י,א – האם נוהגים לברך על ראיית חבר
כתב חסד לאלפים רכה, טו: "הרואה חברו וכו', כגון מי שהיה בדרך ובא לביתו. אבל על אחר יותר טוב שלא ינהגו לברך בשם ומלכות, כי גברה החנופה, ויש שמראה כאוהב לפנים ובקירבו ישים אורבו". וכ"כ בא"ח עקב יג, יד, והוסיף שגם 'מחיה המתים' לא נהגו לברך משום דאנינא דעתייהו דאינשי דמברכי עלייהו בכך. ובליקוטי מהרי"ח חלק א' דף קלו כתב, שלא נהגו לברך "כי אין אנו יודעים מה נקרא חבר ששמח בראייתו". וכ"כ א"א בוטשאטש רל, נימוקי אורחות חיים רכה, א; בני ציון רכה, ב. ובהליכות שלמה כג, יב, כתב שהטעם, שמא מפני הנימוס יברך אע"פ שאינו שמח באמת, והוסיף שרק באופנים יוצאים מן הכלל יברך, כגון הרואה פני חבירו הקרוב לו מאד לאחר שהיה בשדה המלחמה וכדו', ויתן שבח והודאה לה' על שזכה לראותו בחיים. וכ"כ פס"ת רכה, ב. ובישכיל עבדי ח"ח כה, ג, כתב, שמפני הספק אם באמת שמח יברך רק על אביו ואמו, בניו ובנותיו.
אמנם כל הראשונים ורוב רובם של האחרונים הביאו את דברי הגמרא והשו"ע להלכה. ובערוה"ש רכה, ג, כתב שאף שנהגו להקל, אם שמח יברך. וגם בברכת הבית כד, א, הביא המנהג וסיים "ואינו נכון". וכן כתב למעשה בהר צבי א, קטו; חזון עובדיה עמ' תכה; ברכ"ה ח"ד ב' 145, 148. ובשערי הברכה כא הערה כו, כתב: "אם יודע שהוא ידידו באמת ומרגיש שמחה גדולה בראייתו, הסומך לברך אף בזמננו לא הפסיד, מאחר שרוב הפוסקים כתבו לברך אף בזמננו, וכן ידוע מגדולי ישראל שברכו".
