יא,א – ארבע דעות ישנן בדין היתר 'שבות' על ידי גוי והלכה למעשה
עירובין סז, ב: "ההוא ינוקא דאשתפיך חמימיה (רש"י: "שהיו רוצין למולו והחמו לו חמין מבערב ונשפכו היום"), אמר להו רבה: נייתו ליה חמימי מגו ביתאי. אמר ליה אביי: והא לא ערבינן! – אמר ליה: נסמוך אשיתוף. – אמר ליה: הא לא שתפינן! – נימרו ליה לנכרי ליתי ליה. אמר אביי בעי לאותביה למר ולא שבקן רב יוסף, דאמר רב [יוסף אמר רב] כהנא: כי הוינן בי רב יהודה, הוה אמר לן: בדאורייתא – מותבינן תיובתא והדר עבדינן מעשה, בדרבנן – עבדינן מעשה והדר מותבינן תיובתא (רש"י: "באיסור של תורה וחכם מורה בו היתר ויש בתלמידים שיודע להשיב ישיב קודם מעשה שלא נעבור על דברי תורה. אבל בדרבנן, כגון עירובי חצירות, שבקינן לחכם לעשות כהוראתו, והדר מותבינן ליה, ללמוד אם יפה הורה"). לבתר הכי אמר ליה: מאי בעית לאותביה למר? אמר [ליה: דתניא], הזאה שבות ואמירה לנכרי שבות, מה הזאה (על הטמא לטהרו) שבות ואינה דוחה את השבת ("אפילו במקום מצווה, כגון לשחוט פסחו"), אף אמירה לנכרי – שבות, ואינה דוחה את השבת! אמר ליה: ולא שני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה? דהא מר לא אמר לנכרי זיל אחים".
לדעת רי"ף, רמב"ם ורא"ש, שבות דלית ביה מעשה היינו אמירה לנוכרי בדבר שאיסורו מדרבנן, ואילו שבות שיש בה מעשה היא שבות אחת. וכך כתב הרמב"ם (שבת ו, ט-י) שלצורך מצווה או קצת חולי, מותר לומר לגוי לעשות דבר האסור בשבת מדברי חכמים, כלומר התירו 'שבות דשבות'.
אבל דעת בה"ג ובעל העיטור (הובא בר"ן סו"פ יט), שהתירו לומר לגוי לעשות מלאכה דאורייתא לצורך מצווה, שהואיל ואין היהודי עושה מעשה, אין חשש שמתוך כך יבוא לחילול שבת. אבל אסור ליהודי לעבור על שבות לצורך מצווה. וכן דעת רבנו יהונתן (על עירובין שם), ולכך נטה הרשב"א (שבת, קל, ב).
לעומת זאת, התוספות (ב"ק פ, ב) החמירו וכתבו, שרק לצורך מצוות מילה שהיא חשובה במיוחד התירו 'שבות דשבות', היינו לומר לגוי לעשות מלאכה מדרבנן. ולצורך מצוות ישוב הארץ התירו אף לומר לגוי לעשות מלאכה מהתורה. אבל לצורך שאר המצוות, לא התירו אפילו לבקש מגוי לעשות מלאכה האסורה מדרבנן.
ועוד דעת מחמירים ישנה, שההיתר אמירה לגוי הוא רק במלאכת הוצאה, שאין ההוצאה משנה דבר בחפץ, ובזה מותר לבקש ממנו אפילו הוצאה דאורייתא. אבל בשאר מלאכות, אפילו איסורן דרבנן, אסור. וכן דעת רבנו יונה (הובא ברשב"א ובריטב"א, שבת קל, ב), ריא"ז ושלטי גיבורים.
בשו"ע שז, ה, שלא, ו, נפסק כדעת רי"ף, רמב"ם ורא"ש, שהתירו 'שבות דשבות' לצורך מצווה, ורק למען מצוות ישוב הארץ התירו 'שבות' אחד (שו, יא). והרמ"א רעו, ב, לימד זכות על המקילים, שהם סומכים על העיטור שהתיר לעבור על 'שבות' של אמירה לגוי למען כל המצוות, אבל אין לומר שזו דעת הרמ"א, וכפי שנתבאר בערוה"ש רעו, יג, ומ"ב רעו, כד. וכ"כ בשוה"ר רעו, ח, שאין להקל כהעיטור, אלא שאין למחות במקילים, שמוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים.
ובשעת הדחק סומכים על העיטור. וכבר למדנו שעומדים בדעתו גם בה"ג, רשב"א, רבנו יהונתן. ובלוית חן יז, הוסיף שכן כתב הרשב"ש בשם המנהיג, ובספר המכתם.
יא,ב – האם יש כללים בדינים אלו
כתב המגיד משנה (שבת ו, ט) "שאין מדמין דבר לדבר בענייני השבותים, ואין לך בם להתיר אלא מה שהתירו חכמים, ולגבי מילה לא התירו שבות גמור ולגבי לוקח בית בארץ ישראל התירו". וכן מצינו שהתירו במקום צער לפתוח מוגלה בשבת, אף שהוא עושה פתח והיא משאצל"ג. ומנגד אסרו לכבות שריפה אף שאין לך הפסד גדול מזה.
אולם הרמב"ם עצמו שם כתב כלל, שמותר לומר לגוי לעשות דבר שאסור משום שבות במקום שיש מקצת חולי או יהיה צריך לדבר צורך הרבה או מפני מצווה. הרי שקבע כלל. ונראה שהמגיד משנה לא חלק על הרמב"ם, ומה שכתב שאין לדמות דבר לדבר בענייני השבות, הוא כדי לדחות את דברי הראב"ד שהתיר שבות אחד על ידי ישראל במקום הפסד או קצת חולי, והביא ראיות לכך מגונח שיונק חלב, וההיתר להחזיר את השבר, וכן מההיתר לפתוח צינור. ועל זה כתב המ"מ שאין לדמות שבות לשבות. ובאמת שלא הסתפק רק בקביעה כללית זאת, אלא דחה את ראיות הראב"ד מסברה.
וגם המ"א שז, ח, ומ"ב שז, כא, הביאו את דברי המגיד ומנגד קבעו והגדירו את הכללים, כמו במ"ב שז, כב. ונראה שהכוונה לומר, שאין הכללים מוחלטים, ולכן צריך ללמוד את הדברים בזהירות ולא להרחיב את ההיתרים או האיסורים בלא לבחון את כל מה שאמרו חכמים בדומה לזה.
כיוצא בזה כתב בחזו"א נו, ד, שביאר את דעת הרמב"ן ורשב"א ומגיד משנה, שאין לדמות שבותים, "דחז"ל שקלו דבר שיוכל לגרום זלזול בשמירת שבת והעמידו דבריהם אף במקום כרת, ודבר שהיתרו יותר מתקבל לבני אדם הקילו, ואנן לא בקיאינן בדבר…". ע"כ. אלא שלמעשה, הואיל ויש פירושים טובים לחילוקים בין השבותים, קבעו הפוסקים כללים. ורק למדנו שיש להיזהר ולבחון האם הכלל תואם את כל גזירות חכמים, שפעמים שמתוך חשש שמא תפרץ חומת השבת אסרו גם שבות דשבות לצורך מצווה.
ובלוית חן לה, כתב שדברי המגיד משנה אינם מקובלים, הואיל ויש הסבר מדוע הקילו בקניית בית בארץ ישראל, שהוא צורך רבים. והביא רשימה של אחרונים שקבעו בפועל כללים בשבות דשבות. ע"כ.
וכן מה שהחמירו בשריפה אפשר לבאר שאם היו מקילים בדבר מפורסם כל כך, שהוא מלאכה שאינה צריכה לגופה, שחמורה יותר משאר השבותים, היתה השבת נפרצת, וכפי שכתבתי להלן טז, 1.
וכן כתב למעשה באגלי טל במלאכת טוחן סעיף יז בהגהה על ס"ק ה, שיש כללים בשבותים. וכתב שהרמב"ן (שבת קל, ב) שהזכיר ראשון את הסברה המובאת במגיד משנה, חזר בו מכך בספרו תורת האדם, שקבע כללים בעניין היתר שבות לחולה שאין בו סכנה. (ואף הרמב"ן עצמו הסביר שם מדוע הקילו יותר בארץ ישראל).
יא,ג – שבות דשבות על ידי ישראל
יש אומרים ששבות דשבות על ידי ישראל אסור, הואיל וכל ההיתר הוא דווקא כשהגוי עושה את המעשה ולא היהודי, כמבואר בעירובין סז, ב. וכך דעת פמ"ג שז א"א ז; שו"ת מהר"ם שיק (או"ח ריש קכא); כה"ח שז, נב; שו"ת משנה הלכות ז, נט.
אולם לרוב הפוסקים מותר, וכפי שלמדנו בשו"ת האלף לך שלמה קמו; שו"ת מהר"ם בריסק ב, סד-סה; מהרש"ם ג, קצח; דברי מלכיאל ה, רלח; ויען יוסף או"ח קסד. וכ"כ בבאו"ה שטז, יב, 'לצוד', וכ"כ בבאו"ה שמט, ה, סוד"ה 'ואפילו'. וכ"כ חזו"א קג, יט; אג"מ או"ח ד, צא, א; רשז"א (הליכות שלמה תפילה ה, ה, שהתיר לחולה להוציא תרופות בשינוי לכרמלית לצורך מצווה); שש"כ מ, ז; לוית חן לה.
יא,ד – להחשיב שינוי כשבות
גם לדעה המחמירה, רבים סוברים שאיסור דרבנן של שינוי נחשב איסור קל כמו אמירה לגוי (מ"א שז, ז), ולכן התירו לצורך מצווה לטלטל בשינוי בכרמלית תעודת זהות, במקום שהשלטונות מחייבים ללכת עמה. וחלק מהפוסקים שהובאו בסעיף הקודם הקילו בזה. עוד עיין בארח"ש כג, הערה קסא.
יא,ה – שבות דשבות על ידי גוי במלאכה דאורייתא בשינוי
כתב מ"א והובא במ"ב שמ, ג, שאשה ששכחה ליטול ציפורניה בערב שבת, והיא צריכה לטבול, תאמר לנכרית ליטול אותן ביד, שאז הוא שבות דשבות לצורך מצווה. (ובדיעבד אף התירו שתיטול בכלי). וכ"כ בשעה"צ תקפו, קח, שמותר לבקש מגוי לתקן שופר בכלי שאין רגילים לתקן בו. וכ"כ בפמ"ג שז, א"א ז, לעניין אמירה לגוי למחוט נר (להסיר ממנו פחם) ביד ולא בכלי לצורך מצווה. אמנם הפמ"ג תרנה, הסתפק אם מותר לומר לגוי לחתוך אתרוג מן האילן בשינוי.
ודעת ריש"א, שאין להתיר לבקש מגוי להדליק אור בשינוי, מפני שהואיל והשינוי בזה אינו משנה את תוצאת הפעולה, אין להחשיב זאת כשבות דשבות, כי רק בציפורניים שהנטילה ביד פחות טובה, החשיבו זאת כשבות דשבות (הובא בארח"ש כג, הערה קעט). ורשז"א סובר שהוא שבות דשבות, כמבואר בשש"כ ל, הערה מט. וכ"כ באגלי טל פתיחת אות ג. ואכן דברי ריש"א נראים מחודשים. ומ"מ ספק דרבנן לקולא.
יא,ו – האם שניים שעשאוה נחשב שבות
לדעת האלף לך שלמה קמד, אין זה נחשב שבות, כי הפטור הוא רק מדיני אדם, מפני שכל אחד שליח של חבירו ואין שליח לדבר עבירה. אבל יש בזה איסור תורה וחייב בדיני שמים. וכ"כ בשש"כ ל, הערה מט, בשם ארחות חיים שז, סו"ס ג, שאין מועיל לבקש משני גויים לעשות ביחד את המלאכה. וכ"כ מקור חיים על מ"א רסו, ז; ובאר יצחק או"ח יד.
אולם לדעת רוב הפוסקים, האיסור לעשות מלאכה על ידי שניים מדרבנן, וכ"כ ח"א ט, ט; שאילת יעב"ץ ב, קלד; אחיעזר יו"ד ח"ב, נ, ו; כן משמע במשפט כהן קכה, ב; משפטי עוזיאל כרך ג' או"ח מז; מנחת יצחק ט, צח; מנחת שלמה תנינא סימן כט. ולכך נוטה בציץ אליעזר ד, ד; יבי"א או"ח ח"ה לב, ז[3]. ועיין בקדוש"ה ח"א הערה כ', ענף 3.
יא,ז – האם משאצל"ג נחשבת שבות
לדעת הרמב"ם מלאכה שאינה צריכה לגופה אסורה מהתורה, ויש סוברים שכך דעת שו"ע (תבואות שמ"ש לג). ויש שהסבירו שאף לדעת ר"ש שפוטר, הכוונה שפטור מחטאת, אבל גם הוא מודה שמשאצל"ג אסורה מהתורה.
אולם רוב הפוסקים סוברים שאיסור משאצל"ג דרבנן, ולכן ניתן להחשיבו כ'שבות' לעניין 'שבות דשבות' (האלף לך שלמה קמו; מ"ב שמ, ג; באו"ה שטז, יב, 'לצוד'; וכן נראה משו"ת חלקת יעקב או"ח קסד). אלא שכתבו הראשונים שאיסור משאצל"ג חמור יותר משאר איסורים דרבנן (תוס' שבת מו, ב, 'דכל'; רמב"ן ורשב"א ור"ן צד, ב; ח"א מה, א; שעה"צ רעח, ד, כמובא בארח"ש ל, הערה כו), ולכן יותר מחמירים באיסור שבות זה, אף שלמעשה בשעת הצורך מקילים (ועיין ארח"ש כג, הערה קעח). והסברה להקל פשוטה, שספק דרבנן לקולא, והואיל ועצם אמירה לגוי אסורה מדרבנן, בכל מקום שיש ספק לגבי ה'שבות' השני, הרי זה ספק דרבנן שדינו לקולא.
יא,ח – לצורך מה הותר שבות דשבות
להלכה התירו הפוסקים 'שבות דשבות' לא רק כדי לקיים מצוות גדולות, אלא גם כדי להגיד קדיש (שו"ת האלף לך שלמה קמו), להתפלל במניין (מהר"ם בריסק ח"ב, סד – סו; שש"כ ח"א, מ, ז), בשביל שיעור תורה (שש"כ שם), ואפילו כדי לעשות מניין גדול ומכובד, ולקיים בזה 'ברוב עם הדרת מלך' (מהר"ם בריסק שם).
ואף במקום הפסד, לא הצריכו שיהיה הפסד גדול מאוד, אלא כל שההפסד הוא משמעותי ולא זניח, הותר לעבור על 'שבות דשבות', ולכן התיר הבאו"ה לכלוא תרנגולים כדי שלא יזיקו לדברים שבבית או בחצר. וגם כשהותר 'שבות דשבות' במקום צער, אין הכוונה צער גדול מאד שאדם כבר לא יכול לסובלו, אלא כל צער מורגש, שלא ניתן להתעלם ממנו בנקל – הותר. כגון אשה שיש לה גודש חלב (דברי מלכיאל ח"ה רלח, 'ובנ"ד'), תינוק שמצטער ברחוב ורוצה את אביו או אמו (אג"מ או"ח ד, צא, א).
יא,ט – האם בשלושה שבותים יותר קל
מכמה פוסקים משמע שבשלושה שבותים אפשר להקל אפילו שלא לצורך מצווה. שכ"כ הרדב"ז ד, קלא, לעניין קינוח הפה לאחר אכילת פירות הצובעים. והקל משום שלושה שבותים: א) שאינו דרך צביעה, ב) אינו מתכוון, ג) מקלקל. וז"ל: "וכיון דאיכא תלת לטיבותא אין לחוש והמחמיר תבוא עליו ברכה". וכיוצא בזה התיר בפמ"ג שמ א"א ה, למחוק אותיות ממי פירות על עוגה, א) הכתב אינו מתקיים, ב) החומר אינו מתקיים, ג) המחיקה אינה על מנת לכתוב. וביבי"א או"ח ח"א לא, ה, למד מרדב"ז הנ"ל להקל בשלושה שבותים.
אמנם נראה, שהשיקול המרכזי למה שהקילו הרדב"ז ופמ"ג הוא מפני שאין כוונה לעשות מלאכה, שאין מתכוונים לצבוע או למחוק, ואז בצירוף שיש כאן שלושה שבותים הקילו בזה לכתחילה. אבל כאשר הוא מתכוון לעשות מלאכה, דין שלושה שבותים יהיה קרוב לשני שבותים, שרק לצורך מצווה או צורך גדול אפשר יהיה להקל.
יא,י – אמירה לגוי שיאמר לגוי האם שבות דשבות
כתב במ"ב שז, כד, בפשטות שאם הוא אומר לגוי אחד שיאמר לחבירו שיעשה מלאכה דאורייתא, עדיין הוא נחשב 'שבות' אחד, שכך דעת עבודת הגרשוני. ובחוות יאיר סי' נג, מצדד להקל בזה. ובספר החיים כתב שבמקום הפסד גדול יש לסמוך על המקילים. ע"כ. (ועיין בשו"ת נחלת יהושע או"ח ט, שנטה לא להקל בזה).
יא,יא – משום כבוד הבריות מקילים ב'שבות' אחד
בשעה"צ שכב, יב, כתב בשם פמ"ג, שמשום כבוד הבריות מותר לעשות מלאכה בשינוי, שהתיר לקטום ביד קיסם כדי להוציא בשר שתקוע בין השיניים ונראה לחוץ. שגדול כבוד הבריות שדוחה איסור דרבנן.
יא,יב – במקום צער גדול מאוד פעמים שהקילו בשבות אחד
עיין להלן כ, י, שהקילו להרוג חיות שנשיכתן כואבת מאוד, הואיל והריגתם דרך קלקול (שו"ע שטז, י), וחיות שעקיצתן פחות כואבת הקילו בשעת הדחק לתפוס כדי להסיר מהעור, למרות שיש בזה צידה דרבנן (שו"ע שטז, ט). וכן הקילו לכבות גחלת ברשות הרבים, למניעת סכנת פציעה מרבים, כמבואר בשו"ע שלד, כז, ולהלן טז, ח.
יא,יג – במקום הפסד גדול פעמים שהתירו שבות אחד
התירו לדרוך על עשבים שעלו בצינור כדי למנוע הפסד (כתובות ס, א; שו"ע שלו, ט). ורבים סוברים שמדובר באיסור תורה של תיקון צינור, והתירו לעשותו בשינוי כדי למנוע הפסד (עיין לוית חן קג). וכן הקילו להוציא בשינוי לצורך הצלת ממון (רמ"א שא, לג). וכן יש מתירים לטלטל מוקצה לצורך הצלת ממון (שו"ע שלד, ב).
