א,א – האם שייך כלל שווה לכל נפש בהוצאה
רשז"א (שש"כ יט, הערה ג) העלה סברא שאולי בהוצאה שהיא מלאכה גרועה גם המוציא דבר שאינו שווה לכל נפש לא עובר עליה.
אמנם בראשונים מצאנו במפורש להיפך. וכ"כ מאירי ביצה יא, ב: "ובית הלל מתירים… אף על פי שאין בהם צורך לצרכי גופו, שמתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה, ובלבד שיהא צריך לו איזה שוה לכל נפש, הן צורך מצוה הן צורך דבר אחר לצורך תשמישו, הא אם אינו צורך לו לשום דבר אסור בהוצאתו".
וכ"כ רשב"א בעבודת הקודש ג, ו: "מוציאין מרשות לרשות את הקטן למולו או שיש לו על אביו געגועין וכן את הלולב ליטלו ולצאת בו, וספר תורה לקרות בו, שכל אלו יש בהן צורך ליום קצת ושוין הן בצרכיהן לכל נפש… אבל אין מוציאין את האבנים וכל שאין בו צורך ליום השווה לכל נפש".
א,ב – אין הבדל בין יו"ט לשבת בדין רה"ר בזמן הזה
כתבתי בהלכה: "כשם ש'העירוב' מועיל לשבת, כך הוא מועיל ליום טוב, שבכל מקום שמוקף ב'עירוב' מותר לטלטל דברים שאין בהם שום צורך, או שהם לצורך גויים או בהמה".
לכאורה היה מקום לומר, שאף המחמירים בשבתות שלא לטלטל על סמך העירוב של 'צורות הפתח', מפני שחוששים לדעת הסוברים שרחובות שרוחבם 16 אמה נחשבים רשות הרבים מהתורה (פניני הלכה שבת כא, ח-ט), ביו"ט יוכלו להקל, תוך צירוף דעת הסוברים שטלטול שלא לצורך מותר. אולם למעשה אין לחלק בין יו"ט לשבת, שכן גם המקילים שלא לצורך, מודים שאסור מהתורה לטלטל לצורך נוכרים ובעלי חיים.
