יח – על ראיית חכמי ישראל וחכמי אומות העולם

פורסם בקטגוריה פרק טו - ברכות הראייה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/10-15-18/

יח,א – ברכה על חכמים

נפסק לברך על חכמים – בשו"ע רכד, ז-ח; ח"א סג, ח; שלמת חיים א, נד; יחו"ד ד, פג; אהלך באמיתך יד, א-ב; ברכ"ה ח"ד ג, כט-ל. ואמנם הזכרתי אחרונים שכתבו מחמת ספקות שונים לברך בלא שם ומלכות. וכ"כ חסד לאלפים רכד, יב; ערוה"ש ו; בא"ח עקב יג; כה"ח יט; ציץ אליעזר יד, לז. אבל רוב הפוסקים כתבו ברכות אלו בלא להעיר, ומשמע שגם בימינו מברכים. ואין לחשוש לדעת המיעוט, כי אף הם לא אמרו את דבריהם בוודאות, ובנוסף לכך, במקום מנהג אין חוששים למיעוט, ואכן רבים נהגו לברך על חכמים מופלגים (כמובא בפס"ת רכד, 17). וכן שמעתי שבירכו על מו"ר הרב שפירא והרב אליהו במקומות שונים, ולא מיחו. וכן ראיתי שכתב בעין הרואה, בשם הרב חיים קנייבסקי שיש לברך על חותנו הרב אלישיב.

ועלינו להשתדל שלא לבטל ברכות מן העולם. שכשם שיש איסור לברך ברכה לבטלה, כך צריך להיזהר שלא לבטל ברכה מן העולם.

יח,ב – חכם שאינו מוסרי ואינו שומר שבע מצוות

כתב בשו"ת תשובה מאהבה ב, רלז, שמברכים על חכם מחכמי אומות העולם בתנאי שהוא מקיים שבע מצוות בני נח, ודן שם על איזה חכמה בדיוק מברכים. אמנם סיים שדבריו לא להלכה ולא למעשה, אעפ"כ כתבו חלק מפוסקי זמננו למעשה שאין לברך על חכם מאומות העולם שלא מקיים שבע מצוות בני נח (באהלך באמיתך יד, ה, פס"ת רכד, ה).  ואף אני נגררתי אחרי דעה זו במהדורה קמא.

אולם נראה להלכה שרק לגבי מי שנחשב רשע לפי המקובל במקומו, יש לחוש שלא לברך. אבל אם הוא גוי רגיל, מברכים עליו. וכך משמע בכל הראשונים שלא הזכירו תנאי זה, והלא רוב החכמים אינם מוסריים במיוחד, ובוודאי שהיו קשורים לדת שהיתה מקובלת במדינתם, ונמצא שלא קיימו את שבע המצוות. ואף סוקרטס ציווה לפני שהוציאוהו להורג שיקריבו בשמו תרנגול לאליל אחד. וכן הביא לראיה בשער העין יח, הערה ז, שמזה שכתבו הפוסקים (מג"א רכד, ה, פמ"ג א"א, ה, מ"ב י) שאין מברכים על חכם בחכמת דתם, יוצא ברור שעצם זה שהוא מאמין בדתם אינו פוסלו מלהיחשב חכם, אלא רק שחכמה זו אינה נחשבת. לפיכך רק כאשר הוא ממש רשע, לפי המקובל בעולם, אין לברך עליו.

יח,ג – מיהו חכם

בעבר הדבר נקבע ביחס לבני הסביבה, שאם לעומתם נחשב לחכם מופלג, בירכו עליו. כיום הדבר נקבע ביחס לעולם, שהואיל וכולם מקושרים עם כולם, לא מספיק שייחשב חכם מופלג לעומת סביבתו, אלא רק על מי שנחשב לחכם מופלג ביחס לעולם – מברכים. אמנם יתכן שיש חכם מופלג שאינו מוכר כל כך, אבל אם מכיריו יודעים בו שהוא ממופלגי הדור, יברכו עליו.

ובחכמת התורה, מי שהוכר על ידי חכמים כחכם מופלג, נחשב חכם. ואף שאין מדד אחיד לחכמה, יש חריפים ויש מחודדים ויש מעמיקים ויש מגדירים ומנסחים, ויש לומדים דבר מתוך דבר. אבל הכלל הקובע הוא מה שאנשים תופשים, ומי שנתפש בעיניהם כחכם מופלג, ממנו הם מתפעלים, ועליו צריכים לברך. וביחו"ד ד, טז, כתב: "חכם הבקי בהוראה ויושב על מדין ומרביץ תורה ואתמחי גברא לדון ולהורות, ויראת ה' היא אוצרו". וכך הדגיש בברכ"ה ח"ד ג, כט, שיודע להורות. אמנם נלענ"ד שתחומי התורה רחבים, ובכל אחד מן התחומים, אם הוא חכם מופלג, שחבריו מכירים בגדולתו ולמדים ממנו, צריך לברך. לפיכך מברכים גם על מי שנודע כמעמיק מופלג בפנימיות התורה, או במקרא, או בלמדנות, אף שבדרך כלל אינו רגיל להורות.

במדע, מי שהוכר על ידי חבריו כמדען חשוב. ובפס"ת רכד, ה, הבין מהמ"ב רכד, י, שכתב בשם הפמ"ג שהכוונה לחכם בשבע חכמות, שרק הבקיא בכולם נחשב חכם. אבל נראה שכוונת המ"ב לומר שחכם הכוונה באחת החכמות הללו, ולא בחכמת דתם, כפי שכתב בהמשך. וכ"כ באהלך באמיתך יד, הערה ז, ובשער העין יח, ב.

יש להוסיף עוד, כי הכל לפי המקובל על בני אדם ולא לפי האמת המוחלטת. לכן גם על חכמים שלפני אלף שנה בירכו, למרות שיסודות רבים מחכמתם נתגלו במשך הזמן כמוטעים. ולא היתה הברכה שבירכו עליהם לבטלה, כי הם אכן היו חכמים מופלגים ביחס לזמנם. לכן מי שראה את ניוטון ובירך נהג כהלכה, אף שלאחר מכן התברר שהיו טעויות בדבריו. וכן מברכים כיום על חכמי ימינו, אף שמסתבר שבעוד כמה דורות, יתברר שטעו בדברים רבים.

יח,ד – חכם המתגורר באותה העיר

עיין לעיל בהקדמה כלל ג' שהבאתי מגדולות אלישע רכד, ד, לעניין ת"ח גדול שגר בעיר, שעפ"י א"ר, גם אם לא ראהו שלושים יום, כיוון שרוב האנשים שם ראוהו, לא יברך. וכדעת א"ר כתב בנהר שלום ופמ"ג. וגם במ"ב רכד, ג, הביא דברי הא"ר. וכך נראה להלכה. אמנם נראה שהכוונה לחכם שיוצא ובא, ורבים רגילים לראותו, והעיר בינונית. אבל אם הוא ממעט לצאת והעיר גדולה כירושלים, ודאי שאין ראייתו נחשבת לשגרתית למי שאינם גרים בשכונתו, ועליהם לברך עליו.

יח,ה – החליף הברכה שבין חכמי ישראל ואומות העולם

כתב אהלך באמיתך יד, א, טעה ובירך על חכם מישראל "שנתן מחכמתו לבשר ודם" יצא בדיעבד, כי עיקר העניין נאמר. ואם אמר על חכם מאומות העולם "שחלק מחכמתו" יצא.

וצ"ע מה הדין אם אמר על חכם מאומות העולם "ליראיו". ובשער העין יח, הערה ב כתב שמסתבר שלא יצא, כי אין שם 'יראיו' מתאים לו. ע"כ. וצ"ע. ונראה שאם הגוי ידוע כירא שמיים, אפשר שיצא.

יח,ו – כיצד מברכים על יהודי החכם בחכמות חיצוניות

במהדורה קמא כתבתי: ונשאלת השאלה מה צריך לברך כשרואים חכם יהודי שאינו מצטיין בחכמת התורה, אולם בחכמות חיצוניות גילה גאונות. האם לברך עליו "שחלק מחכמתו ליראיו" כפי שמברכים על חכם יהודי, או שמא ברכה זו נתקנה דווקא לחכמים בחכמת התורה, ואזי יש לברך עליו "שנתן מחכמתו לבשר ודם". במילים אחרות, האם ההבדל שבין הברכה על חכם יהודי לגוי נובע מההבדל היסודי בין עם ישראל, שנקראים בנים לה', לבין שאר אומות העולם, ואזי גם על חכם יהודי בחכמות חיצוניות יברכו "שחלק מחכמתו ליראיו" (התעוררות תשובה א, ס; אהלך באמיתך יד, ב). או שההבדל נובע מההבדל שבין חכמת התורה לחכמות חיצוניות, ולפי זה על חכם יהודי בחכמות חיצוניות יברכו "שנתן מחכמתו לבשר ודם" (גדולות אלישע רכד, ח). למעשה, בשני הנוסחים יוצאים ידי חובה (בתנאי שהוא ירא שמיים), ולכן רשאי המברך להחליט באיזה נוסח יברך. ונראה שאם החכם היהודי הוא ירא שמיים, אזי חכמתו קשורה גם היא לקודש, ונכון לברך עליו "שחלק מחכמתו ליראיו", ואם אינו ירא שמיים, הרי חכמתו כחכמי הגויים, ונכון לברך עליו "שנתן מחכמתו לבשר ודם" (עיין בפניני הלכה "העם והארץ" ו, יג).

ומ"מ אין לקבל כלל את הדעה המובאת בדברי יציב יו"ד קמא, שאסור ליהודי ללמוד חכמות חיצוניות, וממילא על חכם ישראל בחכמות חיצוניות אין לברך, כי הוא נגד רצון הבורא. ועיין בפניני הלכה ליקוטים א' א, יד-טו, על ערך לימודי חול. ועצם הברכה שמברכים על חכמות חיצוניות מראה שיש ערך רב לחכמה חיצונית, שהיא נקראת חכמתו יתברך והוא נתן אותה לבשר ודם.

פורסם בקטגוריה פרק טו - ברכות הראייה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן