יד,א – שאסור להפסיק בדיבור בין תחילת הנטילה לסיום הניגוב
כתב בדרושי הצל"ח דרוש ד, שיש להיזהר שלא לדבר בין הנטילה לברכה, ואם הפסיק, אינו יכול לברך אלא צריך ליטול שנית, וכ"כ בשו"ת שבט הלוי ג, יב, ופס"ת קנח, כג. ויש שחלקו על כך, וראיה מהנוהגים לומר "שאו ידיכם קודש" בין הנטילה לברכה. ואף שאין בזה הסחת דעת, מ"מ כאשר אסור להפסיק, גם פסוק ששייך לעניין אסור לומר (עיין מ"ב קסו, ג, וח"א המובא בשעה"צ ז). וכ"כ ביבי"א ח, כ, שאם הפסיק, יכול לברך. וכן כתב שאם שמע קדיש באותו זמן – יענה אמן.
וגם בין הברכה לניגוב אין להפסיק, כי הברכה צריכה להיות לפני וסמוך לניגוב. ואמנם אם נטל כל יד ברביעית ופעמיים, לדעת הב"י כבר סיים את טהרת הידיים, ואם כן אין צורך בניגוב, ואין כאן כל כך הפסק. אולם הט"ז קנח, יג, הביא את דברי רש"ל, שגם כשנטל ברביעית חובה לנגבן משום מיאוס, ולדעת הלבוש גם אם טיהר ידיו בטבילתן במקווה, צריך לנגבן. והט"ז הסכים שרק בנטילה צריך לנגבן משום מיאוס, אבל אם הטבילן, הרי שהן נטהרו באופן אחר, שאינו מחייב ניגוב. ובכל אופן, מדברי רש"ל, לבוש, ט"ז, וכן הובא במ"ב קנח, מו, משמע שבכל אופן יש צורך לנגבן, וממילא אין לדבר גם בין הברכה לניגוב, שעד שלא ניגב, לא סיים את המצווה. ואם שמע אז קדיש וקדושה, כתב באול"צ ח"ב יא, שיענה, וליבי"א ח, כ, לא יענה.
