יג – דינים נוספים בהפרדת נוזלים ממאכלים

פורסם בקטגוריה פרק יא - בורר. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/01-11-13/

יג,א – הערה 15 – זיתים ומלפפונים ותירס שבקופסאות שימורים

בשש"כ ג, כ, הישן, אסר לשפוך את המים שבקופסת שימורי מלפפונים וזיתים, אלא יוציא את הפרי וישאיר את המים. ובמהדורה החדשה חזר בו ממה שכתב לגבי מלפפונים, ולא הזכיר זיתים. גם בילקוט יוסף שיט, מח; וארח"ש ג, כה, הקילו לשפוך את המים מתוך המלפפונים, ולא הזכירו זיתים.

ולגבי זיתים יש ספק, ובספרי זמנינו, לא מצאתי מי שמיקל. וממילא אסור להשתמש בכלי המיוחד להעלאת זיתים מתוך מימיהם, וכ"כ בארח"ש ג, פג. ושם ג, כו, כתב, שזיתים שהיו במשקה, אם הזיתים מרובים, יש לחוש שהם מעורבים וחל עליהם איסור בורר, היינו שמותר להוציא את הזיתים רק כדי לאוכלם לאלתר. וכן אסור להשתמש כדי להוציאם בכף מחוררת. אבל זיתים בודדים אינם בגדר תערובת, ומותר להוציאם בכלי ואף שלא על מנת לאוכלם לאלתר.

ואפונים ותירס שבמים נחשבים מעורבים, ויוציאם בכף מתוך הכלי. ודרך זו אינה נחשבת ברירה בכלי. (ומה שהוצאת שומן בכף נחשבת כלי למ"ב שיט, סב, הוא מפני שעל ידי הכף הוא בורר לגמרי את השומן מהחלב, ואינה רק כידו הארוכה. משא"כ בהוצאת זיתים על ידי כף, כמבואר לעיל יא, ז, א).

יג,ב – סרדינים וטונה

בילקוט יוסף שיט, מט, מיקל להוציא שמן שבסרדינים, כי אינו מעורב, ואוסר להוציא שמן שבתוך סרדינים וטונה מרוסקים, כי השמן מעורב בהם, ורק אם יוציאו את השמן יחד עם מעט דגים מותר.

אבל למעשה כתבתי שהם נחשבים מעורבים, ואם ירצה ליטול טונה לבד, יקח אותה בכף. אבל לא יקח במזלג, כי בזה הוא נעזר בכלי שמסייע לברירה ולדעת רבים איסורו דרבנן, כמו שיבואר להלן (יא, יג, ה) לעניין כף מחוררת. אבל לצורך אכילה ממש, מותר לקחת את הטונה או האפונים או התירס במזלג, ולהמתין שהמים יזלו מהם, ולהכניס לפה, שכך היא דרך אכילה.

יג,ג – נקיבת חור בקופסת שימורים כדי לקלקל הכלי

כתב שש"כ ט, ג, שלפי הדעה שאסור לפתוח קופסת שימורים בשבת בלא לקלקל, העצה לעשות בתחתית הקופסה חור. ולכאורה יש לאסור זאת משום בורר, שהוא מוציא את הנוזלים שהם הפסולת מתוך האוכל. וכתב שאין בזה איסור בורר מפני שאינו מתכוון לברור, וכל האיסור הוא לשפוך את המים מלמעלה כדי לבררם. ובהערה יח כתב שאין לאסור זאת משום פסיק רישא, וכפי שהתיר בשו"ע שכד, א, ליטול תבן בכברה כדי לתת לתוך האבוס אף שהמוץ נופל מאליו, כיוון שאינו מכוון. וביאר בנשמ"א יח, ב, שפסיק רישא הוא דווקא כשעוסק במלאכה אלא שאינו מתכוון לפעולתה, אבל כאשר אינו עוסק במלאכה, כגון שנוטל תבן בכברה כדי להביאה לבהמה, אף שבפועל המוץ יפול, כל שאינו מתכוון אין בזה שום איסור. ומבאר שכך הדין אפילו אם ודאי יפול מוץ. עוד כתב לעיין בשביתת השבת (במעשה חושב כללי דשא"מ ופ"ר או"ק ב). ושם כתב, שאם כל המוץ יפול, יהיה בזה איסור בורר, שהוא פסיק רישא. וביאר שהשו"ע התיר ליטול תבן בכברה, מפני שלא כל המוץ נופל, וכיוון שאינו מתרקד כולו עד שתשאר התבואה נקייה, אין בזה איסור. וראייתו מירושלמי (מט, א), היה יושב אצל הכרי ובירר כל היום פטור. וגם אם היה חשש שמא על ידי העברת התבן בכברה יתרקד כולו, אין בזה איסור, כי הוא דבר שאינו מתכוון. ע"כ. נמצא לפי הנשמ"א יתכן שגם אם ברור שכל הנוזלים יצאו מהחור שנקבו בתחתית הקופסה, יהיה מותר. אולם לשביתת השבת, במקרה כזה יהיה אסור מהתורה, שהוא פסיק רישא, ורק אם לא ברור שכל הנוזלים יצאו – יהיה מותר. וכשאין מעוניינים ביציאת הנוזלים, נראה שגם כאשר כל הנוזלים יוצאים – אין בזה איסור.

ובטונה, אין הנקב שרגילים לעשות למטה מוציא את כל השמן. אמנם בירקות אחרים, נקב קטן מנקז את כל המים שעמהם. ועדיין יש לברר אם הוא רגיל להוציא את המים, מדוע אין בזה איסור בורר. והאם יעזור שיחזיר אח"כ את המים לתוך הירקות. ומ"מ מחמת הספק נראה יותר לנהוג כדעת המקילים לפתוח קופסת שימורים בלא לקלקל אותה, ועיין להלן טו, יא.

יג,ד – הוצאת מים שמעל לבן (הרחבה מהערה 15)

בשש"כ ג, כ, אוסר לשפוך את המים שמעל הלבן אלא אם כן ישפוך עמהם קצת מן הלבן. ומבאר בהערה מג, שזה כמו שכתב במ"ב נה, לגבי הפרדת השומן מהרוטב, ובאר חזו"א נג, 'וכתב', שבמקום המגע של השומן הם נחשבים מעורבים. אמנם רשז"א בשו"ש שיט, לה, העלה צד להיתר (עפ"י אגלי טל הלכה ג' סק"ה, שמה שנשאר בידו נחשב דבר המתברר, וא"כ הלבן נשאר בידו. ואין זה נחשב ברירה בכלי, שמבואר במ"ב שיט, נה, דמה ששופך מהכלי לא נחשב כבורר בכלי אלא ביד). ומ"מ למעשה לא הכריע להיתר. והעלה צד לאיסור שהמים יוצאים גם מתוך הלבן.

ובילקוט יוסף שיט, מז, הזכיר את דעת המחמירים והמקילים (וחיזוק לסברתם, שיש סוברים שמה שבידו הוא האוכל, וממילא הוציא אוכל מתוך פסולת). וכתב לדינא עפ"י אביו, שאין הלבן שהוא קצת מוקשה והמים שעליו נחשבים מעורבים, וממילא אין בזה צד איסור. ובמיוחד שבדרך כלל נשארים קצת מים בלבן ואינו בורר את כל המים. ואם הלבן דליל והמים מעורבים בו, גם הוא מודה שלא ישפוך את המים לבד. וכ"כ בארח"ש ג, כח.

יג,ה – בעניין כף מחוררת

שו"ע שיט, ח: "אין שורין הכרשינין… אבל נותנן בכברה אע"פ שנופל הפסולת דרך נקבי הכברה". ובאר במ"ב ל, שזה מותר מפני שאינו מתכוון לכך. ובבאו"ה ד"ה 'אע"פ', כתב שלשון השו"ע כלשון הר"ן, ומשמע אפילו יודע בוודאות שקצת מהפסולת ירד דרך הכברה, כיוון שאין רצונו בכך, מותר. אבל לרש"י הוא מותר בתנאי שרק לפעמים תיעשה ברירה.

כתב בשבט הלוי ח"ח נח, שאסור לברור אוכל בהוצאתו מקדירה על ידי כף מנוקבת. ואינו דומה לכברה, כי שם אינו מתכוון לברירה, וכאן מתכוון לכך, ולשם כך נוצרו הכפות הללו (והובא באוצרות השבת ג, מז).

אולם יש שכתבו עפ"י הר"ן (שהעתיקו בשו"ע שיט, ח, כמבואר בבאו"ה) שאם אין כוונתו לברור, מותר, אף שבפועל יברור חלק מהפסולת. וכ"כ בשש"כ ג, נח, שאסור לסנן איטריות מבושלות מהמים שלהן, מכיוון שלא רגילים לשתותם, ואסור להשתמש לצורך זה במצקת מנוקבת. אבל אם כוונתו רק להעביר את האיטריות ישר לצלחת, ואינו שוהה – לית לן בה, הואיל ואינו מתכוון לכך. וכיוצא בזה כתב במנו"א ח"ב ז, לו, שאם כוונתו להפריד את הירקות מהמרק אסור להשתמש במצקת מנוקבת.

ובאול"צ ח"ב לא, י, התיר להוציא אוכל על ידי מצקת מנוקבת, כאשר כוונתו לאכול את האוכל מיד. ומ"מ המחמיר תבא עליו ברכה. והסביר שהטעם להיתר כי העיקר כדברי הגר"ז בסידור, שמה שבידו הוא האוכל, כלומר מה שבמצקת הוא האוכל, ולכן מותר ליטול את האוכל במצקת מחוררת כדי לסנן את המים כדי לאכול לאלתר. וכנגד זה שהוא כלי, ולכאורה אסור כקנון ותמחוי, יש לצרף את הסוברים שאין ברירה בלח. ואף לסוברים שיש ברירה בלח, כאן שהוא בכלי כקנון ותמחוי, כי אינו מיוחד דווקא לברירה, איסורו לכל היותר דרבנן. וסיים שבפרט יש להתיר כשאין כוונתו לסנן (וכפי שלמדנו בזה גם שש"כ היקל, עפ"י פשט שו"ע ובאו"ה).

גם בילקוט יוסף שיט, מב, כתב שיש מתירים להוציא חתיכות בשר וכדומה מקדרת חמין במצקת שיש לה חורים לצורך אכילה לאלתר, ואף שהנוזלים יוצאים מהם. וצירף להיתר את הסוברים שמה שבמצקת הוא האוכל (הגר"ז וח"א). וגם למ"א שסובר שמה שבכלי הוא הפסולת, למהריט"ץ אין ברירה בלח. ולכן אפילו שהוא על ידי כלי אין כלל איסור. ועוד שלא כל הנוזלים נבררים באופן זה. וכתב בשם שו"ת בית אבי ח"ג מז, ה, שהתיר ליקח אפונים בכף מנוקבת כדי להוציא המים, מפני שהוא אוכל מתוך פסולת והכף כידו, דשרי לאלתר. ואע"פ כן סיים בילקוט יוסף שהמחמיר תע"ב.

ונלענ"ד שלגבי כף מחוררת, לכל הדעות מה שבכף הוא האוכל, שאף הפוסקים הסוברים שכאשר שופכים מאכלים מסיר, מה ששופכים הוא האוכל (שכך דעת רוה"פ כמובא בהערה 14), כאן כאשר לוקחים את האוכל בכף מחוררת, ברור שהאוכל הוא מה שבכף. שהדין תלוי ביחסו של האדם, וכאשר הוא שופך מאכל מהסיר, עיקר דעתו על מה שהוא שופך, ולכן הוא נחשב בעיניו כאוכל, אבל כאשר הוא נוטל את האוכל בכף, עיקר דעתו על מה שבכף. אלא שעדיין, הואיל והוא נעזר בכלי, אסור לו לכוון לשם ברירה, כשם שאסור לברור אוכל מפסולת בקנון ותמחוי. ומה שרצו להסתמך על מהריט"ץ (ישנות רג) שאין ברירה במשקים, דעתו של מהריט"ץ היא שדווקא כאשר הוא נוטל את הזבוב בידו אין זה ברירה, אבל בכלי יש ברירה במשקים. ואם כן ניתן לסמוך עליו רק אם יסברו שהכף המחוררת היא כידו, אבל נראה שעשו את הכף הזו עם חורים כדי שתסייע לברור, ולכן דינה ככלי שמסייע לברירה, וממילא גם בנוזלים יש בה איסור בורר למהריט"ץ.

לסיכום: י"א שאסור להשתמש בכף מנוקבת (שבט הלוי ח, נח). וי"א שאם כוונתו לסנן אסור, אבל אם אין כוונתו לסנן מותר (שש"כ ג, נח; מנו"א ח"ב ז, לו). וי"א שאפילו אם כוונתו לסנן מעט מותר לצורך אכילה לאלתר, ומ"מ גם לשיטתם המחמיר תבא עליו ברכה (אול"צ ח"ב לא, י; ילקוט יוסף מב). ונראה למעשה כדעה האמצעית, שאסור להשתמש בכף כאשר כוונתו לסנן, אבל אם אין כוונתו לסנן, מותר להשתמש בה.

וכך כתבתי גם בתחילת ההלכה לגבי נטילת טונה מקופסה שבה היא מונחת בשמן, שיכול לקחת את הטונה בכף. אבל לא כתבתי שיקח במזלג, כדי שלא יברור בעזרת כלי. אמנם כתבתי בהערה 15, שאם כוונתו לאכול מן המזלג את הטונה או התירס, מותר לקחת אותם במזלג, ולהשהותם מעט מעל הכלי כדי שהמים ירדו, כי זוהי ממש דרך אכילה. וכיוצא בזה כתבתי בהערה 13.

יג,ו – הוצאת מים שעל חסה ועל ענבים

ישנו כלי שמניחים בו חסה שטופה, שמסובב את החסה באופן שהמים ניתזים לצדדים והחסה נשארת פחות רטובה, והיו שהתעוררו לשאול, האם מותר להשתמש בכלי זה בשבת, או שמא יש בזה חשש בורר. ונלענ"ד שאין המים שעל החסה נחשבים מעורבים בחסה. כיוצא בזה כתב במנו"א ח"ב ז, לו, שמותר להניח ענבים שנשטפו במים על מסננת, כדי שהמים יזלו למטה, כי אינם נחשבים מעורבים. ואין זה כזיתים ותירס שבתוך נוזליהם, וירקות שבתוך מרק, ששם ממש מין אחד בתוך חבירו, וכאן הוא נמצא על חבירו באופן שאינו מעורב.

פורסם בקטגוריה פרק יא - בורר. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן