבי, שזו מעין מצוות עלייה לרגל (פ"ה מועדים א, טז-יז; י, ו). והיוצאים לנסיעות כאלה שיש בהם מצווה, אם יקשה עליהם למצוא סוכה לאכול בה, רשאים לאכול אכילת קבע מחוץ לסוכה.


[17]. סוכה כו, א: "תנו רבנן: הולכי דרכים ביום – פטורין מן הסוכה ביום וחייבין בלילה, הולכי דרכים בלילה – פטורין מן הסוכה בלילה וחייבין ביום. הולכי דרכים ביום ובלילה – פטורין מן הסוכה בין ביום ובין בלילה". יש סוברים שדין היוצאים לטייל כדין הולכי דרכים שפטורים מהסוכה, וזאת משום שצריך אדם לנהוג בסוכתו כדרך שהוא נוהג בביתו, ובכל השנה כאשר יוצאים לטיול בטבע אין מקפידים לאכול בתוך בית, וממילא כאשר יוצאים לטייל בסוכות, פטורים מלאכול בסוכה. וכן דעת ריש"א (הערות למס' סוכה כו, א), הרב ליאור, כמובא במקראי קודש (הררי עמ' תקפז), ושאילת שלמה ב, פח. לעומת זאת, לדעת רבים, כאשר חכמים פטרו הולכי דרכים מהסוכה, על פי הכלל "תשבו כעין תדורו", התכוונו למצב שבו אדם נאלץ לצאת לדרכו לצורך פרנסתו או לצורך חשוב אחר, ואזי ינהג כבכל השנה, שהולכי דרכים אוכלים מחוץ לבית. אבל בלא צורך, הלא זהו מה שצוותה התורה לשבת בסוכה ולא לצאת למקומות אחרים ולהיפטר מהמצווה. ואם החליט לטייל ולבלות בחול המועד, חייב בסוכה. כיוצא בזה למדנו בסוף הלכה יג, שמי שהחליט בלא כורח לקיים טיפול רפואי בחול המועד, גם אם הוא בפועל מצטער, חובה עליו לשבת בסוכה (רמ"א תרמ, ג, עפ"י ראשונים). וכ"כ אג"מ או"ח ג, צג; רשז"א (הליכות שלמה ט, כא); יחו"ד ג, מז; אהלה של תורה ב, צג. בנוסף לכך, היוצאים לטיולים בחול המועד אינם נוהגים כבכל השנה, כי בדרך כלל יוצאים לטיול רק בחופשים או לעיתים נדירות, ואילו הם קובעים עצמם לטייל תמיד בחול המועד. וימי חול המועד אינם ימי חופש אלא ימים מקודשים שנועדו לשמחת החג בסעודות ולימוד תורה. ולכן מי שהחליט לצאת לטיול, לכל הפחות צריך להקפיד לאכול בסוכה. ונראה שאם תכננו את הטיול באופן נאות, ומחמת תקלה שאינה תלויה בהם נקלעו למקום שאין להם בו סוכה והם רעבים, יוכלו לאכול בלא סוכה, וכשם שבכל השנה, אדם רעב שנקלע למקום שאין בו חדר לאכול, מוכן לאכול בחוץ.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן