י – איסור הנאה

א – פתיחה לאיסורי עבודה זרה

כדי שיוכלו ישראל לדבוק בה' אחד ולהמשיך ברכה לעצמם ולכל העולם, עליהם להתרחק מכל שמץ של עבודה זרה. על ידי כך יוכלו לקלוט את אור ה', ללכת בדרכי ה' בעשיית צדקה ומשפט, להבין בתורתו ולקיים את מצוותיו, ליישב את הארץ ולפרות ולרבות בה. ותרבה הברכה בחקלאות, בתעשייה, במדע, בחברה ובאומנות, עד שנזכה לביאת משיח צדקנו, וכל באי עולם ירצו ללכת בדרכי ה'.

לפיכך, בנוסף לעצם האיסור לעבוד עבודה זרה, צווה ה' את ישראל בכמה איסורים:

א) לאבד את האלילים, שנאמר (דברים ז, כה): "פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ" (לעיל ג, ט).

ב) שלא ליהנות מעבודה זרה ומתשמישיה, נויה ותקרובתה, כפי שיבואר בהמשך הפרק.

ג) שלא לנדור או להישבע בשם עבודה זרה, שנאמר (שמות כג, יג): "וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ, לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ". ובכלל זה שלא לגרום לנוכרים להישבע באליליהם (להלן יא, ג).

ד) בנוסף למצווה לאבד את האלילים עצמם, מצווה להתייחס אליהם בביטול כדי לאבד את שמם, שנאמר (דברים יב, ג): "וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא". איבוד השם נעשה גם על ידי שינוי שמם לגנאי, שנאמר (שם ז, כו): "שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא" (להלן יד, א).

ה) שלא להתעניין בעבודה זרה שמא יתפתה אחריה, שנאמר (ויקרא יט, ד): "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם" (להלן פרק יג).

ו) שלא להַנות עבודה זרה, היינו שלא לתרום לה, ואף לא לקנות דבר שמשלמים ממנו מס להחזקתה (להלן יא, ו).

ז) גם פסל של נוכרי אסור להכניס לבית, שנאמר (דברים ז, כו): "וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ". הוסיפו חכמים ואסרו להשכיר דירה לעובד אלילים שרגיל להכניס לביתו פסל של עבודה זרה (להלן יא, ט).

ח) גם לשם נוי אסרה התורה לעשות פסלים בדמות שמשים במדור העליון כמלאכים, ובמדור התחתון כשמש וירח, ובדמות אדם, כדי שלא יטעו אחריהם, שנאמר (שמות כ, יט): "לֹא תַעֲשׂוּן אִתִּי" (להלן טו, א-ז).

ט) הוסיפו חכמים ואסרו על ישראל לעשות דברים שנראים כעבודה זרה משום מראית עין (להלן יב, ב-ג).

בפרק זה נעסוק באיסור הנאה מעבודה זרה, ובפרקים הבאים יבוארו הלכות שאר הסייגים.

ב – איסור הנאה

מצווה לאבד את פסלי האלילים ואסור ליהנות מהם, והעובר ונהנה מהם חייב מלקות. אפילו היה הפסל עשוי כסף או זהב, אסור להתיך אותו וליהנות מכספו או מזהבו. שנאמר (דברים ז, כה-כו): "פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ, לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ, כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלוֹהֶיךָ הוּא. וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ, שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא". וכן נאמר (דברים יג, יח): "וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם".

איסור ההנאה כולל ארבעה סוגים: א) פסלי אלוהיהם, ב) תשמישיהם – כלי פולחנם,  ג) נויהם – הקישוטים שלהם, ד) תקרובות – קורבנות שהקריבו להם:

א) פסלי אלוהיהם הם הפסלים והחפצים שעובדי האלילים מאמינים שכוחם של האלים שורה בהם ויש בהם כוח להיטיב לעובדיהם. בכללם פסלים בצורת אדם או חיה, עצי אשרה, וכל שאר הדברים שעובדי אלילים מאמינים בהם. לדוגמה, עובד אלילים שהעמיד לְבֵנָה ואמר לה: 'אלי אתה', או השתחווה לה, נעשתה הלְבֵנָה פסל ונאסרה בהנאה.

ב) תשמישיהם הם כלי פולחנם, היינו הכלים שבעזרתם מבצעים את עבודת האלילים, כדוגמת מחתות להקטיר קטורת וסכין לשחוט קורבנות.

ג) נוי האלילים הם הבגדים שמלבישים בהם את הפסלים והכתר ששמים לראשם, וכל כיוצא בזה. אבל בגדי הכמרים שמשרתים אותם אינם נחשבים לנוי האלילים ומותרים בהנאה (תוס', רא"ש ע"ז ד, א).

ד) תקרובות, היינו קורבנות שהקריבו לאלילים, כבהמות שנשחטו לכבודם או דברי מאכל שהקריבו להם (כמבואר בהערה 3).

כיוון שגם לאחר איבוד ארבעת הסוגים הללו אסור ליהנות מהם, צריך לאבדם באופן שלא יהיה ניתן ליהנות מהחומר שממנו הם עשויים. לפיכך, אם היו עשויים מעץ או משאר חומרים שנשרפים, שורפם ומפזר את אפרם כדי שלא יהנה מהם. גם בעת ביעורם צריך להקפיד שלא ליהנות מאש שריפתם. אפה או בישל באש עצי העבודה הזרה פת או תבשיל – אסורים בהנאה (שו"ע קמב, א; ד). היו עשויים ממתכת שאינה נשרפת, ככסף וזהב, צריך לשׁחוק אותם ולפזר את פירוריהם לרוח, או להשליכם לים במקום שבני אדם לא יוכלו להעלותם, ואזי אין צורך לשׁוחקם (שו"ע יו"ד קמו, יד; ש"ך יג).^[1]

ג – אלילי העץ והאבן שנאסרים בהנאה

פסלים של גויים נאסרים בהנאה מעת שנגמרה מלאכת עשייתם. אולם פסל שיהודי עשה, נאסר רק מעת שיתחיל לעובדו, שהואיל והיהודים ככלל סולדים מעבודה זרה, כל עוד לא עבד את הפסל, עדיין יש סיכוי שיחזור בתשובה ולא יעבוד אותו. תשמישי עבודה זרה ונוייה, גם של גויים, אינם נאסרים עד שיעבדו בהם (ע"ז נא, ב; שו"ע קלט, א).

כל דבר שאין בו תפיסת יד אדם, היינו שלא אדם עשה אותו אלא כך הוא מטבע בריאתו, אף על פי שעבדו אותו, מותר בהנאה. לפיכך, הרים, גבעות, נהרות ומעיינות שעבדום – מותרים בהנאה, וכן אבני הר שנותקו מעצמן ונותרו במקומן ועבדו אותן – מותרות. ציפה את ההר בזהב ועבדוהו – רק הציפוי אסור בהנאה. כיוצא בזה, העמיד פסל על אבן או שצייר על אבן לשם עבודה זרה – האבן נאסרת כל זמן שהפסל או הציור עליה, ולאחר שיסלקם – האבן מותרת. עובד אלילים שבנה בית לעבודה זרה, הבית נאסר בהנאה. בנה בית סתם והכניס לתוכו פסל, כל עוד הפסל בתוכו – הבית אסור בהנאה, סילקו – הבית מותר בהנאה. בנה בית סתם וכיירו או סיידו לשם עבודה זרה – מסיר את הכיוּר או הסיוד והבית מותר (שו"ע קמה, א-ה).

נטע עץ כדי לעובדו – העץ אסור בהנאה, שהוא נחשב כדבר שיש בו תפיסת יד אדם, וזוהי האשרה שמצווה לאבדה ולשרש אחריה שלא תחזור ותצמח (ע"ז מה, ב; שו"ע קמו, טו). אבל נטע עץ סתם, נחשב כדבר שאין בו תפיסת יד אדם, ואם אחר כך החל לעובדו – כל מה שגדל עליו לפני כן מותר בהנאה, ומה שגדל עליו מעת שהחל לעובדו אסור בהנאה. השתחווה לבעל חיים – לא נאסר. שחט בעל חיים לשם עבודה זרה – נאסר בהנאה, וזוהי תקרובת עבודה זרה (שו"ע קמה, ו-ח).

מכלל האיסור ליהנות מהאלילים – אסור לשבת בצל של עץ אשרה. היינו בצל אילן שעובדים אותו או שהניחו תחתיו אליל. גם כאשר צל האשרה נמשך לרשות הרבים אסור לשבת תחתיו, ואם דרך הרבים עוברת תחת צל האשרה, אם יש שם דרך אחרת קצרה ונוחה כמותה, ילך בדרך השנייה. ואם אין שם דרך אחרת קצרה ונוחה כמותה, יכול ללכת בדרכו תחת צל האשרה, וילך שם במרוצה, כדי להראות שאינו מעוניין ליהנות מצל האשרה (ע"ז מח, א-ב; שו"ע קמב, ט). גם אילן שאינו אשרה, אלא שנטעו אותו לצד האליל כדי לשמש נוי לעבודה זרה – אסור בהנאה ואסור לשבת בצילו, כדין נויי עבודה זרה (שו"ע קמב, יג).

אילנות שנטועים בגינה שסמוכה לבית עבודה זרה, כיוון שלא נועדו להיות נוי לעבודה זרה עצמה, אין איסור ליהנות מהם ומהצל שלהם (ריטב"א). אמנם כאשר הנמצאים שם נראים כרוצים להתקרב לעבודה זרה, אסור משום מראית עין (להלן יב, ג).^[2]

ד – תקרובת עבודה זרה

קורבנות ומנחות (תקרובות), שהקריבו לעבודה זרה נאסרים בהנאה לעולם. ואף שעובד אלילים יכול לבטל את פסליו וכן את כלי התשמיש של הפסל ואת נויו, ובכך ייהפכו למותרים בהנאה, את התקרובות אינו יכול לבטל, והן נשארות באיסורן לעולם (להלן הלכה ה).

הקורבנות נאסרים בהנאה בתנאי שהיו 'כעין פְּנִים', היינו שנעשתה בהם פעולה פולחנית כעין העבודות שהיו נעשות במקדש. לפיכך, עובדי אלילים שהיו רגילים לכוון בכל עת ששחטו בהמות לאכילה שהשחיטה היא לשם האלילים, כל בשרם נאסר בהנאה כדין תקרובת, כי השחיטה היא עבודה 'כעין פנים'.^[3]

המביאים מנחות ומניחים אותן לפני האלילים, אם הן כדוגמת הדברים שהיו מביאים במקדש, היינו בשר בהמה, סלתות, שמנים ופירות שבעת המינים, גם בלא פעולת פולחן נוספת, הבאתן נחשבת 'כעין פנים' ונאסרו בהנאה (שו"ע קלט, ג). אבל שאר פירות, פרחים ונרות שהובאו כמנחה, לא נאסרו בהנאה (רמב"ן, רשב"א, רא"ש ושו"ע קלט, ג, והרמב"ם מחמיר).^[4]

ה – ביטול עבודה זרה של גוי

עבודה זרה של גוי יכולה להתבטל על ידי גוי, ובכך היא נעשית מותרת בהנאה. שנאמר (דברים ז, כה): "פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ, לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ". כל עוד הפסלים הם אֱלֹהֵיהֶם, אסור לקחתם וליהנות מהם, אבל אם ביטלום, כיוון שכבר אינם אלוהיהם, אין בהם איסור הנאה (ע"ז נב, ב; רמב"ם ע"ז ח, ח).

הביטול נעשה על ידי מעשה של גוי עובד אלילים שפוגע בפסל ומבטא בכך באופן נחרץ שאינו מאמין בו, כגון שקטע את ראש אוזנו או חוטמו או אצבעו. וכן אם היכה אותו בפרצופו עד שצורתו השתנתה, למרות שלא חיסר ממנו כלום – ביטלו. אבל אם מחמת כעסו על האליל ירק על הפסל או עשה עליו את צרכיו או גררו על הרצפה – לא התבטל, כי כך עשו לעיתים עובדי האלילים בעת כעסם, ואח"כ היו מתפייסים ושבים לעובדם. לכן, רק מעשה של פגיעה ממשית בגוף הפסל מבטא החלטה לבטלו, ומפקיע ממנו את איסור ההנאה.

גם כאשר הגוי ביטל את הפסל בעל כורחו – ביטולו ביטול, הואיל והבין שהוא עושה מעשה שמבטל את מעמדו כאליל. אמנם רק גוי "שיודע בטיב עבודה זרה", היינו עובד עבודה זרה, יכול לבטלה. וגם אם הוא עובד אליל אחר, כיוון שככלל הוא עובד אלילים – יכול לבטלם. אבל נוכרי שאינו עובד אלילים, אינו יכול לבטלם. נוכרי קטן או שוטה, אינו יכול לבטל עבודה זרה, הואיל ואינו מבין את משמעות מעשיו (ע"ז מג, א; נב, ב; רמב"ם ח, ט; שו"ע קמו, ה).

ביטל הגוי את הפסל, הותרו גם כלי תשמישו ונויו. אולם התקרובות שהקריבו לפניו, נשארות באיסורן לעולם. ביטל הגוי כלי פולחן של האליל, רק הכלים שביטל הותרו, אבל הפסל ושאר כלי תשמישו ונויו נותרו באיסורם (ע"ז נב, ב; שו"ע קלט, ב; קמו, יג).

פסלים שנשברו מעצמם – אסורים בהנאה, הואיל ולא ביטלום. וכן פסלים ומזבחות שבעליהם ברחו מחמת מלחמה, אסורים בהנאה. אבל אם בעליהם יכלו לחזור לעובדם לאחר המלחמה ולא חזרו לעובדם, וכן פסלים וכלי פולחן שנזנחו כי במשך הדורות הפסיקו להאמין בהם – בטלו ומותר ליהנות מהם (ע"ז נג, ב; שו"ע קמו, י-יא).^[5] נראה לפי זה, שמקדשים ופסלים עתיקים שהפסיקו לעובדם, למרות שלא ידוע שהתכוונו להזניחם, מותרים בהנאה, שהואיל ועבר זמן רב מאז שעבדום, הרי שיורשי עובדיהם הזניחום לגמרי ופקע מהם האיסור (ראו להלן יב, ח, לגבי כניסה למקומות אלו).

מכר הגוי את הפסל, בין לגוי ובין לישראל – אינו מתבטל, כי המוכרו מקווה שיימצא לפסל קונה שיעבוד אותו (ע"ז נג, א; שו"ע קמו, ח). מכר הגוי את הפסל בסתם, הכסף שקיבל עבורו אסור בהנאה, כי אולי התכוון להשתמש בכסף לצרכי עבודה זרה. אבל אם הגוי מכר את הפסל או את כלי תשמישו כדי להשתמש בכסף לדברי חולין, הכסף שקיבל מותר (ע"ז סד, א; שו"ע קמד, א).^[6]

ו – עבודה זרה של ישראל אינה בטלה לעולם

עבודה זרה של ישראל אינה בטלה לעולם, שכן מעת שישראל החל לעבוד אותה, חובה מהתורה לאבדה וממילא נאסרה בהנאה לעולם. ומה שלמדנו שעבודה זרה של גוי יכולה להתבטל, הוא מפני שאין על הגוי חובה לאבד את העבודה זרה, וממילא אם יבטלה תתבטל, ובכך החומר שלה יהפוך למותר (שו"ע קמו, א). גם כלי תשמיש ונויי עבודה זרה של ישראל אינם מתבטלים, שכן חובה לאבדם, וממילא אין אפשרות לבטלם ולהתירם בכך (גר"א קמו, ב). גם יהודי מומר שאדוק בעבודה זרה, אינו יכול לבטל עבודה זרה (ט"ז קלט, א).

מכר ישראל עבודה זרה או תשמישיה, גם הכסף שקיבל תמורתם אסור בהנאה, וכן אם החליף אותם תמורת דבר אחר כבהמה, גם הבהמה נאסרה בהנאה. שנאמר (דברים ז, כה-כו): "פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ… וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ", כל שאתה מקבל עבורו יהיה אסור בהנאה כמותו (ע"ז נד, ב; שו"ע קמד, א; קמה, ט).

גזרו חכמים שגם עבודה זרה של גוי שהגיעה לרשותו של יהודי, כיוון שנעשתה שלו – חובה עליו לאבדה ואין אפשרות לבטלה על ידי גוי, שמא אם יקלו בה, יבואו להקל גם בעבודה זרה של יהודי, שאותה לא ניתן לבטל (סמ"ג, שו"ע קמו, א-ב).^[7]

ז – איסור תערובת עבודה זרה

מפני חומרת איסור עבודה זרה תיקנו חכמים שעבודה זרה אינה בטלה אפילו באלף, שאם התערב פסל של עבודה זרה בפסלים דומים שנעשו לנוי ולא לפולחן – כולם אסורים בהנאה. התערבה כף ששימשה לפולחן אלילי בכפות רגילות – כולן אסורות בהנאה. וכן אם התערבה חתיכת בשר שהוקרב לעבודה זרה באלף חתיכות – כולן אסורות בהנאה (ע"ז עד, א; רמב"ם ע"ז ז, ט; שו"ע קמ, א).

כפי שלמדנו (בהלכה ב) אסור ליהנות מדברים של עבודה זרה, אך כשלא מדובר בתערובת ממשית של עבודה זרה, אלא רק בדבר שנגרם על ידי עבודה זרה, הכלל הוא ש'זה וזה גורם מותר'. כלומר, כאשר שני גורמים סייעו ליצירת הדבר, אחד אסור ואחד מותר, התוצאה היוצאת מותרת. לכן אף שאסור להאכיל בהמה בירקות שהוקרבו כתקרובת לעבודה זרה, ואסור לזבל שדה בתקרובת עבודה זרה – אם האכילו בהמה בתקרובת, מותר לאכול את בשרה או לשתות מחלבה, מפני שהם נוצרו על ידי שילוב של מאכלים כשרים ואסורים. ואם זיבלו את השדה בתקרובת עבודה זרה, מותר לזרוע בשדה, הואיל והשדה הושבח מדשנים מותרים שנאספו בו באופן טבעי וגם מדשן של עבודה זרה (ע"ז מט, א; שו"ע קמב, יא; ראו פנה"ל כשרות לד, ו; פסח ח, ה, 6).

ח – הנאה ממוזיקה, ריח ומראה של עבודה זרה

אסור ליהנות משמיעת שירים ומנגינות ששרים או מנגנים לעבודה זרה, וכן אסור ליהנות מראיית צורותיה של עבודה זרה או מהרחת קטורת שמקטירים לה (רבנו ירוחם יז, ה, שו"ע קח, ז; קמב, טו). והמפנה עצמו ליהנות או להתבונן בהם, עובר באיסור תורה, שנאמר (ויקרא יט, ד): "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֱלִילִם" (שבת קמט, א; להלן יג, א).

הנצרך לעבור בדרכו ליד מקום פולחן בעת שעולה ממנו ריח קטורת שמקטירים שם, או בעת שנשמע ממנו קול שירה או נגינה ששרים או מנגנים לפני העבודה זרה, או במקום שהוא רואה את נויה – רשאי לעבור בתנאי שאינו מתכוון ליהנות ממנה, וגם אין הכרח שיהנה ממנה, כגון שאם יעלה לו רצון ליהנות יוכל לסתום את אפו שלא יריח, או לאטום את אוזניו שלא ישמע, או להסב את מבטו שלא יראה. ואזי כל זמן שאינו מתכוון ליהנות, גם אם יריח או ישמע או יראה, מותר לו לעבור. אבל אם אינו יכול להימנע מלהריח או לשמוע או לראות, גם אם אינו מתכוון ליהנות – אסור לו לעבור שם. קל וחומר שאסור לו לעבור שם כשהוא מתכוון ליהנות (רבנו ירוחם שם; ש"ך קמב, לד). דין הנאה ממוזיקה ותמונות שהוקלטו וצולמו במקום פולחן יבואר להלן (יג, ח).^[8]

ט – קיום מצוות בדברים של עבודה זרה

כל הדברים שלא נאסרו בהנאה למרות שעבדום, כגון דברים שאין בהם תפיסת יד אדם כאבנים ובהמות (לעיל ג), או שהתבטלו על ידי גויים (לעיל ה), כיוון שעבדו אותם, נעשו מאוסים ונפסלו לעבודת המקדש (ערוה"ש העתיד איסורי מזבח נה, כ). לפיכך, המשתחווה לבהמתו – נפסלה לקורבן, ואין עושים מצמרה בגדי כהונה. המשתחווה לאבני הר – נפסלו לבניית המזבח. המשתחווה למעיין שנובע בחצרו – כל המים שהיו בו באותה עת פסולים לניסוך המים. וכן עץ אשרה שגויים עבדוהו ואח"כ ביטלו אותו – אין מביאים ממנו גזרי עצים למזבח (רמב"ם איסורי מזבח ד, ז).

נחלקו הראשונים האם דברים אלו נאסרו גם לשאר מצוות, כגון לשופר, לולב וציצית. למעשה נפסק, שגם אם היו של נוכרי וביטלם, כך שהם מותרים בהנאה, נעשו מאוסים למצווה ולכתחילה לא ישתמש בהם לצורכי מצווה.

בדיעבד, אם השתמש בהם למצווה, הדין תלוי בשאלה האם ניתן לבטלם או לא. אם הם של ישראל, לא קיים את המצווה, שהואיל וחובה לאבדם מהעולם, הם נחשבים כמושמדים וממילא אין אפשרות לקיים בהם מצווה. אולם אם הם של נוכרי, כיוון שאפשר לבטלם הם אינם נחשבים כמושמדים, ולמרות שבפועל לא בוטלו ולכן הם אסורים בהנאה, בדיעבד יצא בהם ידי חובת קיום המצווה, כי קיום המצוות אינו נחשב הנאה.^[9]

י – הפיכת כנסייה לבית כנסת

נחלקו הפוסקים אם מותר להפוך כנסייה שהתבטלה לבית כנסת. יש אוסרים, משום שאחר שהשתמשו בבניין לצרכי עבודה זרה, נעשה מאוס לצרכי מצווה. ואמנם בכך שנמכר לכל שימוש כבר אינו נחשב תשמיש עבודה זרה, ומותר ליהנות ממנו, אולם כשם שאסור להדליק בבית כנסת נרות ששימשו לעבודה זרה, גם אם התבטלו מלשמש לה (שו"ע או"ח קנד, יא), כך אסור לעשות בית כנסת ממבנה ששימש לכנסייה ובוטל (א"ר קנד, טו).

ויש אומרים שמותר להפוך כנסייה לבית כנסת, כי רק דברים תלושים ששימשו לעבודה זרה נעשו מאוסים למצווה, אבל בניין שמחובר לקרקע אינו נמאס. בנוסף, לא את הבניין עצמו עבדו, ולכן משעה שהתבטל מלשמש לעבודה זרה, מותר להופכו לבית כנסת (מ"א קנד, יז).

למעשה, לכתחילה יש להחמיר שלא לעשות בית כנסת ממבנה ששימש ככנסייה, ובדיעבד אם עשו – אפשר להתפלל בו.^[10]

יא – נרות וקישוטים שיוצרו עבור עבודה זרה

המייעד בהמה להקרבה לעבודה זרה, כבר משעה שיעשו בה מעשה הכנה, כגון שהכמרים גזזו את צמרה לכבוד האליל, גם אם בעל הבהמה יחזור בו ולא ירצה להקריבה לעבודה זרה, נאסרה להקרבה על המזבח לה'.

אולם כל זה דווקא לעניין הקרבה על המזבח, מפני שמאוס להקריב לפני ה' במקדש בהמה שיועדה להקרבה לעבודה זרה. אך מותר להשתמש בנרות שיועדו להדלקה לפני האליל עבור הדלקת נרות שבת או חנוכה. כיוצא בזה מותר לקשט את הסוכה בקישוטים שיוצרו עבור קישוט עבודה זרה וכנסיות.^[11]

יב – פאות ששערן מהודו

בשנת תשס"ד התעוררה מחלוקת אודות הפאות הנוכריות ששערן מובא מהודו. התברר שחלק מהשיער מובא מאזור העיר טירופטי שבדרום הודו, שם יש מקום פולחן שפוקדים אותו עשרות מיליוני אנשים בשנה, ורבים מהם מגלחים את שיער ראשם כהכנה לקראת בואם לאליל. את השיער השייך למקום הפולחן מוכרים אחר כך לתעשיית הפאות העולמית. האוסרים טענו שגילוח השיער הוא פעולת פולחן, וממילא נחשב כעין שחיטה, ובכך השיער נאסר בהנאה. ואף שנחלקו הראשונים האם באופן זה השיער נאסר, האוסרים הורו כדעת המחמירים. מנגד, המתירים ביררו אצל אנשים שמכירים את דתם, והתברר שהגילוח אינו פעולת פולחן אלא רק הכנה לקראת ביאתם לאליל בהכנעה, וממילא לכל הדעות השיער אינו נאסר בהנאה.

למעשה, גם אם נתחשב בדעת המחמירים, כיוון שיש בדין זה שני ספקות, גם כאשר ידוע ששיער הפאה הובא מטירופטי, הפאה מותרת. קל וחומר כאשר לא ידוע מקור השיער, שאז ישנם שלושה ספקות כמבואר בהערה.^[12]