יד,א – שפיכת תמצית תה דרך פי התיון
באול"צ ח"ב לא, יא, כתב כדעה האמצעית, שכאשר עלי התה נמצאים למטה, מותר למזוג את התמצית דרך המסננת, וכמו שמבואר בשו"ע שיט, יד. אבל אסור כשהם מעורבים. כי לדעתו העיקר הוא מה שידו אוחזת, נמצא שהוא מוציא פסולת מאוכל. ואפילו אם האוכל היה מה שהוא מוזג, לדעתו זה נעשה בכלי ואסור. אבל העיקר שמה שהוא מוזג נחשב כאוכל, אלא שאין להיעזר בכלי שמסייע להוצאת האוכל מהפסולת.
ובמנוחת אהבה ח"ב ז, מג, היקל לגמרי הואיל ורוב בני אדם אינם נמנעים לשתות תה עם עלי תה. ובנוסף לכך הוא אינו מתכוון לסננו, ואף שהוא פסיק רישא, מ"מ כיוון שראוי לשתייה לכל הפחות בשעת הדחק, ודאי אין כאן איסור תורה והוא פסיק רישא באיסור דרבנן שרבים מקילים בו.
יד,ב – הוצאת שקית תה מהכוס
שורש הבעיה, שאם יצאו טיפות מהשקית לתוך כוס התה, אולי הוא נחשב כבורר אוכל מפסולת על ידי כלי. אבל אם השקית אינה כלי, אין איסור לברור אוכל מתוך פסולת. ונראה יותר שהשקית אינה כלי, מפני שכל יסוד האיסור בכלי משום שעל ידו הוא נראה כמלאכה, ובהוצאת השקית וטפטוף התמצית אין נראה שהוא משתמש בכלי. (וסברה זו הובאה גם בארח"ש ג, הערה עט). ויש לצרף את הסוברים שגם בכלי, אם הבירור נעשה לצורך אכילה מיידית, מותר, כמבואר בהערה 1. ונסכם קצת מדברי האחרונים בזה.
בילקוט יוסף שיט, כז, מתיר להוציא שקית תה מהמים, בלא לחוש לבורר. הן מפני שלמהריט"ץ רג, אין ברירה בלח. וגם מפני שהשקית היא מקשה אחת, ואינה מעורבת, והרי היא כאגוז שצף על המים. (וכמדומה שלא דק בדעת מהריט"ץ, שמהריט"ץ סובר שמותר להוציא ביד חרק שנפל למשקה, מפני שאין דרך לברור ביד משקים, אלא איסור בורר במשקים הוא על ידי מסננת, אבל לא אמר כלל שאין ברירה בלח, ולהיפך מצינו כיוצא בזה בשבת קלט, ב, ושו"ע שיט, יד, בשפיכת יין מתוך שמרים, שיש איסור. אמנם יוכל לומר שכאשר צריך לעשות סינון, אין דרך ברירה במשקים ביד אלא דווקא במסננת וגם לא בשקית).
גם במנוחת אהבה ח"ב ז, מד, התיר להוציא שקית תה מהמים, והטעם שאינו מתכוון להוציא את הטיפות שנושרות ממנו, ואע"פ שהוא פסיק רישא, כיוון שהשקית אינה כלי סינון ולא אכפת לו בברירת הטיפות, הוי ליה פס"ר דלא ניחא ליה באיסור דרבנן שמותר מעיקר הדין. וכאן שהוא אינו בורר בידיים אלא רק מוציא את השקית ומתוך כך נוטפות טיפות, הרי זה כגרמא ואפשר להקל בזה לכתחילה.
במנח"י ח"ב צט, ב, חושש להוציאה, שצ"ע אם לדמותו לזבוב שצריך להוציאו עם מים נוספים או לבשר שמותר להוציאו לבדו מתוך רוטב. והעצה לדעתו, להניח את השקית בכוס אחת ואח"כ למזוג ממנה לכוס שנייה, והשקית תישאר בכוס הראשונה. וכך יעשה כל זמן שהמים גבוהים מהשקית, אבל כשירדו מגובה השקית, אם ישפוך משם את התמצית נמצא בורר את המים שבהם על ידי כלי, היינו עטיפת השקית.
ובשש"כ ג, סד, כתב שנכון להוציאה על ידי כף, מפני חשש בורר בטיפות. ובהערה קצב, כתב ששמע מהרשז"א שלא יטפטף ממנה לתוך הכוס, אבל אם מוציא ואין כוונתו לטיפות, יתכן שאף שהוא פסיק רישא מ"מ כיוון שבקל הן יוצאות, וגם הוא רק מגביה ומחזיק והסינון נעשה מאליו, אפשר דלא חשיב בורר, עכ"ד (ע' שו"ש שיט, ב).
