א,א – איסור מחמר ושביתת בהמה
איסור עשיית מלאכה בבהמה אינו מכלל ל"ט מלאכות, ולכן העובר עליו אינו נענש בסקילה. ואף שבנוסף לעשה יש בו גם לאו, אין לוקים עליו, הואיל והלאו נאמר יחד עם האיסור לעשות מלאכה שחייבים עליו מיתה, ואם כן הוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, ואין לוקים על מה שאינו כלול באזהרת המיתה (שבת קנד, א; רמב"ם שבת כ, א-ב).
א,ב – בהמה שכורה
אסור ליהודי להשכיר בהמתו לגוי שיעשה בה מלאכה בשבת (שו"ע רמו, ג). ששכירות אינה קונה, ואם כן הבהמה נשארת של היהודי והוא מצווה על שביתתה.
ואם היהודי שכר בהמה מגוי, לכאורה היא נשארת של הגוי, ואין איסור שתעשה מלאכה, כל זמן שהיהודי עצמו אינו עושה בה דבר. ויש אומרים שלחומרא חוששים ששכירות קונה, וכיוון שהיא שכורה אצל היהודי, אסור לו שתעבוד בשבת (מ"א בשם הגהות אשרי). וכתב במ"ב רמו, יב, שנכון להחמיר כי הוא איסור תורה.
א,ג – בהמה שעושה מלאכה שלא לתועלת בעליה
למ"ב שה, עח, אסור לבעל הבהמה להסכים שגוי יעשה מלאכה בבהמתו גם כאשר אין לו שום טובת הנאה מזה. ובבאו"ה שה, כג, 'אע"פ', הביא מדברי הגר"א שסובר שאם אין לבעלים טובת הנאה, אין איסור שהגוי יעשה בה מלאכה. ונחלקו במשמעות דברי רב האי גאון המובא בשו"ע שה, כג. אבל למעשה החמיר במ"ב, וכ"כ בילקוט יוסף רמו, ו.
א,ד – מחמר באיסורים דרבנן
נחלקו בזה הפוסקים. בשבת קנג, ב, מבואר שכל דבר שבחבירו פטור אבל אסור בבהמתו מותר לכתחילה. וכך מבואר בדברי הר"ן שם. וכ"כ מ"א שה, ו. ומנגד בפסחים סו, ב, למדנו שהתירו חכמים להביא סכין לשחיטה כלאחר יד, באופן שתוחבים אותו בצמר של הכבש. הרי שככלל מה שאסור מדברי חכמים חל גם על מלאכה שנעשית על ידי הבהמה, ומה שאמרו בשבת קנג, ב, הוא היתר מיוחד לצורך הצלת הכיס. וכ"כ תוספת שבת. ויש שחילקו בין כרמלית שבה צריך להחמיר, לבין דבר שאיסורו מדרבנן, שאפשר להקל. וכתב בבאו"ה שה, יא, 'ופוקק', לעניין כרמלית, שגם שלחן עצי שיטים ושועה"ר מחמירים בזה, ולכן נקט לחומרא. ובשש"כ כז, ד, היקל באיסור חכמים והחמיר בכרמלית. ועיין בארח"ש לא, ו-ח.
א,ה – שביתת בהמה ביום טוב
אף שהרמ"א רמו, ג, כתב, שאין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביו"ט, וכ"כ לבוש, ב"ח, ט"ז וא"ר. מ"מ דעת רש"ל והגר"א לאסור. וגם הב"י בסי' תצה הביא בזה מחלוקת ראשונים ונטה לאסור. וכ"כ במ"ב רמו, יט. וכן מובא בכה"ח רמו, נד, בשם ערך השולחן רמו, ו, ומחזיק ברכה, ומטה יהודה תצה. וכ"כ בילקוט יוסף רמו, ח, ושש"כ כז, ה.
א,ו – אם הגוי לא החזיר את הבהמה יפקיר אותה
כך כתבתי, ואמנם בשו"ע רמו, ג, הזכיר עוד עצה, שיאמר: "בהמתי קנויה להאינו יהודי". אבל כתב במ"ב טז, שלדעת מ"א צריך לומר זאת בפני הגוי, ורק אז חצרו קונה לו. אבל שלא בפניו לא קנאה. ואפילו לזכות על ידי אחר אינו מועיל, וכ"כ פמ"ג. ובנוסף לכך צריך גם לפסוק דמים. ולכן לא הזכרתי עצה זו. ולעניין ההפקר כתב בשו"ע שמועיל שיפקיר בינו לבין עצמו, וביאר מ"ב טו, שאע"פ שהפקר צריך שיהיה בפני שלושה, זה דין מדרבנן אבל מהתורה די שיפקיר בינו לבין עצמו, וכדי להינצל מהאיסור די שיפקיר בינו לבין עצמו. אמנם לכתחילה טוב שיפקיר בפני שלושה, שכן דעת כמה פוסקים כמובא בב"י, ולכל הפחות יפקיר בפני אחד, שלדעת רבים מגדולי הפוסקים גם מהתורה צריך שההפקר יהיה לכל הפחות לפני אחד.
א,ז – טעם לגזירת חכמים שלא להשתמש בבהמה
הוספתי את טעם הירושלמי (ביצה פ"ה ה"ב), ששימוש בבהמה אף שאין בו מלאכה מל"ט מלאכות, אסור משום שביתת בהמתו. ואמנם בבבלי ביצה לו, ב, מבואר שזו גזירה שמא יקטוף זמורה, אלא שיש מקום לבאר שהיסוד הרוחני של האיסור הוא כדי שהבהמה תשבות כמבואר בירושלמי. אלא שהסיבה הרוחנית צריכה להיאחז בנימוק פורמלי, וזה מה שמבואר בבבלי. ובב"י שה, יח, ביאר את הירושלמי, שאף שחי נושא את עצמו, מ"מ יש בזה טורח לבהמה, ולכן אסרוהו חכמים ליהודי. וכ"כ הלבוש, והובא בשעה"צ שה, נב.
