ט – מכשירי אוכל נפש

פורסם בקטגוריה פרק ג - כללי המלאכות, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.
https://ph.yhb.org.il/plus/12-03-09/

ט,א – מחלוקת חכמים ור' יהודה

ביצה כח, ב: "תניא: אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד, רבי יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש. מאי טעמא דתנא קמא? אמר קרא (שמות יב, טז): הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם, הוּא – ולא מכשיריו. ורבי יהודה: אמר קרא לָכֶם, לָכֶם – לכל צרכיכם. ותנא קמא, הא כתיב לָכֶם! אמר לך: ההוא לָכֶם – ולא לנכרים. ואידך נמי, הא כתיב הוּא! אמר לך: כתיב הוּא, וכתיב לָכֶם. ולא קשיא: כאן – במכשירין שאפשר לעשותן מערב יום טוב, כאן – במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב".

שם לפני כן: "דרש רב חסדא ואיתימא רב יוסף: אחד סכין שנפגמה, ואחד שפוד שנרצם, ואחד גריפת תנור וכירים ביום טוב – באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן".

ט,ב – פסק רב חסדא כר' יהודה

ביצה כח, א: "משנה. אין משחיזין את הסכין ביום טוב, אבל משיאה על גבי חברתה". ואחר שדנה הגמרא באיסור השחזת הסכין, החלה לברר: "מאן תנא דבמשחזת אסור? אמר רב חסדא: דלא כרבי יהודה, דתניא: אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד, רבי יהודה מתיר אף מכשירי אוכל נפש. אמר ליה רבא לרב חסדא: דרשינן משמך הלכה כרבי יהודה. – אמר ליה: יהא רעוא דכל כי הני מילי מעלייתא תדרשון משמאי". הרי שרב חסדא פסק כר' יהודה, ופסק שמותר להשחיז סכין.

ט,ג – כיצד הורו חכמים בפועל – הלכה כר' יהודה ואין מורין כן

ביצה כח, א-ב: "אמר רב נחמיה בריה דרב יוסף: הוה קאימנא קמיה דרבא, והוה קא מעבר לסכינא אפומא דדקולא, ואמרי ליה: לחדדה קא עביד מר, או להעביר שמנוניתה? ואמר לי: להעביר שמנוניתה. וחזיתי לדעתיה דלחדדה קא עביד. וקסבר: הלכה ואין מורין כן. ואמר אביי: הוה קאימנא קמיה דמר, והוה קא מעבר סכינא אשפתא דרחיא, ואמרי ליה: לחדדה קא בעי מר או להעביר שמנוניתה? ואמר לי: להעביר שמנוניתה. וחזיתי לדעתיה דלחדדה קא עביד, וקסבר: הלכה ואין מורין כן".

ט,ד – לכאורה קשה שמצינו שאין פוסקים כר' יהודה

ביצה כב, א: "בעא מיניה אבא בר מרתא מאביי: מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר? אמר לו: אפשר בבית אחר. – אין לו בית אחר מאי? – אפשר לעשות לו מחיצה. – אין לו לעשות מחיצה מאי? – אפשר לכפות עליו את הכלי. – אין לו כלי מאי? אמר ליה: אסור. איתיביה: אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה, ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדרה – מותר! אמר ליה: ההיא רבי יהודה היא, כי קאמינא אנא – לרבנן. בעא מיניה אביי מרבה: מהו לכבות את הדלקה ביום טוב? היכא דאיכא סכנת נפשות לא קא מבעיא לי, דאפילו בשבת שרי. כי קמבעיא לי – משום אבוד ממון, מאי? אמר ליה: אסור. איתיביה: אין מכבין את הבקעת כדי לחוס עליה, ואם בשביל שלא יתעשן הבית או הקדרה – מותר. – ההיא רבי יהודה היא, כי קאמינא אנא – לרבנן". (לגוף ההלכה עיין להלן ה, ב, ה-ו).

וקשה שמשמע שאביי הורה כחכמים שמכשירי אוכל נפש אסורים ביו"ט, והרי למדנו שסתמה הגמרא כח, א, כרב חסדא שהלכה כר' יהודה. באר התוס' כב, א, 'ההיא', בתירוץ הראשון, שכיוון שאמרו "אין מורין כן", לא רצה אביי להורות כר' יהודה. ואפשר שעל כן גם לא אמר מיד אסור אלא ניסה להתחמק מלהשיב בניגוד לדעת ר' יהודה. וכפי שנראה בהמשך, כך דעת רוב הראשונים.

ט,ה – הסוברים שהלכה כחכמים

יש סוברים שהלכה כחכמים. כך דעת או"ז (הלכות יו"ט סי' שמח). ונראה שכן דעת העיטור (הלכות יו"ט, דף רמט, ב). וכן פירש מגיד משנה (פ"ד ד, ו, ט) את הרי"ף ורמב"ם.

ט,ו – הסוברים שהלכה כר' יהודה

מנגד רבים סוברים שהלכה כרבי יהודה. כך דעת בה"ג (סימן טז, הלכות יו"ט עמ' רי), ר"י (הובא בשו"ת אור זרוע, ח"ב סי' שמה), ראבי"ה (ח"ג הלכות יו"ט, סימן תשנז, הובא במרדכי תרפד, ובהגהות מרדכי תרפא), רשב"ט (הובא בראבי"ה ובהגהות מרדכי שם), רז"ה (יא, ב בדפה"ר, עמ' לב בדעו"ה), מהר"ם מרוטנבורג (שו"ת סי' רנה), ראב"ד (דפה"ר שם אות א), יראים (סימן שד), סמ"ג (לאוין, עה), רוקח (וכן סי' רצט וכן סי' שה), רי"ד (פסקיו על ביצה, כח, ב, סוף ד"ה אמר רב יוסף), ריא"ז (פסקיו על ביצה פרק ג הלכה ו סעיף ב). וכך עולה מהתירוץ הראשון של תוספות (כב, א ד"ה ההיא רבי יהודה), רבינו פרץ (כב, א ד"ה אלמא ההיא) ורא"ש (ב, יט).

כל אלה סוברים כעקרון הלכה כר' יהודה, אלא שלדעת רוב הראשונים, הלכה היא ואין מורין כן. כלומר אין להורות כך לרבים, או להקל בזה בפרהסיא, שמא ילמדו להקל בדברים האסורים מהתורה. כך דעת בה"ג, ראבי"ה בשם הרשב"ט, רז"ה, יראים וסמ"ג. לעומתם, דעת ראב"ד וריא"ז, שאף למעשה מורים לרבים כר' יהודה. ונראה שכן דעת מהר"ם מרוטנבורג ורי"ד.

ט,ז – רמב"ן והסוברים שיש דברים שפסקו כר' יהודה ויש כחכמים

לרמב"ן מהתורה הלכה כדעת ר' יהודה, אלא שחכמים החמירו ברוב הדינים, והדבר תלוי ברמת הנחיצות של התיקון, בקרבתו לאוכל נפש, ובאם הוא נעשה בצנעה ובפרהסיא.

ככלל יש לרמב"ן ודעימיה שלוש מדרגות: א) דברים שנצרכים מאוד לאוכל נפש, הותרו לגמרי, כמו גריפת תנור. ב) דברים שנצרכים קצת, כמו השחזת סכין, שאפשר להשאיל מאחר – הותרו בשינוי ולא בפרהסיא. ג) דברים שרחוקים מאוכל נפש – נאסרו לגמרי, כמו כבוי בקעת כדי שלא יתעשן הבית, או מפני דבר אחר, כפי שמבואר בביצה כב, א.

כך כתב רמב"ן (יא, ב בדפה"ר, עמ' לב, בדעו"ה, ד"ה 'לא'). וכן דעת רשב"א (כב, א, ד"ה אם), ר"ן (עמ' לב בדעו"ה, ד"ה לפיכך כתב ז"ל), מרדכי (תרפא), רבינו ירוחם (נתיב ד, חלק ב, לב, א), מאירי (כב, א ד"ה וכן אין מכבין, כח, ב ד"ה כבר ביארנו שאין היתר). וכן דעת רא"ש (ב, יט) ורבינו פרץ (כב, א ד"ה אלמא ההיא) בתירוצם השני.

כשיטתו העקרונית של הרמב"ן, שמדאורייתא הלכה כר' יהודה בכל מכשירי אוכל נפש, אך מדרבנן לא הקילו בכל מקום, כתבו הרבה אחרונים: לבוש (תצה, א תקיד, ב), שועה"ר (תקט, א-ב, תקיד, ד-ה), מג"א (תקיד, א), גר"א (תקיד, א ד"ה ואין מכבין), ערוה"ש (תקט, ד, וכן תקיד, א), מ"ב (תקיד, ד).

ט,ח – דעת רי"ף, רמב"ם ושו"ע

נחלקו הראשונים בדעת הרי"ף: לרז"ה (יא, ב בדפה"ר, ד"ה והא דבעא) הלכה כר' יהודה, ואין מורין כן.

ולרמב"ן (יא, ב בדפה"ר, ד"ה אמר הכותב לא בירר), ר"ן (יא, ב, סוף ד"ה כי קאמינא), רא"ש (ג, י), וב"י (תקט, ב), הרי"ף פוסק עקרונית כר' יהודה, אך לא בכל המקרים, אלא הכל לפי הצורך.

המגיד משנה (יו"ט פ"ד הלכות ד, ו, ט) מפרש, שהרי"ף ורמב"ם פוסקים לגמרי כחכמים. ומה שהתירו להשחיז סכין על הדקל, הוא מפני שאינו מלאכה כלל. ומה שהתיר הרמב"ם (בהל' יו"ט ג, י) לגרוף תנור, ובגמרא (כח, ב) למדנו שהיתר זה הוא לפי ר' יהודה. יש לומר שלדעת חכמים גריפת תנור אינה מלאכה, ולכן התירו אותה.

אמנם מנגד, דעת רוב המפרשים שלדעת הרמב"ם הלכה כר' יהודה ואין מורין כן, לבד ממקרה נחוץ מאוד כדוגמת גריפת תנור. וכך היא מסקנת הב"י תקט, ב, וכ"כ בכסף משנה (הל' יו"ט ד, ט). וכ"כ יש"ש (ביצה, ג, סוף סי' כא), והגר"א (תקט, א, ד"ה ואין).

גם בשו"ע פסק כדעת רבי יהודה, וז"ל (תצה, א): "כל מלאכה האסורה בשבת אסורה ביום טוב, חוץ ממלאכת אוכל נפש, וחוץ מהוצאה והבערה וכן מכשירי אוכל נפש שלא היה אפשר לעשותה מאתמול". אמנם בפרטי דין שפוד פסק כרמב"ם להחמיר (תקט, א).

ט,ט – דין תיקון שיפוד

ביצה כח, ב: "דרש רב חסדא ואיתימא רב יוסף: אחד סכין שנפגמה, ואחד שפוד שנרצם, ואחד גריפת תנור וכירים ביום טוב – באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן". הרי שלפי ר' יהודה מותר לתקן שיפוד שנרצם. אח"כ מובא שם בגמרא: "אמר רב יהודה אמר שמואל: שפוד שנרצף – אסור לתקנו ביום טוב. פשיטא – לא צריכא, דאף על גב דמפשיט בידיה". ובביצה לד, א: "תנו רבנן: … ואין מתקנין את השפוד ואין מחדדין אותו".

לרבנו ירוחם, המקרה שמותר לתקן עפ"י ר' יהודה הוא כאשר השיפוד אינו ראוי לשימוש, ואין מורין כן, שמא יתקן גם כשהיה יכול לתקנו בערב יו"ט. והמקרה שאסור לתקן הוא כאשר אפשר להשתמש בו גם בלא התיקון, ואז התיקון הוא טרחה יתירה. וכן פסק הרמ"א למעשה (תקט, א).

ולדעת רז"ה ור"ן, המקרה שמותר לתקן הוא כאשר אינו עושה כלי גמור אלא רק מתקן אותו, אבל כאשר עושה כלי גמור – אסור. וכן הורו א"ר תקט, ב; חידושי רע"א ביצה כח, א, ועוד אחרונים ומ"ב תקט, ו.

בשו"ע תקט, א, החמיר ואסר לגמרי כל תיקון של שיפוד, ובבאו"ה 'אותו' ביאר עפ"י מה שכתב בתחילת דבריו בב"י, שזה כדעת הרמב"ם (כפירוש המ"מ) שהלכה כחכמים. אולם בכסף משנה כתב שדעת הרמב"ם כר' יהודה (ד, ט), וכן כתב אח"כ בב"י (תקט, ב), ושם ביאר שאף שמהתורה הלכה כר' יהודה, חכמים אסרו לתקן שיפוד כי אין בו כל כך צורך, הרי שבעיקרון הלך בשיטת הרמב"ן, אלא שלא היקל כמו הרמב"ן בשיפוד שנרצף. ואולי מפני שלא ברור אימתי הוא ההיתר של תיקון השיפוד, שאם הוא תיקון גמור אסור לרז"ה ולר"ן, ואם הוא תיקון מיותר אסור לרבנו ירוחם, לכן אסר תיקון שיפוד לגמרי.

גם לדעת יש"ש, א"ר והגר"א, הרמב"ם סובר שהלכה כר' יהודה ומה שאסר בשיפוד הוא מפני שהוא תיקון גמור כדעת רז"ה ור"ן.

ט,י – דין השחזת הסכין

לאחר שלמדנו (לעיל ט, ג) שלדעת ר' יהודה מותר להשחיז סכין ביו"ט, ונהגו אמוראים להשחיז סכין "אפומא דדיקלא" ו"אשפתא דרחיא" אבל לא רצו להורות כר' יהודה (ביצה כח, ב), נחלקו הראשונים על מה התכוונו הלכה ואין מורין כן. לדעת הרא"ש (ג, י), על השחזה במשחזת של אבן הלכה ואין מורין, אבל על משחזת של עץ מורין שמותר לחדד, וזאת מפני שגם לחכמים מותר להשחיז על עץ (ללישנא אחת כח, א). ולדעת הר"ן הלכה ואין מורין לחדד במשחזת של עץ ועל פי הריחיים, כדי שלא יבוא לחדד באבן ויעשה בה תיקון גמור. ויש ביניהם מחלוקת עקרונית, שלדעת הר"ן אסור לעשות כלי לצורך אוכל נפש, מפני שהכנת כלי נועדה לימים רבים, וכשם שאסרו לקצור ולטחון, מפני שאלו מלאכות שנעשות לימים רבים, כך אסור לעשות תיקון גמור בכלי. ולדעת הרא"ש, אין איסור לעשות תיקון גמור, הואיל והוא מועיל ליום טוב, אבל האיסור הוא כאשר יש בתיקון טרחה יתירה.

כדעת הר"ן נפסק בשו"ע תקט, ב: "אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה, אבל מחדדה על גבי העץ או חרס או אבן; ואין מורים דבר זה לרבים כדי שלא יבא לחדדה במשחזת".

עוד אמרו שם בביצה כח, ב: "ואמר רב יוסף: סכין שעמדה – מותר לחדדה ביום טוב. והני מילי – הוא דפסקא אגב דוחקא". וכן נפסק בשו"ע שם בהמשך הסעיף, שכל ההיתר להשחיז בעץ וחרס הוא "כשיכולה לחתוך בדוחק, או שנפגמה; אבל אם אינה יכולה לחתוך כלל, אין משחיזין אותה אפילו על העץ, שמא יבא להשחיזה במשחזת". לר"ן האיסור מובן, שכן אסור להשחיז במשחזת. ולרא"ש צריך לומר שהאיסור מפני שיש בזה טרחה יתירה, כפירושו של רש"י.

פורסם בקטגוריה פרק ג - כללי המלאכות, עם התגים . אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לרכישת הסדרה - לחצו כאן