הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

יג – הוספת מים לתבשיל שעל הפלטה כדי שלא ישרף

יג,א – מקור הדין

כתב רבנו יונה באגרת התשובה (יום ה' כלל א' סימן ג'): "מכשלה גדולה בידי מקצת העם, שטומנים מערב שבת קומקום של מים חמים, כדי לתת לתוך הקדירה בשבת כשהתבשיל מצטמק, ופעמים שהמים אינם חמים כל כך שהיד סולדת בהם, וכשמערים אותם לקדירה שהיד סולדת בה מתבשלים בתוכה, ונמצאו מבשלים בשבת. ועוד, שאפילו אם המים חמים והם רותחים והיד סולדת בהם, כשמערים אותם מתוך הקומקום פסקה רתיחתם לאלתר, ואינם יכולים לבשל, כדין כלי שני שאינו מבשל, ומתבשלים בקדירה שהוא כלי ראשון, ומים מבושלים שפסקה רתיחתם יש בהם משום בישול". ועוד ראשונים הזכירו את דברי רבנו יונה בשני טעמיו, ומהם: מאירי שבת לז, א, ורבנו ירוחם באוהל מועד דרך ג, נתיב ט.

ויש הבדל בין הטעמים, שלטעם הראשון, כל עוד היס"ב אין איסור. ולטעם השני, גם שהיס"ב כיוון שאינם במעלת כלי ראשון אסור. והשאלה מה הטעם העיקרי לרבנו יונה.

בנימוקי יוסף ב"ב יט, א, הזכיר רק את הטעם הראשון, וציטט את דבריו בב"י רנג, ד. והוסיף שכך כתב גם רבנו ירוחם.

וברור שלדעת הסוברים שאין בישול אחר בישול בנוזלים, אין בזה שום חשש. וכך היא דעת רמב"ם (ב, ח), רשב"א (שבת מ, ב), ר"ן (שבת כב, א, בדפי הרי"ף), אור זרוע (ב, סב), ועוד. וגם למנהג אשכנז, כל עוד יש חמימות במים, אין איסור לערותם לקדירה, כמבואר בהלכה ו. (ועיין בהרחבה להלכה ה, בדעת האגל"ט).

יג,ב – פסק השו"ע ומנהג ספרדים ההולכים בשיטתו

כתב שו"ע רנג, ד: "יש למחות ביד הנוהגים להטמין מבעוד יום קומקום של מים חמים ונותנים אותם לתוך הקדרה בשבת כשהתבשיל מצטמק".

כמעט כל האחרונים הסבירו שהשו"ע כתב את דבריו רק על פי הטעם הראשון של רבנו יונה, שכן בקומקום מוטמן אכן יש לחוש שחום המים ירד מחום שהיס"ב. כ"כ לבוש רנג, ג; מ"א לב; ט"ז יז; א"ר ל; תו"ש מא; פמ"ג מ"ז יז; עטרת צבי כח; משנה ברורה פד; ערוך השולחן ל; אגלי טל (האופה ח, סוף השמטה ב); וכן נראה מהגר"א שציין למ"א וט"ז. ועוד נימוק לדעתם, שבב"י ציטט את הנמוק"י שהזכיר את הטעם הראשון בלבד, ולא ציטט את דבריו מהר"ן שהזכיר את שני טעמיו. ואמנם יש שדייקו בנימוקי יוסף שרמז גם לטעמו השני של רבינו יונה. ואינו מוכח.

מנגד יש שכתבו שהשו"ע סובר כרבנו יונה בשני טעמיו, וכ"כ ר' חיים פלאג'י בלב חיים א, צט, וכ"כ ר"ח דוד הלוי בשו"ת עשה לך רב ו, כח, וכ"כ למעשה יחו"ד ד, כב.

ובאור לציון ח"ב, יז, ח, כתב, שיש להחמיר כי אולי השו"ע חשש לשני טעמי רבנו יונה, והמיקל בזה יש לו על מה לסמוך.

ובמנוחת אהבה ח"א ג, טו, כתב שכאשר המים והתבשיל עומדים על גבי אותה האש, אין למחות ביד הנוהגים לערות מים חמים לתבשיל, שבאופן זה אין לחוש שהמים יהיו קרים מהתבשיל, מפני שלדעתו עיקר טעם השו"ע להחמיר מהחשש שמא המים לא יהיו בחום שהיד סולדת בו, וכאן אין מקום לחוש. ועוד שיש מפרשים שעירוי מבשל כדי קליפה בלבד רק כאשר העירוי על מאכל קר, שאז התתאה גבר. אבל אם התתאה יהיה חם, בכוחו של העירוי לבשל יותר. לפי זה אפשר להחשיב את מי העירוי כמבושלים. (ונראה שגם המחמירים יוכלו להקל על ידי מצקת, היינו שהמים יזלו ישר מן המצקת לאוכל, בלא שיהיה שם עירוי. שכן יש סוברים שדין המצקת ככלי ראשון (ט"ז וש"ך), ואמנם יש סוברים שהיא ככלי שני (מהרי"ל ופר"ח). ואולי יסכימו שאם ישהה אותה כחצי דקה בכלי שעל האש, דינה ככלי ראשון. ומ"מ בצירוף כל הפוסקים המקילים לגמרי, אפשר להחשיבה ככלי ראשון. אלא שאם החמין בשרי, אחר שיעשה זאת המצקת תהיה בשרית).

יג,ג – מנהג צפון אפריקה

בצפון אפריקה נהגו להקל בדין זה, שאין בישול אחר בישול בנוזלים. וכ"כ מהר"א אבן טוואה בשו"ת חוט המשולש (שו"ת תשב"ץ חלק ד טור ג, י): "שאלה ששאלו ממני, ראינו נוהגים במקומינו שמקילים שמטמינים מערב שבת קומקום של מים חמין אדעתא דהכי שאם יצטמק התבשיל נותנים בו אלו המים. ותמהנו על זה… תשובה: דעו ישמרכם הא-ל כי מגורשים מארץ קטלוניא אנחנו וע"פ מה שנהגו אבותינו ז"ל בהיותם שם נהגנו גם אנחנו במקומות אלו אשר נתפזרנו בהם בעונותינו. ואתם יודעים שרבני קטלוניא אשר כל מנהגי הקהלות מיוסדים ע"פ הוראת הרמב"ן והרשב"א והרא"ה והר"ן זצ"ל ועוד כמה רבנים גדולים אשר היו בכל דור… ואע"פ שאיני כדאי להכריע, נלע"ד שעל דברי הר"ן יש לסמוך ואין לחלק בין מרק למים. הואיל ובגמ' אמרו סתם כל שבא בחמין ולא חלקו בין שום דבר לדבר. ולכן הרוצה לחלק ולומר שהמים אחר שנתבשלו אם פסקה רתיחתן יש בהם משום בישול, עליו להביא ראיה מהיכן יצא לו חילוק זה, אבל מסברא בעלמא אין שומעין לו. ומאחר שלא מצינו לדברי האוסר בירור וראיה והמנהג הזה הוא מימים קדמונים ראוי להניחם לנהוג מנהגם, והרוצה להחמיר בדבר שאין בו איסור מפורש גורם מחלוקת ב"מ ולא ישמעו לו, וכ"ש שיאמרו שכבר נהגו זה לפני כמה גדולים ולא מיחו בהם".

וכ"כ למעשה הרב מסעוד הכהן בשו"ת פרחי כהונה סימן לג, הרב רפאל ברוך טולידאנו (קיצור שו"ע רצו, כז), והרב פנחס טולידאנו (שו"ת שאלו לברוך סימן עד). וכ"כ הרב משה מלכה בשו"ת מקוה מים (ג, מב), הרב יוסף משאש (מים חיים א, קנב), והרב שלום משאש (שמ"ש ומגן א, ח; תבואות שמ"ש א, כו).

יג,ד – דין אדים שעולים מסיר בשרי לחלבי

כתב הטור (יו"ד צב, ח) בשם אביו הרא"ש, שמחבת מלאה חלב הנמצאת על האש ומעליה יש קדירה של בשר, הזיעה מהחלב עולה ונבלעת בקדירה של בשר ואוסרתה. וכ"כ השו"ע שם.

וגם כאשר יש לזיעה העולה מקום להתפשט לצדדים, לתרומת הדשן ב, קג, ורמ"א צב, ח, הזיעה אוסרת, מפני שמ"מ חלק מהזיעה מגיע אל הסיר שלמעלה. ולב"ח (תשובות החדשות, כד), רע"א, ערוך השולחן יו"ד צב, נה, רק כאשר המקום סתום ואין לזיעה מקום לעלות אלא לקדירה שמעליה, אז היא נאסרת. שכן הזיעה אינה נבלעת בקלות, ורק כאשר אין לה מקום להתפשט היא נבלעת בקדירה שמעליה (בדי השולחן צב ציון שסד). ומשמע שמקובל להורות כרמ"א לחומרא.

וכתב הרמ"א שאין הזיעה אוסרת אלא אם כן היא בחום שהיד סולדת בו. וכשיש ספק אם היד סולדת בה, אין איסור (כ"כ הב"ח בתשובה שם; רע"א; בדי השולחן צב, קעז; זר השולחן צב, קח; מעדני השולחן צב, קנה).

לעומת זאת, הרבה פוסקים החמירו, שגם כאשר אין היד סולדת בזיעה, אם הקדרה שלמעלה רותחת, טעם הזיעה נבלע בקדירה העליונה. וכ"כ מנחת יעקב (נו, כז), פמ"ג (הנהגות או"ה ב, לז), רע"א (על השו"ע), חוו"ד צב, חידושים ל; זב"צ צב, עה; כה"ח צב, צח; מעדני השולחן קנה; זר השולחן קח. (אמנם יש אומרים שהאיסור הוא רק כאשר מחמת הזיעה הזו הקדירה שלמעלה תגיע לחום שהיס"ב – יד יהודה צב, נה, מעדני אשר איסור והיתר ס).

יג,ה – מדוע אדי הקדירה הבשרית אינם עושים את הדוד בשרי

לפי זה לכאורה, אם מערים מדוד של מים חמים לקדירה בשרית, הזיעה העולה מהקדירה הבשרית תהפוך את הדוד לבשרי, ואסור יהיה ליקח ממנו מים לעשיית קפה עם חלב.

ולכן כתבו כמה פוסקים, שצריך להיזהר שהזיעה שתגיע לדוד לא תהיה בחום שהיד סולדת בה. כ"כ רשז"א (מכתבי הגרשז"א המובאים בסוף ספר מאור השבת ח"ב, כה, ד); מעדני אשר (איסור והיתר סימן קד). וכ"כ בספר שבת כהלכה ח"א, ט, מ, 5, והוסיף שלא יערה מן המיחם מיד אחרי שיפתח את מכסה הסיר אלא ימתין מעט כדי שהאידים המרובים שהצטברו בסיר יתפזרו. אולם קשה על דבריהם, שכן הסכימו האחרונים, שאם הקדירה שלמעלה רותחת, אפילו אין היד סולדת בזיעה, טעם הזיעה נבלע בקדירה העליונה. ואם כן מה יועיל שהזיעה לא תהיה בחום שהיס"ב.

ואכן בשו"ת נשמת שבת (על סימן שיח, תשובה ד'-ג) כתב שצריך לדקדק שכלל לא תגיע זיעה למיחם המים אפילו אם אין יד סולדת בזיעה. אך זה לא יתכן שיערו מתוך הדוד ושום זיעה לא תעלה לכיוון הדוד, ואע"פ כן נוהגים להתיר לערות מתוך הדוד מים חמים לקדירה בשרית.

ונראה שיסוד ההיתר הוא מפני שהזיעה המועטת שתגיע לדוד תתבטל בשישים. ואילו היה בדוד חלב, מיד במגע הראשון היתה נוצרת תערובת של בשר וחלב, וכל התערובת נעשית נבלה, והיתה יכולה לאסור את כל הדוד. אולם כאשר הדוד פרווה, אין כאן התנגשות של בשר וחלב, והטעם המועט של הבשר בטל בשישים בדוד. ועובדה היא שאין מרגישים אח"כ טעם בשר במים. וכעין זה כתבו בשו"ת משנה הלכות ט, קנח, והרשז"א שם, ונשמת שבת שם בשם כמה פוסקים.

ואולי יש לצרף עוד את דעת היחידים שסוברים, שרק זיעה ממשקים יש לה כוח לאסור אבל זיעה הבאה ממאכלים בלא משקה אין לה כוח לאסור (פמ"ג הנהגות או"ה ב, לז והובא בפת"ש צב, ו).

יג,ו – שאין לחשוש שהדוד יעשה בשרי מדין ניצוק (רמ"א יו"ד קה, ג)

בשו"ת מנחת יצחק ו, כ, חשש שלא לערות מהדוד ישירות לקדרה הבשרית מפני שהחיבור ביציקה יעשה את הדוד בשרי.

אולם נראה שמעיקר הדין אין בזה חשש, שכן יסוד דין ניצוק מבואר במשנה מכשירין ה, י, שהמערה משקים צוננים טהורים מכלי עליון לתוך משקים חמים טמאים שבכלי תחתון, מה שבכלי העליון נטמא. אמנם אם שני הכלים היו חמים, אין כאן ניצוק והמשקים העליונים טהורים (וכאן שניהם חמים ולכן רבים מתירים כמבואר להלן).

ונחלקו הראשונים האם יש דין ניצוק בדין איסורי אכילה. למהרי"ל (חדשות נג), ותה"ד (ב, קג), אין דין ניצוק כלל באיסור והיתר (ורק כאשר יש זיעה העליון נאסר כפי שנתבאר לעיל). ואילו לאיסור והיתר הארוך (סוף כלל כט) בשם המרדכי (רמז תשטו), אסור מלכתחילה לשפוך מכלי שיש בו שומן כשר לתוך כד של שומן טריפה חם מטעם תתאה גבר ומחברו בניצוק, ובדיעבד מותר. וכ"כ רמ"א (יו"ד קה, ג).

וביאר ביד יהודה (קה, קצר לב), שבדין זיעה ראינו בוודאות שהזיעה עלתה ולכן אסור, אבל כאן בדין ניצוק לא ראינו שעלתה זיעה, אבל כיוון שהיה חיבור בין הקדירות, יש לאסור לכתחילה. וכ"כ במעדני אשר (איסור והיתר קד).

אולם מ"מ אין הקדירה הבשרית עושה את הדוד לבשרי מדין ניצוק, כי דין ניצוק הוא רק כאשר הקדרה התחתונה חמה והעליונה קרה. וכ"כ הרבה אחרונים: פליתי קה, ח; חכ"א נט, ה; בית הלל קה, ג; ערוך השולחן צב, נה. ואמנם יש שחלקו על דין זה (ע' ביד יהודה קצר ס"ק לא, ומעדני השולחן קה, סו).

בנוסף לכך, למדנו שיש פוסקים חשובים שאומרים שכל דין ניצוק נוגע רק לדיני טומאה. בנוסף לכך, כמו שהקלנו בדין זיעה משום שהדוד פרווה ואין הזיעה מתנגשת בו, כך גם לעניין הניצוק, ולכן טעמם מתבטל בשישים. וכ"כ בשבות יצחק ח"ב עמ' רו בשם הרב אלישיב, ובמעדני אשר (איסור והיתר קד)  בשם רשז"א, כמבואר במכתבו בסוף ספר מאור השבת ח"ב, כה, ד.

תפריט