ב – במה בהמה יוצאת ובמה אינה יוצאת

פורסם בקטגוריה פרק כ - בעלי חיים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

ב,א – פעמון פקוק האם נחשב משא ודין דיסקית של כלב

מבואר בגמרא שבת נד, ב, שאסור להוציא לרשות הרבים חמור שפעמון פקוק לצווארו, מפני שהוא נראה כמוליכו לחינגא. רש"י: "לשוק למכור, ותולין לו זוג לנאותו". ומשמע מזה שהפעמון אינו נחשב משא, למרות שהוא פקוק ואינו משמש לכלום. וכ"כ תוספות 'משום', והטעם שהזוג בטל לאפסר.

ויוצא מזה שחתולים ועופות שאין רגילים למכור, מותר להוציא בזוג פקוק. אולם כתב בשלטי גיבורים שלפי טעם הסמ"ג שהזוג הוא משא, גם חיות שאין הזוג סימן שעומדים למוכרם, אסור להוציא בזוג לרשות הרבים. וכתב מ"א שה, ו, שאולי הסמ"ג מחמיר להחשיבו כמשאוי רק כשאינו מחובר לאפסר, שאז אינו טפל אליו, ולזה גם התוס' מסכימים. ואף שכל נוי אסור, כיוון שהוא טפל לאפסר מותר. וכתב א"ר שלפי זה מותר להוציא כלבים וחתולים עם פעמון פקוק בתנאי שהוא מחובר לרצועה שבצווארם.

ומזה מובן שמותר להוציא כלב שסימן ההיכר כדיסקית ובה פרטי בעליו מחוברים לרצועה שצווארו, שדיסקית זו טפלה לרצועה. ושלא כדברי ערוה"ש שה, סוף סעיף ה'. ובשש"כ  כז, ט, הערה לד, הסכים להתיר אם על ידי הדיסקית הכלב יכול להינצל שלא יחשבו שהוא משוטט ויהרגו אותו, מ"מ כתב שאם הדיסקית נועדה רק למנוע ממנו קנס, אסור שיצא עמה בשבת. ולפי מה שלמדנו, כיוון שהיא מחוברת באופן קבוע לרצועה שבצווארו, הרי היא טפלה ואין בה איסור.

ב,ב – כלב נחייה

בארח"ש לא, יז, החמיר שלא יצא העיוור עם הרצועה של כלב הנחייה שלו, מפני שרצועה זו לא נועדה לשמירת הכלב אלא להנחיית העיוור. וסמכו דבריהם על המובא בשש"כ יח, סוף הערה סב, בשם רשז"א, שאם השרשרת נועדה רק לשמש את הסומא, אפשר דחשיב משא. וראיה ממה שאסור שיצאו התרנגולים בחוטים שקשורים לרגליהם, ומבואר בגמרא (שבת נד, ב) "דעבדי ליה סימנא כי היכי דלא ליחלפו". רש"י: "בתרנגולי חבריהם". הרי שדבר שנועד לטובת הבעלים הוא משא.

אמנם כתבתי להתיר, כי נראה שאין לחלק בין טובת הבעלים וטובת הכלב, וכפי שלמדנו שמותר להוציא חמור באפסר, שגם שמירה על הבהמה שלא תברח, שהיא בעיקר תועלת לבעלים – נחשבת תועלת לבהמה, משום שתועלת הבעלים והבהמה נחשבת תועלת אחת. ורק כאשר מדובר בפינוק מיוחד, או שמירה מיותרת, הרי זה משא. ואפשר להסביר שהתרנגולים אינם יוצאים בחוטים שברגליהם, כי זו שמירה מופרזת שאינה הכרחית.

ובמנו"א ח"ג כז, מט, היקל משום שהרצועה כמלבוש, הואיל והרצועה תמיד על הכלב. ואף שסברה זו הובאה לעניין דבר שמחובר לבגד של בני אדם (שם הערה 106), נראה שהיא שייכת גם לבהמה. וגם אם נחלק בין אדם לבהמה, זהו מדברי חכמים, אבל מהתורה אין חילוק וכל שהוא צמוד אליו דרך קבע הוא נחשב כמלבוש. והוא ספק דרבנן, ואין להחמיר בצורך גמור כזה. ומכל שכן שלדעת רוה"פ אין רשות הרבים בזמן הזה.

וכן כתב הרב משה מלכה רבה של פתח תקוה בשו"ת מקווה המים ד, לט, שמותר לצאת עם כלב נחיה לרשות הרבים, כי אין הרצועה משא עליה. וכן הובא בשמו ב'ספר הסומא', עמ' 272-273. וכ"כ בילקוט יוסף שבת שה, נט (ח"ב ע' נה). וכן בשו"ת שמע שלמה ד, ג, נטה להתיר.

פורסם בקטגוריה פרק כ - בעלי חיים. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן