הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ה – ברכת ראיית הנופים לימינו

ה,א – ברכת הנופים בזמננו

היסוד הוא שכל הנופים שתקנו לברך עליהם, דינם לא השתנה, וגם היום צריכים לברך עליהם. ואף מי שאינו מתפעל מהם, כל זמן שהוא רואה אותם בתשומת לב, חובה עליו לברך, כפי שתקנו חכמים. שכן חובת הברכה אינה תלויה בהתפעלות האישית, עובדה שלא חילקו חכמים בין רואה לרואה, אלא אמרו לכולם, שעל הרים וגבעות צריכים לברך. וכשם שהכל מברכים על בית קברות.

אלא שהואיל ורבים רואים כיום נופים אלה בנסיעותיהם בלא משים, אין להם בראייתם התרגשות, וכיוון שלא מדובר ביחידים יוצאי דופן, דינם קרוב יותר לדין ציבור רחב שמתגורר בסמוך לע"ז, שעפ"י התוס' כפירוש הא"ר ודעימיה (הובאו בכלל ג), אין מברכים על ראייתו. אולם מאידך, אין זה מבטל את הדין היסודי, שכן עדיין רבים הולכים לשם לטייל, ומתפעלים מהנוף, הרי שיש להם בזה חידוש. ולכן במסגרת של טיול, יש לברך תמיד. ובמסגרת נסיעה שגרתית, הדין תלוי בהתפעלות האישית.

ויש לזה קצת סימוכין במה שמובא בס' שער העין עמוד תטו, בשם הרב חיים קנייבסקי שסיפר על אביו (בעל הקהילות יעקב), שנסעו יחד לירושלים, וכשראה את ההרים הגבוהים שבדרך, התפעל מהם מאוד, ובירך בשם ומלכות, ואף אמר לבנו לברך. אבל בפעם השנייה כשנסע שם, אף שעברו שלושים יום, לא בירך כיוון שכבר לא התפעל מהם. ובהערה כתב בשם 'אורחות רבינו' שבדרך הישנה לירושלים, בזמן הבריטים, היו ההרים משונים וגבוהים הרבה, עד קרוב לחצי ק"מ, אבל בדרך שנוסעים כיום אפשר שאין לברך. וכתב שהקה"י שמע הוראה זו מהחזו"א, שאפילו עברו שלושים יום, אם כבר לא עושים עליו רושם, לא יברך. וסיפור זה הובא גם בעיוניו שם, סי' לא, ובעמוד שעד, ותמה שלא מצינו שדין התפעלות קובע אם יברך אחר שלושים יום. ונלענ"ד ששורש העניין תלוי במה שביארתי, שבנסיעות שגרתיות רק אם התרשם, הרי הוא בבחינת 'הרואה' שצריך לברך. (ועיין שם בכל הסימן, שכתב כמה בירורים יפים, אמנם בדברים רבים נשאר בצ"ע, וקצת הפריז ביופיים של הרי חו"ל לעומת הארץ).

ואין לשאול שלמדנו לעניין ראיית הקשת שדי בראייה קצרה (שו"ע רכט, א, מ"ב ה), ועוד יותר למדנו זאת מהמעשה ברבן גמליאל ורבי עקיבא שבירכו על אשה נאה (ירושלמי ברכות פ"ט סוף ה"א, ע"ז כ, א). ואם כן מדוע שלא יברכו על ראייה קצרה של ההרים או הים? אלא שבראיית קשת או אשה נאה, מדובר בראייה שמשאירה רושם, לעומת ראיית ים והרים בלי משים כדרך שגרה, שהיא ראייה שאין בה שום התפעלות.

עוד נראה, שגם בנסיעה, אם יראה היטב את אחד הנופים המיוחדים והנודעים שבעולם, אף שאינו מתכוון להתבונן בו, חובה עליו לברך, כי אף שהזדמן לשם תוך נסיעה לדרכו, הואיל ונוף זה נחשב למרשים בקנה מידה בינלאומי, כל שהוא רואה אותו, חייב לברך.

ה,ב – דין הרואה בלא משים ובא להתבונן אח"כ בתוך שלושים יום

דעת הרבה אחרונים, שאם לא בירך בראשונה, אם יראה בשנית בתוך שלושים יום לא יוכל לברך, כמבואר לעיל בהקדמה כלל ה'. אמנם עי"ש שיש סוברים שאם לא בירך בראייה הראשונה, יברך בשנייה אף שלא עברו שלושים יום. ואין הלכה כמותם. אבל אפשר לקבל דבריהם בצירוף גורם נוסף, שאם בראשונה ראה את הנופים בלא משים וגם מזווית שאינה מרשימה, ואח"כ בא לטייל כדי להשקיף בנוף, וראה אותו מזווית אחרת, טובה יותר, שאז אולי אפשר לומר שראייתו נחשבת כחדשה, ואפשר לברך עליה.

תפריט