מה שלמדנו שאסור ליהנות בשבת ממלאכה שנעשתה בשגגה, הוא דווקא כשהמלאכה אסורה מהתורה. אבל אם איסורה מדברי חכמים, כאשר עשו אותה בשוגג, מותר ליהנות ממנה בשבת. ואם היא נעשתה במזיד, רק במוצאי שבת מותר ליהנות ממנה (מ"ב שיח, ג, ובאו"ה). למשל, המפריש תרומות ומעשרות וחלה בשבת, עובר באיסור מדברי חכמים, משום שהוא נראה כמתקן. ואם הפריש בשבת בשוגג, מותר לאכול מהמאכלים שתוקנו בשבת. ואם עבר והפריש במזיד, בשבת אסור לכל ישראל לאכול מהם, ובמוצאי שבת מותר לאכול מהם (מ"ב שלט, כה; לעיל כב, ה).
המפעיל בשגגה מכשיר חשמלי שאין בו חוט להט, כמו מאוורר או מזגן או מקרר, הואיל ויש סוברים שלא עבר באיסור תורה (לעיל יז, ב), הרוצה להקל ליהנות מהם יש לו על מי לסמוך. אבל אם הדליק תנור חימום שיש בו פסי מתכת שמתלהטים, או נורת להט, כיוון שעבר על איסור תורה, גם אם עשה זאת בשגגה, אסור לו ליהנות ממה שעשה בשבת. ואם הדליק את התנור, יפתח את החלון או יצא לחדר אחר, כדי שלא ייהנה מהמלאכה. אמנם בשעת הצורך, יש אומרים שאם הפעיל בשגגה, מותר ליהנות.[4]
אם עשה את המלאכה כמתעסק, כיוון שלא היתה שום כוונה במלאכה, גם כאשר המלאכה אסורה מהתורה, אין איסור ליהנות ממה שעשה. למשל, אם תוך שעבר ליד הקיר או נשען עליו גרם בלי כוונה להדלקת האור, מותר ליהנות ממנו. שכן ישנו הבדל בין שוגג ל'מתעסק', שבזמן שבית המקדש היה קיים, מי שעשה מלאכה בשגגה, היינו שידע שהוא עושה מלאכה אלא ששכח שהיום שבת או שלא ידע שמלאכה זו אסורה, היה חייב להביא קרבן חטאת. אבל מי שעשה מלאכה בלי משים, כ'מתעסק', פטור מקרבן. וכיוון שדין 'מתעסק' קל מדין שוגג, אין איסור ליהנות ממה שנעשה ב'מתעסק'.[5]
אבל מי שהדליק אור בהיסח דעת, כפי שהוא רגיל להדליק במשך כל השבוע כשהוא נכנס לחדר, למרות שלא חשב במפורש על מה שעשה, כיוון שבפועל כוונת תנועתו להדליק אור, הרי הוא נחשב כשוגג ואסור ליהנות מהמלאכה שעשה.
[5]. בין הסוברים שבמתעסק אין איסור – לחם משנה (א, ה), וארץ צבי עו. ואמנם יש מחמירים וסוברים שגם במתעסק יש איסור ואסור ליהנות ממעשיו (עונג יו"ט, מנחת ברוך). ולרע"א, בחלק מהמקרים מתעסק עובר באיסור תורה כשוגג, ואסור ליהנות ממעשיו. אולם למעשה, בכל מתעסק הלכה להקל. ראשית, מפני שאיסור ההנאה מדרבנן, והלכה כמקילים. שנית, יש לצרף את הפוסקים הסוברים כר' מאיר ומתירים בכל שוגג. וכך דעת אז נדברו ו, יז, ועי' בארח"ש כה, ד
