ג,א – שוגג בדרבנן
כתבתי שמותר בשבת, ואמנם דעת הפמ"ג שדין דרבנן ודאורייתא שווה, ובשניהם אסור בשבת, והביאו בבאו"ה שיח, א, 'המבשל'. אבל כתב בשם הגר"א וח"א (ט, יא), ששוגג בדרבנן מותר בשבת. ועיין בארח"ש כה, י.
ג,ב – הנוטע בשוגג יעקור
מבואר בגיטין נג, ב, שבנוטע יש דין מיוחד, שלר' יהודה, אם נטע בשוגג, במוצ"ש צריך לעקור (ובשאר המלאכות יכול ליהנות במוצ"ש). ולדעת ר' מאיר, אם נטע בשוגג יכול לקיים במוצ"ש, אבל אם נטע במזיד, צריך לעקור במוצ"ש (ובשאר מלאכות גם החוטא במזיד מותר בהנאה במוצ"ש). ועיין בהערה 1.
והטעם שהחמירו בנטיעה יותר, באר בבאו"ה שיח, א, 'אחת', מפני שבשאר מלאכות ניכר הקנס שאסור ליהנות מהן בשבת, אבל בנטיעה ממילא אי אפשר ליהנות בשבת, ולכן הקנס שיצטרך לעקור. ובארח"ש כה, הערה לד, סיכם עוד שלושה הסברים. לתוי"ט (תרומות ב, ג), במבשל אינו יכול לבטל הבישול, אבל בנוטע שיכול לבטל הנטיעה, חייבו אותו לבטל (והעיר שם שלא נתקבלו דבריו להלכה, שכן לא חייבו את הבורר לחזור ולערב). ולמשנה ראשונה שם, כיוון שכוונת הנוטע שיתקיים ימים רבים, חייבו אותו לבטל את כוונתו (והעיר בארח"ש שמשמע מהפוסקים שדבריו לא נתקבלו, שלא חייבו לסתור כלי שנגמר בשבת, או לקרוע תפירות שנעשו בשבת). ולקהילות יעקב (ח"ב ז), הואיל והנטיעה ממשיכה לגדול אחר השבת מכוח מעשה השבת, חייבו אותו להפסיק את הנטיעה.
ולכאורה מי שתפר בגד ולא גמרו, או בנה בית ולא גמרו, אף שהיה בשוגג, גם לפי באו"ה, יצטרך לפרק את מה שעשה בשבת, הואיל ובלא זאת אין ניכר הקנס. אלא שיש לומר שהואיל ואם היה גומר את הבית או הבגד, הקנס היה ניכר שהיה אסור לו ליהנות ממה שעשה באותה שבת, לכן גם כשלא גמר, אין צורך להוסיף קנס בשוגג. ועיין בארח"ש כה, טו, ובהערה לז.
