כד – קסמי עתידות

א – קֹסֵם קְסָמִים

קֹסֵם קְסָמִים הוא אחד מאיסורי הכשפים, שנאמר (דברים יח, ט-יג): "כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹוהֶיךָ נֹתֵן לָךְ, לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף… כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה, וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱלֹוהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ. תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלוֹהֶיךָ". העובר על האיסור ועושה קסמים חייב מלקות.

מטרתו של הקוסם לדעת עתידות. לשם כך היה עושה מעשים שונים שבעזרתם התנתק מהסביבה ומתחושות הגוף והיה שוקע במצב תודעתי מדיטטיבי-היפנוטי, תוך ניסיון להתקשר לכוחות עליונים. מתוך כך ניחש את העתיד או החליט אם כדאי לעשות דבר מסוים או לא. היו שעשו זאת על ידי הכאה חוזרת במקל תוך השמעת קולות משונים, היו שעשו זאת על ידי בחישה בחול תוך יצירת צורות שונות, היו שמשמשו באבנים או בחול, היו שהתבוננו ארוכות במראה או באש שבעששית, והיו שגהרו על הארץ תוך תנועות משונות (ראו רמב"ם ע"ז יא, ו; החינוך תקי).

היו אנשים שנעזרו בקסמים בלא ללכת לקוסם מומחה. באחד הקסמים הנפוצים, לקחו ענף וקלפו את צדו האחד, לצד עם הקליפה קראו 'איש', ולצד המקולף 'אשה'. אם רצו לצאת לדרך היו זורקים את העץ פעמיים, אם יצא בתחילה איש ואח"כ אשה, החליטו שהדרך טובה ויצאו לדרך. ואם יצאה אשה ואח"כ איש, החליטו שהדרך לא טובה ולא יצאו. ואם יצא פעמיים איש או פעמיים אשה, אמרו שזאת 'דרך בינונית'. ועל כך הוכיח הנביא (הושע ד, יב): "עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ, כִּי רוּחַ זְנוּנִים הִתְעָה וַיִּזְנוּ מִתַּחַת אֱלוֹהֵיהֶם" (סמ"ג לאוין נב; בכור שור והדר זקנים לדברים יח, י).

אחד הקוסמים המפורסמים היה בלעם, שבנוסף ליכולתו לקלל בכשפיו, היה מגיד עתידות בקסמיו. לכן כאשר רצה בלק לפגוע בישראל שלח אל בלעם שליחים עם כלי קסמים, שנאמר: "וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן וּקְסָמִים בְּיָדָם" (במדבר כב, ז; רש"י). וזאת משום שחשש שמא בלעם יפחד לקלל את ישראל, וכדי שלא יוכל להשתמט משליחיו בתואנה שאין לו כלי קסמים, נתן בידם כלי קסמים, שעל ידם יוכל בלעם לבדוק מהו הזמן שבו מתאים לקללם (ראב"ע). אולם סופו שהפך ה' את קללתו לברכה, ובני ישראל נקמו בו את נקמתם, שנאמר (יהושע יג, כב): "וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב אֶל חַלְלֵיהֶם".

גם השואל בעצתו של הקוסם עובר באיסור, שהוא מבטל מצוות 'עשה' שצוותה התורה את ישראל לנהוג בתמימות, שנאמר (דברים יח, יג): "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלוֹהֶיךָ". היינו להאמין שה' משגיח על האדם, וכל הנהגתו לטובת האדם, ולכן אין לנסות לדעת עתידות על ידי דרכים עקלקלות של קסמים ותחבולות (לעיל יט, יב-יג). אמנם הקוסם, שעושה בעצמו את הקסמים, עובר גם על איסור 'לא תעשה'. ויש אומרים שגם השואל את הקוסם עובר על איסור 'לא תעשה'.^[1]

ב – מְעוֹנֵן

בכלל איסורי הכשפים – מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ, שנאמר (דברים יח, י): "לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ". וכן נאמר (ויקרא יט, כו): "לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם, לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ". מְעוֹנֵן זה המאמין למכשפים שיש זמנים טובים ויש זמנים רעים, כמבואר בהמשך ההלכה. מְנַחֵשׁ זה המאמין שניתן לדעת על פי אירועים שאירעו לו באקראי מה כדאי לו לעשות, כמבואר בהלכה הבאה.

ככלל, אמונות טפלות של מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ נוצרו על ידי אנשים בעלי אינטואיציה מיסטית שעסקו בכשפים ובקסמים וחשו שדברים מסוימים מרמזים על סכנה או הצלחה. לעיתים הניחוש היה מבוסס על תחושה טבעית, כגון אדם שהתחיל את יום עסקיו בתשלום מס גבוה, עלול להיות מדוכא ובעקבות זאת להיכשל בעסקיו באותו יום, והמנחשים הסיקו שתשלום מס בתחילת היום גורם לכוחות מיסטיים להתנכל לו, ולכן הורו להימנע מתשלום מס בתחילת היום או השבוע או החודש. אולם ישראל מצוּוים להפנות את אמונתם לתורה ולמצוות, שמרוממות את האדם לעשות מעשים טובים ולהוסיף ברכה לעולם, ולא לפנות לאמונות טפלות שאין להן בסיס הגיוני.

גם כאשר נראה שלעיתים המכשפים העוסקים בניחוש הצליחו לנחש את העתיד, לאמיתו של דבר הם לא ראו את כל התמונה, וממילא, גם אם ההולך אחריהם הרוויח לטווח קצר, לטווח ארוך הפסיד פעמיים. ראשית, ההישענות על הדרכות מכשפים מפריעה לאדם לשקול שיקולים הגיוניים שמהם צומחת לאדם יותר ברכה. שנית, ההולך אחריהם ממקד את כל תשומת ליבו, גם הרוחנית, להצלחה החיצונית בלבד, ומסיר עצמו מהתורה, שהדרכתה נועדה לרומם את האדם מבחינה מוסרית ולהוסיף לחייו ברכה בעולם הזה ובעולם הבא.

איזהו מְעוֹנֵן? פירש רבי עקיבא: "זה המחשב עתים ושעות, ואומר: היום יפה לצאת, למחר יפה ליקח (לקנות סחורה), לימודי ערבי שביעיות חיטין יפות (חטים שגדלות בערב שביעית דרכן להיות יפות)". מְעוֹנֵן לשון עונָה, והחוטא בכך נוהג על פי אמונה טפלה לפיה זמנים מסוימים טובים וזמנים מסוימים רעים (סנהדרין סה, ב). וכל העושה מעשה על פי זה, חייב מלקות (רמב"ם ע"ז יא, ט).

אבל אין איסור בהדרכת חכמים הנוגעת לזמנים על פי ערכים תורניים. וכפי שהמליצו חכמים (תענית כט, ב), ליהודי שיש לו דין עם נוכרי, שישתמט ממנו בחודש אב שאז מזלו רע, וינסה להמציא את עצמו לדין או לעסק בחודש אדר, שאז מזלם של ישראל מצליח.^[2]

ג – מְנַחֵשׁ

מְנַחֵשׁ מלשון להחיש (רמב"ן). באופן טבעי אדם אינו יודע מה יקרה בעתיד עד אשר יקרה בפועל, והמנחש רוצה להחיש ולדעת את העתיד על פי אירועים שקורים לו עכשיו, בלא שיהיה קשר סיבתי הגיוני בין מה שאירע לו למה שהוא מנחש שיהיה. הביאו חכמים (סנהדרין סה, ב), דוגמאות לדברים האסורים באיסור 'מנחש': "האומר: פִתו נפלה מפיו" – ועל סמך זה דואג מנזק כל אותו היום. וכן אם "מקלו נפלה מידו, בנו קורא לו מאחריו, עורב קורא לו, צבי הפסיקו בדרך, נחש מימינו ושועל משמאלו" וראה בזה סימן רע, ועל סמך זה נמנע מלצאת לדרך או לעשות עסק כפי שתכנן. וכן "המנחשים בחולדה, בעופות ובדגים ובכוכבים", עוברים על איסור ניחוש (סנהדרין סו, א). כלומר, היתה אמונה טפלה שאם האדם יראה בעופות או בדגים או בכוכבים דברים מסוימים, יהיה זה סימן עבורו לעשות את העסק או לצאת לדרך, או לחדול מכך.

כמו כן היתה אמונה טפלה, שהמשלם את המכס בתחילת היום, או בתחילת החודש או בתחילת השבוע, יפסיד בעסקיו. לפיכך כאשר המוכס בא לגבות מיסים, מי שמבקש ממנו: "אל תתחיל בי, (כי) שחרית הוא, ראש חודש הוא, מוצאי שבת הוא", עובר באיסור ניחוש (סנהדרין סו, א).

כיוצא בזה, בכלל איסור 'ניחוש', אסור לעשות מעשים המבוססים על אמונות טפלות שנהגו בהם הגויים. כדוגמת המאמינים שאם תרנגולת קראה בקול של תרנגול זהו סימן רע שכדי להינצל ממנו צריך לשחוט את התרנגולת. כמו כן, אנשים שגידלו אפרוחים נהגו להטיח ביצים בכותל כסגולה לחיי האפרוחים, והיו נשים שלשם כך רקדו בפני האפרוחים וספרו שבעים ואחד מהם. וכן היו מנהגים של נשים שקשורים לבישול מאכלים: בעת שהכינו תבשיל כותח רקדו לפני התבשיל כדי שיצליח, כשבישלו עדשים השתיקו את האנשים כדי שלא יזיקו לבישול, וכשבישלו גריסים צווחו כדי שיתבשלו היטב (שבת סז, ב).

כיוצא בזה, יש חוששים מחתול שחור שעבר לפניהם, שהוא סימן רע ובעקבות זאת משנים את תוכניותיהם. יש חוששים לחזור לבית שזה עתה יצאו ממנו, ואם שכחו דבר, הולכים מעט סביב, ורק לאחר מכן חוזרים לביתם. יש חוששים לשרוק בבית, מחשש שהשריקה תגרום שלא יהיה כסף בבית. ויש שנמנעים מלשבת בזווית השולחן, שמא היושב שם לא יתחתן שבע שנים. ויש שנמנעים מלעבור על תינוק או ילד מחשש שהתפתחותו תיפגע, וכן יש שנזהרים מאוד מלשבור מראה. ויש שעונדים חוט אדום לסגולה. כל החושש מדברים כדוגמת אלו עובר באיסור 'ניחוש'.

אמנם יש סוברים, שכל מנהג שגם יהודים יראי שמיים חששו לו – מותר. לדוגמה, מותר ליוצא מהבית להימנע מלחזור אליו עקב חשש סכנה, ומותר להימנע מלעבור מעל תינוק. אולם למעשה נראה, שהואיל ומדובר במנהגים שנלמדו מהגויים, ואין להם בסיס הגיוני, הם אסורים. ואמנם בעבר היו שחששו למנהגים מעין אלו שנלמדו מהגויים, אולם זה מפני שסברו שבאמת יש בהם חשש סכנה סגולית, אך כיום שרבים יודעים שאין בהם סכנה, חזר הדין למקומו שהם אסורים משום 'ניחוש'. זה הכלל, כל העושה מעשה או נמנע מלעשות מעשה על סמך אמונות טפלות עובר באיסור 'ניחוש'.^[3]

ד – ניחוש אסור סימן מותר

אמרו חכמים: אף שהניחוש אסור, סימן מותר (חולין צה, ב). כגון אדם שקנה בית או נשא אשה או נולד לו ילד, ומאז הצליח בעסקיו שלוש פעמים, יכול לראות בזה סימן טוב לכך שהוא נכנס לתקופה טובה של הצלחה, ולהתעודד להרבות בעסקיו. מנגד, אם מאז הפסיד שלוש פעמים בעסקיו, יוכל לראות בכך סימן רע, שתקופה זו אינה מוצלחת עבורו, ומוטב לו למעט בעסקיו.

אך כל זה בתנאי שיתייחס לסימן כאפשרות שאולי תתממש, ולא כתחזית שהוא מאמין שתתממש, כך שהשיקול המרכזי שלו יהיה על פי ההיגיון ולא על פי הסימן, באופן שאם להבנתו העסקה שהוא מעוניין לעשות – טובה, גם אם היה לו סימן רע – לא יימנע מלעשותה, וכן להיפך. שכן אפשר להיעזר בסימן כקריאת כיוון שמצטרפת לשיקול המרכזי, אבל אם יתייחס לסימן כתחזית שהוא מאמין שתתממש, הסימן יהפוך להיות הסיבה העיקרית לכך שיעשה עסקים או יימנע מהם, ויעבור באיסור מְנַחֵשׁ.

כלומר, יש במאורעות שאירעו לאדם סימן וביטוי לאווירה מסוימת שהוא נמצא בה, חיובית או שלילית, ואפשר לשים לב לכך. אלא שהמנחשים הגזימו בחשיבות הסימנים והנהיגו את חייהם על פיהם ועברו בכך על איסור ניחוש. קל וחומר שאסור לנהוג על פי הסימנים כאשר ההתחשבות בהם תפגע בערכי התורה ומצוותיה.^[4]

כיוון שיש לסימנים ערך מסוים של יצירת אווירה חיובית שמשפיעה לטובה על החיים, המליצו חכמים לאכול בראש השנה מאכלים שיבטאו סימן טוב לכל השנה (הוריות יב, א; שו"ע או"ח תקפג, א-ב; פנה"ל ימים נוראים ג, יב). וכן נוהגים לומר בהבדלה פסוקי ברכה לסימן טוב, ורבים נוהגים למלא את כוס ההבדלה עד גדותיה כדי שמעט יין יישפך לסימן טוב של שפע (רמ"א או"ח רצו, א). כיוצא בזה נהגו למשוח מלכים מבית דוד ליד מעיין, לסימן ברכה שתימשך מלכותם (הוריות יב, א). כיוצא בזה, נהגו יוצאי קהילות אשכנז לקיים חופות תחת כיפת השמיים, לסימן ברכה שירבה זרעם ככוכבי השמיים (רמ"א אה"ע סא, א). כמו כן, היו שנהגו להתחיל לימוד מסכת חדשה בראש חודש, כסימן טוב של התחדשות (רמ"א יו"ד קעט, ב). אך אין לבטל תורה בשל מנהג זה (ספר חסידים נט).

היו שנהגו לקבוע נישואין בחציו הראשון של החודש, בימים שבהם הלבנה הולכת ומתמלאת, ולא בחציו השני של החודש, שבו הלבנה מתמעטת. אולם רוב ישראל לא דקדקו בזה, שכן הכלל הוא שאין לשנות תוכניות או לפגוע בערכים בגלל סימנים, והימנעות מקביעת נישואין בחציו השני של החודש עלולה לגרום לדחיית מצוות הנישואין בכמה ימים ולהוספת עלויות.^[5]

ה – האם ניחוש לעתיד אסור (אליעזר ויהונתן)

יש אומרים שאין איסור לקבוע סימן שאם יקרה – יקיים את תוכניתו, ואם לא – יחדל ממנה, תוך אמונה שעל ידי כך יצליח. כי לדעתם איסור ניחוש הוא לנהוג על פי סימן שכבר אירע, כגון שצבי חצה את דרכו, ועל כן החליט שלא לצאת לדרכו, אבל לקבוע סימן לעתיד מותר (ראב"ד). ואף שראוי לאדם להחליט את החלטותיו על פי ההיגיון ולא על פי סימנים אקראיים, איסור ניחוש אין בכך.

ולדעת רוב הראשונים, כשם שאסור לנחש על פי מקרה שאירע לאדם, כגון שנפלה פיתו או עבר שועל משמאלו, תוך אמונה שאם ינהג לפי הסימנים הללו יצליח בדרכו, כך אסור לנחש על פי סימן שיקבע לעצמו מראש, תוך אמונה שעל ידי כך יצליח בעסקיו. כגון שיקבע לעצמו שאם מישהו בפגישה ילבש בגד כחול – יסכים לעסקה, ואם לא – יסרב לה. כלומר, הכלל באיסור ניחוש הוא שאסור לאדם להחליט כיצד לנהוג על פי סימנים אקראיים, תוך אמונה שעל ידי כך יצליח. וכיוון שכך היא דעת רוב הראשונים, ואף מדובר במחלוקת באיסור תורה, כך מורים להלכה.

אבל אם יש בסימן שקבע לעתיד היגיון מסוים, גם לדעת המחמירים אין בכך איסור ניחוש. וכפי שנהג אליעזר עבד אברהם, שקבע לעצמו סימן שהנערה אשר תתנדב לטרוח להשקות אותו ואת גמליו, תהיה האשה ש"הוֹכִיחַ ה'" כמתאימה ליצחק, הואיל וסימן זה מעיד על טוב ליבה. ואף שאין איסור בסימן כזה, אין ראוי לנהוג על פי סימנים שכאלה, וכפי שאמרו חכמים (תענית ד, א) שאליעזר "שאל שלא כהוגן", שכן אם היתה מתנדבת להשקותו נערה שאינה מתאימה, לפי הסימן היה חייב לשדכה ליצחק. לכן אף שאפשר לקבוע סימן שיש בו היגיון, נכון לקובעו כסימן שמקבלים ממנו השראה, ולא כסימן שסומכים עליו.^[6]

לכל הדעות אין איסור למי שמתקשה כיצד להחליט, לקבוע לעצמו מנגנון הכרעה שעל פיו ינהג, כגון שיחליט לנהוג על פי הטלת מטבע. ואף שהנוהג כך אינו נוהג בחכמה, כיוון שאינו סובר שהמטבע עתיד לנבא את הצלחתו, אין בכך איסור ניחוש.^[7]

ו – שאלת פסוק מילד

היו חכמים שכאשר התלבטו אם לצאת לדרך או לעשות דבר מה, ביקשו מילד קטן שלומד מקרא: "פְּסוֹק לי פְּסוּקְךָ". כלומר, אמור לי את הפסוק שלמדת היום, ומתוך הפסוק שאמר פשטו את ספקם. וכן מסופר על רבי יוחנן שחי בארץ ישראל והתלבט אם לרדת לבבל כדי לפגוש את האמורא שמואל, וכדי לפשוט את ספקו שאל ילד מה הפסוק שלמד. השיב הילד: "וּשְׁמוּאֵל מֵת וַיִּסְפְּדוּ לוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל" (שמואל א' כח, ג), הסיק מכך רבי יוחנן ששמואל נפטר, ונשאר בארץ. אולם סיימה הגמרא שבאמת שמואל היה חי, אלא שכדי שלא יטרח לרדת לבבל, זימנו לו מן השמיים פסוק זה (חולין צה, ב).

ביארו הראשונים שאין במעשה זה איסור ניחוש, כי איסור ניחוש הוא לסמוך על סימנים שאין בהם היגיון, ואילו בשאלת הפסוק מהילד יש מעין 'נבואה קטנה'. שכן אמרו חכמים (ב"ב יב, ב): "מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות" (ילדים קטנים). אמנם לרמב"ם, אסור לנהוג על פי מה שהילד יאמר, אלא רק לשמוח במידה ויאמר פסוק טוב, ולהתחזק מכך שזה סימן טוב בנוגע לדבר שכבר עשה (רמב"ם ע"ז יא, ה). אולם לדעת רוב הפוסקים, מותר לנהוג על פי הפסוק שהילד יאמר, ובתנאי שההדרכה העולה מהפסוק לא תהיה מנוגדת להדרכת התורה או להיגיון. בפועל, רוב ככל הרבנים במשך כל הדורות לא נהגו להיעזר ב'שאלת פסוק', אלא נהגו על פי שיקול דעתם.^[8]

ז – פתיחת ספר

כדרך שלעיתים היו חכמים שפתרו ספק על ידי 'שאלת פסוק', כך לעיתים פתרו ספק על ידי פתיחת ספר תורה והתבוננות בפסוק שנפתח לפניהם. וכן מסופר בתלמוד (חולין צה, ב) על האמורא שמואל, שלעיתים כשהיה מתלבט, פתח ספר כדי לבדוק איזה פסוק יזדמן לו. בדומה לשאלת פסוק, לרמב"ם (ע"ז יא, ה) אסור לנהוג על פי זה, אלא רק לשמוח במידה ויראה פסוק טוב, ולהתחזק מכך שזה סימן טוב בנוגע לדבר שכבר עשה. אולם לדעת רוב הפוסקים, מותר לנהוג על פי הפסוק שעלה לפניו, ובתנאי שההדרכה העולה מכך לא תהיה מנוגדת להדרכת התורה או להיגיון.^[9]

בדורות האחרונים, היו רבנים שהשתמשו בשיטה מתוחכמת של פתיחת ספר, שמכונה 'גורל הגר"א'. לפיה פותחים ספר תורה או תנ"ך באקראי, וסופרים ממקום הפתיחה שבעה עמודים, ומסתכלים בעמוד השמיני בשורה השמינית באות השמינית, ושם מחפשים תשובה או רמז לתשובה. אמנם נראה שאין מקור שיטה זו מהגר"א, שכן אין מתלמידיו מי שהזכיר אותה, ורק כמה דורות אחר כך הוזכרה בשמו.

למעשה, עדיף שלא להשתמש בפתיחת ספר כדי לקבל החלטות, ובכלל זה גם לא בשיטה המכונה 'גורל הגר"א'. ראשית, רוב ככל הרבנים מכל הדורות לא נעזרו ב'פתיחת ספר' או 'שאלת פסוק', אלא שקלו את מעשיהם לאור הדרכת התורה כפי שהבינו בשׂכלם, הרי שסברו שפתיחת ספר היא שיטה פחות טובה לקבלת החלטות. שנית, יש אומרים שאסור לקבל החלטות על סמך פתיחת ספר (רמב"ם וטור), ואף שרוב הפוסקים מקילים, לכתחילה ראוי להחמיר. ורק במקרים מיוחדים, כאשר הדבר אינו נוגע להחלטות לעתיד, אלא כדי למנוע צער, יש אולי מקום להשתמש בשיטה זו, כפי שעשה הרב אריה לוין זצ"ל, כדי להניח מצבה לקדושים משיירת הל"ה שנהרגו במלחמה על הגנת העם והארץ.^[10]

ח – גורלות, קלפי טארוט וקריאה בקפה

אסור להשתמש בגורל כדי לחזות עתידות או כדי לייעץ לאדם כיצד לנהוג על מנת שיצליח, שנאמר (דברים יח, יג): "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלוֹהֶיךָ" (שו"ע קעט, א). כלומר, ישנן אמונות שבדרכים שונות על-טבעיות אפשר לחזות עתידות, ועל פי זה להצליח יותר בחיים, והתורה צוותה שלא ללכת אחריהן, אלא לסמוך על ה' ועל הכישרונות הטבעיים שנתן לאדם. בכלל האיסור גם שימוש בקלפי טארוט וקריאה בקפה. יתרה מזו, נראה שדברים אלו אסורים גם משום איסור קוסם או מנחש, שעניינם לחזות עתידות על סמך עשיית מעשים או על סמך אירועים שאירעו לאדם במקרה (כמבואר לעיל בהלכות א-ג). נבאר מעט את השיטות הנפוצות האסורות:

ישנם גורלות פשוטים שמנבאים תשובה לשאלה אחת: האם כדי להצליח על השואל לעשות מעשה מסוים או לא. וישנם גורלות מורכבים, שמבוססים על אסטרולוגיה, לפיה המומחים בגורלות מבררים את מזלו של השואל על פי תאריך ושעת לידתו, ועל סמך זה מטילים כמה גורלות כדי לדעת דברים על אופיו, עתידו והדרכים הטובות והרעות שלפניו. כל הגורלות הללו אסורים מהתורה. אמנם היו יהודים בעלי סגולות שכתבו שיטות גורל שונות, ואף ייחסו את חלקן לגדולי ישראל קדמונים, ויש נוהגים על פיהן עד היום (ראו בהערה). אולם קשה לקבל מסורות אלה, הואיל והפוסקים ביארו שיש בזה איסור תורה. בנוסף, התברר שגורלות רבים שנכתבו בספרים של בעלי סגולות יהודים, נכתבו לפני כן בספרי גויים יוונים, רומאים וערבים, ושורשן במסורות כשפים.

בדומה לגורלות, יש משתמשים בקלפי טארוט שמערבבים ומניחים הפוכים על השולחן, השואל בוחר באקראי קלף אחד או כמה קלפים, ועל פי הקלפים שבחר חוזים לו את עתידו או מייעצים לו כיצד לנהוג. כל זאת מתוך אמונה שהבחירה האקראית תואמת את גורלו של השואל, ומבטאת את עולמו הפנימי ואת מה שצפון לו בעתיד.

קריאה בקפה: לתפישת המאמינים בכך, כאשר אדם שותה נוזל, רוחו מתערבת בנוזל, וכיוון שבתת-ההכרה רוחו יודעת את העתיד לבוא עליו, ידיעה זו עוברת לנוזל, ובצורת הכתמים שהנוזל משאיר על הכוס יש רמזים לכך. לפי אמונה זו בכל משקה שמותיר כתמים הדבר ניכר, ומשתמשים בקפה במקום שבו הוא נפוץ.^[11]

ט – שיחת העופות

אמרו חכמים, ששלמה המלך ידע להבין את שיחת העופות, וזהו שנאמר (מלכים א' ה, י): "וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם", שהיו מכירים את שפת העופות (במדב"ר יט, ג). וכן למדו מהפסוק (קהלת י, כ): "כִּי עוֹף הַשָּׁמַיִם יוֹלִיךְ אֶת הַקּוֹל וּבַעַל כְּנָפַיִם יַגֵּיד דָּבָר" – "זה העורב וחכמת טיארין" (שפת העופות).

כיוצא בזה, היו חכמים שהיו בקיאים בשיחת אילנות, כדוגמת רבן יוחנן בן זכאי שאמרו עליו שידע שיחת דקלים (סוכה כח, א). חכמות אלה מבוססות על ההנחה שכל דבר שעומד לקרות בעולם נודע תחילה בעולמות עליונים, ויש לכך רמזים שונים בעולם, בתנועת האילנות, בצפצוף הציפורים ובמעופם. ביאר המהר"ל שדווקא בעלי חיים, שהם פשוטים יותר מהאדם, לעיתים מקבלים רושם מהעליונים ומבטאים אותו בלי משים בדרכם. והעופות, שהם יותר רוחניים, קולטים יותר עתידות (נצח ישראל כו; חידושי אגדות חולין סג, א). בימים שבהם הכוחות המיסטיים היו מפותחים יותר, היו שלמדו חכמות אלה (ספר הגלגולים לה; של"ה פרשת נח תורה אור).

מסופר בתלמוד (גיטין מה, א) על רב עיליש שנפל בשבי, והיה עמו בשבי נוכרי שידע להבין את שפת העופות. שמע הנוכרי עורב ויונה שאמרו: "עיליש בְּרח, עיליש בְּרח", על סמך זה החליט רב עיליש לברוח וניצל. אולם הנוכרי שהבין בשפת העופות וברח עמו נתפס ונהרג. ואף שאמרו חכמים (סנהדרין סו, א), שבכלל איסור מעונן אסור לנחש בעופות, הכוונה לאמונה טפלה שאם יראה אדם בעופות דברים מסוימים יהיה בכך סימן עבורו שכדאי לעשות עסק או לצאת לדרך או להיפך. אבל למי שמכיר באמת את שפת העופות, מותר להתחשב בכך (ריטב"א גיטין מה, א; נימוק"י סנהדרין טו, ב, הובא בב"י).

אמנם מהרמב"ם ומהרמב"ן משמע שאסור לעשות מעשה על סמך שיחת העופות, ואיסור זה מכלל איסור מעונן ומנחש (רמב"ם ע"ז יא, ד; רמב"ן ויקרא יח, יט; מהרש"א, חיד"א סנהדרין סו, א). ולשיטתם רב עיליש סמך על שיחת העופות מפני שהיה במצב של פיקוח נפש (שו"ת הרשב"א א, תיג; להלן כט, 6).

י – מופע קסמים לשם בידור

\בדורות האחרונים מקובל לקיים לשם בידור מופע 'קסמים', בו הקוסם מעלים חפצים או הופך אותם לחפצים אחרים, או מנחש מספרים ועובדות אודות אנשים שצופים במופע. השאלה האם יש בדבר איסור.

לדעת המחמירים, אסור לעשות מעשים שנראים ככשפים באחיזת עיניים, למרות שבפועל ה'קסמים' נעשים על ידי זריזות ידיים או דרכי הטעיה אחרות. ואיסור זה הוא בכלל איסור 'מעונן', שאמרו חכמים (סנהדרין סה, ב) שמעונן הוא "האוחז את העינים". וכן אמר אביי (שם סז, ב), לגבי הלכות כשפים: "האוחז את העינים – פטור אבל אסור", כלומר אסור לעשות מעשי כשפים באחיזת עיניים, אולם כיוון שלא עשה את הכשפים בפועל אינו נענש על כך בסקילה כדין מכשף או במלקות כדין מעונן. לדעת המחמירים, כיוון שאסור לעשות מופע קסמים, גם אסור להשתתף בו, שכן כל המשתתף בכך מסייע בהכשלת האיש שעושה את הקסמים (יחו"ד ג, סח; שבט הלוי ה, קכט). אמנם כאשר מופע הקסמים נעשה על ידי נוכרי, לדעת רוב המחמירים מותר להשתתף בו, שכן איסור כשפים חל על ישראל ולא על נוכרים (יבי"א ח"ה יו"ד יד; אבני ישפה ח"ג יו"ד עח, ו).

אולם רבים מהפוסקים הקילו לעשות מופע קסמים ולצפות בו. יש מקילים בתנאי שהקוסם יודיע לצופיו שכל מעשיו באחיזת עיניים, שכן האיסור הוא רק כאשר אנשים יכולים לחשוב שיש בכך פעולת כישוף שמעבר לטבע (דברי יציב יו"ד א, נז). ויש מצריכים שהקוסם אף ידגים בפני הצופים כמה קסמים, כדי להראות להם שאכן בפועל מדובר בזריזות ידיים ותרגילי הטעיה (שיח נחום נג; מעשה איש ח"א י, כז).

ויש סוברים שאין צורך שהקוסם יודיע על כך לצופים, שהואיל וידוע לכל שהוא אינו משתמש בכוחות טומאה כדי לעשות כשפים מעבר לחוקי הטבע, אלא 'קסמיו' נעשים על ידי זריזות ידיים ותרגילי הטעיה מתוחכמים, אין בכך איסור. וכל מה שאמרו חכמים שאסור לעשות באחיזת עיניים הוא כאשר העושה את המעשה טוען שהדבר נעשה בכישוף על ידי כוחות על-טבעיים (אג"מ יו"ד ד, יג; עשה לך רב ב, מד).

למעשה, הרוצים להקל רשאים גם בלא שהקוסם יצטרך להודיע שקסמיו באחיזת עיניים. ואמנם בעבר, רבים מהצופים האמינו שמדובר בכשפים שנעשים בכוחות על-טבעיים, ועל כן היה מקום להחמיר ולכל הפחות לדרוש מהקוסם לומר שמדובר באחיזת עיניים. אולם כיום ידוע שלא מדובר בקסמים שנעשים בכוחות טומאה על-טבעיים.^[12]