נחלקו הפוסקים בשאלה, האם מותר לדבר בין סיום ניגוב הידיים לברכת ‘המוציא’. לדעת הרמב”ם, כל זמן שאינו מסיח את דעתו מכך שהוא עומד לאכול, מותר לדבר על כל דבר שבעולם, ואין בזה הפסק. אבל מי שהסיח את דעתו, בדברים או במעשים, עד ששכח שהוא עומד לאכול, הפסיד את הנטילה ועליו לחזור ליטול ידיו בשנית. ולדעת הרא”ש, אין להפסיק בדיבור בין הנטילה לברכת המוציא, ורק לצורך הסעודה מותר לדבר, למשל, אם חסר לו מלח או סכין או לחם, מותר לבקש שיביאום לפניו.
למעשה, כתבו הפוסקים שראוי להחמיר שלא להפסיק בין ניגוב הידיים לברכת ‘המוציא’ בדיבור שאינו הכרחי לצורך הסעודה (שו”ע קסו, א, מ”ב ב-ג). אמנם לענות ‘אמן’ מותר באותו זמן (קצוש”ע מא, ב). וכן אם אדם מכובד פנה אליו בשאלה, ואם לא ישיב לו תהיה בכך פגיעה בכבודו, יענה לו בקצרה.[9]
יש אומרים (רמ”א עפ”י תוס’ סוטה לט, א), שראוי שמשך הזמן שבין סיום הנטילה לברכת ‘המוציא’ יהיה פחות משיעור הליכת כ”ב אמה – כ-11 מטר. אבל אם הכיור רחוק מהשולחן 11 מטר, אפשר לכתחילה ליטול בו את הידיים, ואין בזה הפסק. כי החומרה היא שלא להפסיק בחינם כשיעור הליכת 11 מטר, אבל לצורך, אפילו לדעה המחמירה אין זה נחשב הפסק (ערוה”ש קסו, ב).
