הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

א – הברכה על ההנאה

א,א – דין השותה מים שלא לצמאו

לרב עמרם גאון (הובא בתוס' ברכות מה, א), אף שהשותה מים שלא לצמאו אינו מברך בתחילה, מ"מ אחר השתייה צריך לברך. אבל לרמב"ם, רא"ש ותר"י, וכן נפסק בטור ושו"ע רד, ז, כל שאינו שותה לצמאו, שאינו נהנה בחיכו, אינו מברך לא לפני המשקה ולא לאחריו.

ובא"א בוטשאטש כתב שאם לא שתה את המים לצמאו לא יברך בתחילה אבל יברך בסוף, ובפס"ת רד, 60, ביאר שאולי כיוון ששתה שיעור הרי שהחשיב את שתייתו ונהנה, שאם רק היה רוצה להבליע את המאכל היה שותה פחות. ולמעשה כתב שם שנכון להחמיר לאכול עוד דבר שיצטרך לברך עליו בלא ספק. ע"כ. או שיהרהר הברכה בליבו (כה"ח רד, מו).

ולעצם דברי הא"א, שאם שתה כשיעור החשיב את השתייה, יש לדחות, כי אכן במים אפשר שישתה שלא להנאת החיך, אלא רק כדי שלא יתייבש, והואיל ולא נהנה בחיכו וגם לא במעיו, שהרי אין במים מרכיב מזין, לא יברך עליהם, לא בתחילה ולא בסוף.

ואם התחיל לשתות שלא להנאת חיכו, ותוך שתייתו החל ליהנות בחיכו ושתה רביעית בהנאה, צריך לברך עליהם ברכה אחרונה.

א,ב – מים מינרליים ומי סודה

עיין בפתחי הלכה ד, ח, 29-34, ופס"ת רד, טו-טז, שהזכירו את המקורות לדין השותה מים לצמאו – שצריך לברך, אבל אם אינו צמא – ושותה אותם לסיבה אחרת, אינו מברך. ונחלקו האחרונים לגבי מי שאינו צמא ושותה מים מינרליים ומי מעיינות, כמובא בפס"ת רד, יז, ומחלוקתם תלויה בשאלה אם יש משתייתם הנאה. וכיוון שכך, כל אדם ששותה צריך להחליט בעצמו, ואם הוא נהנה בחיכו מהמים יברך. ויש שנהגו במקרה של ספק, למצוא דבר אחר שחייבים לברך עליו, ולצאת מהספק.

בפתחי הלכה ד, 29, מסתפק במי שאינו צמא ושותה מי סודה ונהנה מהגזים, ומסיים שמסתבר שנחשב שנהנה. והביאו בפס"ת רד, טז, והוסיף שאם שותה את הסודה כדי לבלוע גלולה או להקל על צרבת, כיוון שלא היה צמא, ושתה לסיבה אחרת – אינו מברך.

א,ג – על תרופה טעימה – רק אם ממש נהנה יברך

עיין בוזאת הברכה ע' 113-114 ובירור מא, שכתב שנחלקו בגלולה שיש בה מעט מתיקות. וכן עיין בפס"ת רד, יח, ובנשמת אברהם ח"ה ע' יא. והעיקר כפי שכתבתי בהלכה, שרק אם ממש נהנה מברך. ואולי אין כאן מחלוקת אלא שניסו להגדיר מתי הוא ממש נהנה ומתי לא. ומ"מ הדין הוא, שהואיל ומגמת האכילה או השתייה כאן היא לרפואה, רק אם ממש נהנה צריך לברך.

אמנם לגבי מאכל ומשקה שאוכל או שותה לרפואה, כתב במ"ב רד, מג, ושעה"צ לז, שאף שאינם טעימים כל כך, כיוון שעל כל פנים אינם רעים והחיך נהנה מהם, משמע ממ"א כד, שמברך. ונלענ"ד שיש חילוק בין מאכל לתרופה, שבמאכל ומשקה, גם אם אינו נהנה כל כך בגרונו, מברך, הואיל והוא מאכל או משקה, ויש ממנו הנאת מעיים. אבל בתרופה, רק אם ממש נהנה בגרונו, מברך, ולכן כתבתי "אם הוא ממש נהנה מהטעם".

א,ד – מסטיק

דינו כדין מוצץ קני סוכר שמברך 'שהכל' (שו"ע רב, טו). וכ"כ במפורש בח"א מט, ד, והביאו מ"ב רב, עו. וכ"כ רבים מפוסקי דורנו (יבי"א ז, לג, אול"צ ח"ב יד, ח, קנין תורה ה, יז, פס"ת רב, לד). ואמנם בישכיל עבדי ח, ז, וברכת ה' ח"ב א, יב, כתבו שלא לברך, ורצו להוכיח זאת מדברי הרמ"א תקסז, ג, שהתיר ללעוס עצי קינמון וכיוצא בהם בתענית, הרי שעל רוק מוטעם אין מברכים. אלא שיש לחלק, מפני שטעם המסטיק טוב מאוד, וזו דרך מקובלת להנאת לעיסת טעם אוכל ובליעתו. בנוסף לכך, למסטיק יש גם ערך תזונתי, שיש בו קלוריות וחומרים נוספים, עובדה שהעושים דיאטה מחפשים מסטיק בלא קלוריות. ואפילו אם יהיה מדובר במסטיק דיאטטי, נראה שיהיה צורך לברך עליו, מפני שזוהי דרך ההנאה מטעם מאכל, שרבים רגילים בזה. ולעומת זאת, נראה שהלעיסה שדובר עליה בתענית אינה מקובלת כדרך ליהנות מטעם מאכל אלא לסיבות אחרות, כמו לעורר או להפיג כאב ראש או לסייע לצמים. ואפשר, שמדובר על דוגמת לעיסת 'גת' הנהוגה אצל תימנים, שיש ב'גת' סם מעורר, ואין בו הנאת טעם של מאכל. ואין לחוש כאן לספק ברכות, מפני שכך הוא המנהג – לברך, וכך מסתבר. והרוצים לחוש, לא יאכלו מסטיק בלי ברכה, אלא אם ירצו לאכול מסטיק, יאכלו לפני כן דבר שיברכו עליו 'שהכל'.

א,ה – דינים שונים בהגדרת ההבדל שבין מטעמת לבין אכילה

עיין בהערה 1, שלסיכום כתבתי, שלכתחילה לא יבלע רק כדי לבדוק את הטעם, ואם בלע – לא יברך (שו"ע ורמ"א י, ב). ואם הוא רוצה לבלוע כדי לדעת את הטעם, יתכוון גם ליהנות מהאכילה שבזה, ויברך (מ"ב רי, יט).

וכן מי שטועם ובולע אוכל של תינוק כדי לבחון את רמת חומו, יכוון ליהנות ויברך. ואם אינו מכוון ליהנות כי אין לו בזה שום הנאה – לא יברך.

המנקה אצבעותיו שנתלכלכו ממאכל על ידי שמוצץ אותן בפיו – לא יברך, כי אינו מתכוון לאכול. (ואין נכון שיתכוון ליהנות כדי לברך, כי אינו דרך כבוד).

האוכל משיירים של אדמו"ר, אע"פ שכל מטרתו להתקשר לצדיק, צריך לברך אפילו על כלשהו, כי עכ"פ כוונתו לאכילה, שעל ידי אכילת שייריו הוא מתקשר לצדיק.

וכן הטועם ובולע מתבשילי השבת משום "טועמיה חיים זכו", כיוון שהוא גם נהנה – חייב לברך.

האוכל כדי שלא לגרום לבל תשחית, אע"פ שאינו אוכל או שותה מפני שהוא רעב וצמא, או מפני שהוא מעוניין בטעמו הטוב של המאכל, מכל מקום כיוון שמתכוון לאכול וגם נהנה – חייב לברך. ועל כל זה עיין שעה"ב יג, ח, והערה טז, ופס"ת רי, י.

תפריט